כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

גם כאן אנו רואים את כוחות ההתנגדות מצד האדם, שהם רועי הצאן, שמגרשים את רחל, ובמקרה של משה מגרשים את ציפורה. והאדם כרועה, דווקא על ידי העבודה שלו עם הרצונות שנקראים נוקבאות, מגרש את רועי הצאן, אלה הכוחות האגואיסטיים, הכוחות שבו, המפריעים לו, ואז הוא מתחבר עם הבאר, עם האישה, כלומר עם הנוקבא המתוקנת, עם הרצון המתוקן בכוונה על מנת להשפיע, והופך אותה לבת זוגו.
התהליך הזה מתרחש כל פעם סביב בארות, כמו בארות יצחק ועוד בארות המופיעים בתורה, כי מלכות המוכנה לקבל את אור החסדים ובתוכו אור החכמה, נקראת "באר". מה שאין כן ללא תיקון, זה נקרא "בור" ואז הבור משמש כבית סוהר, כמו בסיפור יוסף.

לא ולא, מפרשים הכול רק בצורה פנימית. רק אדם שמתחיל לגלות את כוחות הנפש שלו וכיצד הוא עובד איתם, לא מבחוץ אלא מבפנים, יכול איכשהו להתחיל לחשוב, שזה שייך ל"ימין" שלו וזה ל"שמאל" שלו וכן הלאה. כמו שכתוב "שמאל דוחה וימין מקרבת",
דיברנו על עניין הכוונות של שמאל וימין. האם כדאי לנסות לפרש את כל המאורעות והאנשים שאדם נתקל בהם, במונחים של שמאל וימין?12 כך גם כלפי הבורא וגם מצד האדם. מה שדוחה את האדם מהרוחניות זה השמאל, ומה שמקרב אותו לרוחניות זה הימין. האדם חייב ליישם את ההתקדמות דווקא על שני הכוחות האלה. בלי שמאל הוא אינו יכול להתקדם, כי אחרת לא יהיה לו על פני מה להעלות את עצמו.
יעקב ראה בחלום את הר סיני, הר של שנאה, ודווקא ההר הגדול ביותר של השנאה הופך לסולם, האדם לוקח את ההר הגדול של השנאה שגילה, זה הרצון לקבל שנמצא בשנאה כלפי האחרים, ועליו עושה את התיקונים. האדם עדיין לא גילה זאת, הוא יצטרך לגלות זאת שלב אחר שלב. כשהאדם עולה בסולם המדרגות, הוא מגלה בהדרגה, בצד שמאל מהמדרגה הקטנה ועד למדרגה הסופית, עד כמה הוא אגואיסט. כמו שכתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". 13 הוא מגלה זאת, רק כשהוא מוכן בהתאם לגילוי לעשות תיקונים, עם קו ימין, קו החסד.
כך האדם יכול לסווג את הכוחות הפנימיים שלו בלבד, עד כמה הם בעד ההתקדמות או נגדה, בעד השילוב ביניהם או נגדו, הוא לא מסווג את האנשים סביבו או משהו מחוץ לו. 

חכמת הקבלה מדברת רק על פנימיות האדם, רק על מה שהאדם יכול לתאר לעצמו בפנים. למדנו שתפיסת המציאות היא, שכל העולם נמצא בתוך האדם, ומה שהוא רואה בחוץ, נמצא בעצם בפנים, אם כך כיצד יכול להיות שהאדם מדבר על עצמו בפנים, ועל החוץ לא? זה אפשרי רק כשהוא יגיע למצב שירגיש את מה שהוא רואה בחוץ כנמצא בפנים בתוכו, אז הוא גם ישייך זאת לימין או לשמאל.

עד שאדם מגיע לגילוי הזה במה יש לו אחיזה? אנו לומדים כל כך הרבה על הכוונות, ונראה, שאין לנו מה לעשות עם זה?
ניתן לעשות עבודה עם קבוצה וחברים, כל עוד האדם רוצה לחבר אותם אליו כאחד, שיהיו חלקי הנשמה שלו ולא את כל העולם. האדם והקבוצה חייבים להגיע להרגשה של "כאיש אחד בלב אחד", לערבות. שהרצון שלהם כולל את כולם, הוא כללי, ואין הבדל ברצון הזה בין "אני", "אתה" או "הוא". הדבר דומה לאיסוף כמה טיפות מים יחד, שהופכות לטיפה אחת, אין הבדל ביניהן. שתי טיפות הופכות לטיפה אחת גדולה, שלוש טיפות הופכות לטיפה יותר גדולה וכן הלאה.
זה המצב שאנחנו אמורים להגיע אליו, מצב שבו הרצונות שלנו יהיו רצון אחד משותף, ואז האדם יכול להתייחס אליו, למורכבות הפנימית שלו, כג' קווים.

לקראת סיום הפרשה, רחל נותנת את שפחותיה ליעקב ונולדים מהן בנים. אז מגיע השלב שיעקב מקבל הוראה מהבורא לצאת ולברוח מלבן, הוא בורח מלבן ומערים עליו במעשי עורמה, מה המשמעות של האירועים הללו? 
ודאי שזו ערמומיות. כמו שאנו רואים איך הבורא משחק איתנו. ברוחניות אין משהו באמצע, כל מצב חייב להיות עד הסוף, כי בלי ללכת על הכול, לא נרגיש את האכזבה. בלי ללכת על הכול, לא באמת נרגיש שמשהו עוצר אותנו. עלינו להרגיש בתוכנו הבחנה חדשה, כך זה יתגלה יותר ויותר.
אותה מרירות, אותו סבל שאנו מרגישים, "כמה השקעתי, כמה רציתי, כמה ציפיתי, ואין", זה הפרעׂה בתוכנו שמקבל מכה וסובל, ועלינו להתעלות מעליו, ולהמשיך ולעשות תרגילים נוספים כאלה.

בפרשה מסופר שיעקב נודר נדר לעבוד את ה', אבל זאת בתנאי שהשם יגן עליו ויספק לו את צרכיו. כיצד זה יכול להתקיים? הרי העבודה צריכה להיות התבטלות בפני ה'. אז איך יעקב מתנה תנאי?
כדי להתבטל האדם צריך לקבל כוח, כי אין לאדם כלום. הוא כמו תינוק, עליו לדרוש הכול אבל עליו לדעת מה לדרוש. אנחנו מקבלים הכול מלמעלה, מאיתנו דורשים קצת נכונות להתקרב, להתבטל, על מנת להתקדם.

כיצד אדם יכול להתנות, כיצד הוא אומר לבורא "אם לא תיתן לי, אני לא עובד אותך"?
בלי הדרישה הזו, מי ומהו האדם? עליו לדעת מה בדיוק הוא רוצה לקבל. כך הוא גדל כמבין, כגדול, כאדם שיש לו סולם מדרגות. זה נקרא שהוא נכלל מכל כוחות הבריאה, והוא יודע כיצד לסדר אותם. אבל את הכוח הוא מקבל מלמעלה, הביצוע נעשה תמיד מלמעלה, כי האדם אף פעם לא יכול לקפוץ בעצמו למעלה.
גם בעולם שלנו מי שגדל, ולא חשוב מי, צמח, חי או אדם, גדל על ידי כוח מלמעלה, כי בו אין יכולת. כשאדם מתקדם ברוחניות, עליו לדעת מה הוא רוצה, בלי זה אין ברור. כי הוא זה שצריך להגיע לדרגת הא-לוהים, שיודע טוב ורע. לכן הוא דורש.

האדם חייב לשים הגבלות?
כן. "ניצחוני בניי". 14 על האדם לדרוש, "את זה ואת זה אני רוצה" וכן הלאה. ואם הרצון שלו שווה לרצון הבורא, אז הוא נכנס ישירות לאותו מקום שבו נמצא הבורא, ואז הרצון מתקיים. 

ברוחניות הכול נמצא בפנים, בתוכנו. אז אם הכול נמצא בתוכנו, האדם מוצא את עצמו לבד. ואם הוא מוצא את עצמו לבד, אז יש בו פחד שמלווה אותו, מעצם העובדה שהוא לבד.
אין לאדם ממה לפחד, כולם נמצאים בו. ברוחניות האדם מגלה בסופו של דבר, שכל העולם כולו וכל הבריאה כולה נמצאים בו, כולל הכול. וזה לא מפריע שכל אחד מאיתנו ירגיש כך, ובאמת כך כל אחד מאיתנו כולל את כולם, לכן אנו נקראים "אדם", מלשון דומה לבורא.
אף אחד לא רוצה להיות לבד בעולם.
האדם אינו לבד, כי כשהוא מתחיל להרגיש את כל החברים שלו כחלקים שלו, בלתי נפרדים ממנו, הוא מתחיל לקבל את כל הכוחות האלה יחד, הם שלו. כעת, כל אחד לבד, כי כולם סביבנו אגואיסטיים, לאף אחד לא איכפת מהאחר, ולכן דווקא עכשיו אנו לבד, ממש לבד. ברוחניות ככל שאנחנו מתקדמים יותר, כך אנו נכללים זה בזה, כל אחד מרגיש שכל העולם שלו, כל העולם איתו, גם הבורא שממלא את העולם. עכשיו אנו יושבים ויש מרחק בין אחד לשני, את המרחק, את החלל הזה שבין הגופים, הבורא צריך למלא. והוא ממלא, כך שכולם מתחילים להיות קשורים יחד במחשבות, ברצונות, בכוונות. אנחנו יחד בכל. זה לא לבד.