כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

הפרשה מתחילה בפסוק "דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן". 4 

האדם צריך להגיע קודם כל למצב שהוא מכיר בכך שמגיע לו להקריב קורבן, גם מהצד הרע וגם מהצד הטוב. מהצד הרע, משום שהוא גילה את הרע שבו והוא באמת נמצא הפוך מההשפעה, מהאהבה, ממה שהבורא דורש. מהצד הטוב זה כל התיקון שלנו, כלל המצוות, זה נקרא לתקן את האגו שלנו "לעשות מצוות". יש לנו תרי"ג רצונות אגואיסטיים בנשמה, שאת כולם עלינו לתקן, לשימוש של השפעה ואהבה לזולת. לכן זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". 5 כלומר, את כל הרצונות שלו, שהם כולם לעצמו, על האדם להפוך לטובת הזולת. אלה לא סתם מילים יפות, כמו שכולם חושבים ואומרים היום, אלא האדם חייב ממש לעשות כך, הלכה למעשה.
הרצונות האלה מתגלים אחד אחד, מהקל אל הכבד, תחילה האדם מתקן רצונות קטנים בכוונה על מנת להשפיע, כי בהם אין כל כך הרבה מכשולים, אין לו מהם כל כך דחייה ושנאה לזולת, וכדאי לו לעשות זאת, כי כך הוא מתקדם לקראת המטרה הרוחנית. ההתקדמות היא על ידי האור העליון, שהוא מזמין בזמן לימוד חכמת הקבלה, הוא מזמין הארה ומגלה בזמן לימוד הקבלה עד כמה הוא רע, ואז מצטער על כך, כל זאת מתגלה, מתוך קריאה בספר, מתוך החומר שמלמד אותו מה הכוונה להיות "טוב". אותו אור שגילה לו את הרע, מתקן אותו בהדרגה והופך את הרצונות האלה שבו לטובים. זה נקרא אדם שמקריב קורבן, תחילה הוא מגלה את החטא שלו, ורואה שעל ידי התיקון שלו הוא יכול להתקרב להשפעה, להתקרב לבורא. המילה קורבן מקורה במילה קרוב.

האם קודם צריך להיות אדם שרואה שהוא מלא חסרונות?
כן, רק יהודי, ובמיוחד ישראל, יכול לעשות זאת, למרות שגם לאומות העולם יש בזה עבודה, אולם ישראל, ישר-אל, רוצה לעשות זאת מעל לכל, וזאת כדי להתקרב לבורא, כדי שתהיה לו צורה כמו לכוח העליון, שכולו השפעה ואהבה.
 

למה נועד התיאור המפורט של הכנת הקורבנות, תיאור מדויק כמו מתכון להכנת עוגה?
חכמת הקבלה מדברת על מבנה הנשמה שהיא בעלת תרי"ג רצונות. בכל רצון ורצון מתוך תרי"ג הרצונות האלה יש חמש דרגות עביות, החל מהדרגה הקטנה ביותר ועד לדרגה הגדולה ביותר. מדובר על גודל כוח הרצון, ובכל רצון, אפילו ברצון לעוגה, יש חמש רמות של כוח רצון כלפי אותה עוגה. כך בכל תרי"ג הרצונות, בכל רצון ורצון יש לאדם אפשרות להיות באחת מחמש דרגות כוח הרצון, העביות, וכל הרצונות האלה נמצאים כל רגע ורגע בהתמזגות שונה ביניהם. כלומר בצורה שמשתנה כל הזמן.
לכן כשאדם קורא את תורת משה, בצורה שבה הוא ביטא את המורכבות הזו בשפת הענפים, ביונים, בדגים, בבקר, בצאן ועוד, הוא מתפלא שאפשר לבטא את התיקונים, את השמות של הרצונות, בכאלה סיפורים פשוטים. אם היה צריך להסביר מה זה אומר בחכמת הקבלה, שמעלים קורבן שתי יונים על חטא כזה וכזה, אז היה צריך דף שלם רק כדי להסביר את התיאור. ללא הסבר מקדים אף אחד לא יבין את המשמעות של הדברים, כי אלה הם ספירות ופרצופים וזיווגים של חלקי ספירות, והמיקום שלהם בעליות וירידות של המ"ן והמ"ד וכן הלאה.
בתורה הדברים מוגשים בצורה כל כך פשוטה, למרות שאף אחד אינו מבין מה קורה אחרי מילים כמו יונים שמביאים לכהן הגדול, ומי הם הכהן הגדול ובני אהרון שבנו וכן הלאה, אילו רצונות, מה הם עושים, מה הוא קורבן, ומה המשמעות של העלאת העולה והשריפה. יש בעבודת הקורבנות פרטים רבים, גם התלמוד מפרט על כך רבות, אולם למרות זאת השפה קונקרטית מאוד וקלה יחסית. שפת הקבלה לעומת זאת, למרות שהיא מדויקת מאוד, היא בהחלט כבדה יותר, דורשת הרבה יותר מקום.
 

ההסבר על התיקונים והקורבנות תיאורטי מאוד ורחוק מהאדם. יש לו קבוצה, והוא מגלה קשיים בחיי היום יום, בעבודה עם אנשים וכולי. היכן הקורבן בכל אלה, כיצד הוא מממש אותו, מה הוא עושה עם זה מבחינה פרקטית?
מצב פרקטי יתקיים רק כשנעבור את זמן ההכנה. כעת אנו נמצאים רק בהכנה לקראת קיום המצוות האלה. ההכנה מתבטאת בכך שאנו נמצאים בכל הסדרים שאנו מכירים בקבוצה המרכזית של לומדי חכמת הקבלה ובקבוצות בארץ ובכל העולם, במקומות שבהם החברים נמצאים בסדרים של לימוד, הפצה ועבודה בקבוצה. כעבור זמן, האדם רוצה להיכנס לעולם הרוחני, הוא רוצה להתחיל להרגיש דרך הרצונות הפנימיים שלו, שהם ייפתחו בו. הוא קורא, לומד, נמצא עם החברים, נמצא בזה יותר ויותר, אז הוא מתחיל להרגיש פתאום, בפנים, התפתחות של ראייה פנימית, המתגלה לו מבפנים, מתגלה בו חוש אחר לעולם, חוש פנימי יותר.
כך דרך הרצונות שמתגלים לו כאגואיסטיים, הוא מבחין בהם שהוא בעצם שונא את האחרים. בשנאה הזו מתגלה לו גם ההבנה שהוא מתרחק מהאמת. אז, הוא משתדל לעשות משהו בקשר לזה, ומגלה שאיננו מסוגל. הוא משתדל, ושוב לא מסוגל, הוא שונא, מתפרץ, נמצא בלחצים ועובר שלבים שונים בברור הפנימי. מתוך ההתמדה בלימוד ובניסיונות לחיבור וקשר טוב לאחרים הוא מתחיל להבין שהתורה מדברת על דבר אחד, על "ואהבת לרעך כמוך".
האדם משתדל ללכת לקראת המטרה הזו, ומתחיל לגלות שהוא חייב לתקן את עצמו, אחרת אינו יודע מה יהיה עם כל מה שמתגלה בו. הוא מתחיל לגלות שאותו כוח, הבורא, שמגלה לו את הרע שבו, את הדחייה מהאחר, אומר לו, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". 
כלומר, הכול בא ממנו, "אני ראשון ואני אחרון". 6 הבורא דווקא שמח כעת שהאדם מגלה את הרע שבו, ושמח שהוא רוצה לתקן במשהו את עצמו לקראת הטוב. אז נפתחים לאדם יחסים, בין הרע שבו לשינוי הטוב שאולי יהיה. הוא מתחיל לגלות מקום חדש, שבו מתגלה אותו בורא, אותו שורש, אותו כוח הטבע. כי "א-להים" בגימטרייה זה "הטבע". כך מתגלה כוח הטבע, הכוח הכללי שמחזיק את כל החיים, מחזיק את כל המציאות, מעל החיים והמוות שלנו, והאדם מתחיל לגלות אותו דווקא בין התכונות הרעות שלו לבין התיקון שלהן. כלומר בפער ביניהן, האדם מתחיל לגלות את אותו כוח נצחי, ובהתאם הוא מתחיל להרגיש שייכות לאותה נצחיות, זה נקרא "חירות ממלאך המוות". האדם נכנס למצב שבו הוא מתחיל כבר לחיות באותם רצונות מתוקנים, ומזדהה איתם. כך, על ידי הכוח שמתגלה לו הוא מוכן לאהוב את הזולת, ורוכש את העולם הבא שלו, בא אליו, נכנס בו.
 

האם הקורבן הוא שלב הוויתור על האגו וההכרה בצורך לעזרה בתיקון ושינוי הרצון?
קורבן זו התקרבות האדם לכוח הכללי של הטבע על ידי הרצון שלו, השינוי של הרצון מרצון אגואיסטי לרצון לנתינה, אהבה, והשפעה.
האדם בעצמו איננו מסוגל לעשות זאת, עליו לבקש כוחות להביא את כל "הטקס" הזה לרמה שנקראת "כהן" ו"לוויים", לארגן בתוכו את כלי הנשמה שלו כך שהוא ייראה כ"אוהל מועד", המקום שבו בוצע תהליך ההקרבה. כל התיאור הגשמי מדמה את הפעולות הפנימיות שעל האדם לבצע עם הרצון לקבל שלו, רצון שרובו בדרגת הבהמה, דרגת החי. כדי להיות אדם, עליו לשחוט את הרצון הזה, לשחוט את הבהמה שבו.

מה הם הקורבנות שבדרגת המדבר, ומהו השורש של כל הקורבנות האלה?
הקורבנות אלה רצונות שנמצאים בנו, ועלינו להפוך אותם מרצון בכוונה לקבל לרצון בכוונה להשפיע, זה נקרא להעלות קורבן. ברצונות האלה יש דרגת דומם, ועלינו "להמליח" אותם, "על כל קורבן תקריב מלח". 7

מדוע צריך דווקא מלח, בעוד דבש למשל אסור לשימוש?
מלח הוא חומר חיטוי, מחטא. הדבש אסור כי אין המתקה, אדם חייב לאכול אותו מר. בדומה למצה שאפילו מלח אין בה.

אחד מגדולי החסידות אמר ש"חטא" זה גם מלשון חיטוי. אז מדוע החטא נחשב לסוג של ניקוי?
למעשה איננו חוטאים, אלא אנו מגלים את מה שיש בנו. גם הבורא "מודה" בזה, "בראתי יצר הרע". לכן יצר הרע שאנו מגלים אינו פשע. כתוב שהאדם הראשון היה גנב, "כי אדם הראשון גנב היה, שבעל הגן ציווה עליו, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, והוא הלך וגנב ואכל", 8 כולנו מלאי פשעים, ו"על כל פשעים תכסה אהבה". 9 אם האדם נברא כך, מדוע הוא ייחשב לפושע? כלומר, החטא שלנו לא נמדד בזה שאדם מגלה את הרע, על כך לא צריך לעשות תיקון.
כל החטא מתגלה, בכך שהאדם מתעקש ומסרב לתקן אותו. כלומר, קיים פה דבר נוסף, פנימי, שעלינו לגלות. העובדה, שהאדם מסכים עם הרע הזה, וממשיך להיות בו, זו בעצם הרגשת הרע
שבו, ואותה עליו להקריב. הוא מגלה שזה בא ממנו, ולא שהבורא נתן לו. הבורא נתן לו את הבהמה שלצידו, אליה הוא איננו שייך. כשהוא כבר מגלה שהוא בעצמו לא רוצה, שהוא מזדהה עם החטא הזה, שממש הוא זה שרוצה להיות בחטא, זה חטא.
האדם עובר שלבים של גילוי הרע, בתחילה הוא נכלל עם הרע, נכנע תחתיו. הוא אוהב ומזדהה עימו, לאחר מכן הוא מתחיל להגיע כבר להכרת הרע ועושה טוב. "סור מרע ועשה טוב". 10 זה תהליך שבו האדם קודם כל "קונה" את האגו שלו, שהוא שלו, ולא סתם הבורא ברא בו את האגו, אלא הוא בעצמו מסכים ורוצה בו, ולא נותן לו לברוח. יש פה דברים עמוקים נוספים, כדי לגלות שאיננו רואים כל כך שכדאי לנו להיפטר ממנו. לאחר מכן האדם מתחיל להכיר עד כמה הרע הזה מטרתי, כי הוא מונע ממנו להגיע לאהבת הזולת.
הכול מתגלה בשלבים, כשהאור פועל עלינו ובצורה כזאת משנה ומתקן אותנו כל הזמן. לא אנחנו פועלים, עלינו להבין שהתהליך הזה לא מתרחש כתוצאה מ"החכמה" שלנו בכלל. 

אין לנו כאן עניין בחכמה, כי אם האדם נמצא בדרגה, כמו תינוק, כמו ילד קטן שרוצה לגדול, ואינו יודע מה זה להיות גדול, אז הוא כמו ילד שנדחף כל הזמן מצד הטבע, בצורה אינסטינקטיבית. אצל הילד זה דחף טבעי, הוא רוצה לגדול. כי הוא בעצמו אינו יודע מה זה להיות גדול, כך למשל, אי אפשר להגיד לתינוק בן שנתיים, "אתה לא יודע כמה טוב להיות בן שלוש", הוא לא יכול לדעת. גם אם היה בן עשר, לא היה יכול לתאר לעצמו מה זה להיות בן אחת עשרה או שתים עשרה. הוא יכול רק להסתכל על ילדים גדולים, כמו על מלאכים ולקנא בהם. הוא רואה, ומנסה לחקות אותם, לנהוג כמוהם.
כך גם עלינו להשיג את הדחף להתפתחות רוחנית, רק על ידי חברה, לא על ידי השכל, ורק כשנרכוש מדרגה מסוימת נבין מה רכשנו. כך מתרחשת ההתפתחות שלנו. עלינו להבין שהרוחניות לא נסתרת מאיתנו, אין פה מה להסתיר, מהסיבה שלנו אין את השכל והרגש לראות אותה. לכן רק על ידי התיקונים האלה שאנחנו עושים, על ידי הקורבן, אנחנו מתקדמים. כמו שכתוב, "תעשה", האדם חייב להגיע למצב שעל ידי הלימוד והחברה הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב. זהו כוח הטמון בספר הזוהר ובחיבור בינינו. לכן אם האדם מזמין את הכוח הזה, מתחיל ללמוד בקבוצה, וקורא יחד איתם את הספר ומתחיל להתחבר איתם, הוא יתחיל להרגיש כמה הוא מתחיל להשתנות. פעם לרעה, שזה נקרא גילוי הרע, ופעם לטובה. וכך כמו על שתי "רגליים" אלה, האדם יצעד קדימה. כל פעם שיגיע למשהו, רק אז יבין מה קורה, אבל על העבר, לא על העתיד, כך קורה בכל המדרגות.
כך גם כתוב על הבעל שם טוב, ועל כל המקובלים הגדולים שחיו לפני ארבע מאות שנה. יש ספרים שבהם מסופר על המצבים שהם עברו, ועד כמה הם הלכו לזה מרצונם, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, הם הלכו לקראת כוח ההשפעה, הנקרא גם אמונה. הלכו למעלה מהשכל כדי לרכוש את תכונת ההשפעה.

האם לא מתגלים לאדם ייסורים גדולים כשהוא מסתכל לתוך עצמו ורואה את כל הרע הזה, ומתי הוא מתחיל לשנות את היחס שלו מסבל ליחס מטרתי?
רק אם החברה מחזקת את האדם בדרך ומעניקה לו הרגשת בטחון וערבות כמו במעמד הר סיני, "ערבים זה לזה" האדם ידע שכל מה שהוא עובר הוא מטרתי, ושהכול בדרך להבראה. 
החטאים לא שלנו, אף אחד לא חטא. נולדנו כך, ומגלים לנו מי אנחנו. על כך כתוב "לך לאומן שעשאני". 11 לך לבורא, שיתקן אותך. אלא מה? להצטער עכשיו שאתה רע? על כך כתוב, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". 12 לכן יש דווקא "לשמוח ברשעים שמתגלים", 13 בכל התכונות הרעות. אם הן מתגלות, אז סימן שזה מגיע לאדם לטובה, שהוא מסוגל לדרוש תיקון עליהן.

זה מה שמתואר בפרשה זו, אם חטאת, תעשה כך וכך, ואם חטאת שוב, תעשה כך וכך, ואז תצליח להתקרב. לכן הפרשה נקראת "ויקרא", פתח את השער לעולם הבא.

יש משהו נסתר בחטאים, זה מין חשבון פנימי, במיוחד בחברה או בסביבה טובה שהיא לכאורה מתקנת, האדם אמור להראות התפעלות, להיות במקום אחר מאשר לחטוא. זה דיאלוג פנימי?
סביבה נכונה היא סביבה שהולכת לקראת התיקון, כי עלינו לתקן את עצמנו. כל זמן שאדם חי בגוף, כמונו עכשיו, הוא חייב להיכנס לעולם הרוחני, הוא חייב להתעלות מעל גבול החיים והמוות. זה התפקיד שלנו בעולם הזה, לשם כך נתנו לנו את החיים. אם האדם לא הצליח, אז הוא יקבל הזדמנות נוספת. מיד יחזור לגלגול חדש, ויצטרך לבצע זאת שוב, רק שזה עלול להיות בתנאים גרועים יותר. בכל פעם ופעם התנאים משתנים, בהתאם לשורש הנשמה, בהתאם לקשר שבין הנשמות, כי הנשמות הסמוכות לאדם אולי תיקנו בינתיים את עצמן או להיפך. כך אנו קשורים זה לזה, כמו שכתוב, "כל ישראל ערבים זה לזה".
למעשה אין לאדם ברירה, כי כשאנו לומדים על העתיד הטוב שיהיה, אנחנו יכולים לרכוש אותו, על ידי הקורבנות, הרצונות האגואיסטיים שלנו, שאותם עלינו להקריב, לתקן, ולהביא להשתוות צורה לבורא, להגיע לדרגה שלו, לנצחיות, לשלמות שלו, עד שנהיה ממש כמוהו.
לכן אין צורך לפחד או להירתע או לא לרצות שיתגלה הרע שבו, הדבר תלוי עד כמה הוא מוכן מראש לגילוי הרע הזה, כלומר עד כמה הוא מצויד בספרים, מורה, ותמיכה מחברים, וכל הרע, אדרבא שיתגלה, כי מיד יש לו תרופה.
 

מה קורה כשהאדם רואה חטאים של אחרים?
על כך כתוב, "כל הפוסל במומו פוסל". 14

האם בעבודה באמצעות רב, ספרים וקבוצה אפשר לגלות את הרע, ולהרגיש את הגילוי האיטי של ההשפעה?
כן, והכול תלוי בהכנה של האדם. כמו במקרה של חולה אנוש, אם יש תרופה למחלתו אז מיד נותנים לו אותה ובכך מקדימים תרופה למכה. אבל אם לא ניתן לרפא אותו, אז אולי עדיף לא לספר לו על מחלתו. כלומר, כשהבורא, מגלה לאדם את הרע שבו, "בראתי יצר הרע", הוא מיד גם מכין לו את התרופה לכך. יותר מכך, אם האדם מכין את הסביבה, סדר הלימוד, סדר ההתקשרות לחברה, כלומר, אוחז בכל האמצעים ונמצא בהם, כדי לתקן את עצמו, אז הוא מתחיל להרגיש רע. הרע הזה מיד נכנס לתיקון. כך שוב ושוב, עד שכל תרי"ג הרצונות שלו, בכל חמש הקומות שלהם, בכל ההתקשרויות שלהם, יגיעו לשלמות, לתיקון, שכולם יהיו בכוונה על מנת להשפיע. כך האדם יגיע למילוי שנקרא תורה, האור השלם, כי "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב", אותו אור הוא גם זה שממלא את כל הרצונות המתוקנים.

האם אז מרגישים שמחה? אם כן, ממה האדם שמח?
שמחה מרגישים גם בדרך, כי בגילוי הרע כבר מרגישים שמחה, אפילו שזה רק רע. אדם יכול להרגיש רע ויחד עם זאת שמחה, כי זה שלב הכרחי בדרך. אם כדי להגיע למטרה על האדם לעשות מספר צעדים, ימין ושמאל, אז אפילו בשמאל, כשהוא בגילוי הרע, הוא שמח. כי גם הצעד הזה הכרחי להשגת המטרה. מה האדם יתקן אם לא יגלה את הרע? כיצד יתקדם, ובעזרת מה? לכן הוא חייב להגיע לגילוי הרע, כי הרע הופך להיות לטוב והגילוי שלו הופך להתקדמות. המדרגה הבאה היא שמתגלה הרע בעביות שלו, והאדם עולה עליו, בשימוש הטוב, ואז שוב מתגלה הרע והוא שוב הופך אותו לצורה הטובה.

כל מה שחסר לנו זה לראות את הטוב שצריך להגיע לאחר תיקון הרע?
כן, כי אי אפשר אחד ללא השני. כך מרגישים בצעדים הראשונים. אדם פוחד שיתגלה הרע והוא יהיה שוב בייאוש, חוסר כוח, חוסר אונים, חולשה גדולה, אולם לאחר מכן, עם הניסיון נוצרת גישה אחרת. לאחר שכבר כמה פעמים האדם היה ברע וטוב, ושוב ברע וטוב, יש לו כבר ניסיון. התהליך כבר נרשם בפנים, ברגש ובשכל, ואז, אפילו בגילוי הרע האדם כבר נמצא בציפייה לטוב. על רשב"י, רבי שמעון כתוב, שלפני העלייה האחרונה שלו לגמר התיקון, כשהגיע לפני התיקון הגדול, הוא הרגיש את עצמו כ"שמעון מן השוק". כלומר נפל ברע, בכזאת חולשה, בכזאת ריקנות, כמו אדם מן השוק. קראו לו רבי שמעון בר יוחאי, אולם הוא הרגיש את עצמו כשמעון מן השוק, שאין דרגה פחותה מזו.
אז כתוב, שהוא שמח מאוד בגילוי הזה, והבין שמתוך המדרגה הזאת, מתוך המצב הזה, הוא עומד לעלות עד רום המעלות. כלומר, אם הוא מתקן את הרע שעכשיו התגלה בו, התחתון והגרוע ביותר, אז הוא מגיע לטוב ביותר, זה בא עם הניסיון.

בפרשה מדובר גם על חטאים בשגגה וגם על חטאים במזיד, מה ההבדל ביניהם?
אנו לומדים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", וגם ב"שער ההקדמות" של האר"י שאנו נמצאים בגילוי של כל חטא, בשני החלקים שלו, זדונות ושגגות. כמובן ששגגה היא חטא שאדם אינו יודע שביצע אבל נעשה, ואולי אף ביצע חטא ויודע, אולם לא התכוון לזה. זאת אנו לומדים גם ממסכת פסחים, שעשה כ"מכוון ולא כמכוון". כאן בפרשה מדובר באותו מצב, כל צעד שאנו עושים בתיקון הרצונות שלנו כלפי החברה, כלפי הבורא, וכל מה שמחוץ לאדם, על האדם לתקן ליחס הטוב, זו כל התורה. ביחס כזה האדם מגלה שהוא מבצע שגגות, ואז אם הוא מתקן אותן, הוא מגיע לדרגת הבינה, לחפץ חסד, לתשובה מיראה. אם לאחר מכן הוא מתקן גם את הזדונות, כשמתגלה לו שהוא אף רוצה להיות ברע הזה, בזדון, אז הוא מגיע לדרגת אהבה. אי אפשר להיות רשע בדרגה של זדון, בכל תרי"ג הרצונות, בכל מה שיש, לפני שמגיעים לאהבה.
לכן כשאנחנו אומרים ב"סליחות", ביום הכיפורים, "אשמנו, בגדנו", וקוראים את כל ה"רשימה" הארוכה, זה מפני שבכל אדם קיימת אותה "רשימה". אין אדם שנולד ואין לו את כל תרי"ג הרצונות המקולקלים, גם בשגגות וגם בזדונות. בכל חמשת דרגות העביות כולו רשע גמור.

אנשים נוהגים תמיד להפריד בין מעשה פיזי לבין כוונה שיש אצלם בפנים, שאותה אף אחד לא רואה. האם כוונות אלה גם הן חטאים?
חטאים הם אותן הכוונות שמתגלות לאדם והוא מבחין שהן הפוכות מהטוב, מהשפעה, מאהבה. זה מתגלה לאדם, ולא מדובר על כך שאומרים עליו או שכתוב כך, אלא האדם צריך לבדוק, לראות זאת.

עד כה דובר על חטאים של אדם פרטי, אולם בפרשה מדובר גם על חטאים של עדת ישראל, של נשיאי השבטים. מה הם החטאים של הקבוצות?
מדובר בקבוצות, כי "כל אדם הוא עולם קטן", 15 ובכל אחד מאיתנו יש עולם שלם בפני עצמו. אנו נמצאים במבנה כמו בספירה, כמו היקום שלנו, דומם, צומח, חי ומדבר פנימי.
והמדבר הפנימי מתחלק לשבעים אומות עולם ועם ישראל. עם ישראל מתחלק לשנים עשר שבטים, כוהנים, לוויים ישראל וכולי. כלומר, יש חלקים שונים רבים ברצונות, וכולם צריכים בסופו של דבר להגיע להתמזגות ולהתקשרות, להתכללות כזו שיחד הם בונים ספירה שלמה הנקראת "מלכות דאין סוף", ואותה עלינו לראות כמתוקנת. זו הנשמה הכללית, הנקראת "אדם הראשון", היא נקראת "אדם", הדומה לבורא, לצורה זו עלינו להגיע. לפי החשבון שלנו עלינו להגיע לכך ממש בקרוב. חכמת הקבלה אומרת שעלינו להגיע לצורה המתוקנת או עד סיום 6000 שנה, כלומר עוד כמאתיים ושלושים שנה, או אם נתאמץ קצת, נעשה זאת מוקדם יותר, ואז לא נצטרך לגלות את השלבים האלה בצורת ייסורים, אלא מתוך התקדמות אל הטוב.

ברגע שמתגלה חטא, האדם נכנס להרגשה רעה. איך עליו להסתכל על כך נכון, כדי שיוכל להוציא ממנו את הטוב?
אין רע בעולם. אנו רק צריכים לראות את הדברים האלה, שהם מגיעים כדי שנהפוך אותם לטוב. אין סיבה אחרת לגילוי הרע, אלא כדי שנתקדם ונהפוך אותו לטוב. הכול נובע מתוך המערכת הכללית, מהכוח הכללי, מ"אין עוד מלבדו". אם אדם נכנס ללימוד בצורה נכונה ומארגן סביבו צורה נכונה של סביבה, שתומכת ועוזרת לו לראות את החיים בצורה כזו, אז הוא נמצא כנגד הבורא, ובאמצע יש מערכת, שהיא הטוב והרע ואת המערכת הזאת עליו לתקן, אין יותר מזה. כל התורה עוסקת בצורה שבה האדם מגלה את מערכת היחסים בינו לבין הבורא, בצורה הטובה ביותר. שנהיה ממש כאחד.

אם נסתכל על חיי היום יום שלנו, על המציאות הגלובלית כיום, היא מלאת משברים, שהולכים ומקצינים, אז מה עלינו להקריב מהצורה הרעה הזאת, מה האדם צריך "לשחוט", כדי שפתאום נראה שהכול טוב?
נקווה שנגיע למצב שכל הרע הזה סוף סוף ינענע אותנו, ויקרב אותנו לשאלה, מאיפה, למה, ומה הטעם בחיינו, בשביל מה חיים, מה הסיבה לחיים, האם אלה חיים? מה התוצאה מחיים אלו, האם כדאי לחיות? האם יש לחיים ערך עליון יותר? אנו רואים שכל העולם הוא גלובלי, אינטגרלי, שיש לכל דבר סיבה וגם תוצאה, ששום דבר לא קורה סתם. האם אנו חיים רק כדי למות וזהו? ואז, מתוך השאלות האלה האדם מתקרב לשאלה גלובלית באמת, שהוא חייב לפתור לעצמו, מה איתי, מה עם החיים שלי, בשביל מה אני חי באמת? אני חייב לדעת. 
כשהאדם מגיע לשאלה כזאת, באמת, ברצינות ועומד בפניה, אז הוא מגיע לחכמת הקבלה. אז מונחת לפניו שיטת התיקון, שיטת הגילוי של העולם הנצחי, הרוחני שנמצא לפניו. ועכשיו, שייכנס אליו.
 

יש כאן עבודה עם שכל ורגש?
העבודה נקראת "מוחא וליבא", מוח ולב. הלב שלנו הוא כל הרצונות שלנו, תרי"ג הרצונות, והם נקראים לב האדם. זה ודאי לא הלב הפיזי, אלא מושג, והמנגנון שיעזור לנו לתקן את הלב נקרא מוח.