כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

השימוש באותו יחס כנגד השונא מכסה את כל יתר "הדינים", אולם זה לא פוטר את האדם מלבדוק ולהתייחס נכון בהדרגה לכל ארבע דרגות העביות שיש ברצון לקבל. לכל דרגה יש משפטים משלה, כוחות משלה ואופנים כיצד להתייחס אליה ולתקן אותה, לכן זו לא בדיוק שנאה.

מהו העניין הרוחני בסיפור על משה שכועס על החיילים שחזרו מהמלחמה ולא הרגו את כל המדיינים, אלא השאירו בחיים את הנשים והזקנים?
כמו בסיפור על החיילים שחזרו מהמלחמה והשאירו בחיים את הנשים, הזקנים והצאן, כך גם בעניין הרוחני, האדם נשאר עם הרצון לקבל שלו, שאותו עדיין לא בירר עד הסוף ונדמה לו שהוא כבר עשה את כל המלחמה, ניצח וכבר פנוי ופטור מהכול. אלא שנשארו בו עוד רצונות לקבל. ואותן תכונות שבו, הן ערמומיות עד כדי כך, שהוא לא מזהה שהן נשארו, אלא מחוסר ברור וחוסר תיקון הוא חושב שהוא יכול להמשיך איתן.
לכן, משה כועס מאוד ואומר לחיילים: "כיצד יכולתם להשאיר בחיים את הנשים ועוד את נשות מדיין? הרי הן ממש הרצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, שבו ממש השתמשתם בכוונה על מנת לקבל, איך אתם מסכימים להשאיר רצון כזה? אלה אותם רצונות שבהם נהניתם קודם בכוונה על מנת לקבל, שהיו נגד הבורא, האם אתם מסכימים שהם יישארו בכם? אם כך כיצד תוכלו לעלות לדרגה הבאה? אתם חייבים להרוג אותם, למחוק אותם".
אלא, האדם יכול לקחת, וגם זה בזהירות, רק אותם רצונות הנקראים "בתולות", אלה שעדיין לא היו בשימוש בכוונה על מנת לקבל, ומהם לפתח שימוש בכוונה על מנת להשפיע. אולם רצונות שהוא השתמש בהם ונהנה מהם בכוונה על מנת לקבל, הם כבר רצונות פגומים, כבר נרשם בהם תענוג בכוונה על מנת לקבל. לכן האדם אינו יכול להמשיך עימם, כי הם תמיד יקפצו וידרשו ממנו את המילוי כמו קודם, הם תמיד יכולים להסיט אותו שוב לאותה עבירה. 
לכן הוא חייב למחוק אותם, להרוס אותם בו, ודאי שזה נעשה על ידי האור העליון ועל ידי הפעולות הנדרשות. ההחלטה עצמה להשאיר אותם בחיים לא הייתה נכונה, כי הם חזרו והביאו איתם משדה הקרב את "נשות מדיין".
כלומר, אדם שסיים פעולה רוחנית, או חושב שסיים, לא ייתכן שהוא יישאר עם רצונות בכוונה על מנת לקבל ויחשוב שאיתם הוא יכול להמשיך להתקדם. לכן התורה מזהירה אותנו גם במקומות נוספים, שאסור לאדם להשאיר אותן "הנוקבאות" שהיו בשימוש בכוונה על מנת לקבל. אלא הוא חייב ממש למחוק את הרצונות האלה שבו. אין לו ברירה, רק בתנאי זה הוא יוכל להתקדם למדרגה הבאה.

לאחר ההסבר הרוחני ניתן להבין באופן כלשהו את עניין הדרישה להריגת הנשים והזקנים, אבל כשקוראים על כך בתורה בצורה פשוטה זה נראה מעשה אכזרי.
כל התורה מדברת רק על העולם הפנימי של האדם, לכן עלינו להתאמץ ולהעביר לעולם הפנימי שלנו את כל התמונות, את כל "התיאטרון", שאנו יכולים לתאר בקריאה פשוטה. את הגברים והנשים, את החיות והבהמות, את החפצים למיניהם, את הארצות המלכים וכולי.
עלינו לתאר אותם, כל אחד בתוך עצמו, מי הם בתוכנו, כי האדם הוא עולם קטן. והעבודה היא לרכז את כל התמונה הזאת לתוך פנימיות האדם. זו למעשה העבודה של כל אחד.
אנו מרוויחים על ידי כך שאנו קושרים בינינו את שני העולמות. אם אנו נמצאים בסיפור הגשמי ומרכיבים מעליו גם את הסיפור רוחני, ורוצים ששניהם יהיו כאחד, בצורה כזו אנו מתחילים לראות את העולם שלנו שקוף, אנו רואים דרכו, דרך כל החפצים שאנו מזהים בחמשת החושים הגשמיים שלנו, את הכוחות שעומדים אחריהם, את התכונות, ואז כל המציאות הופכת לאחת. לאחר מכן אנו גם רואים את הכוח האחד שמקרין לנו, גם את התמונה הרוחנית, גם את התמונה הגשמית, וגם מעצב אותנו כדי שדרך כל אותן צורות של העולם הזה ושל העולם הרוחני, נגיע אליו. כך דרך שני העולמות, הגשמי והרוחני, אנו מגיעים לבורא.
המשחק שהבורא עושה בנו, כשהוא מצייר לנו את העולם הזה שממנו עלינו לתאר את העולם הרוחני, את העולם של הכוחות, את העולם של התכונות, נעשה לטובתנו. כך אנו לומדים מי הוא הבורא, האדם מתחיל להבין אותו, מתחיל להזדהות איתו. האדם מתחיל להעלות את עצמו מהחומר האגואיסטי לרמה אחרת של כוחות, של פעולות, שהם כולם בכוונה על מנת להשפיע, שהם כולם בחיבור. הוא מתחיל לזהות שהעולם כולו עגול, כולו קשור, כולו תלוי זה בזה. לכן במאמץ של האדם לחבר מהסיפור הפשוט את הסיפור הפנימי שלו, יש דבר גדול, יש לימוד גדול, כי בכך האדם בונה את עצמו. לכן זה ניתן לנו בצורה כזאת.

כשאנו מדברים כל הזמן על הרצונות, על הרצון לקבל, כרצון לא לנצל את החבר, לא לנצל את הזולת, זה מובן. אולם מהו הרצון? האם כשאדם רוצה מכונית חדשה או בית מרווח כדי שיהיה לו יותר נוח, האם יש בזה פסול?
אדם יכול לרצות את כל העולם, כי הרצון שלו צריך לגדול עד לגודל העולם כולו. איש לא אומר לו שזה רע, השאלה היכן נמצא הראש שלו, כי הכול נקבע במחשבה, כמו שכתוב: "הכול במחשבה יתברר". 6 השאלה היא מה אדם רוצה מהחיים, האם הוא רוצה מכונית חדשה, והמכונית היא כל החיים שלו, או שהוא רוצה את המכונית החדשה כדי להגיע נניח לעבודה, לפרנס את עצמו, אבל הראש שלו נמצא בהתפתחות פנימית, בתיקון הנשמה. זה כל העניין.
אם הראש של האדם מכוון למטרה, וכדי להיות במטרה הוא מגבש לידו אמצעים שעוזרים לו בכך, כמו למשל, אכילה, שתייה, מנוחה, סידור הבית שלו, כשאת כל הפעולות האלה הוא מבצע בצורה הכרחית להשגת המטרה, אז אין בכך שום פסול. איש לא עושה עימו חשבון, ולא צריך לעשות חשבון. גם איש לא יגיד לו שהוא מגזים, כי כל ראשו הרי במטרה, והאמצעים שבהם הוא משתמש הם לצריכה הכרחית, כלומר הוא לא נעשה תלוי ומשועבד להם.
למשל, אם עד גיל מסוים אדם אכל נניח חמש חפיסות שוקולד בלבד, אבל מאותו גיל ואילך הוא גילה במקרה שעליו לאכול שתי חפיסות בשבוע, כי השוקולד נותן לו מרץ, אנרגיה, והוא מרגיש שהשוקולד חסר לו, ניתן לומר שהוא מגזים באכילת שוקולד, אולם אם הוא מרגיש שבלי השוקולד הוא לא יכול לעבוד, והשוקולד הזה חסר לפעולה המוחית שלו, אז הצורך הזה נקרא "הכרחיות". כך עלינו לחלק את החיים שלנו.
גם כאן בפרשת "מטות" האדם נתקל בבעיה ומתלבט כיצד לחלק את החיים שלו להכרחי ולא הכרחי. למשל, גילינו שחובה עלינו להרוס את כל הרצונות שהיו בשימוש לא נכון, כמו הרצונות שנקראים "נשות מדיין", שהם אנחנו, הרצונות שבתוכנו, שכעת גילינו שהם הרע.
ובלי להרוג את הרצונות האלה, בלי להרוס את הרצון לקבל הנקרא "מדיין" שבנו, איננו יכולים להיכנס ל"ארץ ישראל", להגיע ממש לדרגת הבינה ולהתחיל לעבוד בכוונה לקבל על מנת להשפיע שזה כבר רצון א-ל. לכן יש כאן הכרחי ולא הכרחי, כשקודם זו לא הייתה פעולה הכרחית.

פרשת "מטות" מסתיימת בסיפור על השבטים ראובן וגד שרוצים לקחת לעצמם דווקא נחלה בעבר המזרחי של הירדן. משה כועס עליהם, כי זה עלול להצטייר כאילו הם לא רוצים להילחם על ארץ ישראל ולהיכנס אליה. ולכן הם מצהירים שהם יצאו כחלוצים למלחמה על ארץ ישראל, ורק לאחר שכל השבטים יקבלו את נחלותיהם בארץ, הם יחזרו לעבר הירדן המזרחי ושם יתנחלו.
באדם יש עדיין רצונות מסוימים שצריכים להישאר מחוץ לארץ ישראל, ב"עבר הירדן". מכתבי האר"י אנו לומדים שגם בעבר הירדן יש קדושה מסוימת. כלומר, גם "עבר הירדן" הוא מצב בין הרצונות שלנו שגם הם בכוונה על מנת להשפיע בצורה מסוימת. כמו "סיני", "ארץ ישראל", "לבנון", "סוריה" ואפילו "בבל", כי ברצונות הללו יש עדיין הארה מארץ ישראל, יש בהם איזו קדושה.
באותם רצונות נמצאים כבר סוג הנשמות השייכות לתיקון הרצון שנקרא "עבר הירדן", שהם סוגי רצונות הנקראים "ראובן" ו"גד". הרצונות האלה צריכים קודם כל לרכוש את "קדושת ארץ ישראל", את הכוחות האלה, ורק לאחר מכן הם יוכלו להתיישב ברצונות הנקראים "עבר הירדן". היינו לאחר רכישת הכוחות הם יוכלו להתיישב בארץ ישראל, אבל לא לפני כן.
כלומר, לא ש"ראובן" ו"גד" צריכים לעזור לכבוש את ארץ ישראל עם הכוחות של השבטים האחרים, כמו שמסופר בתורה, ורק אחרי שהם יחזרו מארץ ישראל, תינתן להם האפשרות לחזור אל "עבר הירדן". העניין הוא, שאותם רצונות "ראובן" ו"גד", בזמן שהם נלחמים בארץ ישראל, הם מקבלים כוחות שלאחר מכן הם יכולים להיות באמת ברצונות שמעבר לירדן, כי לא פשוט להיות בהם, ואולי הרבה יותר קשה מאשר להיות "בארץ ישראל", כי ברצונות ש"בעבר הירדן" יש יותר משליטת "אומות העולם", כך שזה לא פשוט כמו שנראה לנו.