כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "בוא"
(שמות י', א' – י"ג, ט"ז)
בפרשת "בוא" הבורא אומר למשה "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו". 1 בפרשה הקודמת מסופר על שבע המכות הראשונות שבהן הבורא היכה את פרעה, ובפרשת "בוא" יש שלוש מכות נוספות: מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות. כשלבסוף בני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה.
יש בפרשה תהליכים רבים. תחילה משה בא אל פרעה ואומר לו שהבורא ייתן לו מכה, ופרעה לא כל כך פוחד. לאחר שפרעה מקבל את מכת הארבה הוא פוחד ואומר למשה שילך ויאמר לבורא שיסיר ממנו את המכה, ושוב הבורא מכביד את ליבו של פרעה, ומגיעה מכת חושך, יש חושך במצרים במשך שלושה ימים, רק לבני ישראל יש אור. ובסוף הפרשה אנו מגיעים למכת בכורות, ובני ישראל נדרשים לסמן בדם את המשקופים והמזוזות.
התורה לא מספרת לנו רק על מאורעות היסטוריים, או על כך שבגלגולים הקודמים שלנו היינו במצרים ובארץ ישראל. אלא היא מספרת לנו על הדרכים שבהן האדם עובר ממצב רוחני אחד למצב הרוחני הבא, עד שהוא מגיע למטרת הבריאה, ומשיג את ההשתוות והדבקות שלו בבורא. אנו נוצרנו כך, כדי שמהמצב שבו אנחנו נמצאים בעולם הזה, ומתפתחים בו החל מהדרגות הנמוכות ביותר שלנו, נגיע במהלך ההתפתחות למצב שבו מתפתחת הנקודה שבלב בתוך האדם. נקודה הדורשת את ההתפתחות הרוחנית. כאשר הנקודה הזאת באדם מתחילה לדרוש את ההתפתחות הרוחנית, הוא מתחיל לחפש כיצד הוא יכול לממש את אותה התפתחות, ואז הוא מגיע למקורות הנקראים "חכמת הקבלה".
בדורות הקודמים רק יחידי סגולה הגיעו לכך, ואילו בימינו המונים כבר משתוקקים לגלות מהי מטרת הבריאה וכיצד להגיע אליה. בהתאם לצורך הזה חכמת הקבלה אכן מתחילה להתגלות לכולם בהרחבה, ומספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע, כיצד לעבור את הדרך, את שלבי ההתפתחות, כדי להגיע מהמצב הנקרא "העולם הזה", ל"עולם הבא", העולם הרוחני. עלינו לגלות בעולם הזה את "מצרים". נראה שאנו כבר מתחילים לגלות ולהרגיש את מצרים בכל העולם, בכל מה שקורה איתנו על ידי הטבע, אנחנו מרגישים את המשבר הכללי שרק מחריף, ומנגד אנו חשים חוסר אונים להתמודד איתו. זוהי בעצם הקריאה הראשונה מצד הטבע, מצד הבורא, שמזמין אותנו להתפתחות רוחנית על ידי המצב שנקרא "שבע שנות רעב", כדי שנעבור בצורה טובה את השלבים שנכונו לנו בהתפתחות.
ואכן העולם נמצא במצב מיוחד מאוד, כמו שמספרים לנו המקובלים שהשיגו את תכלית הבריאה, את תכנית הבריאה, כמו שכתב גם בעל הסולם, שכל השלבים שעל האנושות לעבור, הם לשם ההתפתחות הרוחנית והכרת המימד העליון, הכרת העולם העליון.
העלייה הרוחנית הזאת נבנית מתוך הטבע שלנו המכונה "רצון לקבל" או "אגו". כיום אנו מתחילים להרגיש, שהאגו הוא מקור הרע שלנו, שבגללו אנו "אוכלים" זה את זה, רבים זה עם זה וכל הזמן רצים להשיג עוד ועוד. לאחר מכן אנחנו מתייאשים מהמירוץ, איננו יודעים מה לעשות עם החיים, שואלים בשביל מה אנו חיים? ואיננו מוצאים את התשובה.
האגו שלנו גורם לכך שננצל את הזולת, הוא גורם לבעיות בינינו, ולבעיות בינינו לבין הטבע. וזה לא הכול, אלא האגו האמיתי מתגלה רק כאשר האדם מתחיל את ההתפתחות הרוחנית שלו, כאשר הוא מתחיל לשאול "מה הטעם בחיי?" ומגיע למקורות הקבלה. האדם מגיע למורה וקבוצה שבה הוא לומד, ואז מתגלה בו כל המערכת הזו, מתגלה התהום השחורה של האגו האמיתי, ואז הוא מרגיש מהו הטבע שלו, ועד כמה האגו עוצר אותו מהתקדמות לרוחניות.
למרות שרוב הרצונות שלנו אגואיסטיים, הם לא כל כך מפריעים לנו ברוחניות, אבל על ידי כל מה שחכמת הקבלה ממליצה לנו לנסות לעשות, לימוד, עבודה בקבוצה, נטייה לאהבת הזולת, חיבור עם הזולת וויתור, אנו מגלים עד כמה איננו נמשכים לזה, עד כמה האדם מסוגל לקבל על עצמו ולבצע כל דבר, חוץ מאשר חיבור עם הזולת, חוץ מהתחשבות בזולת.
כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, דווקא כאן אנו מגיעים לגילוי המשבר, לגילוי השבירה בינינו. והמקום שבו אנו מגלים את השבירה, את חוסר היכולת שלנו להתחבר עם האחרים, המקום הזה דורש תיקון. שם, אם איננו מוותרים לעצמנו, ומנסים כל הזמן ללחוץ על עצמנו ואיכשהו להיכנס לחיבור, אז אנחנו מגלים את המכות על פרעה.
אנחנו מגלים עשרה שלבים שבהם אנו רואים עד כמה הטבע שלנו הוא נגד העלייה הרוחנית, נגד הגילוי, שיש כוח אחד במציאות, כוח הנקרא הטבע, או א-לוהים, או הבורא, כי א-להים בגימטרייה שווה הטבע (= 86). והכוח הזה הוא באמת טוב ומיטיב לנו, אולם מכיוון שאנו מנוגדים לו, אנחנו מגלים את עצמנו כ"פרעה" לעומתו.
האדם מתחיל להכיר את הרע שבו כמין מפלצת עצומה, מאיימת ומפחידה. והמפלצת הזאת מתחילה להביא לאדם מכות פנימיות, הוא מתחיל להרגיש עד כמה הוא סובל ממנה, ואותו סבל שהאדם עובר מנתק אותו בהדרגה מהאגו שלו. אם האדם איננו מוותר, ואינו פוחד, אם הוא לא עוזב את הכול ובכל זאת ממשיך ונתמך על ידי הקבוצה, המורה והספרים, על ידי זה שהוא קובע לעצמו סדר נכון ללימוד, וקשר עם החברים שנמצאים באותה דרך, אז הוא עובר את עשר המכות ההכרחיות האלה.
זה נעשה כך בכוונה, כמו שהבורא אומר, אני הכבדתי את ליבו של פרעה שלך. כדי שתראה עד כמה האגו שלך גדול, עד כמה הוא חזק, עד כמה אתה שונא את הטבע שלך ומוכן לעזוב אותו ולהתחבר ולהידבק לטבע של הבורא, שהוא טבע של השפעה, של אהבת הזולת, של חיבור עם הזולת.
האדם אינו מסוגל להגיע להבנה, להכרה, להסכמה, למצב שהוא רוצה חיבור, לרצות להתעלות מעל האגו שלו, לפני שעוברות עליו כל עשר המכות. למרות שכל מכה ומכה שונה, כל מכה מלמדת את האדם כיצד להתייחס לאגו בצורה אחרת. בעקבות המכה האדם מבין כיצד לראות את פרעה שבו, את האגו שלו, ועד כמה האופנים של האגו שונים זה מזה.
האגו מתחיל להיראות לאדם על כל גווניו, דווקא מתוך כך שהאדם מכיר את כל הצורות השונות האלה של פרעה, אז על פני הצורות האלה באים לו הכלים הנכונים להכיר את הבורא, כי שניהם נמצאים כהעתקה זה מזה, פרעה והבורא. הבורא יצר את העולם על ידי החתימה שלו, הבורא הוא החותם, וכך נוצר ממנו העולם שלנו בצורה הפוכה לו, הנחתם. ככל שאנחנו לומדים לפרטים את כל צורות האגו שלנו, מתוך כך אנו גם יכולים להתחיל להבדיל בין כל הצורות, החוקים, הקשרים, שיש במערכת הא-לוהית.
לכן, עשר המכות מלמדות את האדם גם את עשר הצורות העיקריות של האגו, והן גם מנתקות אותו מהאגו על ידי הסבל, מפני שהוא מתחיל לשנוא, הוא מתחיל לזלזל, הוא ממש סובל, ואז הוא מתנתק בשמחה מהאגו שלו, מפני שהצרות והרגשת הרע מביאות אותו לחיבור עם הבורא. זה נקרא שפרעה מקריב את בני ישראל לאבינו שבשמים, 2 מפני שבהתגלותו, הוא עוזר לאדם לעזוב את מצרים ולברוח מחוץ למצרים, מחוץ לרצון לקבל. בינתיים הוא בורח למדבר, למצב ביניים, ולאחר מכן עליו להגיע לרצון להשפיע ולדבקות בבורא.
לכן פרעה הוא בעצם "עזר כנגדו", זה נקרא יצר הרע של האדם, שעליו כתוב "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", 3 "כי המאור שבה מחזירו למוטב", זה מה שאנחנו רואים. לכן הבורא אומר "אני הכבדתי את ליבו של פרעה", מפני שכאשר הבורא מאיר באור שלו על האגו שלנו, הוא מעורר בכך את האגו להראות את עצמו. וכאשר אנחנו רואים באור העליון מה קורה בתוך האגו, אז אנחנו מסוגלים להתנתק ממנו. ובמידה שהאדם מתנתק מפרעה, הוא כבר מתחבר עם הבורא.
זהו תהליך ממושך. אנו רואים שבכל פעם פרעה מסכים ליציאת בני ישראל, ואז חוזר בו, וכך שוב ושוב. כשהוא כבר מסכים לחלוטין, הוא מסכים שייצאו הגברים בלבד. לאחר מכן הוא מסכים שייצאו עם הנשים, אבל בלי הצאן. לאחר מכן הוא מסכים לכל דבר, רק שיצאו. כלומר, פרעה עובד בתחכום יחד עם הבורא, כדי שהאדם שיהיה ביניהם, הנקודה שבלב, משה שבנו, הנקודה הזאת תגדל על פני כל הגילוויים של האגו, וכך נוכל, בכל העביות של פרעה לצאת ממצרים. כמו שכתוב גם בספר הזוהר, שפרעה מלווה את בני ישראל כשהם יוצאים ממצרים. ישראל לא יוצאים ממצרים, כלומר האדם לא עוזב את הרצון לקבל, כל עוד לא נופלים כל השרים של פרעה. כל עוד בעיני האדם יש עדיין רווח באגו, הוא אינו יכול לעזוב.
האדם צריך להגיע לחרטה גמורה ולהחלטה סופית, שאין לו יותר מה לעשות בתוך הטבע שבו הוא נולד והוא חייב לעלות לטבע השני, לטבע העליון. עד כדי כך שהוא מגיע להחלטה שהוא חייב לברוח ממצרים. כתוב שהמצרִים הם אלה שזירזו את בני ישראל לברוח, הם אלה שלחצו עליהם לצאת מהר ונתנו להם את כל הכלים, כלי זהב וכלי כסף, אור חסדים ואור חכמה. 4 בני ישראל יצאו ממצרים עם כלים רבים שהצטרפו אליהם. 5
האדם שיוצא ממצרים מתעלה מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלו, הוא לא רק בורח מהאגו שלו, אלא הוא גם לוקח ממצרים כלים רבים, שאיתם הוא ממשיך ולאחר מכן מתקן אותם, ובהם הוא מגלה את הבורא ובונה את הנשמה שלו. בסופו של דבר, הנשמה שלנו גם היא בנויה מאותו חומר שהיה לנו במצרים, מהאגו שלנו, אנחנו רק מתקנים אותו. כל ההבדל בין האדם המקולקל, שפרעה שולט עליו, הרצון לקבל בכוונה על מנת לקבל, לבין האדם המתוקן, הוא שאותו רצון לקבל קיבל כוונה על מנת להשפיע. ההבדל הוא בכוונה, החומר נשאר אותו חומר. הרצון לקבל נשאר רצון לקבל. בצורה שבה אנחנו משתמשים בו, אנחנו קובעים אם אנחנו נמצאים במצרים או שאנחנו נמצאים כבר בארץ ישראל.
התהליך הזה חשוב מאוד, כי לאחר מכן, כשאנחנו נמצאים בכל התהליכים המתקדמים, בתיקונים, בכל החגים, בכל מה שאנו עוברים, אנו תמיד מזכירים את מצרים, "זכר ליציאת מצרים", כי כל המצבים הרוחניים שלנו, המצבים של ההתעלות, הגעתנו למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, הכול על בסיס יציאת מצרים. לכן התהליך הזה כל כך חשוב, הוא מהווה מהפך בחיי האדם שעושה את הקפיצה מעל הרצון לקבל, כי הוא קופץ ויוצא ממנו וכבר נכנס למימד העליון, לעולם הרוחני.
יש סימנים רבים בחג הפסח, מצה, שבעה ימים, עניין הפסח, פָּסח. החג מסמל את היציאה מהאגו שלנו, לכן אין לנו דבר יותר חשוב מיציאת מצרים. כך גם בחיי האדם, אם האדם יוצא ממצרים, סימן שהוא עבר את המחסום ומגיע כבר לשלב שממנו והלאה הוא הולך רק קדימה, אין חזרה, כבר אין לו קשר עם מצרים. יש מצווה לא לחזור למצרים, לא לרדת למצרים, וברוחניות זה כבר לא קורה, כי אנחנו תמיד בעלייה.
"שה לבית אבות"
"לא יצאו ישראל ממצרים, עד שנשברו מממשלתם כל השרים שלהם למעלה. ויצאו ישראל מרשותם, ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו. כמ"ש, כי לי בני ישראל עבדים, עבַדיי הם. מהו הטעם שעבַדיי הם? הוא,כמ"ש אח"כ, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהוצאתי אותם מרשות אחרת, והבאתי אותם לרשותי."
זוהר לעם, בוא, 165
יש לנו רצון לקבל אגואיסטי מגוון מאוד, יש בו תרי"ג רצונות. כשאנו רוצים לבנות רוחניות, אנחנו בונים אותה מעליו, בצורה התואמת בדיוק לאותו רצון לקבל, רק הפוך, כמו חותם ונחתם. הגשמיות למטה והרוחניות למעלה. לכן, ספר הזוהר מספר, שכל עוד השׂרים של פרעה וכל התכונות הגשמיות, אותם רצונות בכוונה על מנת לקבל, עדיין שולטים באדם, והאגו שלנו, הרצון לקבל לא נופל, אז הרצון להשפיע לא יכול לקום. כי הרצון לקבל והרצון להשפיע צריכים להיות זה כנגד זה, כמו שכתוב, "זה לעומת זה עשה הא-להים" 6 (ראו שרטוט מס' 1).
הבורא ברא רצון אחד, והרצון הזה הוא לא טוב ולא רע, הוא חומר, כל השאלה היא איך האדם משתמש בו. כלומר, תלוי איך מכוונים את האדם. או שנותנים לו חינוך טוב ויפה, או להיפך, מחנכים אותו להיות אכזרי, לדרוס את כולם, לנצל את כולם. הכול תלוי באדם, אולם התכונות שאיתן הוא נולד, הכוחות שלו, היכולות שלו, כל מה שקיבל מהטבע, הם ניטראליים, והם יכולים לשמש לטוב או לרע, תלוי איך האדם משתמש בהם.
לכן כל עוד שרי מצרים, אותם שרי פרעה, הכוונות האכזריות לנצל הכול, לסחוב ולסחוט מהעולם הכול, כמו שאדם בדרך כלל רוצה, כל עוד המגמה הזאת באדם לא מנוטרלת, לא יכול להיות שהוא עובר לכוונה על מנת להשפיע, ל"ואהבת לרעך כמוך". אדם יכול להשתמש ברצון שלו לטובת עצמו או לטובת הזולת. ואם הוא משתמש בו לטובת הזולת, הוא מגלה את ההתאמה שלו לבורא.
לכן כל עוד האדם לא בדק, ראה, הרגיש, והתייאש מכל הרצונות האגואיסטיים שלו, כל עוד הוא לא רואה שהרצונות ממש הורגים אותו, הורסים אותו, שהם השונאים שלו, הוא אינו יכול לברוח ממצרים. ניתן לומר, ששבע שנות הרעב ועשר המכות חותמות את הסכמת האדם, ונותר לו רק רצון אחד, לברוח משם, ואפילו אותם רצונות שלא עברו עדיין את המכות עד הסוף, עד לעומק הסופי ונקראים עדיין ה"מצרִים שבו", בורחים יחד עימו. כי יש בו גם את משה ואהרון, ואלה שקרובים אליהם, ולאחר מכן את בני ישראל, שמתחלקים לכהן, לוי, ישראל, המצרִים בהם נכללים פרעה, שרי פרעה, ועובדי פרעה למיניהם, ועד המצרִים הפשוטים.
לכן אדם שבורח ממצרים, כשהוא מתעלה מעל האגו שלו, לוקח מהמצב שלו רק את הרצונות שהוא מסוגל לקחת, ורבים מהרצונות שלו נשארים במצרים. מצרים נשארת במקום, גם פרעה נשאר בינתיים במקומו, רק לאחר מכן האדם לוקח משם בהדרגה רצונות ומתקן אותם, אולם חלק מהרצונות, למרות שהם נחשבים עדיין מצרִים, אגואיסטים, בורחים יחד עם בני ישראל.
יש כאן ערבוביה, שילוב בין כל הרצונות שבאדם, מדובר בתרי"ג רצונות לעומק של מאה עשרים וחמש מדרגות, לכן לא הכול מתעורר. אדם שיוצא ממצרים לוקח מהמצרים רק את הבצק והכלים ובורח. ולפי הסיפור ודאי שהוא לוקח את הצאן ואת כל מה שיש, עד כמה שהוא יכול, כלומר, לאדם שבורח נשארים עוד כלים רבים, רצונות, שנמצאים עדיין במצרים, ורק לאחר מכן הם מצטרפים, אבל לפחות את השלב הראשון, את שלב הבריחה, ההתעלות מעל האגו שלו, הוא עושה, וזה נקרא מַעֲבר המחסום.
האם תהליך עשר המכות הוא תהליך פנימי, פרטי של האדם, או שאפשר לעבור אותו גם בקבוצה?
בדרך כלל המקובלים עוברים את התהליך הזה בצורה פרטית, כי האדם מקבל מהאגו שלו כאלה אכזבות, שהוא מתנתק ממנו ואינו מסוגל להשתמש בו יותר. אין ספק שהרבה יותר קל בקבוצה. האווירה הכללית של הקבוצה, שכולה נמשכת לזה, היא שמחזיקה אותו, וזו יכולה להיות אפילו קבוצה קטנה, או קבוצה בתחילת התפתחותה, בכל זאת המגמה של הקבוצה, האידיאל שלה נמצא, והוא שמחזיק את האדם ולא נותן לו לברוח מהמערכה.
לכן עניין הקבוצה חשוב ביותר, אם בזמן המכה האדם מחזיק בה, הוא מצליח לעבור את המכה וגם מודע לכך שהיא עוזרת לו. ואז הוא אכן אומר לעצמו "אני מתחרט, אני לא רוצה יותר להיות בכוונה על מנת לקבל, אני רוצה להיות רק בכוונה על מנת להשפיע". למרות זאת הוא רואה שלאחר מכן, בהדרגה הוא שוב יורד, ושוב נמצא בכוונה על מנת לקבל, ומגיעות לו שוב אותן מחשבות, ואותם ברורים והבחנות פנימיות. האדם רואה שבדרגה נמוכה יותר, עמוקה יותר בתוך הרצון לקבל, הוא עדיין לא הכריע שהוא רוצה להתעלות, כי עשר המכות הן לא עשר מכות שונות באופיין, אלא הן שונות בעובי, הן יותר ויותר עמוקות.
בפעם הקודמת האדם התחרט והחליט לא להשתמש יותר ברצון לקבל, והפעם הוא רואה שבאמת, מכה כזו לאגו הוא עוד לא עבר, כך הוא לומד שאסור לו להשתמש באגו הזה, שהוא אינו רוצה ואינו מסכים עם האגו שלו. כך הוא עובר את המכות, ואם יש לידו סביבה חזקה, נכונה, אז הוא עובר את המצבים הללו בהתפעלות, ואינו שוכח, הוא מודע לכך שהוא עובר מכה שעוזרת לו להתנתק, להתנקות מהאגו שלו.
לכן בדרך הרוחנית חייבים להיות יחד, כי תלמיד אינו יכול לעבור לבד את המצב הזה ללא חיזוק מרבו ומהקבוצה. לא שזה בלתי אפשרי, אלא עלינו לעשות זאת מהר ותכליתי. המכות עצמן חדות מאוד, חוזרות ונשנות, לכן הכול תלוי כיצד אנו מארגנים את עצמנו. אם אנחנו מאורגנים היטב לקבל את המכות האלה, כלומר, להתייאש מהאגו שלנו, אז המכות יגיעו. הכול תלוי בארגון שלנו, בקשר בינינו, ועד כמה אנו נכונים באמת להתייאש מהרצון שלנו, מהטבע שלנו.
האם האנושות תחווה את עשר המכות בצורת אסונות?
לא. ודאי שאם נתקדם לפי הדרך שחכמת הקבלה מתווה לנו, התהליך לא יהיה קשור למכות הטבע. כל מכות הטבע, כל המשבר הפיננסי, בעיות במשפחה, העלייה במספר הזוגות שמתגרשים, השימוש הגובר בסמים, הטרור, כל אלה נועדו רק לקרב אותנו, כדי לעורר בנו את שבע שנות הרעב, אבל המכות עצמן הן חרטה על הטבע שלנו. שבע שנות הרעב הן כשאדם שואל "בשביל מה אני חי?", הוא מיואש, מאוכזב, חלש, חסר רצון, חסר מוטיבציה לעשות משהו, אלה דברים כלליים שהעולם מתחיל להרגיש. אבל המכות עצמן, אלה כבר מכות מטרתיות נגד פרעה, הן כבר מכוונות לכך שהאדם יגלה שהן בגלל האגו שלו, והוא לא רוצה להיות בו, הוא רוצה להתעלות מעליו, ואז הוא גם שמח במכות האלה.
האדם שמח בהן, כי הוא מרגיש שעל ידן הוא יוצא מהאגו, רק בזמן המכה קשה לו. כמו אדם חולה שצריך לקבל טיפול, הטיפול עצמו קשה, לא נעים, אבל הוא יודע שעל ידי הטיפול הלא נעים הוא משיג בריאות. כך אדם שמתקדם לפי חכמת הקבלה, הקבוצה, והקשר שלו עם המורה, הם אלה שמחזיקים אותו, הם פשוט מצילים אותו. לכן, עלינו להשתדל לעבור את עשר המכות האלה בצורה פנימית מהירה. "אנחנו", הכוונה היא גם לכל האנושות.
מכת הארבה וגם המכות הקודמות באו בצורה של בעלי חיים שמזיקים לאדם. אנו נמצאים בימים שהמצב האקולוגי רע מאוד, מה עומד לפנינו?
אנו צפויים למכת רעב, ואני מקווה שהיא לא תרד לעולם ולא נצטרך לחוות אותה, אבל אנו נמצאים מול בעיה גדולה מאוד. למרות ההתקדמות הטכנולוגית בתחום האגרוטכניקה, 7 בגידול תבואה, וביצור חלב ובשר, עדיין קיימת בעיית רעב גדולה בעולם.
הכול תלוי באיזון עם הטבע, נקווה שבעקבות ההסברה שתיעשה, המכות האלה יורגשו במידה פחותה, כי הן חייבות לעבור על האדם, על האגו שלו, על פרעה שבו, כדי שיתחיל להקשיב. פרעה נותן לנו דוגמה יפה, מתי הוא מתחיל להקשיב? אחרי כל מכה ומכה הוא כביכול מפנה מקום, עוזב, מפסיק לשלוט על בני ישראל, מפסיק לשלוט על הנקודה שבלב של האדם שרוצה לעלות מעל האגו שלו, עד שמשה מחליט שהוא לא משאיר את ה"פרסה" במצרים, אלא מוציא את כולם מעל הפרסה. 8 זאת אומרת, פרעה מסכים לכך שחלק מהכלים השבורים יתעלו לעולם האצילות.
אחרי מכת הארבה מגיעה מכת החושך, במושבותיהם של בני ישראל יש אור ואילו אצל המצרים חושך. מהי מכת החושך בתהליך ההתפתחות שלנו?
אדם מתחיל לגלות שרק בכלים דהשפעה הוא יכול להשיג אור. לפני כן הוא אפילו אינו יודע לקראת מה הוא הולך, לפני כן אסור לו לראות שבכלים דהשפעה יש אור, כי אז הוא היה מיד מקבל את האור בכוונה על מנת לקבל. עכשיו הוא רואה שאם הוא משיג כלים דקבלה, זה נותן לו אור להתפתחות. והאור שהוא מרגיש הוא בכלים של ישראל, בכלים שהם מכוונים להשפעה.
כלומר, אחרי המכות הקודמות האדם כבר נזהר ומשתמש באור שנמצא, למרות שהוא עדיין אור קטן, הארה קטנה, אבל הוא כבר משתמש באור הזה רק בכוונה על מנת להשפיע. זו נקראת הארה שמאירה בתוך כלים דהשפעה, בתוך בתי ישראל.
המכה העשירית והאחרונה היא מכת בכורות. מי הם הבכורות ובמה הם אשמים? למה בחרו בהם כקורבנות?
בכורות אלה יסודות, הבכור הוא הראשון, היסוד של מדרגה עליונה יותר. אדם שמגיע ליסוד הזה ועובר אותו, זה סימן שהוא יכול להיכנס למדרגה עליונה יותר, למדרגה הרוחנית, להתנתק ממצרים.

אדם שיכול להתמודד עם אור החכמה, ולומר שכנגד הכלים של מצרים הוא אינו צריך את אור החכמה, אלא מעדיף את אור החסדים, זה נקרא שהוא עובר את מכת בכורות ויכול להתעלות לדרגת "חפץ חסד". זו יציאת מצרים, שהאדם מוכן לזה, אפילו שמאירים לו באור חכמה בכלים דקבלה, הוא אומר: לא, עם זה אני לא מסכים, זו בשבילי מכה.
בהמשך הפרשה הבורא מצווה על משה ואהרון לקבוע את חודש ניסן כראש החודשים. הוא אומר להם שבעשירי לחודש ניסן צריך כל אחד מבני ישראל לקחת שׂה אחד לבית, לשחוט אותו ולסמן את המזוזות והמשקופים. כשהמלאך יבוא, זה יהיה הסימן עבורו לפסוח על בתי ישראל. לאן התהליך הזה מכוון אותנו בעבודה הפנימית שלנו, בהתפתחות הרוחנית שלנו?
ב"תלמוד עשר הספירות" ובכתבי האר"י כתוב הרבה על דם, מזוזות ומשקוף, אלה תיקונים גדולים מג"ר דאצילות. כשאנו עושים את הפעולות האלה ביציאת מצרים הפנימית של כל אחד ואחד, אנו עושים את התיקונים האלה במצבים הקטנים של גילוי החכמה ובדרגת דומם.
דם, משקוף ומזוזה הם בלבושים ובהיכלות שלנו. בעתיד נצטרך לעשות את התיקונים האלה כשנגיע לארץ ישראל. אלה תיקונים שבהם אנו בונים את הכלי שיכול לקבל את גילוי הא-לוהות, כמו תיבת נוח, רחם, אוהל מועד ובית המקדש.
בחצות הלילה הבורא עובר בכל מצרים ומכה את כל הבכורות. מה זה בדיוק "חצות הלילה", למה דווקא בחצות?
"חצות הלילה" הכוונה שאנו מתחילים את תיקון הכלים, זהו אור גדול מאוד שמאיר לנו מהמערכת העליונה, מאבא ואימא דאצילות. אנו לומדים שזיווג בחצות הלילה זה באבא ואימא עליונים, משם מגיע האור.
האור הזה כל כך גדול כלפי הכלים שלנו שהוא מביא לנו חושך, איננו יכולים לקבל אותו בתוך הכלים שלנו, אין לנו שום אפשרות לקבל אותו, ולכן במקום האור אנחנו רואים את החושך. בטבע אין כלל חושך, אלא חוסר היכולת לקבל את האור בצורה נכונה הוא שמביא לנו את החושך.
נניח מישהו מדבר על חכמה שאינני יכול להבין, אז בשבילי זה חושך, אמנם החכמה נמצאת, אבל אני לא מסוגל להבין אותה, אני אטוּם. זה נקרא "חצות הלילה", עד חצות הלילה אנחנו נמצאים בתיקונים מיוחדים, במה שנקרא "קריאת שמע על המיטה", ובחצות הלילה מתחיל זיווג דאבא ואימא עליונים, הם כבר מכינים את הכלים לאור שיבוא. לאחר מכן על ידי התיקונים שלהם אנו מגיעים לתיקון הכלים, ומתחילים לקבל בהם את האורות, ולגלות את האור בתוך הכלי, זה נקרא שאנו מגיעים לעמוד השחר, לקו האמצעי.
לאחר המכה, בחצות הלילה פרעה מזמין את משה ואהרון, ואומר להם קומו, צאו מתוך עמי, אתם ובני ישראל, לכו עִבדו את ה' ובירכתם גם אותי. לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים הם עושים פעולה תמוהה, הם לוקחים ממצרים כלי זהב וכלי כסף. מדוע הניצול הזה? בני ישראל יוצאים ממצרים, מדוע הם צריכים לקחת איתם כלי זהב וכלי כסף, האם זה השכר על שנות העבדות? מה מבטאת הפעולה הזאת?
הבורא בכוונה נתן למצרִים את הרצון למסור את הכלים האלה. זה לא שכר, אלא זה מבטא עד כמה האדם מסוגל לקחת את הרצונות האגואיסטיים שלו, ולהתעלות איתם בכוונה על מנת להשפיע. "בני ישראל" משמע הכוונה על מנת להשפיע. "ישראל" נקרא ישר-אל, הכוונה בלבד, ולא הרצון. "מצרים" זו הכוונה על מנת לקבל, הכוונה בלבד. אז בני ישראל שבורחים ממצרים, זה אומר שהכוונות על מנת להשפיע שבאדם התחזקו. האדם חייב לקחת את הרצונות שלו, הנקראים "מצרים", הכלים שהשתמש בהם בכוונה על מנת לקבל, ולצרף אותם לכוונה החדשה על מנת להשפיע. זה נקרא שבני ישראל, הכוונות על מנת להשפיע, מוציאים את הכלים, מוציאים את הרצונות ממצרים, ואז כבר יש לאדם מחוץ למצרים, מחוץ לאגו שלו, רצונות בכוונה על מנת להשפיע (ראו שרטוט מס' 2).
הכלים שהאדם סוחב מהמצרים נקראים רצונות. הכלים ל"אור חסדים" נקראים "כלי כסף", וכלים לאור חכמה נקראים "כלי זהב", בני ישראל, הכוונות על מנת להשפיע הצילו אותם. כך יוצאים ממצרים, אי אפשר לצאת אחרת. לכן קודם פרעה מוכן שרק הגברים ייצאו, גברים ללא נשים, כלומר בלי כלי קבלה, שהם לא יכולים בלעדיהם. לאחר מכן הוא מוכן שייצאו עם הנשים, אבל בלי הילדים, ולאחר מכן מוכן שכולם ייצאו, אבל בלי הצאן. 9 כל פעם היה ויתור, כי אי אפשר לצאת ממצרים במחשבה בלבד, אלא אדם חייב להוציא את הכלים, הוא חייב להפוך את כל מצרים לקדושה, הוא חייב לקחת את כל הרצונות האלה ולהביא אותם לכוונה על מנת להשפיע.
"ויהי בחצי הלילה"
"כל בכור. בכור הוא בחינת חכמה. וכל בכור, מורה, שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם. כל אלו המדרגות השולטות מכוח החכמה שלהם, שהיא חכמת מצרים, שכתוב, כל בכור בארץ מצרים."
זוהר לעם, בוא, 118
ביציאה ממצרים, חוץ מלקחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות, יש תהליך מיוחד שבו מכינים בצק. הבצק לא מספיק לתפוח ומחמיץ לכן אוכלים מצות. מה התהליך הזה מסמל ברוחניות?
אכילת לחם עוני הכוונה, שלא צריכים שום דבר מלבד כלים דהשפעה.
מצות הם כלים דהשפעה?
לחם מסמל כלים דהשפעה, אור חסדים. ולחם עוני במיוחד, כי הוא ו"ק של המדרגה, רק בצורה כזאת הרצונות שלנו יכולים להתנתק מהאגו הנקרא מצרים. כשאנו עוזבים את הרצון לקבל ומתעלים, מצד אחד מאיר אור גדול מאוד, כי זה חושך מצרים, הוא נקרא ג"ר דחכמה, אור חכמה גדול מאד, אבל איננו מסוגלים לקבל אותו, לכן עבורנו הוא כחושך. מצד אחר, האדם מבין שזה אור גדול מאוד, אבל עבורו הוא חושך וזה מספיק, כי כדי ללכת בחושך הוא אינו צריך דבר מלבד הארה קטנה מאוד של חסדים. נכון שסביבו הבורא, אור החכמה העצום מאיר לו, אך כלום לא מובן לו מזה. בשבילו זה חושך ממש, אין אור, אין שום הבנה, אין שום השגה, אין שום הרגשה, כלום. האדם מחזיק רק בדבר אחד, מעט הארת החסדים שיש, הנקראת "לחם עוני" בלבד.
איך מתגלה הצורך באחדות בכל סיפור המכות והיציאה ממצרים?
אדם שאינו נמצא בסביבה נכונה, כלומר בחברה, בחיבור עם מורה, עם ספרים, עם חברים, כלל לא מגיע ולא מתפתח לדרגה שבה הוא מרגיש את המכות האלה ואינו יוצא מהאגו שלו. האגו הוא כלפי הזולת, אם האדם לא עובד כלפי הזולת, אם הוא לא רוצה לנסות להתעלות מעל האגו הזה, הוא לא יגיע להכרת הרע. אין לו דרך אחרת להשיג את הצורך באחדות. לכן צריך להיות ברור, שהאדם חייב להיות כעם ישראל, כבני ישראל, כחברים הקשורים יחד.
האדם חייב להיות בסביבה. הסביבה יכולה להיות מפוזרת בכל העולם, אבל הוא חייב להרגיש אותם, הוא חייב להרגיש את התמיכה מהם, להשתוקק להיות איתם יחד, זה מה שיש לנו. אם האדם לא מרגיש, אז הוא חייב להקדיש לזה תשומת לב, זמן, לפתח רגישות לזה.
יש מקרים שבהם ככל שהאדם מתקדם יותר, הוא מרגיש שבמקום לשנוא את פרעה, הוא שונא את הבורא יותר ויותר. הרגשות האלה מתחלפים, העיקר לא לעזוב. אפשר לומר שלבורא לא חשוב מה אדם חושב עליו, אלא רק שהאדם לא יעזוב את הבורא. תחשוב עליו טוב, תחשוב עליו רע, לא חשוב, העיקר שתישאר. בצורה כזו האדם נמצא כבר בהתקדמות. ודאי ש"כל הפוסל במומו פוסל". 10 אדם שנמצא עדיין במצב מקולקל, נקרא רשע, כי הוא מרשיע את הבורא, שונא אותו. הוא מרגיש שהוא סובל ממנו, שהבורא עושה לו את כל הרע ולא אף אחד אחר. עד שהאדם מתחיל לקבל אור, מנה אחר מנה, ומתחיל להבין שמהבורא לא בא רע אלא כל טוב, ורק בו בלבד מתרחש הרע, הטוב שמגיע מהבורא מתהפך בו לרע. הוא מתחיל להרגיש זאת אפילו קצת לפני שהמכות מגיעות אליו.
מה מרגיש אדם שעובר את המכות האלה, יוצא למדבר ונכנס לארץ ישראל?
אלה מכות אחרות לגמרי, לא מכות כמו שאנו רגילים לחשוב עליהן. המכה איננה בהרגשה רעה, כמו שאנו מתארים לעצמנו. המכה היא בכך שהאדם מתחיל לקבוע שהאגו שלו, הטבע שלו, רע. ההבחנה הזאת נקראת "מכה". אחרת זו לא מכה מתוך עשר המכות. המכה מצביעה לאדם על הסיבה לרע, ולא על הרע עצמו.
במכות האלה אין כל כך הרבה סבל, אנשים סובלים בעולם שלנו הרבה יותר מאשר הסבל מעשר המכות. והעיקר הוא שהאדם מקבל באמצעותן קשר ישיר לבורא ומבין שהסבל נגרם לו בגלל שהוא נמצא בכוונה אגואיסטית, ואם הוא ייפטר מהתכונה הזאת, אם הוא יתעלה מעליה, הוא לא יסבול. האדם מרגיש שהוא לא רוצה להיפטר מהסבל כדי לא לסבול יותר, הוא נמצא כבר אחרי מצב של שבע שנות רעב, ולכן הוא רוצה להיפטר מהסבל בגלל שהוא רואה עד כמה הוא נבזה, עד כמה הוא רע, והוא רע במיוחד כלפי הסביבה. כשהוא מתחיל להרגיש שהוא רע כלפי הסביבה, המכה הזו באמת מכה.
יש כאן כמה הבחנות, בורא, אדם, פרעה, הרגשת הרע, והסיבה להרגשת הרע כנגד ההרגשה הטובה. אדם אינו רוצה לברוח מהמכה, לא זאת הבעיה. על ידי המכה הוא משיג את הסיבות הנכונות למכה, ורוצה להתעלות מעל המכה להשפעה, ולא סתם לברוח ממנה. הוא רוצה להיות קשור לבורא, הוא רוצה להתנתק מפרעה, הוא לא רוצה סתם להתנתק מהרע, אלא עובר מהבחנות של מר ומתוק להבחנות של אמת ושקר, ורוצה להחזיק באמת. לכן עשר המכות מעלות אותו בסופו של דבר מעבר למצרים.

בכל ה"ארץ", משמע בכל הרצון, כלומר, צריכים לספר את סיפור יציאת מצרים שעבר על כל הרצון. לעבור עם ההבחנות האלה בכל תרי"ג הרצונות שלנו, ובכולם לעלות מעל מצרים, ולספר לאחר מכן בשבח יציאת מצרים, על מה שעשה לנו האור העליון, הבורא, וכך נגיע לגמר התיקון. בכל שלב ושלב אנו מזכירים את "זכר יציאת מצרים", כי למעשה אנו תמיד יוצאים ממצרים. לכן כתוב, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", 11 זה באמת כך, כי התהליך הזה, הפעולות האלה נמשכות עד גמר התיקון.
"לספר בשבח יציאת מצרים"
"כל אדם המספר ביציאת מצרים. ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזהו אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.
בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם".
זוהר לעם, בוא, 179-180