כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בוא"

(שמות י', א' – י"ג, ט"ז)

פרשת "בוא"

"שה לבית אבות"

"ויהי בחצי הלילה"

"לספר בשבח יציאת מצרים"

בפרשת "בוא" הבורא אומר למשה "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו". 1 בפרשה הקודמת מסופר על שבע המכות הראשונות שבהן הבורא היכה את פרעה, ובפרשת "בוא" יש שלוש מכות נוספות: מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות. כשלבסוף בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה.
יש בפרשה תהליכים רבים. תחילה משה בא אל פרעה ואומר לו שהבורא ייתן לו מכה, ופרעה לא כל כך פוחד. לאחר שפרעה מקבל את מכת הארבה הוא פוחד ואומר למשה שילך ויאמר לבורא שיסיר ממנו את המכה, ושוב הבורא מכביד את ליבו של פרעה, ומגיעה מכת חושך, יש חושך במצרים במשך שלושה ימים, רק לבני ישראל יש אור. ובסוף הפרשה אנו מגיעים למכת בכורות, ובני ישראל נדרשים לסמן בדם את המשקופים והמזוזות.
התורה לא מספרת לנו רק על מאורעות היסטוריים, או על כך שבגלגולים הקודמים שלנו היינו במצרים ובארץ ישראל. אלא היא מספרת לנו על הדרכים שבהן האדם עובר ממצב רוחני אחד למצב הרוחני הבא, עד שהוא מגיע למטרת הבריאה, ומשיג את ההשתוות והדבקות שלו בבורא. אנו נוצרנו כך, כדי שמהמצב שבו אנחנו נמצאים בעולם הזה, ומתפתחים בו החל מהדרגות הנמוכות ביותר שלנו, נגיע במהלך ההתפתחות למצב שבו מתפתחת הנקודה שבלב בתוך האדם. נקודה הדורשת את ההתפתחות הרוחנית. כאשר הנקודה הזאת באדם מתחילה לדרוש את ההתפתחות הרוחנית, הוא מתחיל לחפש כיצד הוא יכול לממש את אותה התפתחות, ואז הוא מגיע למקורות הנקראים "חכמת הקבלה".
בדורות הקודמים רק יחידי סגולה הגיעו לכך, ואילו בימינו המונים כבר משתוקקים לגלות מהי מטרת הבריאה וכיצד להגיע אליה. בהתאם לצורך הזה חכמת הקבלה אכן מתחילה להתגלות לכולם בהרחבה, ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע, כיצד לעבור את הדרך, את שלבי ההתפתחות, כדי להגיע מהמצב הנקרא "העולם הזה", ל"עולם הבא", העולם הרוחני. עלינו לגלות בעולם הזה את "מצרים". נראה שאנו כבר מתחילים לגלות ולהרגיש את מצרים בכל העולם, בכל מה שקורה איתנו על ידי הטבע, אנחנו מרגישים את המשבר הכללי שרק מחריף, ומנגד אנו חשים חוסר אונים להתמודד איתו. זוהי בעצם הקריאה הראשונה מצד הטבע, מצד הבורא, שמזמין אותנו להתפתחות רוחנית על ידי המצב שנקרא "שבע שנות רעב", כדי שנעבור בצורה טובה את השלבים שנכונו לנו בהתפתחות.
ואכן העולם נמצא במצב מיוחד מאוד, כמו שמספרים לנו המקובלים שהשיגו את תכלית הבריאה, את תכנית הבריאה, כמו שכתב גם בעל הסולם, שכל השלבים שעל האנושות לעבור, הם לשם ההתפתחות הרוחנית והכרת המימד העליון, הכרת העולם העליון.
העלייה הרוחנית הזאת נבנית מתוך הטבע שלנו המכונה "רצון לקבל" או "אגו". כיום אנו מתחילים להרגיש, שהאגו הוא מקור הרע שלנו, שבגללו אנו "אוכלים" זה את זה, רבים זה עם זה וכל הזמן רצים להשיג עוד ועוד. לאחר מכן אנחנו מתייאשים מהמירוץ, איננו יודעים מה לעשות עם החיים, שואלים בשביל מה אנו חיים? ואיננו מוצאים את התשובה.
האגו שלנו גורם לכך שננצל את הזולת, הוא גורם לבעיות בינינו, ולבעיות בינינו לבין הטבע. וזה לא הכול, אלא האגו האמיתי מתגלה רק כאשר האדם מתחיל את ההתפתחות הרוחנית שלו, כאשר הוא מתחיל לשאול "מה הטעם בחיי?" ומגיע למקורות הקבלה. האדם מגיע למורה וקבוצה שבה הוא לומד, ואז מתגלה בו כל המערכת הזו, מתגלה התהום השחורה של האגו האמיתי, ואז הוא מרגיש מהו הטבע שלו, ועד כמה האגו עוצר אותו מהתקדמות לרוחניות.
למרות שרוב הרצונות שלנו אגואיסטיים, הם לא כל כך מפריעים לנו ברוחניות, אבל על ידי כל מה שחכמת הקבלה ממליצה לנו לנסות לעשות, לימוד, עבודה בקבוצה, נטייה לאהבת הזולת, חיבור עם הזולת וויתור, אנו מגלים עד כמה איננו נמשכים לזה, עד כמה האדם מסוגל לקבל על עצמו ולבצע כל דבר, חוץ מאשר חיבור עם הזולת, חוץ מהתחשבות בזולת.
כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, דווקא כאן אנו מגיעים לגילוי המשבר, לגילוי השבירה בינינו. והמקום שבו אנו מגלים את השבירה, את חוסר היכולת שלנו להתחבר עם האחרים, המקום הזה דורש תיקון. שם, אם איננו מוותרים לעצמנו, ומנסים כל הזמן ללחוץ על עצמנו ואיכשהו להיכנס לחיבור, אז אנחנו מגלים את המכות על פרעה.
אנחנו מגלים עשרה שלבים שבהם אנו רואים עד כמה הטבע שלנו הוא נגד העלייה הרוחנית, נגד הגילוי, שיש כוח אחד במציאות, כוח הנקרא הטבע, או א-לוהים, או הבורא, כי א-להים בגימטרייה שווה הטבע (= 86). והכוח הזה הוא באמת טוב ומיטיב לנו, אולם מכיוון שאנו מנוגדים לו, אנחנו מגלים את עצמנו כ"פרעה" לעומתו.
האדם מתחיל להכיר את הרע שבו כמין מפלצת עצומה, מאיימת ומפחידה. והמפלצת הזאת מתחילה להביא לאדם מכות פנימיות, הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא סובל ממנה, ואותו סבל שהאדם עובר מנתק אותו בהדרגה מהאגו שלו. אם האדם איננו מוותר, ואינו פוחד, אם הוא לא עוזב את הכול ובכל זאת ממשיך ונתמך על ידי הקבוצה, המורה והספרים, על ידי זה שהוא קובע לעצמו סדר נכון ללימוד, וקשר עם החברים שנמצאים באותה דרך, אז הוא עובר את עשר המכות ההכרחיות האלה.
זה נעשה כך בכוונה, כמו שהבורא אומר, אני הכבדתי את ליבו של פרעה שלך. כדי שתראה עד כמה האגו שלך גדול, עד כמה הוא חזק, עד כמה אתה שונא את הטבע שלך ומוכן לעזוב אותו ולהתחבר ולהידבק לטבע של הבורא, שהוא טבע של השפעה, של אהבת הזולת, של חיבור עם הזולת.
האדם אינו מסוגל להגיע להבנה, להכרה, להסכמה, למצב שהוא רוצה חיבור, לרצות להתעלות מעל האגו שלו, לפני שעוברות עליו כל עשר המכות. למרות שכל מכה ומכה שונה, כל מכה מלמדת את האדם כיצד להתייחס לאגו בצורה אחרת. בעקבות המכה האדם מבין כיצד לראות את פרעה שבו, את האגו שלו, ועד כמה האופנים של האגו שונים זה מזה.
האגו מתחיל להיראות לאדם על כל גווניו, דווקא מתוך כך שהאדם מכיר את כל הצורות השונות האלה של פרעה, אז על פני הצורות האלה באים לו הכלים הנכונים להכיר את הבורא, כי שניהם נמצאים כהעתקה זה מזה, פרעה והבורא. הבורא יצר את העולם על ידי החתימה שלו, הבורא הוא החותם, וכך נוצר ממנו העולם שלנו בצורה הפוכה לו, הנחתם. ככל שאנחנו לומדים לפרטים את כל צורות האגו שלנו, מתוך כך אנו גם יכולים להתחיל להבדיל בין כל הצורות, החוקים, הקשרים, שיש במערכת הא-לוהית.
לכן, עשר המכות מלמדות את האדם גם את עשר הצורות העיקריות של האגו, והן גם מנתקות אותו מהאגו על ידי הסבל, מפני שהוא מתחיל לשנוא, הוא מתחיל לזלזל, הוא ממש סובל, ואז הוא מתנתק בשמחה מהאגו שלו, מפני שהצרות והרגשת הרע מביאות אותו לחיבור עם הבורא. זה נקרא שפרעה מקריב את בני ישראל לאבינו שבשמים, 2 מפני שבהתגלותו, הוא עוזר לאדם לעזוב את מצרים ולברוח מחוץ למצרים, מחוץ לרצון לקבל. בינתיים הוא בורח למדבר, למצב ביניים, ולאחר מכן עליו להגיע לרצון להשפיע ולדבקות בבורא.
לכן פרעה הוא בעצם "עזר כנגדו", זה נקרא יצר הרע של האדם, שעליו כתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", 3 "כי המאור שבה מחזירו למוטב", זה מה שאנחנו רואים. לכן הבורא אומר "אני הכבדתי את ליבו של פרעה", מפני שכאשר הבורא מאיר באור שלו על האגו שלנו, הוא מעורר בכך את האגו להראות את עצמו. וכאשר אנחנו רואים באור העליון מה קורה בתוך האגו, אז אנחנו מסוגלים להתנתק ממנו. ובמידה שהאדם מתנתק מפרעה, הוא כבר מתחבר עם הבורא.
זהו תהליך ממושך. אנו רואים שבכל פעם פרעה מסכים ליציאת בני ישראל, ואז חוזר בו, וכך שוב ושוב. כשהוא כבר מסכים לחלוטין, הוא מסכים שייצאו הגברים בלבד. לאחר מכן הוא מסכים שייצאו עם הנשים, אבל בלי הצאן. לאחר מכן הוא מסכים לכל דבר, רק שיצאו. כלומר, פרעה עובד בתחכום יחד עם הבורא, כדי שהאדם שיהיה ביניהם, הנקודה שבלב, משה שבנו, הנקודה הזאת תגדל על פני כל הגילוויים של האגו, וכך נוכל, בכל העביות של פרעה לצאת ממצרים. כמו שכתוב גם בספר הזוהר, שפרעה מלווה את בני ישראל כשהם יוצאים ממצרים. ישראל לא יוצאים ממצרים, כלומר האדם לא עוזב את הרצון לקבל, כל עוד לא נופלים כל השרים של פרעה. כל עוד בעיני האדם יש עדיין רווח באגו, הוא אינו יכול לעזוב.
האדם צריך להגיע לחרטה גמורה ולהחלטה סופית, שאין לו יותר מה לעשות בתוך הטבע שבו הוא נולד והוא חייב לעלות לטבע השני, לטבע העליון. עד כדי כך שהוא מגיע להחלטה שהוא חייב לברוח ממצרים. כתוב שהמצרִים הם אלה שזירזו את בני ישראל לברוח, הם אלה שלחצו עליהם לצאת מהר ונתנו להם את כל הכלים, כלי זהב וכלי כסף, אור חסדים ואור חכמה. 4 בני ישראל יצאו ממצרים עם כלים רבים שהצטרפו אליהם. 5
האדם שיוצא ממצרים מתעלה מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלו, הוא לא רק בורח מהאגו שלו, אלא הוא גם לוקח ממצרים כלים רבים, שאיתם הוא ממשיך ולאחר מכן מתקן אותם, ובהם הוא מגלה את הבורא ובונה את הנשמה שלו. בסופו של דבר, הנשמה שלנו גם היא בנויה מאותו חומר שהיה לנו במצרים, מהאגו שלנו, אנחנו רק מתקנים אותו. כל ההבדל בין האדם המקולקל, שפרעה שולט עליו, הרצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, לבין האדם המתוקן, הוא שאותו רצון לקבל קיבל כוונה על מנת להשפיע. ההבדל הוא בכוונה, החומר נשאר אותו חומר. הרצון לקבל נשאר רצון לקבל. בצורה שבה אנחנו משתמשים בו, אנחנו קובעים אם אנחנו נמצאים במצרים או שאנחנו נמצאים כבר בארץ ישראל.
התהליך הזה חשוב מאוד, כי לאחר מכן, כשאנחנו נמצאים בכל התהליכים המתקדמים, בתיקונים, בכל החגים, בכל מה שאנו עוברים, אנו תמיד מזכירים את מצרים, "זכר ליציאת מצרים", כי כל המצבים הרוחניים שלנו, המצבים של ההתעלות, הגעתנו למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, הכול על בסיס יציאת מצרים. לכן התהליך הזה כל כך חשוב, הוא מהווה מהפך בחיי האדם שעושה את הקפיצה מעל הרצון לקבל, כי הוא קופץ ויוצא ממנו וכבר נכנס למימד העליון, לעולם הרוחני.
יש סימנים רבים בחג הפסח, מצה, שבעה ימים, עניין הפסח, פָּסח. החג מסמל את היציאה מהאגו שלנו, לכן אין לנו דבר יותר חשוב מיציאת מצרים. כך גם בחיי האדם, אם האדם יוצא ממצרים, סימן שהוא עבר את המחסום ומגיע כבר לשלב שממנו והלאה הוא הולך רק קדימה, אין חזרה, כבר אין לו קשר עם מצרים. יש מצווה לא לחזור למצרים, לא לרדת למצרים, וברוחניות זה כבר לא קורה, כי אנחנו תמיד בעלייה.