כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "בלק"
(במדבר כ"ב, ב' – כ"ה, ט')
"רְפָאֵני ואֵירפא הושיעֵני ואִיווָשֵׁעָה"
"שעשועי הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן" - 1
"שעשועי הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן" - 2
פרשת "בלק" ארץ האמורי כבר נכבשה על ידי עם ישראל, ובלק מלך מואב מבין שעם ישראל מתקרב לארצו, הוא מחליט לשלוח שליחים אל בלעם בן בעור, מכשף ונביא שיודע לקלל, ולבקש ממנו לבוא אליו כדי להטיל עליו את המשימה לקלל את עם ישראל.
השליחים מגיעים אל בלעם בן בעור, והוא מזמין אותם ללון אצלו. בלילה מתגלה אליו הבורא ואוסר עליו לקלל את עם ישראל כי הוא עם ברוך. השליחים חוזרים אל בלק בידיים ריקות ואומרים לו "מאן בלעם הלוך עמנו." בלק שולח שוב שליחים לבלעם, הפעם מכובדים יותר ועם כסף רב יותר. הם מוזמנים שוב ללון אצלו וגם באותו לילה מתגלה הבורא לבלעם, הפעם הבורא מתיר לו ללכת עם השליחים, בתנאי שיאמר רק את הדברים שישים בפיו, וכך עם התנאי הזה הוא יוצא לדרך עם השליחים.
עלינו להבין שחכמת הקבלה מסבירה לנו את היחס הנכון לתורה, כי כמו שכתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". 1 כל עיסוקנו בתורה לא נועד אלא כדי להוציא משם כוח הנקרא "המאור המחזיר למוטב", כדי שיתקן אותנו. התורה נועדה לרגע שבו האדם מרגיש שיש לו מה לתקן והוא חש שהחיים שלו סגורים בתוך העולם הזה ללא כיוון. החיים האלה מסתיימים, פשוטים, בהמיים, וקיימים בגוף הגשמי שחי ומת, והאדם מגיע לייאוש.
כך בכל דרגה, בכל מקום ובכל דור, יש אנשים המגיעים לייאוש מקיומם בעולם הגשמי, ומתפתח בהם רצון לדרגה עליונה יותר, לרוחניות. אז, הם זקוקים לכוח התורה כדי לדעת כיצד יוכלו לממש את אותו רצון, את אותה נטייה. בעולם הזה כבר אין להם עבור מה להתקיים, הכול ריקני, חסר טעם וללא מטרה.
האדם שואל, "מה הטעם בחיי?" כי אינו מוצא טעם בחייו. כשמתעורר בו רצון עליון יותר, עולה השאלה כיצד לממש את הרצון הזה. אז, מביאים אותו לתורה. מביאים אותו לחכמת קבלה, כי חכמת הקבלה נקראת "התורה הפנימית", "תורת אמת". כל עיסוקו הקודם בתורה היה רק כדי למלא בינתיים את זמנו, כדי שיגיע לחכמת הקבלה אם יתעורר בו הרצון הנכון, האמיתי, לגילוי הרוחניות.
כשמתעורר באדם רצון כזה, הוא פותח את התורה, אולם דרך פירושים והסברים של חכמת הקבלה, ומתחיל להבין שהתורה לא נועדה לפרש לנו דמויות כמו בלק, בלעם ואתונו, או שמות כמו מואב או אפילו ישראל ומשה. הוא מתחיל להבין שכל הדמויות הללו אלה כוחות הנפש שלו ועליו לדעת כיצד לסדר אותם וכיצד להתייחס אליהם. עליו לדעת כיצד הוא מגיע על ידם למימוש מטרת מחשבת הבריאה, כיצד להזדהות עם הבורא, להשתוות עימו, ולהגיע לדרגתו הנקראת "דבקות".
כלומר, מה שאנו קוראים בכל פרשה ופרשה, לא קורה במובן הארצי האגואיסטי של העולם הזה. לא מדובר על בלק מלך מואב שראה את ניצחון ישראל על מלכים קודמים והוא מפוחד, או במכשף הקרוי "בלעם", אליו הוא פונה ומבקשו לקלל את ישראל, אלא אנו מתחילים להבין שמדובר בכוחות הנפש שלנו.
התפתחות האגו שלנו הגיעה לסיומה, הוא אינו יכול לגדול יותר, לכן האדם מרגיש סיום וסוף, הוא מתחיל לגלות שכעת עומד לפניו אויב, מישהו שבא להחליף אותו ונקרא "עם ישראל", רצון להיות כמו הבורא, ישר-אל.
הנטייה הטבעית של האדם היא להתנגד, הוא איננו רוצה את הנטייה להשפעה, לאהבת הזולת, הוא רוצה לחסל אותה. האדם אינו רוצה, הוא מעדיף את הרצון שלו, היינו רצון לכבוש את הארץ, ארץ היא רצון, האדם איננו מסכים שבמקום האגו ששולט עכשיו ונקרא "בלק", ישלוט ישראל, ישר-אל, כדי שהכוונות יהיו בעל מנת להשפיע.
האדם מרגיש שאיננו מסכים עם תכונת ההשפעה. אם קודם, לפני שהוא הגיע לכבוש את הרצון שנקרא "בלק", חשב שהוא מוכן ללכת, כי חשב שברוחניות לפחות יש לו במה למלא את נפשו, יש לו מטרה בחיים, משהו חדש שהוא מוכן לקראתו, הנה כשהוא מתחיל להתקרב לרצונות האגואיסטים שלו הנקראים "שבעה עמים היושבים בארץ ישראל" ועליו לשלוט במקומם, לכבוש אותם, הוא רואה שהוא אינו מסוגל ואינו רוצה. הוא אינו רוצה לעזוב את הצורה האגואיסטית ולתת לרצונות של תכונת ההשפעה והאהבה לשלוט. ובכלל איננו מבין מדוע הבורא עשה לו כך.
דווקא ברצונות האלה, בכוחות העליונים, נמצאים הכוחות הרוחניים. כפי שלבלק יש את בלעם, המכשף הגדול, כלומר, לרצונות האגואיסטים יש כוחות רוחניים שאיננו מסוגלים להילחם נגדם. והמלחמה היא לא מלחמה בדרגה הגשמית, אלא מלחמה רוחנית. כנגד בלעם האדם צריך למשוך כוח עליון יותר, בדרגה שלו. כשהכוחות יילחמו, האדם ירצה לחסל את כוח בלעם, ולאחר מכן את כוח בלק, ואז לשלוט ברצון שנקרא "מואב", כדי ששם יהיה רצון ישר-אל. כדי שיהיו שם ארץ ישראל ועם ישראל, וכדי שהכוונות על מנת להשפיע ישלטו בכל הרצון הזה.
כל ההכנה לכיבוש הארץ היא דווקא בכך שנגלה את שבעת העמים היושבים בארץ ונילחם בהם. נגלה שאיננו מסוגלים לעשות איתם שום דבר, כי הם חזקים ויש להם כוחות רוחניים, מפני שיצר הרע הוא כוח רוחני שהבורא ברא, ככתוב, "בראתי יצר הרע", וכנגדו "בראתי לו תורה תבלין". לכן כעת ברור לאדם שהוא זקוק לתורה.
כלומר, האדם זקוק לתורה, כשהוא מבין שיש לפניו יצר רע והוא רוחני, האדם לא יכול להילחם נגדו ולכן הוא חייב כוח עליון יותר כמוהו, כמו שהבורא ברא את היצר הרע. כיצד הוא יכול להילחם ביצר הרע, אם הבורא ברא אותו? לשם כך האדם צריך אותו כוח כמו של הבורא, באותה רמה ואפילו עוד יותר ממנו, אם הוא רוצה לנצל את הבורא.
אם כן, בלעם ובלק הם כוחות שהאדם לא יכול לנצחם. יש כאן תהליך, אם האדם מגיע לפגישה עם הכוחות האלה, אז יש שליחים מיוחדים מצד עם ישראל, מצד משה. מתקיימת פגישה בין בלעם ובין ישראל, והכוחות האלה מתחילים להבין שיש כאן מטרה. האדם מתחיל להבין שיש כאן מטרה מיוחדת מאוד, והוא מנצח לאו דווקא בחיסול הכוחות האגואיסטיים והכוונות על מנת לקבל שהיו לו, אלא בכך שהוא מכופף את הכוחות האלה. זה נקרא "גיבור שבגיבורים". גיבור שבגיבורים הוא לא מי שמנצח את שונאו, אלא מי שהופך את שונאו לאוהבו. 2
בפרשה שלפנינו אנו רואים, שברגע שהאדם מתחיל להתחזק ולרצות ללכת למעלה מהטבע שלו, אותו כוח מקלל, כלומר הכוח העליון שבא לקלל את האדם, הופך לכוח מברך. ויש ברכה גדולה שמגיעה מצד בלעם לישראל, ברכה שאין כמוה, כי אותו כוח רע הופך לטוב, והוא נותן את כל עוצמת כיבוש הארץ, הרצון.
אותו כוח שקודם שלט ברצון בצורה אגואיסטית, הוא בעצמו, על ידי האור העליון, הופך להיות לכוח ההשפעה והאהבה, כמו שכתוב "בראתי לו תורה תבלין". כי האור שמגיע הוא זה שהופך את הרע לטוב, ולא שמגיע איזה כוח חדש מלמעלה. מלמעלה מגיע רק אור, ובתוך האור הזה החושך הופך לאור, הרע הופך לטוב. אז אותה עוצמה של רצון לקבל, רצון אגואיסטי, אותה קללה עצמה ממש הופכת לברכה. את זה מלמדת אותנו התורה.
כל הפרשות שאנחנו לומדים מתארות לנו באילו תנאים, ואילו כוחות עזר אנו מקבלים. מלמדים אותנו לאיזה ייאוש, אכזבה, הכרת הרע, עלינו להגיע. ובשימוש הנכון בכוח הרע נגיע לטוב. לכן, לא לזלזל ברע, עלינו להבין שהוא מלאך הנמצא מולנו, כפי שהאתון היא הכוח האלוקי, הכוח העליון. רק אם נתייחס נכון אל הכוחות האלה, הם יהפכו לכוחות טובים, דווקא על ידם האדם נכנס לדבקות.
2 "איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהבו". אבות דרבי נתן כג, א.
4 "ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו". שמות י, א.
8 בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ד, כתבי בעל הסולם, עמ' 770 .
9 בבא מציעא נב, ט.
"אל תירא עבדי יעקב"
"אלא אותו רשע בלק היה חכם בכל המדרגות שלמעלה, באותם הקושרים קשרים
לעשות על ידיהם כשפים וקסמים, בכל אלו המדרגות העליונות מהם, שבהם היו
מכריחים את המדרגות התחתונות.
אמר בלק לבלעם, בכל זמן אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות
ידועות ומלאכים ידועים, הנודעים למכשפים ולקוסמים. אבל מכאן והלאה, יש לך
לעיין במקום אחר עליון".
זוהר לעם, זוהר חדש, בלק, 61-60
"אל תירא עבדי יעקב"
"אמר בלק לבלעם, בכל זמן אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות
ידועות ומלאכים ידועים, הנודעים למכשפים ולקוסמים". כלומר, בדרגת מלאך,
בדרגת כוח, בדרגת המבצע. "אבל מכאן והלאה, יש לך לעיין במקום אחר עליון".
זוהר לעם, זוהר חדש, בלק, 61
"רְפָאֵני ואֵירפא הושיעֵני ואִיווָשֵׁעָה"
"חכמת בלק הייתה חזקה ויתֵרה מחכמת בלעם. חכמת בלעם הייתה לרגע אחד,
חכמת בלק הייתה בכל זמן. אבל המפתחות של כל החכמה היו בידי בלעם, משום
שהוא היה משלים בפה. בלק היה יודע לעשות כשפים ולא ידע להשלים בפה".
זוהר לעם, זוהר חדש, בלק, 51
הכוחות האלה הם מלאכים, אלה כוחות שהבורא מנהל בצורה ישירה. הבורא אומר לאדם "בראתי יצר הרע", "אני מנהל אותו, הוא ממני ולא תוכל לשבור או לנצח אותו, אלא אם כן תבקש ממני ותרצה לנצח אותו. ואז בעזרתי בלבד תוכל לעשות זאת".
זו עזוּת מצח מצד האדם לצאת בעצמו להילחם נגד האגו שלו, כיצד יכול להיות שהאדם יוצא נגד הטבע? מיהו האדם? הוא הרי נמצא בתוך הטבע, ולמטה מהטבע הזה שולט בו הטבע האגואיסטי. עם איזה כוח האדם יכול לשלוט בטבע? הרי נתנו לו רק ניצוץ אחד קטן, נקודה שבלב, כדי שרק יבין שהטבע שולט בו, לא יותר מכך. האדם קיבל רק את ההזדמנות לרכוש כוח שהופך את הרע לטוב. לאדם עצמו אין את הכוח, אך יש לו הזדמנות להשתמש בו.
לבלעם ולבלק יש כוחות על טבעיים, יש להם את כוחות הבורא שבהם הם משתמשים ועל ידם הם מנהלים את כל חומר הבריאה. לכן כתוב שבלק ידע את כל התהליכים, הוא ידע בשביל מה ולמה. ועל היצר הרע עצמו כתוב, ש"פרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים", 3 זה נקרא "עזר כנגדו". הוא מבצע את תפקידו כמו במשחק תיאטרון, הוא משחק את כוח הרע כדי לגלות לאדם מה צריך להיות. לכן צריך לראות בו עוזר, עבד נאמן של הבורא. הוא עושה זאת באופן כזה, שאם רק נסתכל עליו, על היצר הרע, האגו שלנו, ועל דרך עבודתו והצורה הערמומית שבה הוא כל הזמן מסובב אותנו ועובד איתנו, זה יהיה ממש תענוג לראות עד כמה המלאך הזה הוא מלאך נאמן, באופן שהוא מבצע את הדברים. יש מה ללמוד ממנו.
אנו רואים שאם האדם ניגש בצורה נכונה, הוא מבין שרק על ידי הכוח העליון הוא מגלה כיצד יוכל להפוך את אותם כוחות לטובה.
בלעם בא במגע, נפגש, מתקיף ונלחם בנקודה שבלב, הוא יכול ויש לו הזדמנות לעלות בתפקידו. "מלאך" נקרא "בהמה", הוא מנוהל על ידי הטבע, אולם במקום להיות מנוהל על ידי כוח המלאך, האדם יכול להגיע להיות מנוהל על ידי ה"אדם" שבו. כלומר, אנו מעלים את הכוחות האלה לדרגה אחרת לגמרי, כי זה נעשה על ידי הבחירה החופשית שלנו, על ידי רצוננו להידמות לבורא.
את הכוח שהבורא ברא ככוח הטבע הנמצא תחתיו, אנו יכולים להעלות לדרגת הבורא. אם אנו רוצים להשתמש בכוחות הטבע כבלעם ובלק בכוונה על מנת להשפיע, נצטרך להעלות אותם מכוחות הטבע הרגילים לדרגת הבורא, לדרגת שימוש.
האדם הוא שמעלה את חשיבות הכוחות האלה. הוא מעלה את הערכת הכוחות האלה לדרגת האדם, כי הוא משתמש בהם למטרתו. כך גם הכוחות האלה מקבלים את אותה עוצמה, אותו גובה בהתאם לאדם שמשתמש בהם. לכן בלק אומר לבלעם: מכאן והלאה אתה מתחיל לעלות לדרגה גבוהה יותר בכוחות שלך, בשימוש שלך בהם.
כיצד מתרחש התהליך של היפוך הרע לטוב?
כמו שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". אם נחלק את המשפט הזה לפי התהליך שנשמע לנו, נראה ונבין מה קורה.
ב"בראתי יצר הרע", קודם כל רואים שאנו נמצאים ברע, וצריך לדעת שאיננו מסוגלים להילחם בו. ואז מבינים שיש כוח עליון שיכול לעזור לנו הנקרא "תורה תבלין". כך אנו מגיעים לקבוצה, ללימוד, להפצה, ולשאר האמצעים.
האדם עושה זאת, כי על ידי כך הוא רוצה להשיג את הכוח הנקרא "המאור המחזיר למוטב", שמחזיר אותו למוטב, לטוב. "טוב" נקרא השפעה ואהבה, וזה בתנאי שהוא רוצה בזה. עליו להסכים עם התהליך ועם המטרה שאליה יגיע. כך המשפט הזה מתאר לנו את כל הדרך שלנו. אמנם התהליך נפרס על פני עשרות שנים, ואולי כמה גלגולים, אבל כך הוא מתרחש.
את "בראתי יצר הרע", אנו מגלים קודם בדרגה האגואיסטית, הארצית, במהלך ההיסטוריה ובמשך אלפי שנות התפתחות, עד שהגענו, במיוחד בדורנו, למצב שבו רואים שהרצון שלנו ממש קובר אותנו. כולו רע, וזה "בראתי יצר הרע". כאן האדם אמור להבין, להרגיש ולגלות שהבורא הוא זה שברא את היצר הרע.
"בראתי יצר הרע", זה לא סתם שיש לאדם יצר רע, אלא יש כאן עדיין עבודה גדולה, צריך לגלות שהרע בא מהבורא, שהבורא משחק עם האדם. כמו שכתוב "בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". 4 מאחורי הקלעים הבורא משחק עם האגו של האדם, הוא זה שלא נותן לו מנוחה וממרר את חייו, זה הבורא עצמו הנמצא בתוך המבול או בתוך פרעה.
בלעם זה כוח רוחני, אגואיסטי, אולם היכן כאן עבודת האדם? בכל מה שקראנו, אפילו פעם אחת לא הוזכר שעם ישראל פונה לבורא ומבקש, ושיש פה כביכול תהליך שמתנהל בלי קשר לאדם.
בלעם ובלק, נמצאים רק במי שרוצה להיות ישראל.
היכן הפנייה של הנקודה שבלב לבורא? בלעם חלם חלום והבורא נגלה אליו, מבלי שהכוח הנקרא "ישראל" ביקש עזרה מהבורא.
בפרשה זו עדיין לא כתוב על כך בצורה מבוררת כזו. בפרשה מסופר דרך כוח האגו ודרך כוח הכוונות. יש רצון לקבל הנקרא "בלק", ויש כוונה על מנת לקבל הנקראת "בלעם", הכוונה היא דבר עסיסי יותר, היא חשובה יותר. שני הכוחות האלה מתגלים על ידי החושך ועל ידי מצבים נוספים אחרים, ומסופר לנו מה הם עושים. בלעם הולך לישון ושואל שאלת חלום, כלומר יש לו "הסתלקות המוחין", הוא כביכול מוסר את עצמו לכוח העליון. הוא עצמו הרי כבר לא יכול לקלל את ישראל, הוא זקוק לכוח העליון, הוא לא לבד, ואז באים אליו השליחים.
התהליך הזה מאוד לא פשוט, הכוחות הפנימיים שבאדם שרויים במאבק גדול והאדם אינו יודע מי צודק. הוא אינו יודע מה לעשות, הוא מוכן לשלם על כך, הוא מוכן לעשות דברים שונים. יש כאן תהליך מורכב מאוד, פנימי, שמתוכו מתגלה לאדם היצר הרע, על ידי החושך ומחוסר ברירה, אולם אם האדם מחזיק בתהליך הזה, בסופו של דבר הוא מקבל את כוח הברכה.
לא מדובר כאן במפורש על אדם שפונה לבורא והבורא מגיע יחד איתו, כמו במקרה עם פרעה, שמותקף ולאחר מכן מתקפל ואומר "טוב, צאו ממני, צאו מארצי". כאן זה לא כך. כאן הדרגה גבוהה יותר, היא כבר לאחר דרגת "להשפיע על מנת להשפיע" שהאדם רוכש.
צריך להבין מהו המצב שבו נמצאים בכניסה לארץ ישראל. הכוונה היא לאדם שמגלה את עניין בלעם, בלק ושבעת העמים שנמצאים בארץ ישראל. משמע, שהאדם רכש את כוח ההשפעה, את כוח הבינה, את כוח הרצון בכוונה על מנת להשפיע, הוא חזר בתשובה מיראה והגיע לדרגת הבינה. יש לו כבר כוח הבינה שנקרא "עם ישראל", אולם הוא נמצא עדיין בתהליך של כיבוש ארץ ישראל. כלומר, הרצונות עדיין נמצאים בשליטה של רצון בכוונה על מנת לקבל, אולם הכוונה היא על מנת להשפיע, הבינה כבר נמצאת בידי האדם, הוא כבר לאחר ארבעים שנות המדבר, וכעת הוא בא לרכוש את ארץ ישראל, את הרצון. זאת כדי שבתוך הרצון לקבל שלו הוא לא יהיה בכוונה להשפיע על מנת להשפיע מעליו, אלא ברצון לקבל על מנת להשפיע.
כשאדם מגיע למצב הנקרא "להשפיע על מנת להשפיע", לכוח הבינה שנקרא עם ישראל הנמצא במדבר, הוא ניגש לארץ ישראל ואז מגלה שם את שבעת העמים. יש לו מחלוקת איתם, הוא נאבק והופך אותם, כפי שהופכים את האדמה בזמן החריש. הוא הופך את כוונת השימוש בהם, משימוש בכוונה על מנת לקבל לשימוש בכוונה על מנת להשפיע. כלומר, מדרגת הבינה הוא מגיע לכתר. בפנייה שלו לרצון לקבל, הוא מגיע לכתר (ראו שרטוט מס' 1).
דרגת הבינה היא להשפיע על מנת להשפיע, ודרגת הכתר היא לקבל על מנת להשפיע, לקבל משמעו, שהאדם משתמש בארץ ישראל. התוצאה היא, שהאדם רוכש את הכוח, שקודם, בזמן ארבעים שנות המדבר, היה רדום והוא רק עלה מעליו באמונה למעלה מהדעת, ורכש את כוח הבינה מעל ארץ ישראל. כעת כשנכנס לארץ ישראל הוא עולה לדרגת הבינה. בכל שבעה העמים שיש בארץ ישראל, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הוא רוכש את כולה. "שבעה עמים" אלה הכוונות על מנת לקבל הנמצאים ברצון של האדם, אותם הוא הופך לכוונות על מנת להשפיע. הוא לא הורג ולא פוגע בהם, אלא הוא חייב להפוך אותם לכוונה על מנת להשפיע.
העבודה של האדם מיוחדת מאוד, זו אינה סתם נקודה שבלב. כבר אין אצלו את הנקודה שבלב, אלא את תכונת הבינה שרכש. האדם נמצא כבר בתכונת ההשפעה. לכן העבודה היא כבר בדרגה רוחנית, הוא כבר הגיע לכך.
האדם היה במצרים ויצא ממנה למדבר, עבר את הר סיני, ועל ידי התורה הגיע כבר לדרגת הבינה, ל"תשובה מיראה". על ידי אותו כוח הוא נכנס כעת למה שנקרא "תשובה מאהבה".
מדוע בלק פוחד מישראל?
הוא פוחד כי השליטה שלו באותו רצון היא בכוונה על מנת לקבל. מדוע אדם מפחד להפסיק לחשוב על עצמו? כי יש בו פחד פנימי שהוא עוזב את העולם, את הבית, את המשפחה, את הקרובים, את הכול. הרי איך לא יחשוב על עצמו? מה יקרה בעוד רגע, מה יקרה מחר, איך האדם יכול לא לחשוב על עצמו? אנו הרי לא מסוגלים לזה, ולא מבינים מה זה.
"להיות למעלה מהזמן" זה שאין מחר, ואין עוד רגע. ננסה לשחרר את הזמן ונתחיל להרגיש מה זה. איננו מסוגלים לזה, אנחנו כל הזמן בדאגה. כאן אנו מדברים על האגו שאדם רוכש יותר ויותר, בארבעים שנות המדבר, הוא גדל על פני האגו הזה ועולה לדרגת הבינה מפני שהוא עולה ועולה מעל אותם שבעת העמים שלאחר מכן ירכוש.
האדם מעל שבעת העמים האלה. "ארבעים שנות", זה ממלכות לבינה. אדם רכש אגו בזמן המדבר וכעת כל תכונת המלכות נמצאת בו. הוא רוצה לשחרר אותה, אולם זה בלתי אפשרי. האם הוא מסוגל לכך? האם הוא מסוגל להיות למעלה מהזמן, למעלה מתנועה? כיצד? לכן אומרים לו, אל תעשה שום דבר, תן לבורא לעשות.
מצד אחד אנו אומרים שהאדם צריך לצאת להתקפה, ומצד שני אומרים, אל תעשה כלום, תן לבורא לעשות. איך שני הדברים האלה מתיישבים יחד?
האדם צריך להילחם ממש עד הסוף. כמו בדוגמה שבעל הסולם נותן עם העבד הנאמן שנלחם עם האכזר, פעם הוא רוצה לגנוב את אוצר המלך, ופעם הוא רוצה לשלוט במקום המלך, וכך עד הסוף. לאחר מכן הוא מגלה שאין לו שום אפשרות, אלא רק למסור את עצמו לבורא.
אם האדם מגלה עדיין כוחות שאיתם הוא יכול לעבוד, סימן שהוא לא יכול למסור את עצמו לבורא עדיין, הוא לא מסוגל. אלה כוחות, חוקים שהאדם חייב לממש אחד אחד, ועד הסוף. לכן המצב השני לא מתגלה בלי שאדם סיים את הראשון, שהתייאש מכוחותיו עצמו.
כמי שמתקשה ללכת במדבר, מה כבר עוזרות לאדם כל הטכניקות לכבוש את ארץ ישראל?
על האדם למסור את עצמו לחברה. לומר "חברים, אינני מסוגל, אתם חייבים לסחוב אותי". הבורא יצר לאדם גם אותו יצר המקשה עליו לעשות זאת.
אין לאדם כוח ללכת במדבר, לכן כתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", 5 כך אומר לו הבורא. הוא כבר מכניס אותו למדבר, מכניס אותו לתהליך הרוחני.
מדוע על האדם ללמוד את הטכניקות של השלב הבא? אנו מנסים להבין את מאמרי רב"ש שאומרים לנו כיצד להתמסר לחברה. במה עוזרים לנו כאן בלק ובלעם, זה נראה רחוק אלפי שנות אור מהמצב שלנו כעת. איך אפשר לגזור מזה משהו שיעזור לנו במצבנו?
התורה אינה מדברת ולו במילה אחת על העולם שלנו. בכל המצבים אנו לומדים על מצבים רוחניים. לכן לא יעזור לאדם אם ילמד את פרשת בלק, יתרו, חיי שרה, או איזה דף גמרא, "תלמוד עשר הספירות" או ספר הזוהר. כל הספרים האלה נקראים "הספרים הקדושים". המקובלים כתבו אותם מתוך מה שהם השיגו בעולם הרוחני. כלומר בתכונת ההשפעה, בתכונת האהבה, בהזדהות עם הבורא.
כלפי אדם, הנמצא כאן עכשיו למטה, זה לא חשוב. הוא גם אינו מבין את המדרגות האלה. האם פרשת בלק נמצאת גבוה יותר מפרשת ויצא, או יתרו למשל? לא. איננו יודעים, עבורנו זה אותו דבר, כי הכול למעלה מאיתנו, בטבע השני.
מדוע איננו מתמקדים בעבודה בינינו, בזה שאנו נמצאים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל?
אנו לומדים על כך. אנו לומדים כיצד להתחבר עם החברים, כיצד לפתוח ספר וכיצד עלינו לסדר את עצמנו קודם שאנו פותחים את התורה, כי התורה זה הכוח העליון שאנו חייבים למשוך על עצמנו. לפני שאנו מושכים, עלינו לדעת היכן אנחנו, מי אנחנו, מה אנו מושכים, מה אנו רוצים ובשביל מה. האם אנו מושכים או שנדמה לנו ואנו משקרים לעצמנו?
כל זה מוסבר במיוחד במאמרי הרב"ש. כל חייו הרב"ש עסק בהכנת השיטה עבורנו, כיצד לגשת ללימוד. בעל הסולם הגיש לנו את התורה עצמה, כלומר, כשאנו לומדים את הכתבים שלו אנו מושכים את המאור. ואילו הרב"ש פתח עבורנו את הכתבים, פירט באילו תנאים אנו מושכים את המאור, כיצד אנו פותחים את ספרי בעל הסולם.
לכן, אנו עוסקים בהם, הסבר לא יעזור כאן. הוא עוזר רק אם האדם ירצה להשיג את כוח השינוי, את השינוי שלו, את כוח ההתקדמות שלו. הוא ישיג, אולם רק לפי מידת הרצון, ולא לפי מידת השכל שיבין מה כתוב.
עלינו להשתדל לחשוב רק על דבר אחד, שמדובר כאן רק על המצבים הגבוהים שלנו, והכול נמצא בנו. הרי כל מה שכתוב כאן נמצא בתוכנו, בתוך הנשמה שלנו, אלה הם כוחות הנפש שלנו.
לכן עלינו לחשוב רק מתי נרגיש אותם, מתי נוכל לעבוד איתם, מתי באמת נוכל לקרוא ולבצע את מה שכתוב. לחשוב שעם ישראל, לאחר שעבר את המדבר, רכש את ארץ האמורי, הגיע לבלק, למואב, ורוצה לרכוש את ארץ ישראל, ואז לחשוב מה הם כל הכוחות האלה אצלנו, מה אנו עושים איתם, עלינו להרגיש אותם, אנו רוצים לגלות ולעשות זאת.
בהמשך הפרשה מגיעים לחלק המוכר והידוע על אתונו של בלעם.
האתון, החמור, זה החומר שלנו. אנו רואים לאיזו דרגה עלינו להגיע, כדי שבתוך החומר שלנו נגלה את הכוחות, המובילים אותנו למטרה.
בלעם באמת יוצא לדרך, הוא רוכב על אתונו, ופתאום האתון נעצרת וסוטה מהדרך.
הכוונה על מנת לקבל שולטת בחומר, היא מובילה אותו לאן שהיא רוצה. לא כמונו, בהתייחס לפרשה, כשאנו רוצים לפעול בהשפעה ולא מסוגלים. בלעם מוביל את החמור, את החומר שלו לאן שצריך.
האתון עוצרת, כי לפניה עומד מלאך ה'. בלעם אינו רואה את המלאך ולכן הוא מכה את האתון שלוש פעמים. אז האתון פתאום פותחת את פיה ואומרת לו, למה אתה מכה אותי אחרי ששירתתי אותך בנאמנות ובמסירות כל כך הרבה שנים.
בלעם מבין שהוא לא רואה, אולם פתאום נפתחת לו הראייה והוא רואה שיש שם מלאך, ואז הוא מבין הכול, והמלאך שוב מצווה עליו לעשות רק את מה שהבורא אומר לו.
עלינו להגיע להכרה בתוך החומר שלנו, כי בתוך החומר שלנו, ממש שם, נמצא הבורא, ומנהל אותו עד האטום האחרון, עד הרצון הקטן ביותר, ואין כאן עוד מישהו ששולט. זאת כדי שהאדם יכיר ש"האני", החומר שלו, מנוהל מלמעלה, ושלא יתנגד לו, אלא רק יבין מה עליו לשנות בעצמו כדי שגם הוא, העבד הנאמן שלו ישתנה.
בהמשך הפרשה בלעם מגיע אל בלק ומודיע לו שהוא יכול לומר רק את הדברים שהבורא ישים בפיו. בלק בכל זאת מבקש לקלל את עם ישראל, ובלעם מנסה לעשות זאת שלוש פעמים לאחר שהקים מזבחות, ולא מצליח, ובמקום לקלל נמצא מברך. עד שבלק מתייאש ומשחרר אותו לביתו.
מדובר כאן על ג' קווים, על המערכת הפנימית יותר וכיצד האדם פועל בה, ואיך הוא חודר יותר ויותר למערכת שכבר עוברת באופן הדרגתי משליטת הקבלה לשליטת ההשפעה. אנו רואים שהדרך אינה קלה ושהסיפור הדרגתי וממושך מאוד. הדרך מתמשכת מהקללה אל הברכה, ואנו רואים שאותו כוח שרוצה ומסכים לקלל תמורת כסף ועם תנאים מגוונים, מגיע, בסופו של דבר לברכה, וזאת מתוך הכרה, הבנה וברור. הוא יודע מה הוא מברך, הוא מגיע ל"מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך ישראל". 6 הוא מגיע להכרת הקטנות והגדלות של המדרגה הזאת.
לקראת סיום הפרשה, בני ישראל מתיישבים בשיטין, ושם העם מתחיל לזנות עם בנות מואב.
התהליך שמתרחש כאן הוא רגיל. לאחר כל מדרגה ומדרגה שאנו רוכשים, עלינו לרכוש מדרגה גדולה יותר. הרי תיקנו את הרצון לקבל הקודם ואין לנו יותר על ידי מה לעלות. לכן, אנו זקוקים לחומר חדש, ל"חמור" חדש, להישגים חדשים ברצון לקבל האגואיסטי שלנו, ולכן אנו יורדים לחטאים חדשים, כמו עגל הזהב, חטא המרגלים ועוד. כלומר, באותו רצון שאותו התחלנו לכופף בכוונה על מנת להשפיע, מתגלה עביות גדולה יותר שהיא כבר "בנות מואב" ודברים נוספים. מתחילים פתאום לסחוב את הרצון לקבל הלא מתוקן, ועושים בו כביכול פעולות בכוונה על מנת להשפיע. כפי שמסופר לנו בפרשה, זמרי בן סלוא מכניס אל האוהל שלו את המדיינית וכן הלאה.
אנו נכנסים שוב לגילוי שכבה תחתונה ועמוקה יותר של הרצון לקבל, ואנו סוף סוף מתקדמים למצב, שבו נפתחות בפנינו עוד ועוד הזדמנויות לעלות. אולם אין אדם עולה אלא אם קודם הוא מגלה את הירידה שלו, ובהתאם לעלייה הצפויה, הכול תלוי במגמה. אם האדם יודע שזו ירידה לצורך עלייה, אז הוא יודע שגם הירידה נעשית על ידי האור.
בסיום הפרשה משה מוציא להורג חלק ממנהיגי העבודה הזרה, ומגפה חמורה פושטת בעם. המגפה נעצרת רק כאשר פינחס בן אלעזר, נכדו של אהרון, הורג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון ואת המדיינית שהייתה איתו.
24,000 איש מתים, זהו מספר מיוחד ועגול. הכוונה היא שהם מתים מהשימוש ברצון האגואיסטי שלהם, וכעת אפשר לחדש אותם לרצון להשפעה ואהבה, למה שנפתח בפנינו עכשיו. זו דרגה חדשה ולכן הפרשה הזאת מסתיימת. בפרשה הבאה יתרחש תהליך דומה, יהיו שוב אכזבות, בעיות וחטאים, ושוב מלחמות, וכך בכל פעם התורה מספרת לנו על אותם דברים ממש, שמאל ימין, שמאל ימין. כך הולכים. לפני השמאל, לפני שניכנס לעביות ולניתוק, עלינו להצטייד בימין. לדעת בשביל מה וכיצד אנחנו עושים זאת.
הכול נעשה באמצעות הקשר החברתי בינינו, במנגנון שלנו שמוכן לכל הדברים האלה, כדי שהירידה תהיה מורגשת לנו כעלייה. "ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה". 7 הכול תלוי בהשפעת הסביבה על האדם, ולכן זה בעצם הדבר החשוב ביותר, זו ההכנה לפתיחת ספר התורה. אז נשתמש נכון בכוח האור של התורה.
על אותו כוח האור, מדבר ספר הזוהר ואומר: "כל הרפואות בידי הקב״ה, אבל יש מהן שעל ידי שליח, ויש מהן שלא נמסרו לשליח. שנמסרו בידי שליח, לפעמים חוזרות. אבל אותה המחלה שהקב״ה מרפא, אינה חוזרת לעולם ואין אחריה מחלה כלל".
אם התיקונים הם תיקונים חלקיים, פרטיים, אז הם חוזרים. בסופו של דבר, על ידי התיקונים האלה עלינו להגיע להכרעה, שהבורא הוא שצריך לתקן ולא שום אמצעי אחר. אז, התיקון סופי, חותמים עליו ומסיימים אותו.
מתי האדם מבין שהוא לא מסוגל להילחם ביצר הרע?
עד שיבין, האדם לא יכול להגיד מראש, "אני לא מסוגל". אין דבר כזה. הוא חייב להילחם בכל הכוח ואף מעליו, ואז להגיע למצב של "אני לא מסוגל". לא ייתכן שאדם יגיד בעצמו "אני לא מסוגל" זו ידיעה שמגיעה אליו מלמעלה כנגד הרצון שלו, ואז בטוח שהיא נכונה. להרים ידיים, אנו מוכנים מלכתחילה, כביכול מה איכפת לאדם, שהבורא יעשה את העבודה במקומו. אבל זה לא יקרה.
עלינו לחייב את הבורא לעשות את העבודה, אחרת המאור המחזיר למוטב לא מגיע. לכן זה נקרא "יגיעה עד סיום הסאה", משמע: עד המידה השלמה. רק לאחר מכן האדם מגיע לצעקה שהוא לא יכול, והצעקה הזאת היא זו שפותחת לו את המאור המחזיר למוטב. זה נקרא ש"הבורא מסיים את העבודה" ולא איזה מלאך. האדם עצמו, בתיקונים הפרטיים שלו, נקרא "מלאך".
אם הבורא לא עושה זאת, האדם חושב שהוא עושה זאת, וזה עדיין לא מספיק, כי האדם חייב לדעת שהוא חייב לבקש, להרגיש שחייב להיות כאן שינוי על ידי הכוח העליון, אחרת הוא לא מגיע לדבקות בבורא. כי המטרה של כל התהליכים שאנחנו עוברים היא להידבק אליו, שנהיה זקוקים לו וניצור קשר עימו, ולא שנילחם ונצליח ונהיה גיבורים.
כל הקושי, כל הבעיות, כל המכשולים, כל היצר הרע שברא, ושאותו איננו יכולים לתקן בלעדיו, זה כדי שנזדקק לו, כדי שנרצה אותו, כדי שנידבק בו, אחרת אף פעם לא נפנה אליו. איננו צריכים אותו, אין לנו את הצורך הזה.
מתי בכלל האדם חושב על בורא, רק כשאין לו ברירה, כאשר הוא לא מוצא שום דרך שיכולה לעזור לו, שום מקור אחר. רק מתוך זה שהוא נמצא בייאוש מוחלט שאין כמוהו, מאחורי הגבול הזה, מעל המחשבה האחרונה, כמוצא אחרון, מגיעה לאדם המחשבה לחשוב על הבורא. בבחינת, "יש עוד בורא, אז קדימה, שיעזור לי". כך זה, עד כדי כך.
לכן אי אפשר להגיע לפני כן לדבקות, וכל הדרך שלנו היא עוד ועוד ייאוש, עד שנזדקק לו.
יש כבר כלי, מקום להרגיש, מקום לראות אותו. בני ישראל כבר מוכנים לראות אותו, הם רוצים להרגיש. לפני כן הם לא זקוקים לו, עדיין אין להם כלי מוכן. אנו חושבים שקודם אנו משלמים, ורק אז מקבלים את הגילוי במקום אחר, אולם, אנו מקבלים גילוי באותו כלי ולכן אנו חייבים לפתוח אותו.
לכן אין מנוס, אי אפשר לדלג ולא לקפוץ ממצב למצב, חייבים להרגיש את כל העומק, את הצורך לעזרה מלמעלה שהבורא יתגלה. אחרת לא יהיה לו מקום להתגלות, לכן כל השלבים האלה הכרחיים.
"שעשועי הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן"
"על הדבקות הזאת כותב ספר הזוהר, "והקב״ה, אחר שהריח והשתעשע בהם, ובכל
אלו סודות החכמה שלהם, הוא מתגלה עליהם, והם רואים באותו נועם ה׳".
זוהר לעם, זוהר חדש, בלק, 6
הנשמות שבאות ומצטרפות תחת כנפי השכינה, זו אותה בינה שמכסה את המלכות ברצון שלה, ומעלה את כל הנשמות על כנפי השכינה, כלומר מעליה, ואז הן נמצאות באור העליון, המתגלה להן כאור של גמר התיקון. אלה כבר מדרגות נוספות המתגלות לאחר מכן. לכן כתוב בספר הזוהר, שזהו התענוג של הבורא עם הצדיקים בגן עדן.
אנו מצפים, באים לשיעורים שומעים כל הזמן ומשתוקקים מאוד לעזרת ה', אולם יש תחושה שבאיזה מקום זה מקלקל אותנו, כאילו זה כבר לא תלוי בנו.
ההנחה הזו אינה נכונה כי פעולות פיזיות לבדן לא יגרמו לנו כלום. האדם יכול לבוא חמישים שנה רצופות, ושום דבר לא יקרה לו. "בחירה" נקראת, שהבורא מביא את האדם לקבוצה ואומר לו "קח לך". "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך". 8 ואז על האדם לתת יגיעה ולהתקשר. זה כמו שמצמידים אדם לקיר ואומרים, "עכשיו תיכנס פנימה". הבורא מביא את האדם עד לקיר ועכשיו אומר, "כנס פנימה". האם הוא משתדל להיכנס או לא? האדם כביכול אומר "לא, אני לא יכול להיכנס. כי הרי מי באמת יכול להיכנס דרך הקיר? אף אחד, ואז הוא לא נכנס". לכן השאלה היא, האם האדם באמת, משתדל בכל כוחו להכניס את עצמו פנימה או לא? האם הוא ממש פורץ חודר דרך הקיר או לא?
עדיין אינכם רוצים באמת להיכנס, אינכם מקבלים מספיק כוח מהחברה. הקיר הזה, זה הבורא עצמו. הוא עומד בין האדם לבין מה שהוא כביכול רוצה. הבורא רוצה שהאדם יבטל אותו, שירצה להילחם בכוח, ויגיע ל"ניצחוני בניי". 9 שיזדקק לכוח שלו, ושהוא ייתן לו את האפשרות לפרוץ. את הדוגמה הזאת נתן בעל הסולם בעל פה. הבורא עצמו הוא הקיר בינינו לבינו, הוא שם מחסום שאנחנו בעצמנו לא יכולים לעבור. כדי שבאמת נרצה עזרה ממנו. לכן, לבוא זה לא מספיק. נקווה באמת שעל ידי החברה נצליח לרצות אותו ואת עזרתו, ונעבור לצד השני.
"שעשועי הקב"ה עם הצדיקים בגן עדן"
"אז כולם שמחים בשמחה גדולה, עד שמתפשט הזיו והאור שלהם, ומאותה
התפשטות הזיו והאור של השמחה שלהם עושים פירות ותולדות לעולם, נשמות,
ואותם הפירות נכנסים תחת כנפי השכינה, עד הזמן שצריך".
זוהר לעם, זוהר חדש, בלק, 6