כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

מדוע כתוב שהכוחות נפרדים?
כי מהבורא, מהדרגה הקודמת שמולידה אותם, יוצאים שניים, הם נפרדים ומגיעים ממש להפכיות ביניהם, הם הופכים להיות מנוגדים זה לזה ועלינו לחבר אותם יחד, כדי להגיע בהדרגה, בעביות המתגברת לדרגת הבורא השלמה.
 

בפרשה מסופר על עשיו שמגיע עייף מהציד, בזמן שיעקב מכין נזיד עדשים. עשיו מבקש מיעקב, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", ויעקב עונה לו, "מִכְרה כיום את בכורתך לי". מצד אחד נאמר על יעקב שהוא איש תם, יושב אוהלים, צדיק, כולו רוח. מצד אחר, הוא די ערמומי ומנסה לרמות את עשיו. מדוע יעקב לא נתן לעשיו את נזיד העדשים בלי להתנות זאת עם מתן הבכורה? ומדוע נאמר על יעקב שהוא איש תם וצדיק?
לעת עתה איננו רואים זאת, כי רק אדם שיש בו את ההכנות לנטייה לרוחניות, ניצוץ, נקודה שבלב, יכול להבין את יעקב, את מעשיו, את צדקותו. אנחנו רואים שליעקב יש כלי קבלה גדולים, הוא כלול גם מרצון לקבל וגם מנקודה שבלב, ושניהם פועלים בו, זה כנגד זה. אם יעקב אמור לנצח את עשיו, הוא אינו יכול להיות איש תם. התמימות שלו היא בכך שבינתיים יש לו רק נקודה קטנה, אין לו כוח. כל הכוח שלו, של הנקודה הזאת, נמצא רק בחיבור לקבוצה, לבורא.
אם זה לא היה כך, הרצון לקבל היה "בולע" אותו, עשיו היה בולע את יעקב ללא שום בעיה. לכן מאוחר יותר, כשהם צריכים להיפגש, כתוב "ויירא יעקב מאוד ויֵצר לו", 5 יעקב פוחד ואינו יודע כיצד להיפגש, ועשיו אף אומר לו תוך כדי הפגישה "יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך". 6 עשיו מעוניין להשתמש ביעקב, כי בכוונה להשפיע על מנת לקבל האדם יכול להרוויח הרבה מאוד מהטבע.
אם יעקב חלש, אין לו ברירה אלא לברוח מעשיו. כך גם האדם, אדם שיש לו אגו גדול מאוד, אם הוא לא יכול להתגבר עליו, לעבוד מולו, אז עליו בצורה כלשהי להסתיר את עצמו ממנו, ולא לעורר אותו. כל ההיסטוריה שלנו למעשה היא ביטוי להתמודדות בין שני הכוחות האלה, כך אנחנו מתקדמים. בכל אחד ואחד בכל האנושות קיים המאבק הזה. לנו נראה שזה מאבק, אבל אם נביט מהצד, נראה שבמשך כל ההיסטוריה העמים והאנושות כולה מממשים את תכנית ההתפתחות בצורה נכונה.
כשיעקב מתפתח גם עשיו מתפתח, הם מתקוטטים ומתקשרים ביניהם, וכך בהדרגה הם מגיעים עד לימינו, כשאנחנו מודדים הכול מתוך הסבל שבו אנו חיים, ונראה לנו שהעולם רע.
כמו ילד קטן, שאפילו אם לקחו ממנו כדור, או אם אימא מנעה ממנו להמשיך לשחק ואמרה לו ללכת לישון, עבורו זה כבר עינוי. אם היינו פותחים את עינינו ורואים הכול בפרספקטיבה אחרת, לא היינו מקבלים בכלל את הסבל הגופני כסבל, היינו מתעלים מעליו ולא מרגישים שהגוף שייך לנו, כי הכול תלוי בתפיסת המציאות.

כיצד לפעול כנגד תכונת עשיו כדי שזו לא תתעורר?
ברור שלא נוכל להתמודד עם עשיו הפרטי שלנו ועם עשיו הכללי שבאנושות בצורה ישירה. איננו מסוגלים לזה. נוכל ללכת רק בעקיפין, בצורת יעקב.
עלינו להבין מה זה איש תם. הרי יעקב פועל בערמומיות, כי אי אפשר לעמוד מול האגו ולהתייחס אליו בצורה ישירה, האגו הוא כוח מיוחד הנמצא בנו, ועלינו להכיר אותו ולהתחשב בו, וכדי להתמודד עימו עלינו להגדיל את כוח הימין, כוח יעקב שבנו. ככל שהכוח הזה יהיה חזק, על ידי חיבור, על ידי ערבות, כך נגלה שם את הבורא. דרך כל האמצעים האלה נגיע למצב שנוכל להתמודד עם עשיו, בינתיים אין לנו אפשרות להתמודד איתו.
גם כשנצטרך להתמודד איתו, זה לא יהיה כרוך במאבק, כי בזמן שאנו מתקנים את עצמנו בהגברת כוח "יעקב" שבנו, קו ההשפעה, קו החיבור בין כולם, בכל התהליך הזה כוח "עשיו" שבנו מקבל מכות, ומתחיל להבין שכדאי לו להגיע לחיבור עם יעקב. לכן לא יהיו בעיות ומלחמות, עשיו בעצמו ירצה להתחבר עם קו ימין, כי בתהליך הוא יגלה שכל הגישה שלו, וכל האפשרויות שלפניו לא ניתנות למימוש בצורה שהוא מכיר. הוא יגלה שחסר לו קו יעקב, חסרה לו השפעה, הוא יגלה שכדי להתקדם ולקבל משהו מהחיים, עליו לקבל על עצמו את כוח ההשפעה.
לכן צריך רק לחשוב איך אנחנו מתלכדים, מתחברים. וכל יתר הבעיות ייתקנו בכך שיצטרפו לקו ימין ויחזקו אותו.

באמצע הפרשה מסופר על יצחק ועל מה שקרה לו בגרר, הדבר דומה למה שקרה לאברהם ושרה במצרים. בארץ כנען שורר רעב ויצחק יורד לגרר, שם מלך גרר חושק ברבקה, עד שמתברר לו שהיא אשתו של יצחק. יצחק שוקל לרדת למצרים, אבל הבורא אומר לו לא לרדת לשם. לכן הוא זורע וחופר בארות, וזוכה לשפע יבולים. 
שוב רואים כאן את התקדמות האדם. התורה מתארת במדויק איך אנו עוברים בכל התיקונים משלב לשלב, מהקל לכבד, כדי לתקן את הרצון לקבל שלנו. מלבד זאת התורה לא מספרת כלום.
את מרבית הדרך אנחנו מבצעים על ידי הגדלת הרצון להשפיע, לעומת הרצון לקבל שאותו מניחים בצד, עוזבים אותו, על ידי חלוקת הדרך שלנו לארבעה חלקים (ראו שרטוט מס' 4). חלק אחד הוא העולם הזה, בו אנו קיימים במשך כל שנות ההיסטוריה. לאחר כל ההיסטוריה שלנו בעולם הזה, אנחנו מגיעים לדוגמה, לפעולות כמו כנס ומתחילים לעלות. דרך שלב ההכנה אנו מגיעים לדרגת חפץ חסד, שהיא התקופה שנקראת "תשובה מיראה". יראה מלהשתמש באגו. בזמן ההכנה האדם נכלל בקבוצה, בחפץ חסד, הוא ממש מתחבר עם הקבוצה, ומשיג את דרגת הבינה.
מרגע שמתגלה באדם הנקודה שבלב, והוא מגיע לזמן ההכנה ונכלל בקבוצה, ועד שהוא מסיים את כל התהליך של תשובה מיראה, שנקרא כבר "לשמה", הוא עדיין לא נוגע בכוח "עשיו" שבו, ברצון לקבל שבו, אלא הוא רק מגדיל כל הזמן את כוח ההשפעה.
הוא אינו עושה כלום עם כוח "עשיו". גם כשמתעוררים בקבוצה ספקות ורצונות בסגנון של "אני לא אוהב אותו, לא יכול להסתדר איתו, הוא גאוותן, שקרן וטיפש", ועוד כל מיני דחיות, איננו עושים עם זה כלום, אלא עוצמים עיניים ועוסקים רק בחיבור. כך עושים, עד שעוברים את ה"מִדְבָּר", אלה כבר דרגות גבוהות, כשמעל המדבר זו הכניסה לארץ ישראל.
כלומר, כל העבודה שלנו בחיבור היא עד שנקבל כוח גדול מאוד של השפעה, בכניסה לארץ ישראל, שם מסתיימת דרגת הבינה. בארץ ישראל נתחיל לעבוד עם הרצון בדרגה של כוונה לקבל על מנת להשפיע, בעבודה עם עשיו.

מדוע התורה מדגישה שהאימהות שלנו היו יפהפיות שכולם חושקים בהן?
כולם חושקים במלכות היפה, כי זה הרצון לקבל שעל ידו אפשר ליהנות. בגשמיות האדם יכול ליהנות מיופי. הגבר מטבעו נהנה כשהוא רואה סרט יפה, רואה אישה יפה וכולי. ברוחניות "יפה" נקרא כלי שבו אפשר לקבל אור חכמה, כלי שיוכל להתנוצץ, להאיר מאור החכמה שבו. 
"אימהות" אלה המלכויות המתוקנות. כלומר, מלכות היא רצון לקבל המתוקן באור חסדים, ברצון לקבל שיש בו אור חסדים יכול להתפשט אור החכמה. אור חכמה המתפשט באור חסדים נקרא "יופי", תענוג שאפשר לקבל מ"אישה יפה", מתוקנת. לכן מסופר כך לדוגמה על שרה.
מסופר על שרה שהייתה בת מאה ואישה יפה, אלא שברוחניות "בת מאה" הכוונה לכלי שלם, עשר ספירות על עשר ספירות, עשר לרוחב ועשר לגובה, כך הכלי שלם, וכולו באור חסדים. "אברהם" נקרא תכונת חסד, וכל הנוקבא שלו, "שרה" המתוקנת, כולה בחסדים. לכן כשיש כלי הנמצא בהשפעה, אפשר על ידו ליהנות ללא גבול. לכן, גם פרעה וגם מלך גרר כל כך משתוקקים אל הכלי שנקרא "שרה". ברוחניות כדי ליהנות לא צריך כלום מלבד כלי קבלה מתוקן. בכלי קבלה מתוקן האדם עושה פעולה, ומיד מרוויח אורות גדולים.
האימהות שלנו הן "נוקבאות" מתוקנות. זהו הרצון לקבל המתוקן שממנו מולידים את הדרגה הבאה. סבא הכוונה שיש לאדם הורים, והוא בעצמו מוליד ילדים, והילדים שלו מולידים עוד ילדים. כלומר, לפני כל דרגה ואחריה, יש מצבים נוספים. המצב הקודם כלפי המצב הנוכחי נקרא "הורים". והמצב הבא נקרא "ילדים". כשאברהם מוליד את יצחק, כלומר האדם נמצא בדרגת "אברהם", המצב הבא שלו נקרא "יצחק", והמצב שאחריו נקרא "יעקב".
המצב שלנו כלול משניים, מכוח ההתגברות ומהרצון לקבל. כוח ההתגברות נקרא "גבר" מהמילה התגברות, וכוח הרצון לקבל נקרא "אישה", חיסרון. אנחנו מתקדמים ממצב למצב, ממקום למקום כל הזמן בשני הכוחות האלה, הזכר והנקבה, מסך ועביות. לפעמים הזכר כלול מכמה זכרים והנקבה כלולה ברוב המקרים מכמה נקבות יחד. לאותו גבר יכולות להיות מספר נשים ועוד כמה שפְחות וכן הלאה. כך מתקדמים בתיקונים.
אברהם מוליד את יצחק, זו דרגת "אברהם" שבאדם, המולידה את "יצחק" שבו. לכן אם אין אישה יפה, הוא לא יכול להוליד ילדים. "אישה" זה רצון לקבל מתוקן באור דחסדים, והאדם יכול לקבל בו בכוונה על מנת להשפיע, שהיא הדרגה הבאה שלו.

אם אישה חייבת להיות יפה למה לא כל הנשים בעולם יפות?
כי הן לא מתוקנות. לגלגלתא נכנס אור ומתפשט, נעשה זיווג דהכאה, יש אור בתוך הכלי והאישה מולידה את הפרצוף הבא, ע"ב נקרא "בן דגלגלתא" (ראו שרטוט מס' 5). קבלת האור בכוונה להשפיע מולידה את הפרצוף הבא והוא נקרא "בן" כלפי המצב הקודם. אנחנו מתקדמים כל הזמן בכך שאנו מקבלים בכוונה על מנת להשפיע, ומולידים את הפרצוף הבא, את הנשמה הבאה, את ההתקדמות.