כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "שמיני"
(ויקרא ט', א' – י"א, מ"ז)
חלקה הראשון של פרשת "שמיני" עוסק ביום חנוכת המשכן, ביום השמיני, שבא לאחר שבעת ימי המילואים. התקופה שבה משה מכשיר את אהרון ובניו לעבודת הכוהנים במשכן.
אהרון ובניו מקריבים את הקורבנות המיוחדים ביום הזה והבורא מתגלה לעם ישראל. לאחר מכן נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן, נכנסים לאוהל מועד כדי להקטיר קטורת שלא הצטוו להקטיר אותה, ולכן יוצאת אש מלפני ה' ואוכלת אותם. אהרון ובניו הנותרים מקבלים הוראות מיוחדות כיצד לנהוג במצב הזה. נאסר עליהם להתאבל, סדר היום ממשיך להתנהל, אך חלה בו אי הבנה נוספת בין משה לבין אהרון ובניו. החלק השני של הפרשה עוסק בדיני מאכלות אסורים ובדיני טומאה וטהרה.
על מה מדובר בפרשה זו מעבר לסיפור הדרמטי?
פרשה זו מיוחדת בכך שרואים בה מתי מגיע לאדם גילוי הבורא. זה קורה כשהאדם מגיע להקטרת הקטורת, זה הקשר. בספר הזוהר מוסבר שקטורת היא הקשר בין הנברא לבורא. לאחר שבעה ימי מילואים, שהם למעשה שבעה ימים, מגיע לאדם מלמעלה התיקון. התיקון מתבטא בכך שהאדם רוצה להתקרב להשפעה, לאהבת הזולת, לחיבור עם הזולת ולצאת מאהבה עצמית. כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, האדם רוצה שכל האור שבו הוא משתמש בלימוד חכמת הקבלה יתקן אותו.
לאחר שהוא מגיע לשבע הדרגות שהן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, הוא מגיע לדרגה השמינית, ליום השמיני, יום הברית, היום שבו מקטירים את הקטורת ומקיימים את הקשר בין הבורא לנברא.
הנשמה שלנו היא כמו כלי, זה הרצון שלנו. לכלי הזה יש תרי"ג רצונות וכשאנו מתקנים אותם, מגיע האור מלמעלה ועובר דרך חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, אז על ידי המסך שלנו אנו רוצים להתקשר אליו, בכך שאנו מבצעים נכון את הקשר על ידי האור החוזר, זו הקטורת, הריח, העשן, כל סימני הקטורת שצריכים להעלות. (ראו שרטוט מס' 1)
עושים זאת על ידי האור החוזר, אנו מקבלים מלמעלה את כל תכונות הבורא ורוצים להשתמש בהן בחזרה כדי להתקשר אליו, רק לאחר מכן אנו מקבלים אותן מלמעלה למטה, אז אנו שומרים על השתוות הצורה עם האור העליון, זה נקרא שאנו מבצעים פעולה "כשרה", קשר נכון ובצורה נכונה.
פרשת "שמיני" מלמדת אותנו כיצד לבצע זאת. מה עושים ביום השמיני לאחר שבע הפעולות המוזכרות כאן, הפעולה השמינית היא הדחייה, הקשר והאור החוזר.
"ויהי ביום השמיני"
"הכול הוא, משום שכנסת ישראל, המלכות, מתעטרת ומתברכת על ידי הכהן במילואים. וביום השמיני הייתה שמחת כנסת ישראל בהקב״ה, שמחת עליונים
ותחתונים. וכמו שנשלם הכהן למטה, כביכול נשלם הכהן, חסד דז"א, למעלה. חוץ מנדב ואביהוא, שעוררו הפרעה בין המטרוניתא והמלך. ועל כן כתוב, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם".
זוהר לעם, שמיני, 52
בפרשה זו מסופר על מה שנעשה עם שני בני אהרון, נדב ואביהו, שהביאו אש זרה. אש זרה הכוונה שהם קיבלו את האור בצורה ישירה לתוך הרצון, שזו למעשה הצורה האגואיסטית. הפעולה הזאת גרמה למותם, ולכן היו צריכים לבצע תיקונים נוספים. לאורך כל הפרשה מדובר
על החוקים ובאיזו צורה נוכל ליצור קשר עם הבורא.
משום כך, במחצית השנייה של הפרשה מובאים חוקי הכשרות. הרצונות שהאדם מתקן מתחלקים לדרגת הדומם, הצומח, החי ואז לדרגת המדבר, שזו כבר דרגה עם מסך. בדרגת הדומם אנו משתמשים בדברים שיוצאים מהאדמה כמו מים ומלח. בדרגת הצומח, יש ג' ימי עורלה, וחוקים נוספים המסבירים כיצד עלינו לגדל את הצמחים, על ידי ל"ט מלאכות שיש לבצע בעצים כדי לקבל מהם פירות. בדרגת החי יש הכי הרבה חוקי כשרות. כלומר, חוקים מפורטים כיצד עלינו להכין נכון את הרצונות שלנו שנמצאים בדרגת החי לעבודה, כי דווקא בהם ועל ידם נגלה את העולם העליון.
לכן יש חוקי כשרות הקשורים לעופות, וחוקי כשרות הקשורים לדגים, שהם סנפיר וקשקשת, שני סוגים המורים על המסך, שהוא למעשה העיקר. סנפיר "שונא-פה-אור", כלומר שונא אור בצורה ישירה. קשקשת זו מעין הגנה, היא מרמזת גם על השאלות והקושיות שמגיעות לאדם, כשהוא מגן על עצמו מפני הבעיות שהאגו מזמן לו. כל סוגי הקושיות שכביכול "פרעה" הפנימי שלו מתחיל לשאול, "למה לך ההתקדמות הרוחנית הזאת? בשביל מה אתה צריך להתעלות מעל האגו, מה יוצא לך מזה?" מכיוון שהרוחניות עדיין נסתרת מאיתנו, איננו יודעים כיצד לענות על השאלות והספקות הקיימים בנו. כלומר, העבודה הרוחנית היא דווקא החיפוש של האדם, ורק על ידי ההתחזקות שלו בקבוצה ובספרים הוא יכול למצוא את הפתח בעצמו, כיצד להתחיל להרגיש את העולם הרוחני, את העולם העליון.
לאחר מכן מגיעים חוקי הכשרות של החי, הכוללים דקויות רבות שקיימות באדם. העיקריים שבהם הם מפריס פרסה ומעלה גרה. מפריס פרסה, זו הפרסא המפרידה בין העולמות הרוחניים לבין העולם הגשמי או עולמות בריאה, יצירה ועשייה, הנמצאים מתחת לפרסא. מעל הפרסא קיים עולם האצילות ומה שלמעלה ממנו (ראו שרטוט מס' 2).
מי שיודע בעבודה שלו, כיצד לחלק בדיוק את תרי"ג הרצונות שלו, אלה השייכים לרצונות הרוחניים שהם כבר כשרים, מותרים לשימוש ובהם הוא יכול להשתמש בכוונה על מנת להשפיע לזולת, לבין הרצונות הגשמיים, שעדיין נמצאים אצלו בכוונה על מנת לקבל, בהם הוא עדיין לא משתמש, והם ממש אסורים מבחינתו, אם הוא מתחיל קודם כל לגלות אותם, זה נקרא שהוא מגלה את הנשמה שבו. הוא כבר רואה איזה חלק כשר ואיזה לא, ואז הוא כבר נמצא בדרגת החי, ומשתמש רק ברצונות שהם בכוונה על מנת להשפיע, כמו הבורא. הוא מגיע למצב שבו מגיע האור העליון מלמעלה, פועל עליו וממלא אותו (ראו שרטוט מס' 2).
מעלה גרה, משמעו, שהאדם מקבל את האור העליון רק עד הפרסא ומחזיר אותו. אלה הסימנים של מעלה גרה ברוחניות. כך אנו עובדים.
זה נשמע פשוט, יש לנו כלי, מסך, אור, צומח, חי, מדבר, ארבע בחינות. אולם כשאנו קוראים בספר, פתאום מופיעים פרטי פרטים, הבחנות, קורבנות, קטורת, האם אלה פעולות נוספות הקשורות לתרי"ג הרצונות שעליהם מדובר, האם יש לנו רצון אחד כללי נוסף ובתוכו עוד תרי"ג רצונות שאיננו יודעים מה הם?
בעולם שלנו אין לנו כל כך הרבה רצונות, אנחנו מחלקים אותם לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. כל אחד מהם מתחלק לעוד חלקים רבים, אולם בכל זאת הרצונות מוגדרים. העולם הרוחני עשיר הרבה יותר, אנו מתחילים להרגיש בו מי אנחנו ועד כמה אנחנו רוצים ליהנות, בכל פרט ופרט שמתגלה. האור שמתחיל להאיר, אינו כמו בעולם שלנו, שבו כל ההנאות הקיימות נקראות "נר דקיק". כשהעולם הרוחני נפתח לאדם הוא מתחיל להרגיש שיש לפניו אין סוף הזדמנויות, וכנגד זה הוא מרגיש שיש לו כל כך הרבה רצונות ואפשרויות, והעיקר נפתחת באדם היכולת להחזיק את עצמו בפני האור שמתגלה, בפני ההזדמנויות האלה.
על כך מדובר בפרשה זו, מה עלינו לעשות לאחר שִבעת התיקונים שעשינו, כשמתגלה התיקון השמיני, שהוא העיקר ובו אנו יכולים לבצע פעולה, להעלות קטורת, שהיא הקשר בינינו לבין האור, לקבל אותו נכון. במידה שנקבל אותו נכון, נתחיל להרגיש את הא-לוהות, נתחיל לצאת מהרגשת העולם הזה ולהתעלות מעליו.
העולם הזה לא נעלם, אלא אנו מקבלים תוספת, אנו מתחילים להרגיש כיצד אנחנו חווים את הרוחניות. ודאי שהפרטים האלה דקים כל כך, שהאפשרות היחידה להסביר אותם בעולם שלנו היא רק בשפת הענפים. בחוקי הכשרות מסבירים במה אפשר להשתמש ובמה אי אפשר להשתמש. דרך סוגים שונים של בני אדם, כוהנים, לוויים, ישראל ואומות העולם. בצורות שונות, בלילה, ביום, אילו לבושים אדם צריך ללבוש, לבוש הוא הכוונה של האדם כלפי האורות האלה, וכן הלאה.
לכן, יש לנו כמה סגנונות. התורה מספרת לנו בשפה, בסגנון חיינו הרגילים. ספר הזוהר מספר לנו בשפת המדרש. חכמת הקבלה מספרת בשפה טכנית, עולמות, ספירות, פרצופים, עביות, כוחות שפועלים בשטח. האגדה מספרת בלשון אגדתית, בשפה הזו בכלל קשה להבין למה המקובלים מתכוונים. היה מקובל גדול, א-לוהי, רבי נחמן מברסלב, שכתב אגדות וסיפורים שקשה להבין למה התכוון, אולם כולם נכתבו מאותן רגשות כשהוא ראה את העולם הרוחני, ויש גם תיקונים כנגד פרשות השבוע.
כל מה שתואר עד כה שייך לעולם הרוחני. אילו תיקונים אנו יכולים לעשות, ממה עלינו להתחיל?
בינתיים, שום דבר לא שייך לנו. עלינו רק לקרוא ולכוון לכך שהאורות הנמצאים בכל הפעולות שעליהן אנו לומדים ישפיעו עלינו ויתקנו אותנו, זה נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב". כשאדם מתחיל להיכנס לעבודה רוחנית, הקשר שלו אליה הוא דרך הקבוצה.
המקובלים אומרים שאם אדם מקבל איזו נטייה לרוחניות, הוא מיד מוצא לעצמו מקום, קבוצה שבה הוא לומד עם אנשים כמוהו, ואז ביניהם עליו למצוא קשר הדדי, ערבות, להיות "כאיש אחד בלב אחד" וכן הלאה.
כשהם לומדים יחד, הם מתחילים לגלות עד כמה יש ביניהם דחייה, שנאה, כוח השבירה, כוח החורבן שנשאר מחורבן בית המקדש, וכנגד זה הם לומדים כדי למשוך את האור המתקן אותנו. זה נקרא שהם גילו את היצר הרע, וכעת הם זקוקים למאור המחזיר למוטב.
עד שהם מושכים את המאור המחזיר למוטב עוברים חודשים רבים, אז הם מתחילים להרגיש שהם נכנסים לקשר כלשהו ביניהם, ומתחילים לגלות את תרי"ג הרצונות. קודם תרי"ג רצונות של דחייה זה מזה, ולאחר מכן התקרבות זה לזה.
כדי להבין עד כמה המערכת הזאת עשירה, אפשר לתאר שישה אנשים היושבים סביב שולחן, ומכל אחד יוצאים תרי"ג רצונות כלפי כל האחרים. האחד מוסר לשני את תרי"ג הרצונות שלו, והאחר מוסר לו את תרי"ג הרצונות שלו, כך כל אחד מהיושבים כלול מכל תרי"ג שבתוך תרי"ג, וזה נותן לנו מיליוני התחברויות, וזה רק משניים. אם כל השישה מתחברים, וכל אחד כלול מכולם, ומכל ההתכללות בכולם הוא שוב כלול מכל אחד, בסופו של דבר נוצרת רשת הממלאה ממש את כל החלל, ולא נשאר שום שטח פנוי, היא מכסה הכול. ברשת ההדדית הזו שבה אנו קשורים זה לזה מתגלה הבורא, אור האין סוף (ראו שרטוט מס' 3).
לנו אין כל כך הרבה הבחנות, או שאנו אוהבים מישהו, או שאנחנו אדישים אליו, או שאיננו סובלים אותו.
נכון. את כל הפעולות שלנו אפשר לחלק כך, או שאנו דוחים זה את זה, או שאנו נמשכים זה לזה. אבל גם בפעולות המשיכה וגם בפעולות הדחייה יש לנו בכל זאת תרי"ג רצונות. כך זה בכל אחד ואחד, כך הנשמה שלנו בנויה.
איזה שימוש יש לנו במקרא, אם את האור אנחנו מושכים מספר הזוהר?
לאחר שאדם מושך את האור, הוא מגיע לפקיחת עיניים. הוא מתחיל לגלות את הקשר, את הרשת שהוא כלול בה, ובתוכה הוא מוצא את העולם החדש. ואז הוא יכול לפנות למקרא, לחמישה חומשי התורה (ראו שרטוט מס' 3).
ידוע שצריך להשתמש בספר הזוהר, בכתבי בעל הסולם ובכתבי רב"ש, הכתבים שאנחנו לומדים.
מפני שהכתבים שלהם קרובים יותר אלינו ומתאימים להסביר לנו את מה שאנחנו עושים.
האם אפשר לומר, שכל עוד אדם לא נמצא בהשגה רוחנית, אין לו שימוש במקרא?
גם לפני ההשגה הרוחנית יש לאדם שימוש במקרא, כי אנו לומדים על פעולות ברוחניות. למרות שעדיין לא הגענו אליהן, אנו כבר מתחילים לראות על מה מרמזים במקרא ומה רוצים לומר לנו. אבל לפתוח את חמשת חומשי התורה ולראות מה יש בהם, אפשר רק לאחר שיש לאדם ראייה רוחנית, שאותה הוא רוכש בקבוצה.
האם ברצונות המתפתחים בנו, כשאנו מתחילים להבחין ביחס לזולת, יש הבדל בין רצונות הדומם, הצומח, החי והמדבר, או האם יש יחסים של השפעה בכוונה על מנת להשפיע ולקבל בכוונה על מנת להשפיע ברצונות האלה?
אם יש לאדם רצון ליהנות ממשהו, מתוך אחד מתרי"ג הרצונות, אז הוא יכול ליהנות מזה בצורה שבה הוא נהנה לעצמו, או ליהנות מזה שהוא נותן ובכך ממלא את הזולת. הדבר תלוי באיזו דרגה הוא נמצא, אם הוא נמצא בדרגת אומות העולם, בדרגת ישראל, בדרגת לוי או בדרגת כהן. גם בכל אחת מהן, תלוי באיזו דרגה נמצאים, בדרגת כהן יש אהרון, ויש בני אהרון, וכן הלאה. בדרגת ישראל יש י"ב שבטים, ועוד חלוקות רבות. כל אלה הן חלוקות שקיימות בתוך תרי"ג הרצונות, תכונות האדם, שלפיהן הוא רואה את עצמו. כל הכוחות והתכונות הללו בונים לו את תמונת המציאות הרוחנית. אותם תרי"ג רצונות בונים לנו גם עכשיו את תמונת המציאות הגשמית, אולם במידה כזאת שבה איננו מרגישים את האור כנגד כל רצון ובאיזו צורה אנו מושכים אותו. אנחנו מרגישים במידה מועטה שרצון אחד נמשך, והאחר לא נמשך, או אם נמשך קצת יותר, או קצת פחות, אולם בצורה קלושה מאוד.
מובן שהאדם מקבל רצונות מהסביבה, והוא יכול להפעיל בהם מגמה של תועלת עצמית, או של חשיבה על הזולת באופן כלשהו. אבל כיצד הוא יכול להתחיל לברר את הרצונות יותר לעומק?
האדם מברר את הרצונות מתוך השפעת האור עליו. לאדם יש בסך הכול תרי"ג רצונות, מ-0 עד 613 וכל אחד מהם נמצא בגובה שונה. את האחד הוא רוצה יותר, את השני הוא רוצה פחות, וכך בנוגע לכל רצון ורצון, באופן הזה נבנית עקומה שבונה את האופי הכללי של האדם, עם זה האדם נולד, זה הלב שלו, כי הלב הוא כלל כל הרצונות, נקרא לו "ליבי" (ראו שרטוט מס' 4).
תחילה האדם איננו מבדיל בין הרצונות, הוא מבחין רק ברצון ליהנות. הוא מתחיל להבדיל ביניהם, אם הוא נמשך ופועל עליו אור מלמעלה הנקרא אור מקיף, הוא פועל עליו מרחוק, כך שהוא לא מרגיש אותו אלא בזמן הלימוד, כשהוא בחברת אנשים שאיתם הוא רוצה להתכלל, אז הוא מקבל הארה אחר הארה, כפי שכתוב בספרים, ואז הוא מתחיל להרגיש את האור שמתקרב אליו ואת הרצונות שלו שמתחילים לעבוד כלפי האור. אז או שהאדם מתעורר יותר או שהוא מתרחק, כמו נשימה ונשיפה. כך כל אחד מתחיל להרגיש את עצמו במצב מרומם יותר או פחות, ביציאה או בכניסה, וכל זאת כלפי הרוחניות. כשעוברים את השלב הזה ומתקדמים הלאה, מתחילים לראות את כל סוגי הרצונות הפרטיים שמתעוררים בכל מצב ומצב בהתאם להשפעת האור בלבד.
יש מצב שבו האדם נמצא כלפי האור, האדם כלפי הזולת, החבר הבודד בקבוצה, החבר כלפי הקבוצה, ויש גם את כל הקבוצה יחד כלפי האור. האם יש הבדל בין כל הדרגות האלה?
כן. יש את האדם עם עצמו, האדם עם הקבוצה, האדם עם העולם כולו והאדם עם כל המציאות כלפי הבורא.
האם בכל דרגה זו אותה תבנית?
ההבדל הוא רק בעוצמה של התבנית.
במה כדאי לאדם להתמקד?
אדם אינו יכול לעשות זאת. בדומה לאדם קטן, הוא מרגיש קודם את עצמו רק בעריסה שלו, לאחר מכן בפינת החדר, או בכל החדר, לאחר מכן בדירה, בהמשך הוא יוצא לגן ולעוד מקומות, וכך הוא מתפתח. בכל תהליך ההתפתחות, בכל תרי"ג הרצונות, רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, הגוף שלו הוא אותו גוף, הוא רק גדל בנפח, ואז הוא מפעיל אותו יותר.
כשהאדם מגיע לקבוצה הוא פתאום חווה ממש חזק, שיש "אני עם הקבוצה" ואת כל העבודה הפנימית שיש לו איתה. ואז מגיע השלב שבו מדברים על הקבוצה ועל איחוד הרצונות, האם האדם יכול לבחור במה כדאי לו לעסוק?
אדם נמצא בנקודה מסוימת ולפתע הוא מרגיש רצון חדש, הנקרא בחכמת הקבלה "נקודה שבלב", אם הוא מרגיש אותו נכון. יכול להיות שהוא יסתובב עם הרגש שנים רבות וירגיש תסכולים, ייאוש, ורק לאחר מכן יביאו אותו לקבוצה. כשזה קורה, זה כמו טיפת זרע שמוחדרת לרחם ולאחר מכן מתפתחת בו (ראו שרטוט מס' 5).
גם אז, כשהוא נמצא בקבוצה, יכול להיות שהוא מסתובב סביב עצמו, בלי לדעת מה לעשות, עד שפתאום הוא מרגיש שהוא חייב להתחבר איתם. זה נקרא שהוא מצא מקום, מצא איך להידבק בדופן הרחם. ברגע שהוא נדבק לקבוצה, הוא מתחיל לקבל מהקבוצה לתוך הנקודה שלו. מצד אחד זו הנקודה שלו, מצד שני זה הרחם. הוא מתחיל לקבל מהקבוצה הזנה במידה שהוא יכול לבטל את עצמו לקבוצה. כלומר, הוא מתחיל להיות בהשפעה, באהבה, במסירות נפש, להיות כאיש אחד בלב אחד, במידה שהוא מסוגל ורוצה להיות איתם (ראו שרטוט מס' 5).
כך הוא וכל הקבוצה, משמע כל הרחם הזה, הופכים להיות עבורו מעין תיבת נוח או רחם או בית, והוא מתחיל להיכנס לשלב הגדילה, ורק אז הוא מתפתח. כמו שכתוב במאמר מתן תורה, להיות "כאיש אחד בלב אחד", כי כולנו חייבים להתחבר כך. אם הוא מתחבר, הוא מתחיל לקבל מהם כוחות רוחניים. יכול להיות שהקבוצה לא תדע מזה בכלל. הם יכולים להיות עדיין אנשים "קטנים", אבל אם הוא מצליח להתחבר לפנימיות שלהם, ומוכן לבטל את האגו שלו כלפיהם, אז דרכם הוא מתחיל לקבל מהאור העליון, שנמצא כהארה, כאור מקיף (ראו שרטוט מס' 5).
אחד הרצונות הגשמיים המפותחים של האדם כיום הוא כבוד, האם אחרי שהאדם מגלה רצון רוחני מסוים, הרצון הגשמי הזה, שהיום בעיניו הוא הגדול והכי שולט מכולם, ייראה לו קטן יותר?
לא, דווקא להיפך, הרצון יגדל. כתוב, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". 1 איך האדם יגדל ברוחניות אם לא יגדלו הרצונות שלו? אולם הרצונות יגדלו רק אם כיוון השימוש שלהם יהיה לטובת הזולת. היום בעולם, יש הרגשה שהגענו לסיום ההתפתחות, כאילו אין יותר לאן, אין יותר מטרות, למרות כל הפרסום שמזמין את האדם לקנות ומייעץ לו כביכול מה לעשות, אנשים התחילו להתייאש מהכול. זה הסימן לכך שסיימנו את ההתפתחות שלנו כאדם חיצוני, גשמי, ומתגלות נקודות שבלב המתעוררות עם השאלה, בשביל מה ולמה אני חי? כלומר, אנו צריכים כבר לגדל את האדם הרוחני, כי עם האדם הגשמי סיימנו. עכשיו האדם מפתח את הנקודה שבלב, שאותה הוא צריך להמשך התפתחותו. (ראו שרטוט מס' 5)
אדם שבאמת יש לו את הנקודה שבלב, יגלה את הקבוצה שגם בהם היא התגלתה. הוא יסתובב עד שימצא איך להתקשר אליהם, ואיך להתחיל לקבל הזנה רוחנית, וכל הרצונות הגדולים שלו דווקא יגדלו יותר, הם יגדלו בצורה בלתי מוגבלת, לא בגשמיות, לא באדם הגשמי שבעולם הזה, אלא כלפי הרוחניות.
האם הוא יחפש כבוד שונה מן הכבוד הגשמי שמוכר לו היום?
האדם יחפש כבוד מסוג אחר.
איך אפשר לתאר משהו שיצור השתוקקות בקרבנו, להגיע למשהו נעלה יותר, גבוה יותר?
הכבוד יהיה הכבוד העצמי בכך שהוא נעשה דומה לבורא. זה לא סתם להיות טוב יותר בעולם ביחס לשכן, בכך שיש לו רכב יפה יותר, או כל דבר אחר. אלא מדובר בכך שהוא מתחיל לראות עד כמה הוא יכול לגדול ולהידמות לבורא. ממש בנצחיות, בשלמות, בידע, בהרגשה, בכל הדברים שהם באמת ללא גבול.
האם אין בכך סתירה? כך אדם מתמלא מזה שהוא מיוחד.
האדם יתמלא בדיוק לגודל הזה. כל אדם חייב להגיע לזה, להיות כבורא. לכן הוא נקרא אדם, הדומה לבורא. כתוב, "בנים אתם לה' א-לוהיכם". 2 עלינו לגדול עד לגובה שלו.
בנוגע לטיפה הדבוקה ברחם, ברגע שמתחיל תהליך התפתחות העובר, הוא לא פוסק. ברוחניות לעומת זאת, לפעמים יש תחושה שאנו חושבים שהתקדמנו, ופתאום מרגישים שוב חושך, אין כביכול במה להיאחז.
אלה הפעולות הנכונות, יום ולילה, כך זה חייב להיות. בגדילה תמיד יש שינויים כאלה, אחרת האדם לא יוכל להידבק לרחם. הוא נדבק לרחם עם הרצון שלו, דופן הרחם הוא קבוע, אבל בכוח שלו הוא צריך להידבק. יש לאדם כוח בעביות שורש, לאחר מכן בעביות אחת, שתיים, שלוש וארבע. אם הוא מסיים את כל דרגות העביות האלה, זה נקרא שגדל בתוך הרחם והוא כבר עובָּר גמור. אז הוא מוכן להיוולד (ראו שרטוט מס' 5).
"לידה" זה לא שהאדם יוצא מהקבוצה, אלא שהוא מתקשר לאותו מקום, לאותו רחם, אבל כעת הוא מתקשר בצורה עצמאית, לא כמו במצב הקודם, שהיה קשור על ידי הנקודה שבלב. אז, כבר יש לו עשר ספירות שלמות, הוא מעין עולם קטן, וכבר מתקשר עם הקבוצה, עם הסביבה, במעמד שנקרא "יניקה". יניקה, זה מצב שבו הוא מקבל מהקבוצה מתי שהוא רוצה, והוא מקבל דברים מיוחדים, כבר לא כמו קודם, כשהיה ניזון מ"דם". דם, מלשון דומם, בדרגת הדומם. כעת הוא ניזון מדרגת הצומח, הוא גדל כבר בצורה עצמאית (ראו שרטוט מס' 5).
כתוב, "ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם", 3 מדוע התורה אינה לבבית ומזמינה יותר?
התורה נעה מקצה לקצה, היא סם החיים או סם המוות, תלוי איך האדם משתמש בה.
משתמשים באש גם לענייני קדושה, כדי להעלות קורבנות או להדליק נרות. ופה האש גם שורפת אנשים, רצונות?
אם אדם מדליק את האש בצורה נכונה, כמו שהוא מקבל כך הוא גם משפיע בחזרה, אז הוא לא נשרף, כי הוא עובד עם המסך. העיקר עבורנו הוא להיות באיזון, כמה שאנו מקבלים כך עלינו לתת.
הדומם, הצומח והחי נמצאים בעולם שלנו באיזון. הם פועלים על ידי האינסטינקטים, על ידי הטבע, ולכן הם נמצאים באיזון אוטומטי, הם לא צריכים לדעת כיצד לעשות זאת. אריה צד חיה ואוכל כמה שהוא צריך ולא יותר, אולם האדם צורך מהטבע מעבר לצורכי הקיום שלו.
האם זה הקלקול העיקרי שלנו ביחס לטבע?
זה הקלקול היחיד, הרצון שלנו לבלוע מעבר להכרחיות הנדרשת. הקבלה מעבר להכרחי נקראת "אש שורפת", "אש אוכלת".
בכל זאת מדובר במצבים רוחניים, בכנסת ישראל.
ברוחניות הקלקול אף מתגלה יותר, כי ברוחניות מתגלה לאדם תענוג בלתי מוגבל. מתגלים לו הידע, המרחבים העליונים והנצחיים. אם האדם רוצה לבלוע אותם לעצמו, לרצון הקטן האישי שלו, אז הוא נשרף, מרגיש כמת.
אדם שקשה לו בחיים הגשמיים, מחפש אור בקצה המנהרה. הוא מגיע לחכמת הקבלה, שומע הסבר יפה, אבל כל הזמן יש משהו שנשבר, שהורס, ששורפים או הורגים אותו.
לאדם ייקח זמן להגיע לדברים האלה. זה כמו בחיים, לדוגמה בבית הספר, נותנים לילד לפתור כל פעם תרגילים ובעיות, שעליו להתגבר עליהם וכך הוא עולה מכיתה לכיתה. גם כאן אותו דבר, הרצון לקבל שלנו הוא אינסופי, ובו עלינו לקבל אור אין סוף. עלינו להגיע לשלמות, לנצחיות מלאה ושלמה, בלתי אפשרי לגלות לנו הכול בבת אחת, לכן מגלים לנו "פרוסה אחר פרוסה". תוך כדי תהליך הגילוי יש בדרך תקלות. (ראו שרטוט מס' 5)
בדומה, לפני ה"תקלה" של נדב ואביהוא הייתה "תקלה" לרגלי הר סיני, בצורת עגל הזהב. גם קודם לכן היו "תקלות" וגם לאחר מכן, כמו מי המריבה, המרגלים, וכן הלאה. הדרך שלנו רצופה תקלות וזה נכון, עלינו להיתקע. בצורה כזאת נגלה את כל שלבי ההתקדמות.
כתוב, "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא", 4 קודם מתגלים החטאים, ולאחר מכן אנחנו מתקנים אותם, אי אפשר אחרת. אם לא יתגלה חטא, לא נדע כיצד לתקן זאת. דווקא בתוך החטא האדם מגלה את היצר. למעשה לא הוא חוטא, אלא האור שמתגלה כלפיו מגלה לו שהוא מקולקל, וזה נקרא אצלו חטא. האדם אינו חוטא, אלא רק מגלה את היצר שלו.
זה קורה דווקא על ידי הפעולות הטובות שהאדם רוצה לעשות כדי להידבק בקבוצה ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", להשפעה לזולת, הוא פתאום מגלה כמה אינו רוצה את זה, כמה הוא חושב על עצמו.
מדוע המשימה הזו כל כך קשה? מדוע אדם יכול להגיע לירח, לבנות מכונות ואוניות וללמוד דברים רבים, אבל אינו מצליח ללמוד להתחבר לזולת?
אם אדם הגיע למגע כלשהו עם חכמת הקבלה בחיים האלה, אז יש לו סיכוי, הזדמנות מהשמים להגיע לעולם הרוחני, להגיע לנצחיות, לשלמות, קודם שהוא נפרד מגופו.
כשיש אמצעים, רב וספרים, אין בעיה ללמוד ולקרוא. הקושי הוא בחיבור בקבוצה. חברים טוענים שהם אינם מצליחים להתחבר, שהחברים לא מובילים אותם לרוחניות.
אלה בדיוק אותם תרי"ג הרצונות המקולקלים באדם שעליו לתקן, והוא יוכל לעשות זאת רק בקשר שלו עם הקבוצה, כי הקשר הזה הוא הקשר שלו עם הרחם, עם המקום שממנו הוא ניזון ומקבל את כל החיות הרוחנית שלו. לכן זו כל הבעיה, ולכן נאמר "ואהבת לרעך כמוך", 5 ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", 6 התנאי לקבלת התורה הוא להיות "כאיש אחד בלב אחד", להיות בערבות. אם לא תתחברו, "שם תהא קבורתכם", 7 או שאתם הולכים לרוחניות, או שאתם נשארים בחיים האלה הגרועים ממוות.
מה צריך לעשות כדי להצליח בעבודה הזאת?
צריך רק להגיע להסכמה הדדית. עלינו למסור לשם כך את כל הכוח הפנימי שלנו, כי לא דורשים מאיתנו שום דבר אחר. שכל אחד יבוא וישתדל להתחבר לקבוצה ככל האפשר.
אם נערוך עכשיו חוזה שבו ייכתב: "אנחנו מסכימים לתת את כל מה שיש לנו", מה יקרה?
זה לא יעזור. החברים יחתמו, אבל מה יהיה רגע לאחר מכן?
מדוע כשאנו קוראים בספר הזוהר, איננו מבטאים את האות ה', וגם לא את האות א', אנו אומרים כא-ל ולא א-ל? הרי אם אנו עוסקים רק ברוחניות, אז מדוע השימוש באותיות אלה אסור?
אנו משתדלים ללכת לפי החוקים שקבעו לנו החכמים, המקובלים, כי הם נובעים מתוך רצון להביא את האדם לאיזו הערכת כבוד, שמדובר במשהו מיוחד ואנו עוסקים בתכונות ההשפעה. אין בורא ללא נברא, הבורא הוא תכונת ההשפעה הכללית השורה בטבע ואותה האדם מגלה. לכן הוא נקרא בורא, "בוא וראה". ואם האדם לא מגלה, אז הבורא אינו קיים.
האור העליון ממלא את הכול, אבל היכן הוא, ומה הוא עושה? הבורא רק מקדם את האדם אליו, ולכן מתוך כבוד להשפעה, לאהבה הכללית הזאת, לכוח הגדול הזה, הנצחי, אנו קוראים לו כך.
האם יש לכך משמעות אם אגיד א-ל במקום כא-ל, או יש סיבות אחרות שלא עושים בזה שימוש. אין חשש, האדם לא ייפגע מ"פולסא דנורא" או מכל מיני דברים אחרים, כפי שנוהגים לחשוב. על האדם לפחד רק להפסיד, לפספס את תיקון הנשמה שלו, כי בהחלט יש לו הזדמנות. לכן אומרים שעליו להגיע להערכה, לכבוד ולחשיבות כוח ההשפעה השורה בעולם, ומסבירים לנו כיצד לגלות אותו ולהתחבר עימו.
מה התועלת מכך שאדם אומר כא-ל מבחינת כבוד הבורא?
זה רק מזכיר לאדם, שום דבר מלבד זאת. אנו אומרים "מטט" במקום "מטטרון", ויש עוד מלאכים שונים שאיננו מזכירים את שמם. בכך שמזכירים את שם המלאך, כביכול מפעילים אותו, ואם נאמר אחרת, אז לא נפעיל אותו. מי האדם בכלל, שהוא יכול להפעיל אותו, ודווקא בקול? אלה הם מנהגים בלבד שנקבעו כדי להראות לנו את היחס לכוחות הטבע, הרעים והטובים, או מפני הכבוד לטובים או כדי להתרחק מהרעים, כך אנו נוהגים, אין שום דבר מלבד זאת. הכול מטעמי חינוך.
מה אפשר ללמוד מהפרשה המעניינת הזאת?
עלינו להבין שאת היצר הרע אנו מגלים רק בקשר שבין אדם לחברו, רק בקשר שבין האדם לקבוצה. כשמתחילים, כשמשתדלים להתחבר, אז מגלים את כל הרע שבנו, שבינינו. כשמתחילים לגלות את הרע שבנו ומתקדמים יותר, אז מתחילים לגלות שאלה תרי"ג הרצונות הגדולים, השבורים, שמרחיקים אותנו מהחברים.
אם אנו מגלים שהם כאלה, מה שנותר לנו הוא רק לצעוק. כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". 8 כשאנחנו צועקים "הצילו", כלומר, כשהאדם דורש את המאור המחזיר למוטב, אז מגיע הכוח ומתקן את הקשר שלו עם הזולת. בצורה כזאת הוא מגיע לתיקון. אז תרי"ג הרצונות שלו, שכולם התגלו כרעים, כשבורים, מתגלים כטובים, כקושרים אותו לכולם. והוא נעשה "כאיש אחד בלב אחד" עם כולם ומגלה בתוכו את הנצחיות שלו, את הרוחניות שלו. זהו למעשה כל התהליך שאנו עוברים. ודאי שהוא נפרס לפרטים רבים, אבל אנו מגלים ועושים זאת על ידי התורה, על ידי ההוראה הזאת.
יש שלב ביניים, שהוא מעין רִיק, כאשר האדם עדיין איננו מכיר את העולם הרוחני, אבל יש את עניין גילוי הרע, שהוא מבין שהרצונות שלו אגואיסטיים מאוד, ואז הוא מקטין את הקול הפנימי שלו, אולם הוא נמצא ברִיק, עדיין לא גילה משהו אחר.
כי האדם נמצא בין שמים לארץ. מצד אחד הוא כבר מבין שהאגו שלו הרסני, ולא נותן לו להגיע לרוחניות. מצד אחר, הוא עדיין לא קיבל את התכונה הרוחנית של ההשפעה והאהבה.
הוא "קירח מכאן ומכאן", כאילו אין לו ממה ליהנות, אין לו ממה לחיות ומה לעשות. דווקא המצב הזה הוא הראוי ביותר כדי לזרז אותו להתפתחות רוחנית. אילו נתנו לו עכשיו תענוג, בגשמיות או ברוחניות, הוא היה מסתפק בזה. לכן עליו להודות על כך שהוא ריק ודווקא מתוך זה יתקדם.
כשהרוחניות מתגלה, יש אין סוף רגשות. עלינו להבין שאלה העולמות שמתגלים בקשר בינינו. באותו קשר שאנו מגלים בינינו, בדחייה, בכל מיני חשבונות אגואיסטים קטנים שלנו. לאחר מכן מתגלה העולם העליון, הנצחי. הוא נמצא כאן, בינינו, ביחסים בינינו מתגלה פתאום הרובד הפנימי הזה, ואז הנצחיות והשלמות מגיעות לאדם.