כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "כי תישא"

(שמות ל, יא – לד, לה)

 

 

 

 

 

כבר בתחילת פרשת ״כי תישא״, הבורא ממשיך לתת למשה הוראות והנחיות להקמת המשכן. הוא מצווה על משה לאסוף מכל אחד מבני ישראל תרומה בסך מחצית השקל, לצורך הקמת המשכן. כמו כן, להכין את כיור הנחושת, את הבשמים, את שמן המשחה, את השולחן, את המנורה וכליהָ, את מזבח הקטורת, את מזבח העולה וכליו, ולקדש אותם. בנוסף, למשוח ולקדש את אהרון ובניו, למנות את בצלאל בן אורי בן חור לבעל המלאכה הראשי בבניין המקדש, ואהליאב בן אחיסמך יהיה לו לעזר. ולבסוף, הציווי לבני ישראל על שמירת השבת.

כשהבורא סיים לדבר עם משה, הוא נתן לו את שני לוחות העדות. בני ישראל שראו שמשה מתעכב לרדת מהר סיני, נקהלו אל אהרון וביקשו ממנו שיעשה להם ״א-לוהים אשר ילך לפנינו״ 1. אהרון אומר להם לפרק את נזמי הזהב ואת כל התכשיטים ולהביא אליו כדי שיכין עגל, והוא מכין להם עגל.

הבורא אומר למשה לרדת מההר, כי סר העם מהדרך ועשה עגל מסֵכה והשתחווה לו. משה מתחנן לבורא שלא ישמיד את העם מיד והבורא מסכים. כאשר משה יורד מההר, הוא פוגש ביהושע שאומר לו שהעם משמיע ״קולות מלחמה במחנה״ 2. משה קרב למחנה ורואה שהעגל והמחולות אכן מושכים את העם, כולם נמצאים בזה. מיד הוא שובר את ״לוחות הברית״ והורס את העגל. הוא שואל את אהרון, ״מה-עשה לך העם הזה: כי-הבאת עליו חטאה גדלה״ 3. אהרון עונה למשה שלא יכעס, כי הוא יודע שהעם הזה תמיד הולך בדרך הרע ושהם אמרו לו לעשות להם ״א-לוהים אשר ילכו לפנינו״.

משה קורא ״מי לה' אליי״ 4, וכל בני לוי נאספו. משה פוקד על בני לוי להרוג איש את אחיו, איש את רעהו ואת קרובו, וכך נהרגו שלושת אלפים איש. למחרת משה אומר לעם שהם חטאו חטא גדול, הוא יעלה לבורא ואולי יצליח לכפר על חטאיהם. משה עולה ומבקש שלא להשמיד את העם. הבורא עונה, ״מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי״ 5, ושולח את משה לומר לעם את תשובתו בליווי מלאך שילך לפניו.

הבורא מכה את העם במגפה ואומר למשה למסור להם על הציווי להוציאם ממצרים לארץ ישראל, אבל כיוון שהם ״קשי עורף״ הם לא יעלו לארץ. בני ישראל שמעו זאת והתאבלו. משה הוציא את אוהלו מחוץ למחנה של בני ישראל, והם ראו שירד ״עמוד ענן״ אל פתח האוהל ודיבר עם משה. כל העם קם והשתחווה ״איש פתח אהלו״ 6.

הבורא מדבר עם משה ״פנים אל פנים״ 7, משה שב אל המחנה ללמד את מה שלמד מהבורא, ויהושע לא מש מהאוהל. משה מבקש מהבורא שיראה לו את המשך הדרך, לו ולבני ישראל. הבורא אומר שיראה לו את כל טובו, אך ״לא תוכל לראת את פני: כי לא יראני האדם, וחי״ 8, אלא ״וראית, את אחרי; ופני, לא יראו״ 9.

בהמשך הבורא מורה למשה להכין שני לוחות חדשים ולעלות אל ההר. משה מבקש שוב רחמים על בני ישראל. הוא כותב, ״וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו״ 10 . הבורא מסכים, כורת ברית עם העם, קובע שהעם ייכנס לארץ ישראל, וחוזר על הציוויים של שלושת הרגלים ועל איסור עבודה זרה.

בסיום הפרשה משה נמצא עם הבורא ״ארבעים יום וארבעים לילה״ 11 . הוא כותב את ״לוחות הברית״. כשהוא יורד מההר ״והנה קרן עור פניו״ 12 , עד כדי כך שהוא צריך לשים מסווה על פניו כשהוא מדבר אל בני ישראל.

 

זהו סיפור שיש לרדת לעומקו.

נכון, כי הסיפור אינו כל כך פשוט. עם זאת, אם נעמיק בו נתרחק מהבנת הדברים כפשוטם, שגם היא חשובה. אל נשכח שמדובר באדם, ועל התיקון שבתוך האדם. התורה פונה לאדם, ללִבּוֹ. האדם צריך לתקן את הלב שלו, את הרצון שלו. הרצון שלנו אגואיסטי, כל אחד חושב על עצמו בלבד, בכל פנייה, תנועה ובכל מה שהוא עושה, ואינו מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. הוא אינו דואג לאחרים אלא אם הם קשורים אליו, ותולה את המצב הטוב שלו במצבם, ולא אחרת.

האדם רואה סביבו רק את הדברים המשפיעים על הרצון שלו, הרצון שלו קולט אותם. עם זאת, ישנם כוחות רבים ותופעות שהאדם אינו קולט. הרצון שלו אינו מעוניין בהם, לכן אינו מזהה אותם, הם לא קיימים בשבילו. כך למשל, תינוקות העסוקים בשלהם אינם רואים מה שאנחנו עושים, לא אכפת להם, זה לא נוגע אליהם. מטבענו, אנו רואים רק את מה שנוגע לאגו שלנו.

בהתאם להתפתחות האגו שלנו, אנחנו מגלים בתוך הטבע כוחות, תופעות, הבחנות וחוקים נוספים. אנחנו מגלים אותם רק עכשיו, משום שהאגו שלנו הגיע למצב שהוא יכול ליהנות מהם. אם האגו שלנו אינו מסוגל עדיין ליהנות ממשהו, איננו מגלים אותו וזה נקרא ״נסתר״. אנו נמצאים בעולם גדול מאוד. ישנם עולמות, פרצופים, ספירות, מלאכים, כוחות ועוד, אבל איננו מרגישים את זה, כי הרצון האגואיסטי שלנו עדיין אינו מרגיש שהוא יכול ליהנות מהם, ולכן אינו מזהה אותם.

חכמת הקבלה נקראת כך משום שהיא מפתחת בנו את החוש לגלות את הנסתר ולהביא אותו לגילוי. המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו נקרא ״חוסר הכרה״, כי איננו מרגישים שנסתר מאיתנו משהו. כשאנו מתחילים להרגיש שיש משהו, שקורה משהו שמשפיע עלינו ואנו תלויים בו, כמו כל העולם שמתחיל כיום לחפש את משמעות החיים: בשביל מה חיים? מה קורה לנו? מי מנהל את החיים שלנו? איפה הכוחות הנסתרים האלה, איפה הגורל שלנו? וכן הלאה, אנחנו מתחילים לחשוב, איפה באמת אנחנו נמצאים, איפה הכוח שפועל עלינו ומה היא תכנית הבריאה.

מניסיון העבר, אנחנו רואים שהכול מתקיים לפי חוקים, לפי סדר פעולות קודם שנמשך, סיבה ותוצאה. אבל אנחנו רואים רק עד הרגע שבו אנחנו נמצאים, וכשהשלב הבא מתחיל להאיר לנו קצת, בהסוואה, איננו מרגישים טוב. כי הוא מושך, אומר כי יש משהו לפנינו. אבל איננו יודעים מה הדבר, לכן אנחנו נמצאים במבוכה וסובלים בחיינו.

כי מתוך ההארה הקטנה שמקרין לנו המצב הבא, אנחנו מתחילים להרגיש, ״אנו רוצים משהו, אבל מה? אנו רוצים להתמלא ממשהו, אבל ממה?״ לכן אנשים נמצאים בייאוש, בחוסר אונים ואינם נהנים מהחיים. במהלך עשרות השנים האחרונות פיתחנו טלוויזיה, אינטרנט, רדיו, סדרות, קולנוע, תיירות, האדם יכול להסתובב סביב העולם, ואפילו לקנות כרטיס ולטוס לירח, לחלל, אולם כל זה אינו ממלא אותנו. כלומר המדרגה הבאה, המצב הבא שלנו, אמנם מאיר קצת, אבל מאיר בחושך, דרך האחוריים, ולכן רע לנו בו. איננו מרגישים את העתיד

הטוב, אלא שיש משהו שקובע לנו את כל המציאות. אנו נמצאים בעולם ומשפיעים עלינו במשהו, אבל איננו יודעים לאן לפנות ואיך להעמיד את עצמנו. זה הרצון לקבל האגואיסטי שלנו שגורם לנו לסבל רב בחיים.

כל התורה ובעיקר חכמת הקבלה, שהיא החלק הפרקטי של התורה, מדברת על איך אני מגלה בי את החושים החדשים, כדי לראות את העתיד מראש. זה כמו במכונית, אני נוהג, רואה את הדרך, שומר מרחק של 300 או 500 מטרים מהרכב לפניי, ויש לי שתי שניות לעצור. זאת, משום שאני צריך לראות את הרכב שלפניי, להדליק פנסים ולעשות פעולות שונות, כדי לראות קדימה ולהיות בטוח שאני מסוגל לעצור. ואילו אנחנו, בחיים שלנו איננו רואים שום דבר קדימה, דבר שסוגר אותנו כמו בבית סוהר.

חכמת הקבלה אפוא היא שיטה לתיקון האדם, כדי לגלות לו את השלבים הבאים, את הדרך שלפניו. והיא מתגלה רק עכשיו, כי הגענו למצב שבו אנחנו ״לא רואים״, משמע אנו מרגישים שאין עתיד. יש עתיד, אבל איננו רואים אותו, ואיננו יודעים לאן להתקדם. בדומה לאדם שנוהג במכונית ורואה רק מטר לפניו, לכן אינו יודע מה נמצא לאחר המטר הזה, אולי תהום, אולי סיבוב חד? אם כן, זהו מצב מיוחד מאוד, ולכן אנחנו מתחילים להיכנס לתורת התיקון.

לפי הפרשה, הגישה הראשונה היא ״מחצית השקל״. הכוונה היא שאנחנו הולכים לתיקון בקו האמצעי שנקרא ״שביל הזהב״. בעולם שלנו ״שביל הזהב״ פירושו, לא יותר מדי כאן, ולא יותר מדי שם, ״תלך באמצע ובטוח שתצליח״. כך זה פחות או יותר גם בהתקדמות הרוחנית שלנו, רק שצריך למדוד באופן מדויק מאוד את הקו האמצעי. הקו האמצעי משמעותו שאנו הולכים בהשפעה מקסימלית, קו ימין. ולאחר מכן, עד כמה שאנו יכולים לרכוש את צורת ההשפעה לטובת הזולת, באהבה, בהשפעה, להיכנס באחרים, לרצות להשפיע להם. לאחר שיש

לנו את המגמה הזאת, אנו יכולים לצרף גם את האגו שלנו משמאל לימין, כך אנו בונים את הקו האמצעי. השילוב הנכון ביניהם נקרא ״הקו האמצעי״.

בדרך כלל אנו יכולים לעשות זאת רק בחלק מהרצונות שלנו, דווקא ברצונות החלשים ביותר, שבהם אנו יכולים לשלוט ולהתקדם לחיבור. כי כל השיטה היא איך להתחבר יחד; השפעה, קצת אגו ומתחברים, עוד השפעה, עוד קצת אגו ומתחברים, כך אנו מתקדמים מדרגה לדרגה, משלב לשלב. זה נקרא שאנחנו מתקדמים לפי ״מחצית השקל״. לא כולו, כי לעולם לא נוכל לעבוד עם הרצון לקבל ״הפתוח״, הגדול שלנו, אלא רק עם מחצית. זה נקרא ״מחצית״, כי זה המקסימום שבו אנו יכולים גם להשפיע וגם לחבר את הרצון לקבל, האגו שלנו.

 

זה נשמע לא כל כך מאוזן, אתה כביכול הולך על שתי רגלים, עומד על רגל ימין ואת שמאל אתה גורר קצת.

איני גורר את השמאל, אלא אני מצרף את השמאל לימין עד כמה שאני מסוגל. אני מודד באופן מדויק מאוד כמה לעשות כדי לא להיכשל. בפרשה ישנה דוגמה לכישלונם של בני ישראל, כשמשה עולה להר סיני הם מתחילים לעבוד ב״מחצית השקל״. כלומר הם מתחילים לעבוד עם השנאה, עם האגו, עם הפירוד ביניהם. פתאום הם מגלים שאינם מסוגלים, אינם יודעים, כיצד להפוך אותם למשהו טוב, להתקרבות, שהם נגררים לעבוד עם הרצון לקבל.

לדוגמה, בעל ואישה נמצאים בוויכוח ביניהם, נבקש מהם שיפסיקו את הוויכוח. הם יתחילו להתחבר, כלומר כל אחד מהם נמצא בכוח השפעה, בקו ימין. עכשיו נעורר את קו שמאל. נשאל אותם, ״כשהייתם בוויכוח אתה חשבת כך ואת חשבת אחרת, בכמה אתם יכולים לצרף לעצמכם את כוח השמאל?״ ואז כל אחד מהם יתחיל לחשוב אחרת, מה שיגרור אותם חזרה לוויכוח עצמו, ללא מחשבה לצרף את הוויכוח לחיבור, את קו השמאל לימין. הרצון שלהם לצרף את השמאל לימין, דווקא גרם להם לשמאל גדול יותר מקודם, והם התחילו שוב להתווכח.

כך קורה גם עם העם, ״עם״ הכוונה לרצונות שבאדם. כשהוא מתחיל לעסוק בשאלה איך לחבר את הרצונות שלו להשפעה, הוא רואה שהוא כביכול רוצה, כביכול מסוגל, אולם אחר כך מגלה שאינו מסוגל. הכרחי שהדברים האלה יקרו, והכרחי שאהרון בעצמו, כלומר כוח ההשפעה, הכוהנים והלויים, אלה שאינם משתתפים במעשה העגל עצמו, יתמכו.

 

העניין הזה מעלה שאלות רבות. איך זה יכול להיות, הרי אהרון אמור להיות בלתי משוחד?

נכון.

 

איך הוא הסכים?

דווקא להפך, כי אם זה לא היה קורה, לא היה מה לתקן. הם הגיעו למעשה העגל, לשבירה, משום שרצו לעשות את המחצית, את הקו האמצעי, את ההתנהגות הנכונה כלפי ההשפעה והחיבור ביניהם, אולם הם לא יכלו להתמודד עם זה ונשברו. מטרת השבירה היא כדי שעכשיו יהיו להם הבחנות איך להתקדם הלאה, איך להיות חכמים יותר בתיקון. אנחנו כבר לא נכנסים לוויכוח, לא משתמשים בשיטה הקודמת שבה אנו מצרפים שמאל לימין, אלא לפני שאנחנו עושים זאת, לפני שאנחנו עובדים עם הרצונות האגואיסטיים שלנו, אנחנו חותכים חלק מהם.

לדוגמה, ביחסים בין בעל לאישה, כשאנחנו מתחילים לצרף בעיות כלשהן, כדי שיגרמו לנו חיבור יתר לעומת קודם, אנחנו מגיעים לחיבור. אחר כך אנחנו מעוררים את הבעיות, כדי שהן יעזרו לנו להתחבר, שנפתור אותן יחד, נגיע להסכמה. אנחנו רוצים שתהיה לנו הרגשה טובה, בכך שגם בזה אנחנו מסכימים, ועל ידי כך אנחנו מעצימים את הקשר בינינו. אולם כדי שלא נטעה ולא ניגרר אחרי האגו שלנו, עלינו מלכתחילה, בעת שאנו הולכים לצרף את האגו שלנו לחיבור, לחתוך ממנו חלק.

 

אנחנו אומרים שעל התחום הזה איננו מדברים, כי פה בטוח לא נצליח להסתדר?

אנחנו אומרים שעל התחום הזה לא מדברים, או על חלק ממנו בלבד, וכך פותרים את הבעיה. לכן אין זה פשוט לבנות את בית המקדש, קודש הקודשים, מקום הקרבת הקורבנות, כלומר מקום החיבור. אפשר לעשות זאת רק כשהאדם נמצא במצב של בצלאל, ״בצל האל״, שהוא כבר יודע איך הבורא מנהל אותנו באמצעות התעוררויות אגואיסטיות שונות. זה נקרא ״בצל שלו״.

כמו שכתוב ״בצילו חמדתי״ 13 , שכן דווקא מתוך האירועים הקשים של התגברות האגו שלנו, אנחנו יכולים להגדיל את הקשר שלנו עם הכוח העליון. לפתוח יותר את החושים שלנו ולראות את ההתקדמות. לכן זה יכול להיות רק בצלאל, ״בצל אל״. יש לאדם גם חכמת לב, כלומר שהלב, הרצונות, כבר יכולים, מסוגלים, לקבל את אור החכמה, כי כולם בכוונה על מנת להשפיע. הלב של האדם נקרא ״כל הרצונות שלו״, אם יש באדם כוחות כאלה, רצונות כאלה, הם כבר יכולים לעזור לו לבנות את בית המקדש מכל אותם הרצונות שלו.

עד כה דובר על החלק המעשי. משה, החלק באדם שנמצא בקשר עם הבורא, מתעסק בַּכוונה. ״משה״ הוא הכוח שמושך את האדם קדימה, שרוצה לגלות את הכוח העליון, אולם הוא רואה שלמטה יש שבירה. כלומר יש פער גדול בין מה שהיינו רוצים להשיג, ובין מה שגילינו שהרצונות לקבל שלנו הורסים בנו. לא תכננו את הפעולות שלנו נכון, כך שיהיו בהתאם לכוונה. אולם דווקא על ידי זה שאהרון עזר לעם, כלומר שהאור העליון, הקדושה,

כוחות ההשפעה, נכנסו לשבירה והם נכנסים לתוך האגו, בפעם הבאה כשנתחיל להשתמש באגו תהיה לנו אפשרות לתקן אותו, מכיוון שיש בו כבר ניצוצין. זה נקרא ״התכללות של כוח ההשפעה בתוך כוח הקבלה״.

לפיכך, העגל, השבירה הזאת, חייבת להתרחש על ידי הגישה מלמעלה, מהאור העליון. מצד אחד על ידי אהרון, ומצד אחר, יש רצונות שבהם אסור להשתמש בעתיד, כי הם מובילים אותנו לקלקול. עלינו לאסור על הרצונות האלה להופיע בנו, לחתוך אותם, זה נקרא ״להרוג אותם״. לכן כל אותם אנשים שקמים, שבט לוי, אהרון ובניו, ״מי לה' אליי״ וכן הלאה, ומלחמת משה, שהוא האור העליון, ההבנה, ההכרה שבאדם הנקראת ״משה, יחד עם כל בני לוי, הולכים והורגים את אלה שהיו אחראים לשבירת הכלים. שבירת לוחות הברית היא שבירת הכלים.

יש שתי שבירות, האחת בעולם הניקודים, והשנייה התרחשה באדם הראשון והיא פועלת עד היום.

כשאדם צריך לעשות תיקון, זה נקרא להרוג את הרצונות ה״אשמים״. בנוסף לכך, הבורא מביא גם מכת רעב ועוד דברים שונים. כל אותם הרצונות מקבלים מכך תיקון בתוך האדם, הם נסתרים ולא מפריעים עוד לאדם. כלומר האדם כבר יכול להתגבר עליהם ולא להשתמש בהם.

ואז משה מבקש מהבורא להגיע לברית עם העם, כי עכשיו העם מבין את המצב שלו ומכיר את כל מה שנעשה, ולכן מגיע לו יחס חדש, אחר. כלומר לאחר שהאדם עבר את כל השלבים האלה, מגיע לו עכשיו להבין יותר, להרגיש יותר, בקשר עם כוח ההשפעה, איך להתקדם למעלה, לבורא. הבורא והאדם כורתים ברית. לאחר שהטבע של האדם עבר ייסורים גדולים, בין הרצונות שלו שעברו ייסורים ובין הכוח העליון, יש לו עכשיו יחס מיוחד. הכוח העליון שולט על הרצונות האלה כדי לא לתת להם להתפרץ. זה נקרא ״שומר על הברית״. זהו חוק

שנכנס עכשיו ביחס בין האור לכלים.

זאת, משום שעכשיו ברור לרצונות הללו, שעברו על האיסור מהשפעה לקבלה, איך לעבוד, איך לשמור על עצמם יותר. יש בהם עכשיו ידיעה על איסור של עבודה זרה. לאחר שיש כבר הכנה כזאת מצד עם ישראל, מצד כל הרצונות של האדם, לאחר שעבר איתם כל כך הרבה שלבים קשים, עכשיו הנקודה שבו, יכולה לגלות מגע נוסף עם הכוח העליון, עם הבורא, עם האור. האדם מגלה זאת, וזה נקרא ״לוחות הברית החדשים״, השניים.

האדם מעלה את עצמו לדרגת הבינה, זה נקרא שהוא נמצא על ההר ארבעים יום וארבעים לילה. כשהוא יורד מההר, כולו מאיר, כמו שכתוב, הפנים שלו מאירות. הוא כבר מקבל את גילוי כוח ההשפעה שבו, ויש לו מגע נכון עם כל הרצונות, עִם ״עָם ישראל״, כל הרצונות שאותם הוא יכול לתקן עכשיו, כי יש כבר רצונות שהתנקו מעם ישראל, ש״הרגו״ אותם כביכול, ועכשיו הוא יודע בדיוק באיזו גישה ללכת. יש לו את לוחות הברית בידיו, והוא יודע כיצד להתחיל לתקן את כל הרצונות שלו שיהיו בכוונה על מנת להשפיע.

אחרי פרשת ״כי תישא״ האדם מסוגל, מעכשיו והלאה, להתחיל לתקן את עצמו. עד כה הוא עבד כדי לקבל את שיטת תיקון הכלים.

 

האם כדי להבין את השיטה, חייבים לעבור חוויה בתוך קבוצה, או שאפשר להעביר את המסר גם במילים?

גם כשאני מעביר את ״פרשת השבוע״, אני מודע לכך שזה די קשה להבנה. קשה מאוד להבין את הדברים, כי הם דורשים ידע בסיסי, ספציפי ומיוחד בחכמת הקבלה. רק אדם שלמד את המושגים וכן עבר תהליך בעבודה בקבוצה יכול להבין ולקשור בין הדברים. אחרת, איך ניתן לקשור ש״משה״ זה חלק שבו, ו״אהרון״, ״יהושוע״, ״בצלאל״, ״הר סיני״ וכולי, אלה הבחנות שונות בתוכו, ואיפה נמצא הבורא? הוא אינו מכיר את ההבחנות האלה, אינו מסוגל להעביר אותן מיד למצב הפנימי שלו.

התורה מדברת רק על המצב הפנימי, על שינוי תפיסת המציאות. עכשיו אני נמצא בעולם, ותופס את המציאות, האם העולם הזה קיים בלעדיי? הוא לא קיים. ומה שאני רואה, וכל אחד רואה, הכול קיים בתוכנו. ואלה הנמצאים מחוץ לי הם קיימים גם בלעדיי? לא. בלי האדם, אי אפשר להגיד שהם קיימים. הכול קיים כלפי האדם המשיג. אולם, נדרש זמן רב להתרגל, להבין ולרכוש יחס שונה לכל מה שקורה איתנו, בגלל ההרגלים. האדם מתחיל לגלות שגם איינשטיין ויו אוורט חשבו כך. תפיסת המציאות היא כ״מטריצה״, זה נקרא ״העולם הבא״, וזה נקרא ״העולם הזה״, ואם היו לנו חושים אחרים, היינו רואים את המציאות אחרת. על האדם לצאת מההרגל שלו, כי הוא חושב שאין דברים נוספים מלבד מה שהוא רואה.

אנחנו יכולים להסביר על השפעת הסביבה, בלי להיכנס לעומקם של דברים, בלי להסביר איך עובד הכוח, האור העליון, ומשנה את טבע האדם, שאינו אלא ״הרגל״. אם נעבוד כל הזמן על ה״הרגל״, תוך תמיכה והשתתפות של כולם, אזי ״ההרגל ייעשה טבע שני״. כלומר ניכנס להשפעת הסביבה וכך נחיה. אז נתחיל לגלות תענוג בהשפעה.

 

בחכמת החיבור נתאר זאת כך, משה כביכול בא עם עשרת הדיברות ורוצה לתת אותם לעולם, לאנשים. ״חבר'ה, הנה עשרה חוקים, אם תנהגו לפיהם יהיה לכם טוב ולא תצטרכו את הבורא או כל דבר אחר״, מה הם עשרת הדיברות האלה? מה יהיה כתוב בלוחות שלו?

כתוב רק דבר אחד, ״ואהבת לרעך כמוך״ 14 . זה הכלל של התורה, אין יותר. אתה רוצה פחות מזה, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך 15 .

 

איך עושים זאת ללא הסבר?

כדי לממש זאת, חייבים להתכנס במעגלים, להידברות, ליצור השפעה של הסביבה על האדם, באמצעות כלי התקשורת למיניהם. בכל מה שהאדם עושה, הוא חייב לקבל מכל הכיוונים מידע על הכללים.

 

מה הייחודיות בגישה כאן?

הדבר דומה לפנייה לפרופסור, למישהו ידוע, גדול, ולא לרופא פשוט.

 

כלומר זה עניין של מומחיות.

אי אפשר למסור זאת, זה מגיע מתוך ניסיון בלבד. פרופסור אינו יכול ללמד רופא פשוט אם יגיד, ״כך תעשה...״, אלא עליו לקחת אותו לעבוד לידו, לראות איך הוא עובד, לקבל הסברים במשך שנים אחדות, עד שגם הוא יהיה גדול. אין דרך אחרת.

 

יש שיטה לעשות זאת, ולכן זה מצליח.

הביטו בילדים ובמבוגרים, הם למדים רק מתוך ניסיון. אין חכם כבעל ניסיון. כשמגיעים ורוצים ללמוד את השיטה, אי אפשר להסביר בדיוק איך זה קורה, אלא לומדים מתוך ״ממעשיך הכרנוך״. יש להשתמש במשפטים שמדברים על היסודות: ״אין חכם כבעל ניסיון״, ״ממעשיך הכרנוך״. רק מתוך מעשים, מתחילים להכיר את השיטה.

בדומה לחרט הרוצה ללמוד את עבודת החריטה, תחילה במשך חודשים אחדים עליו להסתגל לעבודה, להכיר את המחרטה, את הברזלים וכולי. עליו להרגיש אותם מבפנים. וכשיש לו בפנים כבר מודל, תבנית של המכונה שלו ועם מה הוא עובד, הוא מעביר את החומר הזה לרגש הפנימי. זה נקרא ״הלב מבין״. רוכשים זאת על ידי ניסיון.

 

מהיכן הביטחון שלא תהיה שוב שבירה, כפי שהייתה עם אהרון?

כי אין מה שיישבר. כולנו כבר נמצאים בשבירה.

 

האם מתוך התהליך הזה דווקא, יעלו בנו רצונות שלא נוכל להתמודד עמם?

כל הרצונות האלה אינם יכולים לעלות, כי כבר ״חתכנו״ את אלה שגרמו לשבירה. ואת כל הרצונות שאנו מעלים עכשיו, אנו מעלים רק כ״מחצית השקל״. כעת הגישה היא על ידי הלוחות השניים. לוחות אלה אינם כמו הלוחות הראשונים, כולם עובדים ״למעלה מהדעת״, בקו האמצעי, בחצי העליון בלבד, מלמטה למעלה, מקבלים זאת בעלייה מעולמות בי״ע לעולם האצילות וכן הלאה. אולם ישנם כאן סינונים רבים, מנגנוני הגנה, שמונעים מאיתנו להגיע לשבירה. נשאר לפנינו רק התיקון ועלינו לבצע אותו עכשיו. דווקא המשבר הנוכחי הוא סימן לכך, שכל מה שעלינו לעשות הוא החיבור, ויש להסביר זאת מתוך מעשה.