כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

"נגע צרעת כי תהיה באיש" כאן מובא הנושא הרחב ביותר, הנושא העיקרי בפרשות אלה. "והובא אל הכהן נגע זה, כל הצבעים שלו, העירו בו החברים. והכהן היה יודע בהם לטהר ולטמא," כי זה הכוח שבנו שהוא כולו להשפיע. זה כוח אברהם, אם אנו מצטיידים בו, אז הוא כמו פנס שלאורו אנו יכולים לראות היכן נמצאים הנגעים בתוכנו, בבית, בשדה, בכל מקום ובכל הרמות שבתוך האדם או בסביבה שלו. לכן הבדיקה היא תמיד אצל הכהן. ישראל מברר אבל אינו יכול לקבוע, אלא עולה לדרגת הכהן ואז קובע.

"היה יודע, אלו שהם ייסורים של אהבה, או אלו שנמצאים במי שאדונו מואס בו, ורחוק ממנו. כי לפי דרכיו של האדם נגרם הנגע בעולם." ה"עולם" זה כל הכלי שלנו, ודאי שהאדם נמצא במצבים שונים, וכל אחד ואחד צריך לעבור את כולם. זה לא שיש צדיקים שלא היו רשעים, ויש רשעים שלא יהיו צדיקים, אלא הכול בא ומתחלף. לכן ספר הזוהר אומר, יש כאלו שנמצאים בייסורי האהבה ויש להיפך.

"כתוב, אַל תַּט ליבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע. מכאן למדנו, בדרך שאדם רוצה ללכת, מוליכים אותו. וכי הקב״ה מטה את האדם ללכת בדרך החטא, ולעשות מעשים רעים, שאומר, אל תט ליבי לדבר רע. א״כ, אין דין בעולם הזה ולא בעולם הבא, והתורה אינה מתוקנת, שכתוב בה, אם תשמע ואם לא תשמע, שמשמע שהכול תלוי באדם?"
תלוי באדם עד כמה הוא פוחד, לא מגילוי הנגע, אלא מאי זיהויו ותיקונו. כלומר, החרדה שלנו צריכה להיות: במה עוד אנו יכולים להשפיע לבורא? 

"אלא דוד הזהיר אל ליבו, במה שאמר, אל תט ליבי לדבר רע, לנהוג אותו בדרך האמת, כמו שנאמר, והשֵבות אל-לבבך. והשבות, שצריך לחזור על הלב פעם, פעמיים, ושלוש פעמים, להנהיג אותו בדרך האמת, ולהזהירו."
הרצון שלנו לא מתפעל מפעם אחת של כניסת האורות, כמו שאנו לומדים שכניסת האורות או הסתלקותם לא יכולה להיות פחות מג' פעמים, אלא רק כשמגיע לבחינה ד', אפשר לומר שהוא מיתקן. גם בהסתלקות האורות, האור שמסתלק מטבור לפה עדיין צריך לעבור את ג' הטפחים האלה, עד שאנו בטוחים שכבר עזבנו את המצב הקודם.

"וכך אמר לו, ליבי אל תט לדבר רע, כי דבר רע גרם נגע בעולם, ודין שורה בעולם. נגע צרעת." 
עלינו לבצע תיקונים מיוחדים. יש שלוש מדרגות בתיקונים אלה, כדי לנקות לגמרי את הרצון לקבל מכוונה על מנת לקבל, ולהביא אותו לתיקון.

"צרעת פירושו סגירה. כי סוגר האורות העליונים ואינו פותח", כי נמצא בהפכיות הצורה אליהם, "וכשהוא סוגר ואינו פותח, נקרא נגע".
אם אנו מגלים שהאורות סגורים, שיש הסתרה מלמעלה, אז כנגד ההסתרה הזאת אנו מגלים את הסיבה שלהם הנקראת "נגע". כלומר, לגלות שהאור נמצא לפניי זה כבר דבר חשוב וטוב, ועקב בעיה שבי האור הזה לא מגולה. זה כבר גילוי האמת. השלב שבא מיד אחר כך, הוא כבר תיקון, כלומר, לגלות את הנגעים, "בראתי יצר הרע", זה חלק חשוב מאוד ומתקדם.

מהו ה"כהן" באדם, שיכול לזהות את הנגע שבו?
אדם חייב לעלות לדרגת החסד הנקייה, לבינה, אחרת הוא אינו יכול להיות בטוח שהוא בכלל נמצא בבדיקה הנכונה. אולי הוא שופט מצד האגו שלו אם זה טוב או רע, אולי הוא רוצה לגלות ולנקות את עצמו מהנגע, כדי לקבל את האורות הנסתרים כעת כלפי הנגע שלו בכוונה על מנת לקבל.
כלומר, כלפי הבדיקה יכול להיות שהאדם הגיע לבדיקה הנכונה, אולם האם הוא בטוח שהחל מהבדיקה הזאת והלאה, כשמתגלים האורות, כשהוא הולך לתקן את הנגע, הוא באמת יגלה את האורות בכוונה על מנת להשפיע? מאיפה יש לו ביטחון? לכן עליו לעלות לדרגת הכהן, שם זו השפעה טהורה, ואז, מהדרגה הזו הוא יכול ללכת לתיקון. הוא אינו יכול לתקן פגם מתוך המצב שבו הוא גילה את הפגם. זה נכון לגבי כל התיקונים.
אנו רואים דוגמאות לכך גם בעולם שלנו. נניח שהרווחתי בטוטו מיליון דולר. לפני שגיליתי את דבר הזכייה חשבתי שעם הכסף הזה אעשה פלאים, אעזור לכולם, לעולם, לתיקון. אבל כשמופיעה האפשרות לעשות את התיקונים האלה בפועל, שיש אור וכנגדו כלי, והאדם יכול לתקן את הכלי ולהשתמש בו בכוונה על מנת להשפיע, האם אז הוא יהיה בטוח שלא ייכשל? שפתאום תחת ההשפעה הזאת של התענוגים שמתגלים, האור שמתגלה, אור היוצא מהמסתור ומתגלה, הוא יעבוד איתו נכון? איך האדם יכול לדעת?
לכן הציווי, השלב הראשון הוא שהאדם חייב לעלות עד דרגת החסד הטוטאלית, עד דרגת הבינה הטהורה, עד הכהן. "כוהנים" הם אלה שאין להם שום נגיעה ברצון לקבל, הכהן נמצא כולו במה שנקרא "בית המקדש". אם האדם נדבק אל תכונת הכהן שבו, אז הוא יכול לתקן את הנגע, ובטוח שאז הוא יתקדם לטוב. אחרת בכל רגע הוא אינו מבין ואינו יודע מה יקרה.
כלומר, זאת פקודה, זה לא יכול להיות אחרת, אלא "וידבר ה' אל משה לאמור". כלומר, תֹאמר לבני ישראל שברגע שהם מגלים את האורות, עליהם לעלות מיד לכהן כדי לתקן את הנגעים. האדם גם לא בדיוק יודע לזהות אם אלה נגעים, הוא מזהה רק בערך. לאחר מכן הוא הולך לכהן, והכהן בודק וחותך ופוסק שאלה אכן נגעים.

איפה בתהליך הזה נמצאת החברה ביחס לאדם?
בלי חברה האדם אינו יכול לגלות שום נגע אף פעם, כי הכול מתבטא כלפי החברים, כלפי הזולת. כל הנגעים, כל העבירות, הם רק כלפי חיבור עם הזולת ב"ואהבת לרעך כמוך". כאן הוא מגלה את כל הנגעים.
הרי האדם מתקן את הרצון שלו בקשר עם אחרים בלבד. בין הרצונות האלה יש רצונות שאיתם הוא מסוגל וצריך לבצע ברית כדי להתחבר עם האחרים, ולגבי הרצונות שאיננו מסוגל לעשות איתם ברית, הוא מניח להם בינתיים. גם בביתו, כלומר, ברצון הכללי יותר, הוא מגלה באיזו צורה עליו להיות נקי, שיהיה כלי, אמנם הוא נראה חיצון יותר, אולם צריך שיהיה נקי, שיהיה חיבור עם האחרים, הוא מגלה את הכוונה על מנת לקבל בכל הרמות של הרצון לקבל.
 

במה האדם יכול לראות שהיחס שלו לחברים מקולקל? מה היא הכוונה על מנת לקבל שלו?
האדם מרגיש שכרגע יש בו איזו תכונה בולטת, שבעקבותיה אינו מסוגל להתקשר עם אחרים, הוא דוחה אותם, אמנם הוא רוצה להתחבר אולם איננו מסוגל. כלומר, יש לאדם נטייה לחיבור, אך הוא רואה שהתכונה שדוחה אותו מחיבור עוצרת בעדו מלהתחבר, והוא אינו יכול לוותר. זו הרגשה חדה מאוד, שנמצא בו ה"נחש" הזה שלא נותן לו לעשות זאת, הוא רוצה ואינו יכול. ההרגשה הזו מגיעה לכל אחד.

"צרעת פירושו סגירה. כי סוגר האורות העליונים ואינו פותח, וכשהוא סוגר ואינו פותח, נקרא נגע. האבות, חג״ת, אינם מתכלכלים, שאינם מקבלים אור, וכל שכן הבנים, נה״י. שכתוב, נגע צרעת כי תהיה באדם. באדם ממש, בז״א, שהוא ה-ו-י-ה במילוי אותיות א', שבגימטריה אדם. ומכאן יורד לאדם התחתון שגרם לזה, וסותם אורו, ונמצא נגע לכל, מאותה סגירת האורות".
אלה מצבים מתקדמים מאוד, שבהם אדם מגלה בפועל את הרצון לקבל. עלינו רק להבין, אדם שמגיע ל"ארץ כנען", מגיע כדי להיתקן, הוא עולה במדרגה. בדרך לעלות ולהפוך את ארץ כנען לארץ ישראל, מהרצון הנקרא "כנען" שזה רצון זר, כולו בכוונה על מנת לקבל, לרצון הנקרא "ארץ ישראל" שזה "ישר-אל", עליו לעשות את התיקונים האלה. התורה מדברת כאן על רמה גבוהה מאוד של תיקון. לכן האדם מגלה בשמחה את כל הרצונות האלה, כי על ידם הוא יכול סוף סוף לעלות עוד קצת ועוד קצת.
 

" כתוב, ניאֵר מקדָשו, שנסגרו האורות של המקדש, שהוא המלכות, משום שבני העולם גרמו בעוונותיהם. שכתוב, את מקדש ה׳ טימא. טימא, משום שהסתלק ז״א, ונחש החזק שורה ומטיל זוהמה ומטמא. והכול משום עוונות העולם".
אנחנו מתקנים את הרצון לקבל בבחינה א', בשורש, א', ב', ג' וד' שבבחינה א'. סיימנו לתקן, ואנו נופלים לטומאה דבחינה ב', ומתחילים לתקן אותה. כלומר, יוצאים לגלות, ואז מתקנים שורש, א', ב', ג' וד' דבחינה ב', בונים את בית המקדש, ואז שוב נופלים, וכך בכל פעם. לכן יש לנו שלושה בתי מקדש, ואי אפשר אחרת. לכן הנגעים האלה מתגלים כל פעם בדרגה גבוהה יותר.