כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "חיי שרה"
(בראשית כ"ג, א' – כ"ה, י"ח)
פרשת "חיי שרה" מתחילה בסיפור שנות חייה של שרה, שחיה מאה עשרים ושבע שנה. בפרשה מסופר על פטירתה של שרה, על קניית מקום הקבורה מבני חת בארבע מאות שקל, על קבורתה במערת המכפלה בחברון ועל ההספד שנושא אברהם.
מדוע מסופר דווקא על שרה, ומה זו בכלל אישה?
בפרשה זו מדובר על יסודות מחשבת הבריאה, על כך שהבורא ברא את הנשמה, את הנברא. הנברא נקרא "נשמה", רצון, ומטרתו של הבורא היא להביא את הרצון הזה להזדהות, להתאמה, להשתוות צורה עימו.
הוא רוצה שהנברא יהיה כמוהו, כי במצב כזה הנברא יגיע למעמד הטוב ביותר, השלם, הנצחי, שאין למעלה ממנו. אם הבורא הוא טוב ומיטיב, הוא אינו יכול לברוא נברא שיהיה במשהו פחות מהמצב הזה. כיצד הוא יכול להוליד משהו שמצד אחד יהיה כמוהו, ומצד אחר גם יהיה מחוץ לו? אחרת הוא לא יהיה נברא, כי נברא נקרא "בר", מחוץ למדרגה. האם אז הוא כבר לא יהיה בשלמות ונצחיות שיש בבורא?
לכן הבורא צריך לברוא בנברא שתי תכונות מנוגדות, ושתכונה אחת, תכונת הקבלה תהיה הפוכה לגמרי מהבורא עצמו, אז הנברא יהיה הפוך, שונה, זר, נבדל מהבורא. ואת תכונת הקבלה, את כל הרע הוא בורא על ידי האור, על ידי כל הטוב, דווקא, כמו שכתוב, "בראתי יצר הרע".
לאחר שהוא בורא את הרע, ולנברא כבר יש תכונה שבה הוא נבדל והפוך מהבורא, כעת מה שחסר הוא התיקון שעליו לעשות, שהנברא יהיה כמו הבורא, אולם מבלי למחוק את ההבדל הקיצוני ביניהם. לכן אותו רצון לקבל שהנברא נברא בו צריך לקבל צורה חיצונית הפוכה, כמו הבורא, כמו הרצון להשפיע. עליו להגיע לצורה של רצון לקבל על מנת להשפיע. להיות שונה לגמרי מהבורא אבל להיות דומה לו בפעולה.
לשם כך הנברא חייב לעבור תהליך מורכב מאוד, כי בבורא יש רק תכונה אחת, השפעה, ובנברא נוצרות שתי תכונות, תכונת הקבלה שמקבלת את צורת ההשפעה.
זה מה שלומדים בחכמת הקבלה, ובמיוחד בפרשה זו. התורה כולה מדברת על התהליך שעלינו לעבור מתחילת הבריאה, מהרצון לקבל שהבורא ברא. היא מסבירה לנו כיצד הרצון לקבל מתפתח, כיצד הוא מגיע לשבירות, חיבורים, השפעות של האור והתכללות עימו, עד שהוא מגיע למצבו הסופי, להיות דומה לבורא. על כך מספרת התורה, וכן המקובלים, אנשים שחיו לפנינו ועברו את אותו תהליך על עצמם. קל להם לספר, כי הם מתארים לנו את מה שהם מרגישים ורואים, לא כמו החוקרים בעולמנו, שעושים עבודה שכלית קשה. כפי שכתוב, "כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם ומילה". 1
לכן בחכמת הקבלה העיקר זו השגה, השגה רגשית. כלומר, המקובל חייב להרגיש בכל עובי הרצון שלו את כל התהליך שהוא עובר, ובמידה שהוא נכלל עם התהליך הזה לעומקו, הוא גם מבין אותו. כלומר, ההבנה נובעת מתוך ההרגשה. אין מדובר בלימוד שכלי, ולכן אין צורך בכישורים מיוחדים כדי ללמוד את חכמת הקבלה, אלא אדם שעובד על המידות שלו כדי להידמות לבורא, מגיע להשגה הזו, הוא כבר מרגיש ויודע.
התורה מספרת לנו על התהליך שאנו הנבראים צריכים לעבור, מרגע בריאתנו כרצון לקבל ועד שהרצון לקבל הזה גדל ומקבל על עצמו את צורת הרצון להשפיע, צורת ההשפעה כמו הבורא. התהליך חשוב מאוד עבורנו, והתורה משמשת אמצעי להשיג את אותה צורה, לכן חשוב שנשתמש בה נכון, כמו שכתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". 2 תבלין הכוונה למאור שבתורה, כמו שכתוב, "כי המאור שבה מחזירו למוטב".
אנחנו יכולים לרצות להשתנות ולהגיע להשתוות הצורה עם הבורא, ומתוך ההשתוקקות לכך אנחנו מתחילים לבצע פעולות, וכך למשוך את האור הטמון בתורה, הנסתר בה. האור הגנוז בתורה פועל עלינו, משנה ומעביר אותנו דרך כל רצף המצבים שעליהם התורה מדברת, מהיצר הקטן ועד ליצר הגדול, כך היצר הגדול מלביש על עצמו כל פעם את צורת ההשפעה, כמו הבורא.
אנו עוברים את התהליך הזה בהדרגה, בכך שאנו מקבלים מלמעלה שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, אור וכלי ואנו רוצים לשלב אותם בתוכנו, בצורה כזו שנקבל חלק מהרצון לקבל וחלק מהרצון להשפיע, משלבים ביניהם, בין הרע לטוב, וכך מרכיבים את האני שלנו, רצון וכוונה. כך אנו בונים את עצמנו (ראו שרטוט מס' 1).
בתוכנו יש רצון, האגו הרע שלנו, אולם מעליו אנו מרכיבים את המסך, את הכוונה, וכך משתמשים ברצון רק כדי להשפיע. מגיע אור מלמעלה ואנו מקבלים אותו כדי להעביר לאחרים, ואז האור עובר דרכנו, אנו מתמלאים, ומתוך המילוי הזה אנו נותנים לאחרים, כך יש לנו קבלה והשפעה. ככל שהרצון לקבל שלנו גדול יותר, כך נוכל לקבל יותר וגם להשפיע יותר. כלומר, כדאי להיות גדול, הרצון לקבל הופך מיצר מגונה ורע ליצר טוב, מעכור ועבה לזך, כמו שכתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", 3 כלומר, ככל שהיצר, הרצון, גדול יותר, כך הוא יכול להיות פעיל יותר. אנו רואים שכך זה עובד גם בעולם שלנו, אדם שיש לו רצון גדול, יכול להצליח מאוד.
העבודה הזאת נקראת גם עבודה בג' קווים. קו א' נקרא "אברהם", השפעה, חסד. קו ב' נקרא "יצחק", גבורה, כוחות התנגדות גדולים, והקו השלישי, קו ג', נקרא "יעקב", קו אמצעי, הסיכום של הכול, ולכן הוא נחשב ונקרא הבחיר שבאבות.
אברהם, יצחק ויעקב נקראים "אבות", מפני שהם אבות המערכת שמתקנת אותנו. לא מדובר בבני אדם אלא בתכונות. התורה מספרת לנו, כיצד לעבוד עם היוצרות, התכונות שניתנו לנו. אנחנו מזמינים ומקבלים מלמעלה שני קווים, שני מלאכים. "מלאך" זה כוח, שמגיע אל האדם, כמו שכתוב, "בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון", 4 ולאחר מכן אנחנו אומרים "צאתכם לשלום". אלה הם שני המלאכים, ימין ושמאל, כמו שתי מושכות, שבהן האדם אוחז, וביניהן הוא מכניס את הרצון לקבל שלו, וכך מנהל אותן כדי להגיע להידמות לבורא. הם נקראים שני מלאכים, שני כוחות, כי כאשר משתמשים בהם נכון, האדם מוביל, האדם מביא את עצמו בקו האמצעי, ישר ונכון למטרת הבריאה, לדבקות בבורא (ראו שרטוט מס' 1).
1 בעל הסולם, "מהותה של חכמת הקבלה", כתבי בעל הסולם, עמ' 15 .
2 קידושין ל, ע"ב.
"ולבני הפילגשים - מתנות"
"כתוב, ותֵַּרֶב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. אלו הם, שהיו מבני הפילגשים של אברהם. ובאלו הררי קדם, נמצאים אותם המלמדים כישוף לבני אדם. ומאותה ארץ קדם, יצאו לבן, ובעור, ובלעם בנו, וכל המכשפים".
זוהר לעם, וירא, 264
לאחר מכן מגיעים לנו מארץ קדם כל מיני מפריעים, מסיטים, כוחות רעים, אולם דווקא על ידם אנחנו מתקדמים. אברהם כבר תיקן אותם, אפשר לומר שזה התיקון הגדול שיש בכל כוחות העולם, גם מהשורש שלו, המגיע לנו בצורה הפוכה כעזרה עד היום, בשבילנו, כעזר כנגדו.
לא סתם אברהם נקרא היסוד של כל הדתות והאמונות, שכולן בהפכיות מהגישה לבורא, כי הכוחות הרעים חייבים להתגלות כדי שנתקן אותם ונגיע בסופו של דבר למטרת הבריאה.
בפרשת "חיי שרה" מסופר על עקרונות עבודת האדם. שרה זה השם הכללי של המלכות, הרצון לקבל הכללי שהבורא ברא, ואלה החיים שלה. כלומר, אנו מגלים את החיים של המלכות הכללית על ידי העבודה שלנו בג' קווים. למרות ששרה חיה מאה עשרים ושבע שנה, התורה לא מספרת על חייה אלא על מותה. המלכות ממשיכה וחיה משום שהיא נכללת בג' הקווים, מכאן והלאה היא מתפתחת, עד שהיא מדמה את עצמה לבורא.
הפרשה עוסקת בפרטים רבים, מצד אחד נמצא ישמעאל ומצד שני עשׂיו, שתי קליפות, קליפת ימין וקליפת שמאל. כמו כן מסופר על קטורה עם כל בני הפילגשים שאברהם שולח לארץ קֵדְמה. לאחר מכן מגיעות חזרה קליפות שונות שמתפתחות וכל שאר הכוחות שאנו נתקלים בהם בתורה. כשאנו מתחילים להסביר את הפרטים דרך חכמת הקבלה, מובן שמדובר על ברור של כוחות, כדי שבסופו של דבר נברר את הקשר בין שני הקווים לקו האמצעי.
אברהם מוליד את יצחק ויצחק מוליד את יעקב. בעולמנו הבן כביכול עולה על אביו, הוא ממשיך את מה שאביו לא סיים. ברוחניות, הבן אינו גדול מהאבא, אלא האב גדול יותר, לכן כתוצאה מכך שאברהם לא הספיק לעשות הכול, יצחק מגיע בעביות גדולה יותר, במצב עכור יותר, ולאחר מכן מגיע גם יעקב, במצב נמוך יותר.
ברוחניות ככל שהרצון לקבל גדול יותר, יש לו הזדמנות גדולה יותר לתקן את עצמו ולהגיע להשתוות עם הבורא. כלומר, מצד האור הישר, מלמעלה למטה, באים ומשתלשלים הדורות, ואז מתקיימת ירידת הדורות, דור אחר דור. מצד אחר, כשאנו מדברים על האור החוזר, ככל שאנו יכולים להשתמש בעביות הזו, לעומת הדורות הקודמים כך אנו עולים יותר ויותר. כלומר, מלמעלה למטה מתקיימת ירידת הדורות, והרצון נעשה גדול יותר ויותר, החל משורש דרך א', ב', ג' ו-ד'. לכן כשאנחנו מתחילים לעבוד מלמטה, אנחנו מגיעים מרצון של בחינה ד', ג', ב', א', ושורש, ובהתאם אנו מגיעים לדרגות שונות של אור חוזר ולתוצאות שונות (ראו שרטוט מס' 2).
"ארבע מאות שקל"
"כשנכנס אברהם לתוך המערה בראשונה, ראה שם אור, והושלך לפניו העפר, והתגלו לו שני קברים. בין כה וכה עמד אדם מקברו, בצורתו. וראה את אברהם, ושֹחק. ובו ידע אברהם, שעתיד להיקבר שם. אמר לו אברהם, בבקשה ממך, האם טירה בלתי מקורה כאן? כלומר, שהיה תָמֵה, כי במערת מכפלה, שפירושו מערה לִפנים ממערה, מחויב להיות חושך גמור. והוא ראה שם אור, כמו בבית פתוח מלמעלה בלי גג. אמר לו אדם, הקב"ה הסתיר אותי כאן. ומאותו זמן עד עתה מסתתר אני. עד שבא אברהם היה אדם והעולם מחוסרי השלמות. ועל כן היה צריך להסתיר את עצמו, שלא ייאחזו בו הקליפות. אבל כשבא אברהם לעולם, תיקן אותו ואת העולם, ואינו צריך עוד להסתיר את עצמו".
זוהר לעם, חיי שרה, 106-105
אברהם התחיל את תיקון העולם מקו ימין. אמנם זו עדיין איננה שלמות, כי השלמות היא מיעקב והלאה, כשיש בפועל כבר ג' קווים, אולם אברהם הוא האור הראשון שבתוך הנברא. אברהם שולח את אליעזר, עבדו הנאמן, לארם נהריים לקחת משם אישה ליצחק, ואליעזר פוגש את רבקה בתו של לבן. אליעזר פוגש את רבקה ליד הבאר. מים וגמלים הם סימנים של בינה שמשקה את המלכות.
"ויביאה יצחק האוהלה"
"וייקח את רבקה ותהי לו לאישה, ויאהבה. הרי כל בני העולם אוהבים את נשותיהם. מהו השינוי, שדווקא ביצחק כתוב, ויאהבה? התעוררות האהבה של הזכר אל הנוקבא, אינה אלא מקו השמאל, שכתוב, שמאלו תחת לראשי. חושך, קו השמאל, ולילה, הנוקבא, כאחד הם. כי השמאל מעורר תמיד האהבה אל הנוקבא ואוחז בה. ועל כן, אף על פי שאברהם אהב את שרה, לא כתוב בו, ויאהבה, אלא ביצחק בלבד, להיותו קו השמאל דז"א".
זוהר לעם, חיי שרה, 252-251
כמו שכתוב, "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם".
האדם תמיד אוהב משהו שהוא הפוך ממנו בטבע, ואין הפכיות גדולה יותר מזכר ונקבה, מפלוס ומינוס, קבלה והשפעה, אולם הדמיון ביניהם הוא במטרה המשותפת. הקו האמצעי חייב להיות משותף. גם מצד קו ימין וגם מצד קו שמאל חייבת להיות נכונות להתחבר לקו האמצעי, כי הקו האמצעי הוא המשותף בינינו, הכוונות המשותפות שלנו הן שבונות את הקו האמצעי.
אהבה ברוחניות איננה דומה לאהבה בגשמיות. בגשמיות אנחנו נמצאים ב"אהבת דגים", אנו נהנים מכל דבר שאנו אוהבים, ילדים, דגים, אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שליטה. ואילו ברוחניות האהבה היא היכולת להשפיע, שאנו מתחברים דווקא למשהו הפוך מאיתנו, ועם ההפכיות הזאת אנחנו עובדים. כמו בינה ומלכות, שהן שתי צורות הפוכות, קבלה והשפעה. רק בצורה כזו כל אחד יכול לממש את עצמו, להביע את עצמו, ועל ידי הביטוי הזה הוא יכול להידמות לבורא.
מהי אותה אהבה בין יצחק לרבקה? 5 איש ואישה אלה שני קווים, איש הוא קו ימין ואישה היא קו שמאל, והשכינה ביניהם. התוצאה מהחיבור שהם בונים ביניהם, זה הקו האמצעי. הוא לא היה קיים קודם, זה דומה לתינוק שנולד. הוא נולד, למרות שעד כה הוא לא היה קיים, מתוך הנכונות שלהם להגיע למימוש, להיות דומים לבורא, הנכונות הזו מחברת אותם, למרות שביסודם הם הפוכים.
הנכונות המשותפת הזאת, הקו האמצעי, מולידה משהו חדש, בריאה חדשה. כלומר, אנחנו מביאים לבורא, נברא שאנחנו מולידים, ואנחנו מולידים אותו דומה לבורא. כביכול האדם מגיע למקור שממנו בא, ומראה לו שילד משהו דומה לו. כך הוא מביא את הפעולה שלו לבורא, לכן פעולה זו, לפי צורתה הסופית, נקראת דבקות.
מהי אהבה?
אהבה זו השפעה על פני וויתור, האדם מוותר על עצמו כדי להתחבר עם מישהו זר לו, שהמטרה של שניהם זהה. כך שום דבר, מלבד המטרה, לא קושר בינינו, כל השאר הפוך, אבל הודות למטרה, אנחנו מחברים יחד את כל ההפכיות שבנו, את כל התכונות, ומוכנים לוותר עליהן, להשתמש בהן בצורה הפוכה, כדי להגיע למטרה. בכך שהאדם מבטל את עצמו, הוא מבטל את מלכות שבבינה, והוא מבטל את בינה שבמלכות, כך בצורה הדדית, אנחנו מגיעים לבורא, לכתר.
מהי אישה?
"אישה" היא הרצון לקבל של האדם, כשהוא מתקן את הרצון שיהיה עם כוונה על מנת להשפיע. חכמת הקבלה מדברת על הנשמה, שבה יש רצון לקבל ורצון להשפיע. הרצון להשפיע באדם נקרא "גבר", כוח ההתגברות שלו, המסכים. העביות, הרצון לקבל שבאדם נקרא "אישה". בכל אחד, בכל נשמה ונשמה, יש גם בינה וגם מלכות, גם חלק גברי וגם חלק נשי. גם בכרומוזומים שבנו, יש חלק גברי וחלק נשי, ותלוי מי חזק יותר, בולט יותר, לפי זה נקבע אם אנו גברים או נשים. אותו דבר ברוחניות, או שזו בינה בתוך המלכות, או שזו מלכות בתוך בינה, ומזה מגיעה לנו כל ההשתתפות במלכות ובבינה.
קורה כאן דבר מעניין מאוד, המלכות נמצאת למטה והבינה למעלה, מצד ימין החכמה ומצד שמאל המלכות הכללית, מלכות דמלכות (ראו שרטוט מס' 7), כך מתקבלת האות א'. האור מגיע מכתר לחכמה, ואור חכמה קושר בין בינה שבמלכות לבין מלכות. באות א' ישנן בסופו של דבר כל עשר הספירות, לכן זו האות הראשונה באלף בית, שמדברת על פרסא, כל החלק העליון נקרא "גלגלתא ועיניים", וכל החלק התחתון נקרא "אח"פ". המבנה כולו זו הנשמה, העיקרון של ג' קווים, של חיבור בין ימין ושמאל, חיבור של קבלה והשפעה, בינה ומלכות, זה היסוד של הכול, אין יותר חוץ ממנו, הכול נכלל בו, עיקרון הכוונה שכולל הכול ובו נכלל הכול (ראו שרטוט מס' 7).
מאור הנפש אנחנו מגיעים לאור הרוח, אור גדול יותר, וכך הלאה לאור הנשמה, חיה ויחידה. כאמור, ככל שהרצון לקבל גדול יותר, כך אנחנו מגיעים להישג גדול יותר כלפי הבורא, להזדהות הולכת וגוברת עימו. לכן בכל התהליך של אברהם, יצחק, יעקב, והלאה, עלינו לראות שכל מה שאברהם איננו מסוגל לעשות, מפני שהוא זך, מגיע דווקא ביצחק, בקו השלילי שלו, בקו שמאל. זו כבר עבודה שאיננה שייכת לאברהם, אלא עליו רק לקשור אותו, להגביל את הרצון האגואיסטי שמתעורר בקו שמאל. יעקב מתחיל להתקשר בהדרגה עם כל הכוחות, ימין ושמאל, ויכול כבר להתחיל לממש את עצמו. כך ממנו והלאה אנו, כבני יעקב, כתוצאה ממנו, מגיעים למצב שהנשמה הכוללת מתפתחת בשני הקווים האלה.
השילוב בין ימין ושמאל מוסבר בפרשה גם בצורה אחרת, כשילוב של מלכות ובינה. משני הכוחות ימין ושמאל, אנחנו בונים כל פעם מאחד מהם את הקו האמצעי, אנו בונים אותו משני כוחות. קו ימין הוא קו ההשפעה, אברהם, בינה, וקו שמאל הוא קו הקבלה, מלכות.
גם התורה וגם ספר הזוהר מספרים על כלי מיוחד הנקרא "מערה", מערת המכפלה. מערה זו אדמה, בתוך האדמה יש מקום שאליו אנחנו יכולים להיכנס ולחיות בו. האדמה עצמה היא מלכות, ובתוכה המקום לחיות, זה צריך להיות מקום לחיים רוחניים, זו בינה, הבינה נכנסת לתוך המלכות. כדי שהבינה תיכנס לתוך המלכות צריכה להיות גם פעולה הפוכה, שמלכות תיכנס לבינה, שבינה תדע כיצד לספק את הכול למלכות, ושהמלכות תדע כיצד לדרוש מבינה את מה שצריך. יש עולם תחתון ויש עולם עליון, ואנחנו מגיעים למצב התכללות של בינה במלכות ומלכות בבינה (ראו שרטוט מס' 3).
יש לנו את הספירות כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, ועל המלכות לעלות לבינה. כמו כן בכל ספירה יש כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. כלומר בחכמה יש כתר, כתר דחכמה, ולאחר מכן יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. בבינה יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות.
בזעיר אנפין יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. וגם במלכות יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות (ראו שרטוט מס' 4).
כשבינה שבמלכות ומלכות שבבינה מתחברות ביניהן, יש לנו התכללות. בבינה יש בינה ומלכות, ובמלכות יש בינה ומלכות (ראו שרטוט מס' 5). כאשר בבינה יש בינה ומלכות, אז מלכות מורגשת בה כחיסרון. כלומר כשאדם רוצה משהו, אז מלכות הכללית עולה לבינה, וקובעת בבינה את הנציג שלה, את המקום שלה, ושם היא יכולה לבקש. בדומה לתינוק, בגלל שהוא נולד מהאימא, יש לו מקום באימא, וכך הוא יכול לדרוש ממנה, לבקש ממנה, כי יש לו שם שורש. בינה נקראת אימא. בתוך הבינה יש לנו שורש מד' בחינות דאור ישר, כלומר בינה רוצה לבנות אותנו.
תכונת הבינה החליטה שהיא רוצה לבנות את המלכות, לכן השורש שלנו נקרא "רחם", מקום הלידה וההריון. כשאנחנו מדברים על הנשמות כלומר עלינו, אז יש למלכות מקום לעלות לבינה, לאותו המקום שבו היא נולדה, ולדרוש ממנה. ואז בבינה נוצר חיסרון, מתוך החיסרון שבבינה, היא מגיעה למצב שהיא מביאה את עצמה למלכות ובונה במלכות את התכונה שלה, את הרצון שלה להשפיע. וכשיש במלכות מקום כזה של בינה, מקום של השפעה, מקום של חופש, המקום נקרא "מערה". כאמור המערה הזאת, באה מהתכללות מלכות ובינה זו בתוך זו, תכונת המלכות הכללית ובתוכה תכונת הבינה, לכן היא נקראת "מכפלה", כפולה.
התוצאה מכך, שההתכללות הזו היא היסוד לתיקון הנשמה הכללית שהבורא ברא, לתיקון הנברא הכללי, זהו המקום לתיקון. לכן כולם נקברים שם, כי קבורה משמעה תיקון, מצב שבו כל הרצונות שתוקנו נכללים במערת המכפלה (ראו שרטוט מס' 5).
מהו קבר לפי חכמת הקבלה, את מה או את מי האדם קובר?
"קבר" נקרא מקום התיקון. תיקון אותם רצונות לקבל שהאדם השתמש בהם פעם בכוונה על מנת לקבל. הבורא ברא רצון, רצון לקבל, הרצון לקבל הזה מקבל כוונה שהיא על מנת לקבל לעצמו (ראו שרטוט מס' 6). בהתאם לכוונה הוא נקרא רע או יצר הרע, כי הכול הוא מקבל לעצמו.
הוא נקרא "רע" מפני שלמעשה גם לעצמו הוא לא מקבל כלום, הוא לא מסוגל לקבל לעצמו, הוא נמצא בקליפה. הכוונה על מנת לקבל נקראת "קליפה", כי היא עוטפת אותנו. אולם חייבת להיות כוונה כזו, כי אנו צריכים לגדול ביצר הרע יותר ויותר, עד שאנו רואים שהוא עוצר אותנו ולא מאפשר לנו לחיות, הוא לא מאפשר לנו לקבל אור, הוא לא נותן לנו חיים. זה מה שאנחנו מגלים בדורנו. גדלנו, הרצון לקבל תפח יותר ויותר, אולם נותרנו ריקים. אנו רואים זאת ממהלך ההיסטוריה, כולם מתים, ולמעשה לא קיבלו כלום בחיים. מתוך זה אנו למדים שעלינו לעשות משהו.
עלינו לשבור את הקליפה, להפוך אותה לכוונה על מנת להשפיע, ואז נוכל לקבל הכול. לכן האדם איננו עובד על הרצון לקבל עצמו, כי הרצון לקבל שיש לנו הוא ניטראלי, הוא לא רע ולא טוב. הרע זו הכוונה על מנת לקבל. אם נשתמש ברצון לקבל בכוונה להשפיע לאחרים, ומי שנשפיע לו, גם יקבל וישפיע למישהו אחר, כך כל אחד ישפיע לאחר, ואז אנו נעשים כמו תאים בגוף חי, שכל אחד משפיע, מעביר לאחר את מה שעליו.
מתוך כך שכל אחד מאיתנו מעביר לאחר את מה שעליו, אנו נמצאים בהתקשרות הנקראת "מערת המכפלה", בהתכללות של בינה ומלכות. כל אחד מקבל במלכות שלו, וכל אחד מוסר בבינה שלו, וכך כל אחד עובד עם שני החלקים שבו, גם לקבל וגם להשפיע, גם להשפיע וגם לקבל. הכול נובע מהיסוד של מערת המכפלה. אם האדם רוצה להמית את הרצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, את האגו שלו, אם הוא רוצה להמית דווקא את היצר הרע, לשבור את הקליפה עצמה, עליו לקבור רק אותה. איננו קוברים את הרצון עצמו, אלא רק את הכוונה על מנת לקבל.
לכן קבורה נקראת "תיקון", כך איננו קוברים את הרצון, הרצון נמצא כל הזמן, והוא יכול לגדול כמה שיותר, אלא אנו קוברים את הכוונות שלנו על מנת לקבל מדרגה לדרגה, מדור לדור, וכך מתקנים את עצמנו יותר ויותר. התיקון מתבצע כל הזמן באופן כזה, שהחלק שעל ידו האדם מקבל נקרא "מלכות", והחלק שעל ידו הוא משפיע נקרא "בינה". אנחנו נמצאים כל הזמן בהכפלה, עד שביסודות שלנו, מאדם וחווה והלאה, בסופו של דבר, כולנו קוברים במערת המכפלה את כל הכוונות האגואיסטיות, הלא טובות שלנו, ואז קמים לנצחיות כנשמה אחת, כאדם (ראו שרטוט מס' 6).
מה הכוונה לשלב בין מלכות לבינה?
בכל אחד מאיתנו יש כוח קבלה וכוח השפעה, אם נדע כיצד לסדר נכון את הקשר בינינו, גם לקבל וגם להשפיע, להיות באיזון, כמו תאים בגוף אחד, זה נקרא שאנו נמצאים בנשמה אחת מתוקנת. אותה נשמה שבורה שהתחלקה, שיצאה מהאיזון בין קבלה להשפעה בין החלקים שלה. אנחנו קיימים כעת בעולמנו, כשאיננו יודעים באיזו צורה של קשר להיות עם כולם, כמה לקבל, כמה לתת, ואיך להיות באיזון. איזון הוא החוק של הבריאה, החוק של הבריאות, החוק של החיים. ואם רק היינו יכולים להגיע למצב הזה, היינו מסודרים.
באופן לא מודע האנושות כיום מתחילה לחפש כיצד להגיע לאיזון. כי אם אנו קשורים יחד, אנחנו חייבים למצוא את האמצעי להגיע לאיזון, לדעת את חוק האיזון, ולראות מה הכוונה להיות מאוזנים, להיות מתוקנים, מסודרים בצורה נכונה. ידוע שחוסר איזון, כל יציאה של מערכת מאיזון, היא הסיבה לכל המחלות והבעיות, ובסופו של דבר גם הסיבה למוות, כמו בגוף שלנו. גם בבעיות רפואיות, גם בכלכלה, במשפחה או ביחסים בין בני אדם, אנחנו בודקים עד כמה המערכת מאוזנת או עד כמה היא יצאה מאיזון.
זו גם הנטייה הפנימית והטבעית שלנו, כך הגוף שלנו שומר על עצמו, כשאנחנו רוצים לעשות דבר מה, עלינו רק לשמור על איזון. גם כשאנו מתפתחים, אנחנו מתפתחים רק על מנת להגיע לאיזון טוב יותר, כי הרצון לקבל שבנו גדל כל פעם יותר ויותר, לכן אנחנו מחפשים יותר ויותר איזון. זאת נקראת התפתחות. כלומר, ההתפתחות כל הזמן מתרחשת באיזון. לכן ההתפתחות שלנו נקראת "קו אמצעי", כי אנחנו כל הזמן מחפשים איזון בין שני הקווים, איזון בין קבלה לבין נתינה.
הפרשה הזאת היא היסוד לחיים שלנו, לכן היא נקראת "חיי שרה", חיי המלכות הכללית. מדוע דווקא שרה ולא חווה? כי שרה כבר באה מצד התיקון, לעומת אדם וחווה שעדיין לא תיקנו דבר, הם רק גילו את הרצון לקבל, הניתן לתיקון, והתיקון מתחיל מאברהם. זאת הסיבה שאנו סופרים את המלכות בצורה מתוקנת החל מדרגת שרה.
האם יש הבדל בין העבודה של האדם באהבת חברים בקבוצה, לבין העבודה שלו עם האישה כדי לגלות את השכינה ביניהם?
יש הבדל. כתוב "אשתו אדם כגופו". 6 אם שני אנשים יכולים להתחבר ביניהם כך שהם נמצאים כל הזמן בקשר ביניהם, כשבינתיים הם מדמיינים לעצמם שהשכינה ביניהם, אז הם מגיעים מהר יותר להכרת הא-לוהות. השכינה, כלומר, הבורא נמצא ביניהם, והבורא תמיד נמצא, השאלה היא האם אנחנו לוקחים אותו בחשבון או לא. בחיבור שלנו עלינו להבין, שאם אנחנו מסוגלים להרגיש את הבורא, לראות אותו, אז הוא מתגלה. ואם איננו מסוגלים, אז הגילוי שלו יעצור אותנו, יבלבל אותנו, ולכן הוא לא מתגלה. אבל הוא תמיד נמצא "מאחורי הקלעים".
האדם מסתכל על הזולת ורואה אותו, עליו לראות שכל מה שהזולת מדבר ועושה כלפיו, זה הבורא. כי אין מלבד אדם ובורא, "אין עוד מלבדו". 7 אלא שהאדם אינו יכול לעבוד עם הבורא בצורה ישירה, הוא עדיין לא בנוי לכך, אין לו את היכולת לזה, העצמאות שלו תתבטל, כי אין לו יכולת לעמוד מול הבורא, הוא מיד ייכנע בפניו. לכן הבורא נסתר, ובמקום זה הוא מראה לאדם את הזולת, אליו הוא מתייחס בחופשיות. כאשר נתחיל להרגיש שאנו מתייחסים אחד לשני כמו לבורא, ללא שום חשבונות אגואיסטיים, נוכל להגיע מהר מאוד לגילוי המציאות האמיתית.
עם החברים יש לנו כל מיני חשבונות ובעיות, אולם עם האישה זה אפשרי. זה אפשרי כשהבעל והאישה מסכמים ביניהם שהם משתדלים להיות מחוברים בצורה כזאת שהבורא, השכינה, תמיד נמצא ביניהם. כמו שכתוב "איש ואישה זכו, שכינה ביניהם", הבורא נמצא ביניהם.
הבעל מדבר אל האישה דרך הבורא, היא מדברת אליו דרך הבורא, מכאן והלאה אנחנו נמצאים בקשר מטרתי גבוה מאוד. אנחנו מעלים את עצמנו לרמה אחרת, לא כמו בהמות, אלא כמו אדם וחווה או אברהם ושרה. מפני שיש בצורת הקשר בינינו הרבה מאוד אפשרויות, אנחנו מגלים מהר מאוד הבחנות, ברורים כאלה שמקדמים אותנו בקלות למטרה.
המשבר בזוגיות שאנו עדים לו כיום הוא מפני שאנחנו חייבים לגלות מה חסר לנו. חסר לנו שותף נוסף בין הבעל לאשתו, הבורא, ואז הקשר הזה יוכל להתקיים. למען האמת, רק עכשיו מתחיל להתברר קצת יותר איך הדברים האלה צריכים להגיע לידי מימוש, אבל ללא ספק המשבר הגדול בזוגיות שאנו עדים לו בכל העולם הוא הסיבה לגילוי הפיתרון, וזה יקרה רק כשהבורא יתגלה.
בכלל, גילוי הבורא חייב להיות הפיתרון לכל הבעיות האנושיות. המשבר יכול להגיע עד לידי כך שלא נרצה להוליד יותר ילדים, לא נרצה לחיות יחד. בכלל, כל צורות המשבר השונות המתגלות לעיננו כיום, הן מחוסר הא-לוהות, מחוסר הבורא בינינו. חייב להיות גילוי ממש בחוש, "עולמך תראה בחייך". 8 יש חוק האומר "חַיִל בלע ויקיאנו",
יש בפרשה קטע קטן שבו מדובר על אברהם ובני הפילגשים, על קטורה ובני הפילגשים שהוא שלח לקדם.
9 אנחנו משקיעים ברצון האגואיסטי, כי אנחנו כביכול לא מסוגלים לעבוד עימו, אבל זה בכוונה, נותנים לאדם מילוויים שונים, ולאחר מכן המילוויים האלה חוזרים אליו לרעה.
גם בעולמנו קורה כך, אם עשינו משהו לא טוב, התוצאה של המעשה חוזרת אלינו לפעמים גם כמה שנים לאחר מכן, ואז יש בזה תיקון גדול, מחושב, מלמעלה. כך קורה גם עם בני הפילגשים.