כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בהר-בחוקותי"

(״בהר״, ויקרא כה, א – כו, ב)

(״בחוקותי״, ויקרא כו, ג – כז, לד)

 

 

 

 

פרשת ״בהר-בחוקותי״ זו פרשה כפולה. פרשת ״בהר״ פותחת בדינים כלכליים. כשמשה נמצא בהר סיני, הבורא מצווה עליו את מצוות שמיטת הארץ בכל שנה שביעית. בהמשך מופיע הציווי על שנת החמישים הנקראת ״שנת היובל״, שחלה כל חמישים שנה. הבורא ממשיך ואומר, ״וכי תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית״ 1 ועונה, שהוא ייתן את ברכתו בשנה השישית, כך שהתבואה תספיק לשלוש השנים הבאות, וכך יוכלו לסיים את מצוות השמיטה והיובל בלי לדאוג למזון.

בהמשך מפורטים דינים שונים; דיני מכירת בית או רכוש של אדם לזולתו, דיני גאולת הבית או השדה מידי אדם לזולתו, דיני אחוזת הלויים, איסור מכירת עיירות ובתים של הלויים, ודיני מכירת בן ישראל כעבד והיחס אליו. בסיום מפורטים דיני איסור פסל, מצבה ואבן מסכית.

פרשת ״בחוקותי״ עוסקת בעיקר בנושא השכר שיהיה לבני ישראל, אם ילכו בדרכו של הבורא, ובעונש הצפוי להם במידה שלא יעשו כן. כתוב, ״אם-בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם״ 2 וכן הלאה. בתחילת הפרשה מוצג השכר, ״ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה ייתן פריו״ 3. בהמשך, כנגד זאת, מוצג העונש, ״ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה״ 4, ״והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת״ 5 וכן הלאה.

לבסוף מצוין העונש החמור ביותר, הגלות. עם זאת, אם ישוב עַם ישראל מדרכו הרעה, הבורא מבטיח לזכור את הברית שכרת עִמו ולסלוח לו. בסיום הפרשה מדובר בדינים נוספים הקשורים לנדר, לחרם, למעשר וכן הלאה.

 

בפרשה מדובר בחוקים רבים, האם יש קשר בין הפרשות ובין כל מה שדיברנו עליו?

כן, מה שמאחד את כל החוקים האלה הוא שהם כולם תלויים בארץ, ברכוש. ״ארץ״ היא מהמילה ״רצון״, והרצון הוא כל מהות האדם. החומר של הבריאה הוא הרצון לקבל. לכן מדובר כאן על היסוד, איך לתקן את הרצון שלנו. אין מדובר על אופן השימוש שלנו בארץ, כי זו תוצאה, אלה ״ענפים״ מה״שורשים״ הרוחניים, אלא על מה שקורה בתוך האדם. כי התורה ניתנה כדי לתקן את לבו של האדם, כל הרצונות שלנו נקראים ״לב״.

בתוך הלב יש לנו שישה שלבי תיקון, הנקראים ״שישה ימי עבודה בשבוע״, לאחר מכן מגיע היום השביעי, שבת. הוא נקרא ״שבת״, כי לאחר שש דרגות, שבהן אנחנו מתקנים את עצמנו, את הרצון לקבל שלנו, כשכל רצון ורצון שבנו חייב בששת שלבי התיקון, בא האור ומתלבש בתוך הרצון המתוקן. זה מצב הנקרא ״יום השבת״, שבו נחים ולא עובדים. העבודה שלנו היא רק לדעת איך לקבל את האור הזה בכלים מתוקנים, לכן זהו יום מנוחה. יום מיוחד שבו אנחנו נעשים דומים לבורא, לאחר העבודה בששת ימי השבוע.

לאחר מכן, אנחנו עושים זאת בדרגות גבוהות יותר, שהן שנים. לאחר שש שנות העבודה בשדה, ״שדה אשר ברכו ה'״ 6, שהוא בארץ, ברצון, אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מעלים את הרצון שלנו, לממדים גדולים יותר, כי זאת שנה ולא שבוע. אנחנו ״ממלאים״ את הרצון שוב לדרגת הבינה, לשנת השמיטה, שבה אין עובדים כל השנה, ומקבלים מלמעלה אור שממלא את הכלים האלה. הכלים של ה״שנים״ כבר גדולים יותר, שישה כלים, שש שנים, והשנה השביעית היא שנת שמיטה, התיקון, לאחר מכן התיקון הוא בשנת היובל.

בספירת העומר יש שישה שבועות, עד שמגיעים לשבוע השביעי, ליום החמישים, לאחר ספירה של שבע כפול שבע. אותו דבר נעשה גם במניין השנים, לאחר ארבעים ותשע שנים, מגיעים לשנת החמישים, היא שנת היובל, שנת המנוחה, דרגת הבינה הגבוהה, הגדולה. זו תכונת ההשפעה, שבה אנחנו מקבלים את כל האור שממלא את הכלים המתוקנים שלנו בממד גדול יותר. כך זה קורה, אנחנו מדברים על ששת אלפים שנים, שהן תיקון העולם, והאלף השביעי הוא קבלת התגמול, המנוחה, ולכך אנחנו מצפים כשאנחנו מגיעים לאלף השביעי.

 

מדוע צריך גם שבועות וגם שנים, מה ההבדל ביניהם? הרי אין מדובר על הזמן הגשמי שלנו?

ההבדל הוא בקנה המידה, ברזולוציה, בכמה ואיך אנחנו מסתכלים. כמו שיש לנו שבוע, שבועות, שנה, שנים, וכן הלאה. ככל שאנחנו גדלים, קני המידה שלנו מתרחבים. אנחנו נכנסים יותר ויותר לתוך הרצון לקבל שלנו, במידה שבה אנחנו יכולים לתקן אותו. תחילה אנחנו מתקנים אותו בממדים קטנים, שבוע ימים, לאחר מכן את השבועות אנחנו מתקנים לשנים, את השנים אנחנו מתקנים עד שנת השמיטה, ואת שבע שנות שמיטה אנחנו מתקנים לשנת היובל.

 

ההבדל הוא בעוצמת התיקון, לא בזמן שעובר כמו אצלנו?

ודאי שלא. האדם יכול לעבור במהלך חייו את כל התיקונים, שהם ששת אלפים שנה. ברוחניות אין זמן, הכול הוא עניין של מדרגות. גם הזמן שאנחנו מרגישים הוא לא בדיוק זמן, אלא כך זה מורגש בכלים שלנו, בתפיסה שלנו, שכביכול הזמן עובר לפי שניות, דקות, ימים. אבל הכול בעצם תלוי בתיקון שלנו, עד כמה אנחנו מתקרבים להשפעה. בהתאם, הזמנים הולכים ונעשים מהירים יותר. כמו שאנחנו רואים עכשיו, מה שעובר במהלך שנה, לפני מאה שנה עבר במהלך עשר שנים, או מאה שנים, או אפילו במשך זמן ארוך יותר. כלומר אנחנו מתקדמים בתיקונים שלנו, בהיסטוריה שלנו, בעקומה חדה מאוד.

הרצון לקבל של האדם מקולקל מלכתחילה, ״כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ 7. אנחנו מתקנים אותו על ידי עיסוק בתורה, כל התורה היא ״המאור המחזיר למוטב״, ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ 8, ״כי המאור שבה מחזירו למוטב״. כל העבודה שלנו בתורה היא למשוך את המאור שמתקן את הרצון האגואיסטי שלנו והופך אותו לקרקע פורייה. כך אנחנו נהנים מהרצון המתוקן, וכל מה שיש בו הוא האור שמתגלה בו, הפירות שאנחנו רואים בארץ.

הרצונות האלה מלכתחילה הם רצונות של קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, שליטה וכולי. אנחנו מתקנים אותם בהדרגה, בדיוק. את הרצונות הקטנים מתקנים בשבוע ימים, ואילו את הרצונות הגדולים יותר מתקנים במשך שש שנים, והשנה השביעית היא שנת שמיטה, עד שנת היובל. הרצונות מופיעים בצורות שונות. יש רצונות שאנחנו קוראים להם: ״בית״, ״רכוש״, ״חיות״, ששייכים לאדם, דרגת החי, דרגת המדבֵּר. כשמדובר על עבד עברי, מה אנחנו עושים איתו, איך הוא יוצא לחופש, איך אנחנו יכולים להחזיר בחזרה את הקרקע, הבית והרכוש של האדם. כלומר כמה אנחנו מתקנים, באיזה אופן אנחנו לוקחים את הרצונות לקבל בעובי השונה שלהם, בגודל שלהם, ומתקנים אותם בכוונה על מנת להשפיע. אלה הם כל החוקים, אם נתקן את כל הרצונות באופן שבו התורה אומרת, נגיע לצורה של מנוחה כללית.

 

שש שנים עובדים את השדה או עובדים באופן פנימי בתיקונים. בשנה השביעית עוזבים את השדה ולא נוגעים בו, הן בגשמיות והן ברוחניות, מדוע לא לגעת ברצון? בשנת היובל שומטים את כל החובות, עוזבים הכול ומשחררים, מדוע עושים זאת?

כי האור העליון מגיע למצבים שהאדם כבר תיקן מצד הכלים, מצד הרצונות שלו, והוא מוכן להיות בהם בהשפעה, ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״. כעת האדם זכאי לקבל את האור, לכן האור מגיע וממלא אותו. כשהאור ממלא אותו, על כל מה שעשה בכל השנים, יש את השנה השביעית שבה האור ממלא. ההארה נמשכת עד השנה השמינית, עד שהאדם מקבל את התבואה, וממשיך שוב בתיקונים, לכן אין מה לחשוש.

בעבר כשהמצב הרוחני של העם היה כמו המצב הגשמי, מצב שבו ״ענף״ ו״שורש״ היו מחוברים, לא היה צורך לדאוג לכך. שהרי לא עבדנו בשנה השביעית, שנת השמיטה, והיינו מקבלים הכול. כלומר כל מה שהשגנו בשנה השישית הספיק לשלוש שנים; לשנה השישית, השביעית והשמינית, עד לקבלת התבואה החדשה. כיום אין זה כך, כי איננו נמצאים בדרגה רוחנית כזאת, לא הכנו את הכלים שלנו, ולכן איננו יכולים לעשות זאת גם בעבודה שלנו בשדה ועם המזון. כלומר לפי החוק על האדם להיות מותאם פנימית לכל החוקים האלה, לתקן את עצמו עם הטבע, עם הכוח העליון, ואז תהיה לו גם ברכה בארץ, זה ישתלשל מלמעלה למטה. אבל לא להפך, אם אדם יתחיל לקיים את החוקים האלה כך סתם בארץ, זה לא יקרה. כמו שאם נבנה את בית המקדש, בלי קדושה פנימית, לא נדע איך לבנות אותו ואיך לנהל אותו, זו תהיה רק אטרקציה ולא יותר.

 

כיום זה נראה ההפך, אנחנו מייצרים מזון בכמויות גדולות ועדיין יש מיליוני אנשים רעבים. האם יש כאן חוקיות? בפרשה מתואר מצב שבו משחררים, ויש די לכולם ויש ברכה, ואילו אצלנו לא. למה יש הבדל כזה?

איננו מתאימים לחוקים העליונים, משם יורדים כל הכוחות ומנהלים אותנו, לכן לא תעזור לנו הטכנולוגיה והביוטכנולוגיה, וכל מה שאנחנו עושים כיום בחקלאות ובכל דבר אחר. אם איננו מותאמים לכוח העליון, לכל התכנית העליונה שהיא להביא אותנו לתיקון, כל מה שנעשה כאן בינתיים אינו אלא כדי לתת לנו הזדמנות להיתקן באמת. כי כל מה שנעשה, נעשה רק לתיקון האדם. החיים שלנו בעולם הזה הם רק כדי לתקן את עצמנו, אחר כך העולם הזה, שנקרא ״עולם מדומה״, נעלם.

לכן עלינו לחשוב, איך אנחנו מגיעים לתיקון הפנימי שלנו כמה שיותר מהר, כדי שהרצונות שלנו יהיו מתוקנים. איך צריכים להיות שלושת סוגי הרצונות שבנו, הלויים, הכוהנים וישראל? הרצונות הרגילים נקראים ״ישראל״, והרצונות הלא רגילים הם כבר ״ישר-אל״, ה״לויים״, זו דרגה גבוהה עוד יותר, הם מגיעים לדרגת ה״בינה״, ודרגה גבוהה עוד יותר, שזו ה״חכמה״, הם הכוהנים, והכוהן העליון הוא ה״כתר״.

כלומר כולנו כאן צריכים להיתקן כך, ולפי התיקון יש חוקים. האם אפשר לקחת משהו מ״לוי״? לא, אם אדם הוא ישראל עליו דווקא להביא לו, והלויים מביאים לכוהנים, והכוהן הגדול, כבר מקריב, מקרב את כל העם לאיחוד וזו העבודה של כולנו. עלינו להתאחד, להתחבר באופן כזה שהכלי שלנו יהיה כלי אינטגרלי, כללי, אחד, ״כאיש אחד בלב אחד״. כשהרצונות האלה יהיו מחוברים, נקבל את התגמול.

 

כלומר זו מערכת חוקים רוחנית.

זו מערכת חוקים רוחנית שעלינו לקיים כאן, כדי להתאים את עצמנו לרוחניות. כך מובטח לנו שירדו מלמעלה רק כוחות טובים לתקן אותנו, ולכן אל לנו לחשוש שיחסר משהו, שנהיה חולים חלילה, או שיבואו אויבים, ליסטים וכדומה. אם אנחנו מתאימים לחוקים הרוחניים אין צורך לדאוג לשום דבר. כלומר הקיום של העם ושל כל העולם, תלוי באופן שבו ישראל מתאחדת להיות ״כאיש אחד בלב אחד״.

 

החקלאות וגם הטכנולוגיה הישראלית נחשבות לשם דבר בעולם. מיָם המלח דרומה יש שדות רבים, מטעים. איך יכולה להיות הצלחה אדירה כזו שהיא לא לפי חוק ״ענף״ ו״שורש״?

זה קורה משום שלעת עתה אנו נמצאים בחלון הזדמנות, המאפשר לנו להתקיים בארץ הזאת כדי לבנות את החברה המקושרת בצורה הדדית, כדי לבנות את עצמנו לפי חוקי מעמד הר סיני. אנחנו נמצאים ממש באותו מצב, להיות כ״איש אחד בלב אחד״, ב״ואהבת לרעך כמוך״, ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״, ו״כל ישראל חברים״. עלינו להיות בערבות זה לזה, ולהתקדם לזה. אם נתקדם יש לנו עתיד, ואם לאו, חלילה, כמו שכתוב בפרשת ״בחוקותי״, נצא לגלות.

 

אבל איננו מקיימים זאת.

נכון, אבל אנו נמצאים בחלון הזדמנות להתקדם ולקיים. איננו יודעים כמה זמן יידרש לכך, אולם עלינו להזדרז. אם לא נקיים זאת, ישנו חוק רוחני. ישראל שאינם נמצאים בקיום התורה הפנימית, בתיקון המידות שלהם כדי להיות מאוחדים, להיות מחוברים, להיות אחד כנגד כוח אחד, דינם הוא גלות.

לכן בסוף הפרשה כתוב, על תעשה לך פסל ודמות וכולי. כלומר כך אנחנו יכולים לתקן חלק מהרצונות שלנו עד דרגת ה״כוהן״, חלק עד דרגת ״לוי״, וחלק עד דרגת ״ישראל״. את הרצונות שאיננו מסוגלים לתקן, יש להחזיק בצמצום, לא להשתמש בהם, כי אין עדיין כוח להשתמש בהם לטובת הזולת. זה מה שנקרא ״לעשות פסל״, דמות וצורות זרות אחרות.

 

האם אפשר לתאר את החוקים: ״ואהבת לרעך כמוך״, ״כאיש אחד בלב אחד״, בחיי היום יום? אלו משפטים יפים מאוד, אנו מכירים אותם, אבל מעולם לא הרגשנו אותם. איזו משמעות יש להם בנוגע לקיום שלנו ולמערכות שבהן אנו נמצאים?

זו בעצם היהדות, זו הדת שלנו, להביא את כולם להיות ״כאיש אחד בלב אחד״. ״היום נעשיתם לעם״. ״עם״ הכוונה שאנו מחברים את כולם, כולם מתחברים, וכל אחד מרגיש את עצמו אחראי על כולם, זה נקרא ״ערבות״. כל אחד חייב להיות ערב לכולם, שכולם יקיימו את התנאים האלה. עלינו להתחבר, כך שלא יהיה מורגש שאנחנו בודדים במשהו, שכולנו מכוונים בכל הרצונות שלנו, בכל החיים שלנו, רק להיות כאחד. כי באופן הזה אנחנו בונים רצון אחד, שבו אנחנו מגלים את הבורא. כל העולם, כל הטבע, כל ההיסטוריה, כל הבריאה מלכתחילה

נבראה כדי שהאדם בעולם הזה יגלה את הכוח העליון, יגלה את הבורא. שהרי חכמת הקבלה, כהגדרתה, היא שיטה לגילוי הבורא לאדם בעולם הזה.

 

במשפט ״כל ישראל ערבים זה לזה״, או ״כאיש אחד בלב אחד״, הכוונה היא שכל אחד צריך להיות ערב לכולם, שכולם יתחברו?

כן.

 

איך אדם יחיד, ברחוב, דואג עכשיו לכמה מיליונים?

השאלה היא אם יש לו רצון לכך.

 

האדם אינו בהכרח יודע אם יש לו רצון לזה.

לכן עלינו לחנך את עצמנו על ידי הסביבה, על ידי החברה. עלינו לבנות את הסביבה באופן כזה שהיא תחנך אותנו, ותעמיד לפנינו מטרות, יעדים. כך שכל אחד יבין שהעתיד הטוב יכול להיות רק בחיבור בין בני האדם. המשבר הנוכחי מלמד אותנו את זה בהדרגה.

 

מה הרצון של האדם הבודד יכול לעשות?

הכול, כי הדרישה היא האם אתם מוכנים להיות ערבים זה לזה? כלומר הפנייה היא אליי, אליך, אליו, לכולם, כאשר השאלה היא לא אם אחד לבד מסוגל, אלא אם כל אחד ואחד רוצה שכך זה יהיה. וגם אם מלכתחילה אין רוצים, לפני כן אפשר לרכוש את חכמת החיבור. נחנך את עצמנו, נתחיל לדבר, נתחיל לחשוב, נתחיל לחקור את חוקי הטבע העליון. נחקור איך הכול סביבנו בנוי, בכל העולם המקושר הדדית, שכעת מתגלה יותר ויותר, ומחייב אותנו להיות בקשר נכון, כי אין לנו ברירה, עלינו להגיע לחיבור.

מיום ליום ברור לנו יותר ויותר, שצריך להתחיל בזה בכל העולם, כי אנחנו נמצאים לפני הגאולה השלמה. כלומר שבכל העולם יהיה מצב של ״ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים״, ״ונהרו אליו כל הגויים״. משמע, אנחנו חייבים לפרסם את זה גם בכל העולם, להיות אור לגויים. אם לא נתאחד כך, אין שום זכות קיום לעולם הזה. יש לנו זמן לתקן את עצמנו, ואם לא נעשה כן תגענה צרות, בעיות, שתחייבנה אותנו לתקן. איננו יכולים לצאת לגמרי מההשפעה העליונה, כי החוק בכל מקרה יתקיים, אבל עם אילו מכות, אילו בעיות? כל הנביאים ניבאו

דברים נוראיים לימות המשיח. אם כן, כדאי שלא נגיע לזה.

 

נכון, אבל בחלק מהמקרים לעגו לנביאים ולא האמינו להם, כי החוקים האלה אינם מורגשים, איננו רואים בהם קשר ישיר בין סיבה לתוצאה.

מכיוון שאסור שהחוקים הללו יתגלו לפני שנהיה מוכנים אליהם.

 

נניח שחוקי הקבלה ברורים, אם למשל לא אנשום פתאום, ארגיש רע, החוק הזה ברור. לעומת זאת, ״חוקי הטבע העליון״, החוקים המקשרים אותנו הדדית, אינם ברורים לאנשים כי הם אינם מרגישים אותם, הקשר בין סיבה לתוצאה אינו נראה ולא מורגש בחושים שלנו.

נכון, אך אנחנו מתחילים להרגיש כעת שאנחנו צריכים זאת. השאלה היא האם אנחנו מתחילים להרגיש בעולם שעלינו להיות קשורים זה לזה בקשר טוב, או לא?

עדיין לא כל כך. כלומר אין די במשבר הזה. אמורות להגיע מכות חזקות יותר מצד הטבע. ואז כשהייסורים מתגברים, מתחילים להיות רגישים יותר, ולהבין שהבעיה היא בחוסר הקשר בינינו.

לכאורה, אנחנו אמורים להסתדר מצוין, יש בעולם כל טוב, ״הכוח העליון״ נותן כל טוב לעולם, שפע רב. אולם איננו מצליחים להסתדר, כי חסר הקשר בינינו. יש הכול מלבד הקשר בינינו. לכן אנחנו מתחילים להבין, שהליקוי בקשר הוא זה שהופך את חיינו לחיי סבל. במצב כזה, חכמת הקבלה אומרת שעל כולנו להיות ״כאיש אחד בלב אחד״, ״כל ישראל חברים״, ״ואהבת לרעך כמוך״. את כל התנאים האלה אפשר לקיים על ידי ״המאור המחזיר למוטב״.

יש כוח עליון כלשהו שיתקן אותנו, שיחבר בינינו וכך נהיה כאגודה אחת, מחוברים כולם באופן יפה והכול יתקיים על מי מנוחות. לכן עלינו להשתמש בחכמת החיבור המסבירה לכל העולם, איך עלינו להתארגן, ואיך צריך לבנות סביבה כדי להשתפר ביחס ובקשר בינינו.

הכוונה שנבנה בינינו יחסים, בהתחלה הם יהיו מקולקלים, לכאורה נרגיש שאנחנו רוצים להיות יחד, שאנחנו מוכנים לוותר זה לזה, שאנחנו רוצים להיות חברים וערבים זה לזה. אבל כנגד זה, ישפיע עלינו כוח מיוחד שנמצא בטבע, שנקרא ״המאור המחזיר למוטב״. הוא נמצא בתוך הטבע, זה הכוח העליון, שנקרא ה״בורא״, או ״האור העליון״, או ״המאור המחזיר למוטב״.

באופן כזה מובטח לנו שנמצא את הכוח הזה. אם אנחנו מעוררים את עצמנו, מתוכנו, כדי לקבל אותו, זה נקרא ״התעוררות מלמטה״. אנחנו מקבלים, מגלים את הכוח העליון, ופתאום אנחנו רואים שבאמת אנחנו משתנים. פתאום הרגש והשכל שלנו מתחילים להיות קרובים יותר לזולת. אנחנו מתחילים להתייחס זה לזה טוב יותר, וגם אל אותו כוח. ממצב שבו מעולם לא שמחתי בהצלחת הזולת, ותמיד הרגשתי רע מהצלחתו, פתאום אני מרגיש בהצלחה של הזולת, הצלחה שלי. מה שטוב לזולת טוב לי, כפי שאני חש לקרובים אליי ולילדיי. מהיכן כל זה

בא אין לדעת. זה ה״נס״ שנמצא בתורה, הכוח העליון, ההבטחה הזאת קיימת, ואנחנו יכולים להרגיש זאת.

בעזרת חכמת החיבור אנחנו יכולים להתארגן, ולהיות מוכנים ומזומנים להשפעת האור המחזיר למוטב. כשהוא משפיע, מתבהר לנו במוח ובלב מה עלינו לעשות הלאה. אנחנו מתחילים לקיים את החוקים האלה, כמו שכתוב בפרשות ״בהר״ ו״בחוקותי״. אנחנו יודעים אילו רצונות אנחנו יכולים לתקן בחיבור בינינו, ובאילו רצונות איננו יכולים להשתמש, כי בהם אנחנו עדיין נמצאים באגו גדול. איננו מסוגלים להשתמש בהם, לכן אנו מקפיאים אותם. וכמו במשפחה, בכל מקום שאנחנו מתייחסים זה לזה, אנו משתמשים בחלק מהרצונות אם הם לטובת הזולת, ובחלק מהרצונות איננו משתמשים, כי עדיין איננו מסוגלים לכך. כך אנחנו עולים משישה ימים לשבת. לאחר מכן משנה לשנת שמיטה, ומשבע שנות שמיטה לשנת היובל, וכן הלאה. כך אנחנו מתקנים את עצמנו מדרגת ״אומות העולם״, כי במצב כעת ״אנחנו בגלות״, לדרגת ״ישר-אל״, ישראל, מצב שבו אנו מחוברים יחד, מוכנים להיות עַם אחד בתנאים של חיבור בינינו. לאחר מכן, אנו עולים לדרגת ה״לויים״ ולדרגת ״כוהנים״, ואז מתקיים ״ותהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש״ 9.

 

כשמדברים על התהליך הוא נשמע די מובן, ובייחוד בהקשר של הגברת השפע, הטוב, הצרות וכן הלאה.

כך פועלים חוקי הטבע. זו התכנית שנמצאת בטבע וכך היא מתקיימת. היא פועלת עלינו ממש עכשיו.

התכנית הזאת פועלת עלינו, אבל איך אפשר להסביר זאת, אם ״מנהל העולם״ אומר: ״והיה אם שמע תשמעו״ – לָבָן, ״ואם לא תשמעו״ – שחור?

אדם שישמע ויקיים את המצוות לא יקבל מכות, ואילו אדם שלא ישמע, ״מנהל העולם״, בלית ברירה, יגביר את עוצמת המכות כדי שישמע.

 

מה הטעם לומר לאדם שיקבל מידה כנגד מידה, הרי במילא הוא אינו מסוגל לשמוע זאת. בעזרת התהליך הזה הדבר מובן, מסבירים לו כל פעם בהדרגה ומובילים אותו למקום שבו ירגיש שהחיים המקושרים הם הדבר הטוב.

התורה מספרת לנו על חוקי הטבע. האדם עומד מול חוקי הטבע עם היצר הרע שלו, כמו ילד רע, עצלן, עקשן, ואומר ״לא רוצה״. זה מצב המוכר לכל הורה, כך קורה עם כל ילד וילד, וכך גם אנחנו המבוגרים התנהגנו. הילד חייב להיות כשיר לחיים, עליו ללמוד, לקבל חינוך, הדרכה. לפיכך, נותנים לו אפשרות והזדמנות, ואם הוא לא מנצלה, לוחצים עליו יותר עד שהוא ״נשבר״ ומסכים, כי ״חושׂך שבטו, שונא בנו״ 10 . חייבים ללחוץ עליו עד שיקבל חינוך. אב חייב ללמד את הבן שלו ״אמנות״. כלומר ״אמונה״, כוח השפעה. האב חייב להביא את בנו לכוח ההשפעה. אם כן, האב כל פעם מסביר לילד בהדרגה.

גם איתנו זה נעשה בהדרגה. מקציבים לנו שנים רבות, כדי שבמהלכן נגיע סוף סוף להכרה איפה אנחנו נמצאים. אם לא, כל אומות העולם, חלילה, יקומו עלינו. הם כבר מתחילים, ועדיין אין בזה די. איננו רוצים לשמוע על כך, אנחנו מחפשים כל הזמן איך לברוח מזה וזה מסוכן מאוד.

 

הקשר בין הסיבה לתוצאה רחוק מאוד. בחכמת החיבור אנחנו יושבים, מדברים במעגל, משחקים, הכול בסדר, אבל למעשה יש לנו בעיות רציניות באקולוגיה, בכלכלה, בחינוך, במסחר. מה הקשר בין זה שנשב במעגל ונהיה נחמדים, ובין זה שנפתור את הבעיות המהותיות?

באופן כזה האדם מאזן את כוחות הטבע. האדם נמצא במרכז הבריאה, ואם הוא מאזן את עצמו, הוא מאזן בכך את כל כוחות הטבע. כל הבעיות בכלכלה, באקולוגיה בחינוך וכולי, מתייחסות לכוחות בדרגת הדומם, ואילו אנחנו נמצאים כיום בדרגה הרביעית מעל הדומם. יש את דרגת הדומם, הצומח, החי ואנחנו בדרגת המדבֵּר. אם נעשה שינוי, אפילו קטן, ביחס בין בני אדם, תירגענה כל תופעות הטבע בעולם, לא יהיו צונאמי, הוריקנים, טמפרטורה קיצונית של קור וחום, התפרצויות של הרי געש וכדומה. כיום כבר מדברים על סוף העולם. כל שנה

קובעים זאת, לפי לוח זה או אחר. אנשים מתרגלים לשמוע זאת, ומשלימים עם זה ש״לא נורא אם תהיה מלחמת עולם״.

יש בידינו שיטה, חכמה, איך להימנע מייסורים. אמנם אי אפשר בלי ייסורים בכלל, כי אנחנו לא נשמע, הרי אנחנו גרועים יותר מילדים עקשנים, אבל בכל זאת חייבים להתחיל ״להמתיק״ קצת את האגו, להביא אותו לתיקון. אין ספק שזה יקרה, משום שזה נעשה בתנאים שבהם יש ״למאור המחזיר למוטב״ השפעה.

לאדם מטבעו יש כוח פנימי, כוח טוב, שבתהליך נכון הוא מוציא אותו מבפנים, והוא מתחיל לפעול. אין הוא מגיע מהכוכבים, ממקום כלשהו למעלה, אלא הוא טמון בטבע שלנו. הבורא נמצא בפנים בעמקי הלב שלנו, עלינו רק להוציא אותו. כל שעלינו לעשות זה פעולות אחדות, כדי לראות שפתאום שורה בינינו כוח יפה וטוב.

 

עדיין קיימת שאלה על הרציונל שעומד בבסיס השיטה. אנחנו עדים לכך שמזג האוויר משתנה לחלוטין. כך למשל, זרם הגולף הולך ומתחמם, כל אירופה קופאת, אלה הן תופעות בדרגת הדומם. אם נתקן את הדרגה הגבוהה שנקראת ״אדם״, אז הכול יסתדר?

כיום, גם לדעת הפיסיקאים, האדם הצופה בתופעות כלשהן בפיסיקה יכול לשנות אותן. הצופה נמצא כחלק אקטיבי בתוך כל תופעה ותופעה. כלומר כשהאדם מסתכל על היקום, אין זו רק ״הסתכלות״, אלא הרצון של האדם גורם לשינוי.

כלומר הרצון של האדם משנה את המציאות, אלא שאיננו יודעים באיזה אופן. כשהאדם בונה מנגנון של קשר חדש בין בני האדם, מנגנון עם כוח של חיבור כולל, זה הופך להיות כלי שבאמצעותו הוא משנה את הטבע. נגלה בטבע את הכוחות הטובים, בדרגה הגבוהה ביותר, לא בדרגת הדומם, ו״נוציא״ אותם ממנו. נראה לנו ש״להרגיע״ את כדור הארץ, זו הפעולה הקשה ביותר, אבל זו פעולה פשוטה ביותר. כמו שנאמר ״אם תלכו בחוקותיי״, הכול יסתדר, הכול יירגע, לא יאונה לאדם כל רע. ואם לאו, נגיע לגלות.

 

אומרים שאדם צריך לצפות בפרסומת ארבע פעמים, כדי שהיא תשפיע עליו, תיכנס לתודעה שלו, ותגרום לו לרצות את המוצר לעצמו.

נכון.

 

אין כוונה להביא לאדם פרסומת שמתאימה לטבע שלו, אלא, באמצעות חכמת החיבור, מציגים לאדם פרדיגמה וצורת קיום הפוכה, שכרגע מאיימת על כל מה שהוא מכיר. באיזה סדר, באילו שלבים מוסרים את השיטה?

יש להסביר על הקיים בטבע, על ידי פסיכולוגים, פיסיקאים, פוליטיקאים, סוציולוגים. מציגים לכול את מחקריהם, שכל העולם מקושר, מחובר, שבו כולם תלויים בכולם ב״אפקט הפרפר״, וכולי. כלומר יש נתונים רבים מאוד על כך שכולנו תלויים זה בזה, ועל כך שהכוח המועיל ביותר, הפעיל ביותר, או המזיק ביותר הוא האדם. לפיכך, אם כל המערכת היא מערכת אינטגרלית, האדם הוא בעצם הגורם המרכזי בתוך כל המערכת הזאת.

נוכל להיטיב את מצבנו, רק בתנאי שנסכים לפעול באופן נכון, כלומר נתחבר עם חוקי הטבע. חוקי הטבע הם תמיכה הדדית, והשימוש בכל אוצרות הטבע הוא רק לצורך קיומי. באופן כזה עלינו לסדר את עצמנו, וישנם חוקי חברה נוספים ידועים.

זה מחייב אותנו ליחס יפה, לערבות. אם אנחנו נמצאים כאיש אחד במערכת אחת, רצוי שנתקן את הטבע שלנו. יש פעולות פסיכולוגיות רבות שממחישות זאת; כאשר אנשים מתחברים הם מתארים באופן מלאכותי מצבים יפים וטובים, יחס טוב ויפה. ואף על פי שאנחנו מדברים באופן מלאכותי, זה משפיע באמת על כל אחד. זהו כוח השפעת הסביבה על האדם, ועל ידי זה כולנו משתנים. עלינו רק להבין שצריך לבנות סביבה כזאת, ואז בהשפעתה כולנו נשתנה, נגיע לשינוי באדם, נהיה ״אדם חדש״.

לאחר מכן צריך להפעיל סדנאות, באירועים שונים, בשולחנות עגולים, עם הפעלות למיניהן. כך אנשים יתכללו, יתרשמו, ומההשפעה הכללית הזאת, הם יהיו אחרים. פתאום הם יגלו שעל ידי חיבור, למרות האגו, הם באמת ניצלים מכל הצרות והבעיות.

נעשה זאת,כי אנו יכולים להרוויח הרבה יותר כשאנחנו מתנהגים טוב לאחרים. האדם אמנם צריך ללחוץ על עצמו, על האגו שלו, אבל אם החברה תומכת בזה, וכל הזמן נותנת לו פידבק נכון, כנגד מצבים רעים וטובים בהתנהגות שלו, בהתאם לזה קל לו לתקן את עצמו, להחזיק את עצמו, זה נקרא ״להיות ערבים זה לזה״. כך מתקדמים, כלומר הדרך כאן היא קלה מאוד.