כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

כיצד "המאור המחזיר למוטב" עושה זאת?
רק על ידי כך שהאדם מתחבר עם אנשים שגם רוצים להתחבר, ויחד איתם הוא לומד את מקורות הקבלה שדרכם הוא מושך את "המאור המחזיר למוטב".
 

 מה הכוונה "למשוך"?
כשהאדם רוצה להתחבר ולשם כך הוא יושב יחד עם האחרים או יחד עם הצופים בבית, ורוצה שזה יקרה, אז הוא משתמש בקשר שכבר נמצא אבל נסתר ממנו, ומשם הוא מושך את הכוח שמתקן. בדומה לילד שגדל, הרי אין לו כוחות, אבל זה קורה מפני שהילד מנסה להיות גדול והכוח שבטבע מגדל אותו לפי המאמצים שלו. אם הילד לא ישקיע מאמצים אז לא יהיה לו כלום. כך גם עלינו להתאמץ, וכשאנו משקיעים מאמצים על מנת להיות מחוברים, דווקא אז אנו מרגישים את היצר הרע.
גם השתתפות בצפייה מספיקה לשם כך. האדם צריך לרצות להיות קשור לאחרים, מחוסר ברירה, כי הוא יודע שאחרת העולם הולך לאבדון. לכן התפקיד שלנו עכשיו הוא להיות קשורים לטבע, להיות בהתאמה, בהתקרבות לבורא. "א-להים" בגימטרייה זה "הטבע", הם אותו דבר. לכן אין לנו מצווה, צווי גדול יותר מלתקן כל רצון ורצון שבנו.
בפרשה אנו רואים שיש דברים רבים שהאדם צריך להביא לבית המקדש, בהמות, לחם, יין, פירות וירקות, נראה כאילו נערכות שם סעודות מבוקר עד לילה. קבלת האור בתוך הנשמה נקרא "אור פנימי". בעולם שלנו זה מתבטא בצורת קבלת האוכל, כסעודה, לכן מספרים לנו באילו רצונות האדם יכול להשתמש, למשל ברצונות שהם דומם, על כך כתוב "על כל קרבנך, תקריב מלח", 7 ברצונות שהם צומח וחי. 

איך אדם מזהה מה הוא רצון בדרגת דומם?
התורה מדברת על אנשים שכבר נמצאים בתיקונים האלה, שעברו כבר את דרגת מצרים, שיצאו ממצרים. כלומר, אלה שהתעלו מעל הרצון לקבל שלהם והיו כבר במצב של הר סיני, הרגישו שנאה הדדית, הבינו שהם חייבים להיות "כאיש אחד בלב אחד" וקיבלו על עצמם את ההתחייבות הזאת. הם קיבלו את התורה ויחד עם זאת ביצעו את חטא העגל, כי הרגישו שאינם מסוגלים לקבל את התורה. לאחר שגילו עד כמה הם לא מסוגלים לקבל את התורה, הם גילו יצר רע גדול עוד יותר. הבעיה היא לגלות כל הזמן את יצר הרע בצורה אמיתית יותר. לכן כשגילו את יצר הרע הגדול דווקא בחטא העגל, הם זכו לתורה, לשני לוחות הברית השניים. 
כך הם מתחילים לתקן את עצמם בתיקונים שונים שכתובים כאן, אין להם ברירה. האדם מתקן קודם את דרגת האדם שהיא כוהנים ולוויים, בני אהרון, וישראל. כולם מתקנים את עצמם, על ידי כך שהם מקריבים את הכוונות על מנת לקבל ומעלים אותן לכוונות על מנת להשפיע, זה נקרא להקריב קורבן. כך מתקנים את רצונות הדומם, הצומח והחי שבהם. 

מה צריך לעשות מי שקורא זאת בפעם הראשונה? הוא אינו מבין ולא עבר את התיקונים.
בתוך האדם, יש רצונות דומם, צומח, חי ומדבר. את כל הרצונות האלה עליו לתקן בקשר עם האחרים כדי שכולם יהיו מחוברים. כעת הרצונות שלו אגואיסטים, הם רק להנאתו העצמית, ואין לו ברירה, הוא חייב להיות מחובר עם האחרים ממש כמו גלגלי שיניים. כל האנושות תצטרך להתחבר כך, "עד שיהיו כולם באגודה אחת". 8

איך זה מתבטא בחמש הדרגות? האם מדובר בעוצמה?
חמש הדרגות הן הרצון שאותו האדם מתחיל לפתוח, מדובר גם בעוצמה וגם באופי, בסוג. אם אדם רוצה לתקן את עצמו בשלב מסוים של הרצון אז עליו להביא קורבן מסוים. להביא עזים, יונים, דגים, לחם עם שמן וכן הלאה. כלומר, עליו להוציא מהרצון לקבל שלו דרגות רצון כאלה, השייכות לדרגת הדומם, הצומח או החי, ואת אותם חלקים מהרצון שהוא יכול לתקן.
באופן הזה התורה מסבירה לאדם מה הוא עושה. הבעיה אינה בפרה או בעגל שהוא מביא, בכך הוא לא עושה שום תיקון, אלא זו נקראת עבודת הקורבנות משום שקורבן הינו "קרוב", כשהאדם מתקרב לא-לוהות, לבורא, כשהוא פותח לעצמו עולם רוחני. וזה לא על ידי כך שהאדם שוחט בהמה, עושה סעודה, או נותן למישהו שנקרא כהן, אלא מדובר בעבודה פנימית שלנו בתוך עצמנו. האדם צריך להיות בית המקדש, בית של קדושה, וכל הרצונות שלו, כל המחשבות שלו, אמורים להיות מופנים לאהבת הזולת.

אם כך, האם עליו להסתובב כל היום בתחושה שהוא אוהב את כל מי שהוא פוגש?
לא, אולם על האדם להסתובב כל היום בתחושה שיש לו מה לתקן ביחס לאחרים.

האם האדם אמור להרגיש את התיקון הזה?
לא רק שהאדם אמור להרגיש את התיקון, אלא גם מוטל עליו לבדוק מה בדיוק קורה עכשיו, אילו רצונות שלו מוכנים להתחבר עם הזולת ואילו לא. אילו מהם נקראים דרגת דומם או צומח או חי שבו, עליו לברר מה מהם הוא הבהמה, העוף או הלחם וכן הלאה. אדם צריך להרגיש את הרצונות האלה ואיך על ידי העבודה איתם הוא מתקרב יותר ויותר לא-לוהות, להשפעה, לאהבת הזולת.

למעשה, בסופו של דבר האדם צריך לתקן את עצמו, להגיע לאיזון עם הטבע, אולם נראה שהטבע הוא דינמי, האם הוא מגיב לתיקונים, לפעולות שהאדם עושה, או שעליו לתקן את עצמו בלבד וכך להתקרב לטבע? אם האדם יבצע את התיקון, האם הטבע יפעל בצורה שונה?
ודאי, כפי שהמקובלים מספרים לנו, עברנו תקופה שבה התפתחנו על ידי הכוח הדוחף קדימה הנקרא "ייסורים". כלומר היו בנו רצונות שונים, והתפתחנו עוד ועוד עד המצב שאליו הגענו היום, סיום ההתפתחות האגואיסטית. אין מה לעשות באגו מעבר לזה. הגענו למצב שבו אנו הורסים את כדור הארץ, את עצמנו, או שאנו ממשיכים להתפתח בצורה הנכונה.
נניח שאדם הגיע עד התקרה ואם ירצה למעלה ממנה להמשיך להתפתח, יצטרך לעשות זאת במגמה אחרת. מגמה של חיבור. עליו להכיר עכשיו בכך שבהתפתחות האגואיסטית הוא הגיע להכרת הרע.

כלומר, כל עוד האדם לא יגיע למצב שירגיש ממש רע, מחנק, הוא לא יוותר למשל על צפייה בכדורגל לטובת תכנית קבלה?
אנו רואים שכיום יש כבר מיליוני אנשים שמרגישים רע ומחנק. השאלה איננה אם אנו רוצים או לא רוצים כדורגל, הכדורגל אינו פסול. העניין הוא שהאגו שלנו הגיע לרמות כאלה המחייבות אותנו לדעת בשביל מה חיים. אמנם האדם נהנה בינתיים מכדורגל, אבל בכל זאת צריך לדעת מה הלאה, מה התועלת מכל אלה? שאלות כאלה מביאות אותנו לשאלה הגלובלית, "מה הטעם בחיי? מה קורה איתי בעולם הזה?" ויחד עם כל האירועים שקורים בזמן אחרון, האדם מתחיל לחשוב על החיים, וחכמת הקבלה שבדיוק מתגלה באה ומספרת בדיוק על זה, על החיים.
בתורה מדובר על תיקון הנשמה, רק בשפה אלגורית. כלומר, זו שפה שמדברת על החלקים הפנימיים שלנו, על הנשמה. התורה בעצם מסבירה מה עלינו לעשות עם הנשמה. החל מבראשית, איך הבורא ברא את הנשמה שנקראת "אדם", ומה עלינו לעשות איתה לאחר מכן. לוקח שנים עד שדרך כל הסיפור האדם מתחיל לראות את הסיפור הפנימי ולהבין שכל התורה מדברת עליו ונמצאת בו. ושכל העולם נמצא בו, ושעליו לתקן את כל הרצונות והמחשבות שלו בלבד.
יש לאדם תרי"ג רצונות ועליו לתקן את כולם. בתרי"ג הרצונות האלה יש דרגות, דומם, צומח וחי שאותן עליו להקריב, "לשחוט", כלומר, לשחוט את הכוונות על מנת לקבל ולהעלות אותן לדרגת החי, לדרגת האדם. "כהן" משמעו כוונה על מנת להשפיע, ולכהן שבו, לכוונה על מנת להשפיע, עליו לצרף את כל הרצונות שלו, את הדומם, הצומח והחי, לדרגת האדם שבו. כלומר, אז הוא באמת חי כאדם.

בזמן שאדם חי, הגוף שלו וכל העולם הזה משמשים אותו רק כדי לעלות לדרגת האדם, הדומה לבורא. בדרגת האדם בלבד, הוא זוכה לפקיחת עיניים, הוא זוכה למציאות רוחנית נצחית ושלמה. לכך צריך להגיע, לכן נאמר על התורה שהיא חירות ממלאך המוות.

האם לימוד קבלה היא "פוליסת ביטוח" לכך שלא יקרו יותר דברים קשים?
אין כיום מי שיכול לתת לאדם "פוליסת ביטוח", אלא אם כן נתחיל היום באמת להתקרב במסות. אין כאן פוליסת ביטוח ליחיד, זה לא דומה לביטוח חיים שאתה עושה בחברת ביטוח ואתה מבוטח כיחיד, כאן פוליסת הביטוח היא כללית, כי מדובר על כך שכולנו נדרשים להגיע לשינוי, "עד ה' א-לוהיך". כולם צריכים להיות כאגודה אחת, "כאיש אחד בלב אחד".
אם עם ישראל היה במצב זה היום, כמו שכותבים בעל הסולם וכל המקובלים, כי מדובר בעיקר על עם ישראל וכל העולם מצטרף אלינו באופן פסיבי, אם היינו מתחברים בינינו, או לפחות היינו שומעים שצריך להתחבר, אין ספק שהיינו משנים את עצמנו, את מצבנו ואת מצב כל העולם.
בעל הסולם אומר לנו שכל העולם מתחלק לפנימיות ולחיצוניות שהם ישראל, ולפנימיות וחיצוניות שהם אומות העולם (ראו שרטוט מס' 3). החלק הפנימי בישראל נקרא כך מפני שהוא לומד את חכמת הקבלה, וישראל החיצוני הם אלה שבינתיים אינם לומדים את חכמת הקבלה. בשניהם, בישראל הפנימי ובישראל החיצוני, תלוי הכול. "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". 9 לצערנו אנו אשמים בכל הדברים הרעים שקורים בעולם.