כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "פנחס"
(במדבר כ"ה, י' – ל', א')
"שלושה אומנים, שמים וארץ ומים"
פרשת "פינחס" היא המשך לפרשה הקודמת שבה פינחס הראה את קנאתו לה', והפסיק את המגפה שפגעה בעם ישראל עקב חטאו של עם ישראל עם בנות מואב. כבר בתחילת הפרשה הבורא נותן לפינחס "ברית שלום" ומעניק לו ולזרעו "ברית כהונת עולם".
התורה כולה מדברת על הרצון לקבל, על היצר הרע, שכולו בתוך האדם. האדם מרגיש רק את עצמו ולא את מה שנמצא מחוץ לו. גם בתיאוריה של "תפיסת המציאות" לפי חכמת הקבלה, אנו לומדים על כך, שסביבנו נמצא האור העליון במנוחה מוחלטת ובו קיים כל המידע, הנצחיות, השלמות, הבורא, הטבע העליון. איננו מרגישים זאת, כי כולנו מכונסים כל אחד בתוך עצמו, ולכן האדם מרגיש רק את עצמו. אנו מרגישים רק את מה שקורה בתוכנו פנימה.
גם בספר הזוהר כתוב, שעיניהם של "העיוורים" נמצאות בפנים ומסתכלות רק פנימה, וזו הבעיה שלנו. מסיבה זו אנו מרגישים במקום את העולם הנצחי, השלם, את האור, את החיים שלנו, את מה שקורה בתוכנו, לכן מצבנו קרוי "חוסר הכרה". אנחנו כאדם מחוסר הכרה, שאולי חש משהו, אבל רק את מה שקורה בתוכו ולא את מה שנמצא מחוץ לו. האגו שלנו ממש סוגר אותנו בפנים.
חכמת הקבלה כולה היא חכמת הקליטה, היא חכמה שמלמדת כיצד להגיע למצב שבו לא נרגיש את עצמנו, כי בתוכנו אנו מרגישים רק את הכלי הריק שלנו שנותן לנו תמונות ותופעות של העולם הזה בלבד. עלינו להרגיש בעזרת חכמת הקבלה את האור העליון, את הבורא, את השפע שנמצא מחוץ לנו, את שדה המידע של הנצחיות, של ההרמוניה.
זו בעיה, כי לפי חוק השתוות הצורה אנו יכולים להרגיש דברים גם בהתכנסות הפנימית שלנו בעולם הזה וגם כלפי העולם החיצוני. כלומר, אם אדם רוצה להרגיש איזו תופעה, עליו להיות ברמה של אותה תופעה, היא צריכה להיות גם בו. לפי המידה שאותה תופעה נמצאת בו, כך הוא מרגיש אותה. בדומה למקלט רדיו, שסביבו יש גלי רדיו, ואנו מכיילים את המקלט לייצר בתוכו גל מסוים זהה, ואז לפי חוק השתוות הצורה אנו קולטים מבחוץ את אותו גל.
כך גם אנו, אם נרצה לקלוט משהו שנמצא מחוץ לנו, עלינו לתקן את עצמנו באופן שאותה תכונה שקיימת בחוץ תהיה גם בתוכנו. מחוץ לנו נמצאת תכונת ההשפעה, תכונת האהבה, וחכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד נוכל לייצר בנו את אותה תכונה. במידה שנייצב בנו, אפילו במעט, תכונה כזאת, לפי זה נרגיש את התכונה הזאת גם מבחוץ. אז נרגיש את הבורא, את הכוח העליון שנמצא מחוץ לנו, נרגיש את עצמנו בהזדהות איתו, בדבקות. נרגיש את המידה שבה אנו מזדהים עימו ודומים לו, זה נקרא "המדרגה הרוחנית" שלנו, וכך אנו מתקדמים.
לכן, הטכניקה שעלינו להתמקד בה, היא כיצד לייצר בתוכנו, כמו בדוגמת מקלט הרדיו, תכונות של השפעה ואהבה שיש בחוץ. אז נקלוט אותו מידע, אותם נתונים הנמצאים בשדה שמקיף אותנו, הנמצא מחוץ לנו, וכך לא נרגיש מכונסים בפנים, אלא נרגיש נמצאים בזרימה בתוך האור העליון השלם, הנצחי, ובמידה שנרגיש אותו, כך גם נרגיש את עצמנו.
כדי שנגיע להכרה הזאת, להבנה, לקליטת המידע הזה, ולא נהיה בה רק כחלקיקים, אלא נשלוט בה ונרגיש אותה במלואה, לעומקה, נצטרך להגיע לאותן תכונות של השדה העליון הגבוה הזה, וזאת – בעבודה עצמית, בחיפוש עצמי, דרך טעויות, שגיאות וברורים. והתורה כולה מספרת לנו רק על כך, כיצד נוכל לעשות זאת.
העבודה שלנו נראית לנו ללא שום תהליך מכוון מראש, ללא סיבה ומסובב הדרגתי ברור. הדבר דומה לתהליך ההתפתחות של ילדים ותינוקות בעולם שלנו, גם הם אינם יודעים בדיוק מה לעשות, הם קופצים ורצים ועושים פעולות, ועל ידי זה הם מגיעים בסופו של דבר לדרגת האדם. גם בחיינו הרוחניים ובהתקדמות הרוחנית שלנו עושים כך.
קיימת מגמה אחת ברורה שצריכה להיות מובנת לנו, עלינו לדחות תמיד את כל הכוונות והרצונות שמושכים אותנו פנימה לתוכנו, ולהתעלות מעליהם לחיבור עם מה שמחוץ לנו.
"מחוץ לנו" הכוונה, נתחיל לגלות פתאום שמחוץ לנו נמצאים עוד אנשים כמונו, הבורא סידר לנו אנשים, שגם רוצים לצאת מעצמם ולהרגיש את העולם שנמצא מחוץ להם, ואנו יכולים במגמה המשותפת שלנו לעזור זה לזה, ככתוב "איש את רעהו יעזׂרו", 10 או "את אַחַי אנוכי מבקש". 11 על ידי כך שנתחבר יחד, נוכל לעודד, לחזק וללמד זה את זה, וכך נתקדם.
לכן יש כאן עבודה בקבוצה, שבה ההתייחסות שלנו לקבוצה היא כמו שאנו ניצבים מול שדה כזה, שדה אור או בורא, שנמצא מחוץ לנו. בקבוצה ניתן למדוד עד כמה אנו יכולים לצאת מחוץ לנו לעומת עד כמה אנו נמשכים כל הזמן לפנות רק לתוכנו, לעצמנו. העבודה הזאת היא העבודה הרוחנית של האדם הנקראת "עבודת ה"'. היא נקראת עבודת ה', כי ברצון לצאת קצת מעצמנו ולהיות בהשפעה ואהבה מחוץ לנו, אנו מגלים שאיננו מסוגלים, שאין לנו שום אמצעים לזה. יש לנו רק אמצעי אחד והוא הסביבה. על ידי הקבוצה אנו רוכשים את ההשתוקקות להגיע לתכונת ההשפעה שמחוץ לנו, אנו רוכשים את כוח ההשפעה, על ידי העבודה שלנו בקבוצה. ובאמת זה המאמץ שאנו עושים, ב"נעשה ונשמע", 1 ואנו יכולים לעשות אותו גם אם איננו רוצים, אנו עושים מעשה כלפי החברים ותמורתו מקבלים מהם התפעלות מגדלות המטרה. ועם הכוח שיצרנו והשגנו, אנו כבר יכולים לפנות לבורא שיעזור לנו.
אז אנו כבר מקבלים מהחברים הרגשה שכוללת בתוכה הבחנות, שאנו בעצמנו לא מסוגלים להגיע להשפעה ואהבה, שאנו בעצמנו לא מסוגלים לראות את האמת ולא מסוגלים לצאת מעצמנו, ושבצורה הנבזית הזאת נישאר, אם הכוח העליון, השדה הזה בעצמו, לא יאיר עלינו ולא ייתן לנו את השפעתו, את כוחו, את תכונתו.
עושים זאת על ידי חשיבות וגדלות המטרה שאנו מקבלים מהחברים. כלומר, אנו מקבלים מהעבודה בקבוצה מכלול מורכב מאוד של הבחנות, רצונות, הרגשות, הנקרא מ"ן. ואיתו פונה כל אחד בצורה ישירה לפנימיות הקבוצה, ואין צורך להוסיף עליו כלום לאחר שקיבלנו את ההתפעלות מהקבוצה. שם, בקבוצה אנו מקווים למצוא את שדה ההשפעה והאהבה, את האור העליון, ואכן מוצאים אותו. אותו שדה, מתחיל לעזור לנו, להראות לנו, להאיר לנו, את תכונת ההשפעה כדוגמה. אז, כמו תינוקות בעולם שלנו, אנו לומדים מהגדול, מתחיל לקלוט עלינו את הצורות האלה וכך מתקדמים.
כל העבודה שלנו היא, שבמקום להתכנס פנימה ולחשוב על מה שקורה בתוכנו ומה יהיה בנו, אנו צריכים לעבוד כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, כלפי הכלל. ואת זה מראה לנו פינחס במאמץ שלו, בקנאה הגדולה שהייתה לו. כיצד ייתכן שהקבוצה שלו, "עם ישראל", מתכנסת פתאום פנימה ל"בנות מואב" ועובדת ממש כלפי הרצון לקבל על מנת לקבל, במקום לפנות לכיוון ההפוך, החוצה, לבורא, להשפעה ואהבת הזולת.
פינחס הוא ההמשך של תכונת משה. כך עובדות התכונות האלה כדי למשוך את האדם מבפנים החוצה. והתורה כאן מראה לנו את המשך העבודה הרוחנית שהאדם צריך לבצע. מראה לו מה הכוונה "להשתחוות לפסל ודמות", ל"א-לוהים אחרים", שזה הכול כלפי האגו, כלפי הרצון לקבל שבתוך האדם. כך, עם הכוח הנקרא "פינחס", עם הכוח העליון הזה, עם הבורא, האדם למעשה חותם ברית וממשיך להתפתח לכיוון הרוחניות.
כל אחד מאיתנו מגלה בתוכו את כל ההבחנות האלה, וגם הבחנות נוספות כ"בנות מואב" ו"רצון לקבל על מנת לקבל". את הקליפה הזאת האדם צריך לגלות, כי בלעדיה לא יתגלה "פינחס" ולא יתגלו כל המדרגות הגבוהות המתגלות דווקא על ידו. לכן האדם צריך לעבור את כל המצבים, ואין מה לפחד, העיקר להבין שיש בתוכנו את כל הנתונים, השיטה והכוח של העליון. אם נלך לפי התורה, על פי ההוראה הזאת, בטוח נגיע למצב של "פינחס", והבורא יכרות איתנו "ברית שלום".
לא רק בסיפורי התורה, גם בחיים, המין תופס מקום מרכזי מאוד בחיי האדם. מהי המשמעות של המין והזנות?
מין הוא האמצעי להמשך החיים. גם בעולם שלנו וגם בחכמת הקבלה מדובר על המשכת החיים הגשמיים בעולם שלנו והרוחניים בעולם הרוחני, זה כנגד זה.
בעולם הרוחני יש כוחות ופעולות רוחניים הנקראים באותם שמות, כמו זיווג, חיבור, זיווג דנשיקין, זיווג דיסודות, חיבוק ימין, חיבוק שמאל וגם זכר ונוקבא, וכנגד זה אהבה, זנות וקשר וכדומה. כל השמות האלה בעולם שלנו, עוברים טרנספורמציה לצורה האגואיסטית, אולם בעולם הרוחני יש להם צורה של קדושה. אדם לוקח את הרצון לקבל המתוקן שלו הנקרא "נוקבא", ודווקא על ידו הוא עושה פעולות השפעה, ופעולות ההשפעה שהוא מייצר על פני הרצון לקבל נקראים ה"בנים" שלו, גם ה"נוקבאות" וגם ה"זכרים" שהוא מוליד.
בכל מצב שלנו ברוחניות יש זכר ונוקבא. אנו לומדים שבסך הכול יש לנו כלי ומסך (ראו שרטוט מס' 1).
"שומר ברית"
"כתוב בפינחס, הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר, שלום ממלאך המוות, שאינו
שולט עליו לעולם, ולא נידון בדיניו. הייתכן שלא מת? הוא מת, אבל ודאי לא מת
כשאר בני העולם, והאריך ימים על כל בני דורו, משום שנאחז בברית עליון הזה.
וכשנפטר מהעולם, בתשוקה עליונה ובדבקות נאה, הסתלק משאר בני העולם".
זוהר לעם, פרשת פינחס, 22
מהמסך מגיע אלינו "אור חוזר", ולפי גודל האור החוזר מגיע אלינו "אור ישר". יוצא שיש לנו רצון בלבד, שלפני התיקון נקרא גם "נוקבא לא מתוקנת", ורצון לקבל עם מסך מתחיל כבר להיות תיקון הנוקבא. רצון לקבל עם מסך, עם אור חוזר, הוא ממש "נוקבא מתוקנת" ובה הכלי שלנו נעשה כזכר, כמשפיע. כלומר, הנוקבא שהיא סתם רצון, על ידי מסך, צמצום א' ואור חוזר, הופכת לזכר. אותו רצון לא השתנה, ועליו המסך, עם האור החוזר שעליו, מתחבר ונעשה זכר ונוקבא יחד, כלומר הזכר מתקן את הנוקבא. ואז נוצר ביניהם שילוב שבו הם נכנסים עם האור העליון לזיווג דהכאה.
האור העליון נעשה כבר זכר, וכל הכלי "הנוקבא המתוקנת". כלפי האור נקרא נוקבא, למרות שבנוקבא הזאת יש גם חלק זכרי וגם חלק נקבי, כפי שבכל אחד מאיתנו יש חלקים זכריים ונקביים. בכרומוזומים שלנו יש חלקים של זכר ונקבה, ותלוי באיזון ביניהם, אם ייוולד זכר או תיוולד נקבה. שני המינים חייבים להיות כלולים גם מזכר וגם מנקבה, בלתי אפשרי שבטבע יהיה רק אחד מהם, מלבד אצל הבורא. אנו הנבראים חייבים להיות תמיד כלולים משניים, ולכן כך אנו בונים את עצמנו.
מה זו המשיכה לזנות?
משיכה לזנות היא לפי הטבע שלנו, הרצון לקבל את האור ישר לתוך הרצון. כשאדם מקבל את האור הישר ממעלה למטה בצורה ישירה, למרות שיש כבר איסור לקבל אותו בכוונה על מנת לקבל, הוא כביכול משול לגבר ההולך לזונה, כשהוא משתמש ברצון לקבל ללא מסך, ללא כיסוי, זה נקרא "זנות". גם בזה יש פרטים רבים, למשל יש דוגמאות כשרות בזנות עם תשלום וכולי, כמו בדוגמה של הסיפור עם בועז ועוד. זה לא פשוט, אבל זה נקרא קשר בנוקבא לא מתוקנת (ראו שרטוט מס' 1).
סביב זה מתעוררות שאלות, האם הנוקבא שלך? האם קנית אותה על ידי מסך ואור חוזר? הרי ה"אישה" נקנית בכסף, שטר וביאה. האם היא קרובה או לא? האם היא מותרת או לא? ברצון לקבל יש הבחנות רבות ותיקונים שאותם האדם צריך לעבור. למשל יכול להיות מצב של נידה, ועוד מצבים ושלבים שונים עד שמתקנים את הרצון לקבל שהופך להיות לנוקבא "כשרה", והזכר יכול להוליד יחד איתה בקשר הרוחני הנכון, מדרגה רוחנית חדשה הנקראת "בן". תמיד ליד הבן יש גם בת. תמיד נולדים יחד, בזוגות.
כתוב שהבורא כורת ברית. אם הבורא הוא משהו שהאדם מגלה בתוכו, מי זה שכורת איתו ברית?
הכול מדובר כלפי האדם. נכון שהתורה מדברת מצד הבורא, כביכול הבורא אומר לאדם משהו. הכוונה שהוא אומר לאדם והאדם הוא השומע, כן, האדם הוא השומע. גם כעת כשמישהו אומר משהו, האם הוא באמת אומר משהו או שאנו שומעים שהוא אומר לנו משהו? אנו השומעים. כלומר, אנו מגלים זאת לפי הכלים שלנו. אותו דבר כאן, בתכונת ההשפעה והאהבה שהאדם כבר רכש, הוא דומה בפנים לבורא, זה חלק שלו הנמצא באדם, חלק א-לוה ממעל שנקרא "הנשמה שלו", והוא בתוכו מרגיש את הבורא, בחלק הזה הוא יכול לגלות את היחס שלו אליו. הוא מדבר, שר, הוא מתייחס אליו אולי בראייה, או דרך תמונות, ב"ריח ניחוח", בצורות שונות. האדם הוא זה שמגלה, אולם הוא מגלה רק בתנאי שיש לו ולבורא אותן תכונות, בהשתוות הצורה, ואז הוא יכול לדבר בשמו. כל התורה נכתבה כך, "בראשית ברא א-לוהים", "ויאמר ה'".
מה זו "ברית"? האדם מגלה שהבורא מבטיח לו משהו?
אם אדם נמצא בדרגה מסוימת, הבורא מבטיח לו שמהדרגה הזאת לא ירד. אמנם כתוב "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", 2 כלומר עד גמר התיקון, ובכל זאת מכאן ואילך הוא כורת עם האדם ברית. "ברית" משמעה, שאפילו אם לאחר המדרגה הזאת יהיו ירידות וחטאים מצד האדם, הבורא תמיד יבוא לעזרתו.
הבורא אינו מבטיח לאדם שהוא כבר צדיק, כי אז הוא פשוט שולל ממנו את העבודה, את היגיעה, את היכולת לפתח אליו קשר נוסף מצד האדם ומונע את העצמאות שלו. אלא "ברית" זה כשאנו חותמים במצב שבו אנו נמצאים, על הקשר העתידי בינינו, שאם חלילה יקרה משהו, והרצון לקבל שלנו פתאום יקפוץ, האגו יגדל, ולא נוכל להיות אחראים עליו, כי אנו בסך הכול נפעלים מתוך הרצון, אז הבורא מבטיח לנו שבכל המצבים הוא יעזור לנו, כי עברנו סוג של תיקון ועכשיו כבר מגיעה לנו עזרה ותמיכה. האדם נכנס לכאלה מצבים שבהם הוא חייב את הברית הזאת, והיא דווקא תהיה לו כהתקדמות עצמאית. הוא לא גונב ממנו את העצמאות.
על פני כל התיקונים האלה, הבורא אומר שחייבים לעשות שוב שינוי מערכתי, ולספור את כל הגברים מגיל 20 עד 60 כמו במעמד הר סיני. מספרם קרוב לשישים ריבוא, שש מאות אלף, וכאן דובר על שש מאות ואחד אלף גברים מגיל 20 עד 60 . מחלקים את הארץ, עוד לפני שהאדם נכנס, לפני שמגיע, לפני שהוא רכש אותה, הוא כבר מקבל תוכנה מיוחדת, גישה מיוחדת, באיזו צורה עליו לחלק את ארץ ישראל לחלקים, לשבטים, ובאיזו חלוקה זה צריך להיות.
לאחר מכן "משה" עולה להר סיני ועושה תיקונים גדולים מההרהורים שלו, מהבעיות שלו, מזה שהוא כולל בתוכו את כל עם ישראל, את כל הרצון שלהם. הוא מסתכל על ארץ ישראל, כלומר, הוא עצמו תכונת הבינה ועבורו ודאי שארץ ישראל מוכנה, אולם הוא לא יוכל להמשיך לארץ ישראל, אלא יהושוע, לכן הוא ממנה אותו תחתיו. הראייה הזאת, זו פעולה מיוחדת של "משה" שבנו, שכך עושה תיקון, לאחר מכן הוא כבר יכול למסור ליהושוע בן נון את התפקיד שלו, ועם ישראל יקבל אותו.
אז הבורא ממשיך להסביר על הקורבנות השונים. קורבנות בראש השנה, ביום הכיפורים, בפסח, בשבועות, בסוכות, בראש חודש, כך שוב ושוב. עלינו שוב ושוב להבין, שהקורבנות מסמלים את הקרבת הרצון לקבל שהיה כל הזמן בכוונה על מנת לקבל לעצמו, ואז הרגשנו בו רק את העולם הזה והיינו מנותקים ממה שנמצא מחוץ לנו. כשאנו "מקריבים" אנו מתקרבים לרוחניות, להשפעה, לאהבת הזולת. כלומר, באותם חלקים כל הזמן חשבנו על עצמנו ולעצמנו, לכן הרצון לקבל לעצמנו כל הזמן גדל, כדי שנוכל להעביר אותו להשפעה חיצונית. כי אין אדם מתקן מה שאין בו, כלומר, מה שלא מתעורר בו.
כך הרצון לקבל יוצא מהמסתור, כי הוא נסתר מהאדם באותה מידה שהבורא נסתר ממנו. ואם הוא מעלה ומתקן אותו, בכך הוא מגלה את הבורא, ושוב מעלה רצון גדול יותר, ומתקן גם אותו, ומגלה בו יותר את הבורא. כך אנו משיגים את המציאות החיצונית בתוך הרצון לקבל שמתעורר לקבל לעצמו והופכים אותו דווקא לקליטה חיצונית.
מה הכוונה שפינחס "מקנא לה'"?
הכוח שבנו הנקרא "פינחס" אינו יכול לסבול שיש מקרה זנות עם בנות מואב. הכוח הזה כולו משתוקק לקשר עם הבורא, ולכן הוא מנוגד לרצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, לנוקבא הלא מתוקנת.
הבורא מצטייר פה בצורות שונות, כחנון, רחום, עושה טוב, עושה רע, מה הכוונה מבחינה פנימית?
זהו איזון הכוחות שבתוך האדם, האדם הוא עולם קטן. הכול נמצא בו, ואם הוא מרגיש שכוח אחד שלו מושך פנימה, אלה "בני ישראל", עליהם מסופר כאן במעשה הלא כל כך נעים. אותם רצונות הנקראים "בני ישראל", שכבר תוקנו להשפעה, על ידי הכבדת הלב, מכך שנכנסו לקשר עם הרצון לקבל החדש הנקרא "בנות מואב", באותם רצונות, באותן נטיות שכבר היו בהם בהשתוקקות לרוחניות, הם פתאום משתמשים בכוונה על מנת לקבל לגשמיות. זה נקרא "קליפה". "קליפה" היא מצב שבו אדם גונב מהקדושה חזרה לגשמיות. אם הוא סתם רוצה לעצמו משהו זו איננה "קליפה", אלא במקום מה שהוא חייב להשפיע לזולת, לבורא, הוא הופך לעצמו, זאת הקליפה.
כשהאדם הופך את הרצונות האלה לעצמו, בגלל שהתעוררו בו רצונות חדשים הנקראים "בנות מואב" והוא רוצה לקבל בכוונה על מנת לקבל ואינו יכול אחרת, בכל זאת מתעורר בו רצון מיוחד הנקרא "פינחס", הוא קנאי והוא נגד הנטייה האגואיסטית שלו, לכן ודאי שעם הרצון הזה הוא יכול לקשור את עצמו לבורא, וזה נקרא "ברית". על ידי כריתת הברית עם הבורא דרך הרצון הזה, על פני החלקים הלא מתוקנים שלו, האדם מתקן בהדרגה את הכול. אז הוא יכול שוב לעשות חשבון כמה רצונות לקבל יש לו שבהם הוא יכול להגיע להשפעה, וכבר יש לו יותר משישים ריבוא, וכך הוא מתקדם.
התנ"ך עמוס בתיאורים שבהם הבורא כועס, שמח, עצוב, מעניש או מתחשב. האם הבורא צופה בנו?
נכון שמצד אחד "דיברה תורה כלשון בני אדם", 3 אבל מלכתחילה נאסר עלינו לעשות פסל ודמות. ואברהם מייסד חכמת הקבלה התחיל מזה ששבר את כל הפסלים.
כל ההסתכלות הזאת על העולם, שבה כביכול יש דמויות ברוחניות, ולכן עלינו לראות דמויות גם בעולם שלנו, איננה נכונה. כל הדמויות אינן אלא כוחות המצטיירים כך במוחנו ומביאים לנו את תמונת המציאות הזאת, לא יותר. לכן אסור לנו לדמיין את התורה בצורה ארצית, "אין מקרא יוצא ידי פשוטו". 4 כלומר, אם נתייחס לתורה בצורה כזאת לא נהיה מסוגלים להתקדם לכיוון הנכון. כתוצאה מהגישה הזו נוצרו לנו רק דתות ואמונות למיניהן, עבודה זרה, "ערב רב" וכולי, ולא הצורה הנכונה להתקדמות, לדבקות בבורא.
כל העבודה צריכה להיות בהתרוממות מעל התמונות, מעל הדמויות האלה. בעל הסולם בכתבים שלו טרח מאוד לתת הגדרה מדויקת לכל תופעה רוחנית שאינה תלויה ולא קשורה בשום צורה עם הדמויות שאנו מדמים בגשמיות. לכן העולם שלנו שאותו אנחנו מרגישים עכשיו, נקרא "עולם מדומה", כי הדמויות שאותן אנו מרגישים עכשיו, וכל החפצים, הם פשוט כ"צל", כמשהו שנדמה לנו שקיים, למרות שהם נראים לנו כביכול מוחשיים.
ברור שאנו מחזיקים, מריחים, תופסים, אולם איננו מבינים שהכול מצטייר דרך התכונות שלנו, בחושים שלנו, לא יותר. לכן קודם כל עלינו להעביר את עצמנו למעלה מזמן, תנועה ומקום, להתעלות מעל חמשת החושים. לפני שנעשה זאת לא נדע דבר מהאמת ותמיד נטעה.
לכן התנאי הראשון בלימוד ובהתקדמות הרוחנית הוא לפחות לא לחשוב על העולם הזה, זו חובה, כי התורה באף רגע, באף מקום, במאומה, לא מדברת על העולם הזה, כלומר על מה שמורגש בחושים שלנו. ומי שמתאר זאת לפי החושים, גורם לעצמו נזק כי הוא מונע מעצמו התקדמות אמיתית.
זה מה שבדרך כלל קורה לנו כשאין לנו כוח התגברות. ברגע שאין לאדם התגברות מצד עצמו הוא נקרא "אישה", וכשהוא מתחבר עם מישהו ומקבל ממנו כוח התגברות, הוא נקרא "גבר". לכן אם יש לו יכולת, אם בכל זאת יש לו יסוד, עילה לבוא ולדרוש שמגיעה לו "קרקע" מפני שהוא יכול נניח להתחבר לקבוצה, לחברים, לכוח חיצוני ולמשוך משם את כוח ההתגברות שלו, את ההתעוררות, ההשתוקקות שלו, אז מגיע לו, לשם העתיד. הדרישה צריכה להיות עם יסוד.
כדי להראות לבורא שיש לו את הדרישה, צריך שיהיה לו קשר עם הסביבה כדי שיוכל בביטחון להבטיח לו, שזה כביכול להבטיח לעצמו, שלמרות שכעת הוא כלול רק מהרצון לקבל, בכל זאת ירכוש מהסביבה את הרצון להשפיע ויצליח על ידו. עלינו לברר זאת דרך מאמרי החברה של הרב"ש. ודאי שכל אחד מאיתנו נמצא במצבים כאלה. מדובר כאן בעצם באדם חזק מאוד, שאפילו שהוא נמצא ברצון לקבל הוא בטוח שיש לו יכולת לקנות את ההתגברות מהחברה ולעבד את הקרקע שיקבל, את הרצון, ויגיע להשפעה. "קרקע" ו"ארץ" נקראות רצון.
בפרשה מסופר שהבורא אומר למשה לעלות להר העֲבָרים ולהסתכל על ארץ ישראל. הוא לא זוכה להיכנס. זה מעורר תחושה של חוסר הגינות, מדוע זה כך?
מפני שעם הכוח שבאדם הנקרא "משה" הוא סיים לעבוד, הוא אינו יכול יותר לתקן עם הכוח הזה, האדם מימש ומיצה אותו, עשה איתו הכול. כעת הוא כביכול מוסר את כוח "משה" לתוך כוח אחר השייך לרצון "ארץ ישראל", כלומר, לתיקון הרצון. "משה" הוא תכונת הבינה, "חפץ חסד" המוחלט, והוא לא יכול להיות בקשר עם המלכות, הוא מעליה. הכוח הזה מעלה את האדם למעלה מהרצון לקבל שלו.
אנו נמצאים קודם ברצון לקבל, במלכות. על ידי כוח "משה" שבנו, אנו מעלים את עצמנו לדרגת הבינה. לאחר שעלינו, עלינו לחזור למלכות עם דרגת הבינה שרכשנו. כשנעבוד יחד עם המלכות, נעלה לדרגת הכתר. זאת נקראת "תשובה מאהבה" (ראו שרטוט מס' 2).
לדרגת בינה עולים על ידי משה, ולאחר שסיימנו את העבודה הזאת אנו יורדים למלכות כדי לעבוד, זה כבר לא נעשה על ידי כוח "משה". משה הוא כוח שמעלה אותנו לדרגת הבינה דרך המדבר. לאחר מכן אנו יורדים ל"ארץ ישראל", עם כוח "יהושוע". לאחר מכן על ידי כיבוש הארץ, הגלות וכולי, אנו מגיעים לגאולה השלמה, לכתר. לכן יש מלחמות בארץ, חורבן בית המקדש הראשון והשני, ובעיות נוספות רבות (ראו שרטוט מס' 2).
התקופה שבין הכניסה לארץ וכיבוש הארץ ועד חורבן בית שני והיציאה מחוץ לארץ, זאת כל המציאות שלנו בארץ ישראל. כעת אנו שוב חוזרים לארץ ישראל, במצב שבור, נורא, וממנו מעלים את עצמנו לכתר. הכוח הזה נקרא "משיח".
"שלושה אומנים, שמים וארץ ומים"
"ואף על פי שאביו ואימו נפטרו מעולם הזה, השמחה של האדם היא בכל השותפים.
כי בשעה שאדם משתף את הקב"ה בשמחתו, בא הקב"ה לגן העדן ולוקח משם את
אביו ואימו, שהם שותפים עימו, ומביאם עימו לאותה השמחה, וכולם נמצאים שם.
ובני אדם אינם יודעים. אבל בצרתו של אדם נמצא הקב"ה אצלו לבדו, ואינו מודיע
לאביו ולאימו. זה שכתוב, בצר לי אקרא ה' ואל אלקיי אֲשַווֵעַ".
זוהר לעם, פרשת פינחס, 125
כשכולם ייכנסו לארץ ישראל, מה יקרה עם משה?
עלינו לזכור שאלה כוחות הנמצאים בנו. "משה" נמצא בתוך כוח "יהושוע". כל מדרגה נוספת כוללת בתוכה את כל המדרגות הקודמות לה, את כל הכוחות הקודמים. לכן הכוח הכללי, העליון, החזק ביותר, נקרא "משיח". "משיח" כולל בתוכו את כל כוחות העלייה, את כל כוחות העזר שהיו לנו ושספגנו במהלך כל ההיסטוריה.
האם "אישה" זהו כלי שאין לו את כוח ההתגברות, כי עליו להתחבר עם קבוצה?
כן, זה הכוח בנו הדורש מסך ועליות.
האם בכל פעם שמוזכר שם של גבר, מדובר על מצב שבו האדם כבר קיבל את כוח ההתגברות? ולאחריו נכנסת תפילת רבים?
נכון, מדובר על מצב שאדם כבר קיבל כוח התגברות. תפילת הרבים באה מכוח האישה, מהחיסרון. ועל ידי כוח הגבר משיגים את המילוי.
למה דווקא יהושוע בן נון נבחר להמשיך את דרכו של משה?
משה גדל בבית פרעה ארבעים שנה, חי אצל יתרו ארבעים שנה, לאחר שמונים שנה שבילה פה ושם, הוא מגיע ליהודים ואומר: "אני רוצה להיות מנהיג". זה הרי לא סיפור דרמה. עלינו לראות את הכוחות האלה מבפנים ואז נראה מהיכן הם מגיעים.
הסיפור של משה אינו מובן. הוא גדל בבית פרעה, לאחר מכן הוא גדל בבית יתרו עוד ארבעים שנה, ואז הוא מגיע להיות מנהיג כל כך גדול שעד היום לא קם לנו מנהיג גדול כמשה.
יהושוע הוא תלמידו של משה, הוא ההמשך שלו, זה כוח שנולד ממשה במשך זמן המדבר, והוא נולד מכך ששימש אחרים, שימש את העם. כלומר, זה ממש ההמשך של "משה" להשפעה, להמשכה, כי משה עצמו לא היה יכול לעשות את פעולת ההשפעה. מי שעשה אותה מתוכו היה יהושוע. ולכן מגיע ליהושוע להמשיך את פעולת ההשפעה הזאת.
בתוך "יהושוע" יושב "משה", כוח הבינה, ויהושוע הוא הכוח המשפיע לתלמידים, לעם ולכולם. לכן זה הכוח הממשיך.
במאמרים תמיד משווים את "משה" לנקודה שבלב שמתפתחת וגדלה ומושכת אותנו.
כעת במיוחד, אנו מדברים על היציאה מהאגו שלנו הנקרא "מצרים", דרך המדבר לבינה.
מהי התכונה שנקראת "יהושוע" שממשיכה את אותה נקודה שבלב שהתפתחה?
"יהושוע" שייך לרצון, ו"משה" לעומת זאת מעל הרצון, הוא כולו להשפיע. עולים לבינה, ולדרגת הבינה מצרפים את "ארץ ישראל", רצון המלכות, ויחד איתה עולים לכתר.
בדרך כלל המדרגה הבאה של האדם נקראת "בן", מדוע יהושוע נחשב למדרגה הבאה של משה ולא ה"בן" שלו?
בינה לא יכולה להוליד בנים, "בינה" זה כוח השפעה בלבד, "חפץ חסד", לכן אין לו המשך מעצמו. אלא אחרים לוקחים ממנו, נכללים בו וממשיכים.
מאין יש לאדם כוח לפנות לבורא ולהבטיח לו שהוא יתגבר, למרות שעכשיו אינו יכול להתגבר?
קשה מאוד להסביר זאת, כי זה עניין רגשי, אפשר למצוא הסבר על כך במאמרי החברה של רב"ש. על סמך מה אדם בא לפני הבורא ואומר שמגיע לו, למרות שנמצא ברצון לקבל והוא בטוח שיוכל להתגבר עליו ומגיע לו לקבל "קרקע", משמע, הזדמנות לעבודה רוחנית? על סמך זה שיש לאדם תמיכה מהקבוצה, הוא חלק מכלל ישראל. אמנם הוא "אישה", אבל הוא חלק מכלל ישראל. התמיכה מהקבוצה נותנת לאדם חזקה, רשות, לבוא ולטעון שבכל זאת מגיע לו להתקדם, מגיע לו חלק ברצון הכללי, למרות שהוא עדיין "אישה". אישה זה קטן, תינוק, מתחיל בקבוצה.
אם אדם בטוח בכל הכוחות שהוא נכלל מהקבוצה וממש מקטין את עצמו כלפיהם כמו "אישה" או "עבד", שזה נקרא קטנות, אז בצורה כזאת מגיע לו. הוא מביא את הקשר עם כלל ישראל, המגיעים מהשבטים, רק כעת כביכול לא נשאר מהשבט הזה "גבר", אז מגיעים הכוחות של ה"נשים".
פרשה זו בספר הזוהר עשירה מאוד וגדולה. יש בה עוצמה גדולה כי היא מספרת על ההמשך של "משה", על המדרגה הגדולה יותר, "פינחס" שהוא כוח גדול מאוד.
