כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

אנו לומדים שבבריאה יש רק רצון להשפיע של הבורא, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", "טוב ומיטיב", "אין עוד מלבדו", הוא ברא את הנברא, את הרצון לקבל, כדי שיקבל את כל הטוב שלו, במלואו. כיצד אפשר לקבל את כל הטוב במלואו, כך שלא יהיה מלא במילוי שהבורא רוצה לתת בלבד? כי זה כמו למלא תינוק, כשאנו בעצם רוצים שהתינוק יגדל ויקבל יותר מכך, את כל המילוי, כל מה שיש לנו, חכמה ועוד יותר מזה.
כדי להביא את הנברא לשלמות הזאת, הבורא צריך לשחק איתו באור וחושך. עליו לבנות אותו מול עצמו בכל הבחינות ההפוכות ממנו. שהנברא יתקיים באותה קומה זקופה ושווה, כמו הבורא ממש. שיוכל להתמלא בהשפעה כמוהו, כלומר לא רק בקבלה מהבורא, אלא גם מהשפעה שלו לבורא. את כל המצבים האלה אנו משיגים בעבודה הנקראת "עבודה בג' קווים", או כמו שמתואר בתוך הנשמה, כהן, לוי וישראל, או ימין, שמאל ואמצע. התהליך הזה מתואר בספר הזוהר גם כחגים, ימין, שמאל ואמצע, שהם פסח, סוכות ושבועות. "פסח" הוא קו ימין, השפעה, אנו יוצאים ממצרים, עולים מעל הרצון לקבל הגדול שלנו לתכונת הבינה, ומקבלים את התורה בהר סיני, שזו תכונת הבינה ששורה בנו ארבעים יום. לאחר מכן בארבעים שנות המדבר אנו רוכשים את התיקון של התורה עלינו, וכך מגיעים לדרגת הבינה, זה ה"פסח". "סוכות" הוא קו שמאל, שזה "שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני". 8 זו כבר התגלות הצל שעלינו לעשות על הרצון לקבל שלנו, "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", 9 אז מגיעים ל"צל דקדושה". אז, העבודה שלנו היא כבר לא באמונה, שבה אנו מתעלים מעל הרצון לקבל,
אלא בזה שאנו עובדים כבר עם הרצון לקבל בתוכו, ומגיעים לקו האמצעי, אנו יודעים להשלים את הקווים ימין ושמאל יחד לקו האמצעי, וזה נקרא "שבועות".
שבועות צריך להיות מיד אחרי פסח, מתן תורה, כפי שמופיע בלוח השנה, קודם פסח לאחר מכן שבועות ולאחר מכן ראש השנה וסוכות, אולם בספר הזוהר זה הפוך, מפני ששבועות מסמל לנו את קבלת התורה בכלים המתוקנים, ולכן הוא כקו האמצעי, שחותם את כל התיקונים ומסמל את מה שאנו מקבלים, את המילוי שבתוך הנשמה, את "קבלת התורה". חג הפסח נקרא חג "מתן תורה" מלמעלה, וחג השבועות "קבלת התורה", שאנחנו כבר מקבלים את האור ובזה מתמלאים, זה כבר הקו האמצעי.
זו העבודה שלנו, ותמיד אנו יכולים לראות בכל פעולת התיקון שלנו ג' קווים, או בשלבי ההתקדמות שלנו ימין, שמאל, אמצע, או בדרגות ימין, שמאל, אמצע, או באופני העבודה ימין, שמאל, אמצע. תמיד זה כך, ותמיד מתחילים מימין. לפי כוח האמונה כך מתקדמים לכוח השמאל, לכלים, ולאחר מכן לקו האמצעי.

למה הכוונה, שהבורא נותן למשה הוראה לרגום אדם באבנים, או כשכתוב "ואיש או אישה, כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו"? הרי אין דבר כזה שאנחנו מדכאים רצון או מתעלמים ממנו.
אלה תיקונים. כשאדם ממית רצון באבנים, זה נקרא שעושה זאת "בהבנה". הוא פותח את הרצון עד כדי כך ואז ממית אותו, כי הוא מבין, מגלה שאיננו מסוגל לעבוד עימו. ולכן הוא מקבל את העבודה הזאת כפקודה, כי בעצמו לא היה מגלה זאת. יש תיקונים שונים, כל ה"מיתות" למשל "ארבע מיתות בית דין", אלה תיקונים על הרצון לקבל, האדם ממית את הרצון לקבל, מפני שבצורה הנוכחית שלו, הוא איננו מסוגל לתקן אותו.
יש רצונות הנקראים רצונות "כשרים" ואותם על האדם לתקן רק מעט, למשל פרה שאותה צריך לשחוט, צמח שצריך לקטוף, או גרעינים שצריך לטחון לחיטה, ופעולות שונות נוספות.
אולם, יש סוגי רצונות שחייבים לעבור "מיתה" או אפילו "שריפה" או "סקילה", ממש עד שהם יתפרקו באדמה לחתיכות, ותישאר רק עצם הלוז וכולי. יש סוגי רצונות שונים שאיתם איננו מסוגלים לעבוד, לכן התורה מספרת לנו באיזו צורה בכל זאת נגיע לתיקון.

מה הכוונה שאדם מקבל פקודה לשים את הרצון בצד, מישהו לוחש לו באוזן? איך הוא ידע אילו רצונות?
הבורא לא מתקשר לאדם, אלא האדם מרגיש לפי העבודה שלו, וזה נקרא פקודה, הוא מגיע לדרגה כזאת שבה הוא עומד מול תנאי שאם הוא רוצה להתקדם בהשפעה, אז הרצון הזה או החלק הזה לא מתאימים. פתאום הוא מרגיש שאינו מסוגל ללכת על השימוש ברצון הזה כמו קודם. פתאום "הוא לא יכול", זו הכוונה שהאדם ממיין אותו.
בגילוי הזה יכול להיות שיהיה או לא יהיה גילוי הבורא. יכול להיות שזה יגיע דרך אהרון, דרך הכוהנים, הלוויים או משה, זה יכול להגיע דרך כלים לא נעימים כמו בלעם, בלק או המן. כלומר, זה מגיע למודעות של האדם מכל מיני צדדים, מתוך הגילוויים שבו. אולם, בסופו של דבר עליו למיין את הרצון שלו, וזה קורה בדרך, איננו קובעים מראש את הצורות הללו.

נניח שהתגלה לאדם רצון שאינו מתאים להשפעה והוא שם אותו בצד. מה זה אומר שהוא שם אותו בצד?
שהאדם לא משתמש בו.
 

איך הוא יתקן אותו?
את זה האדם ידע. פתאום הוא ירגיש שהוא מסוגל לעבוד עם הרצון בכוונה על מנת להשפיע. נניח יתנו עכשיו לאדם מיליון דולר, הוא עלול להשתגע, לקנות יאכטה ולברוח, לכן לא נותנים לו. 
לאחר מכן יתנו אותם מליון דולר, הוא עדיין לא יוכל להיפטר מהם בצורה הנכונה, לכן הוא רק יקפיא או יכניס אותם לאיזה מסתור. הוא מקפיא, כי הוא כבר לא יכול לקנות יאכטה, הוא כבר לא מסוגל לעשות כלום, גם לא בכוונה על מנת להשפיע, גם לא לתרום אותם. אולם כשיתקדם, אז הוא יוציא אותם וישתמש בהם להשפעה. בינתיים הוא מבין שיש תענוגים שהוא לא מסוגל לעבוד איתם, וכך האדם מתקדם. אלה תענוגים יפים, ויש גם דוגמאות פחות נעימות.

כל רצון שהאדם שם בצד, יוחזר לו בשלב כלשהו על ידי הבורא, הוא ישים אותו מולו כדי שיבדוק מה הוא עושה איתו?
מה זה בורא? האדם מגלה אותו, זה האור העליון שמשחק איתו כך, הוא והבורא. והאדם מרגיש שהבורא ממש משחק עימו כמו עם תינוק, ומלמד אותו כיצד ללכת. 

יש רצונות שהאדם אף פעם לא יוכל לתקן?
אין רצון כזה, כולנו מובטחים להגיע לגמר התיקון. מלבד זאת, אדם אף פעם לא מתקן את עצמו, כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין", התיקון, הריפוי מגיע אלינו מהתורה, מהמאור המחזיר למוטב. אנו בעצמנו יכולים רק להשתדל לגלות את הרע שבנו, ולבקש שיבוא אור התיקון, לא יותר. בתהליך הזה אנחנו יותר בחזקת נוכחים.
כל העבודה נקראת "עבודת ה"', האור העליון עושה את העבודה, עלינו להיות שותפים בלבד, לרצות שזה יקרה. זה מספיק, כי בכך האדם בעצם כמו ילד קטן שמחזיק ביד את הגדול, וכמו שהבורא אומר למשה "בוא אל פרעה", 10 אין בכך פגם. כי מלכתחילה האדם בא בחושך, כקטן, הוא רק מסתכל על העבודה הגדולה שהבורא עושה, לומד אותה ממנו ונכלל בה ככל שהוא מסוגל.
על האדם רק להיות המזמין, כמו תינוק שאומר, "את זה אני רוצה" ואינו עוזב. אם נעשה כך ונפעל לכיוון הנכון, לא דורשים מאיתנו יותר.

אנו יודעים שכהן, לוי וישראל, הם ימין, שמאל ואמצע. בעבודה הפנימית, כפי שאומר בעל הסולם, עלינו להיצמד לימין עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה. כיצד עלינו להתייחס לפרשה הזאת עם כל המומים שמוזכרים בתחילתה? האם אילו הגדרות בתוך השלמות?
המומים עולים מעצמם, איננו צריכים לחפש אותם בפנים. ואכן אדם צריך להיות בימין עשרים ושלוש וחצי שעות, אבל הוא אינו מסוגל להיות בו יותר מכמה שניות. זו הכוונה שצריך להשתדל להיות כל הזמן בימין. "באור של אמונה", הנקרא ימין, האדם יראה את כל הפגמים שלו. זה לא שהוא ירחף אז כל הזמן רק בימין והכול טוב, הכול ורוד, אלא ברגע שיש לו כוח ימין, והוא באמת נצמד אליו, מיד זורקים אותו לשמאל. כי אפילו רגע אחד הוא לא יכול להיות שם סתם כך, להימצא באיזו בועה ורודה, בכוח האמונה. כנגד כוח האמונה מיד מתעורר הרצון לקבל כדי שיברר אותו, כי "זה לעומת זה עשה הא-להים". 11
לכן עשרים ושלוש וחצי שעות להיות בימין זה נקרא לברר על ידי הימין את השמאל, לא לגשת רק לשמאל. אולם אם האדם כבר בירר על ידי הימין את השמאל, עשרים ושלוש וחצי שעות, הוא יכול מהכוח הזה ללכת לשמאל, בלי הֶקְדם של הימין, לא מומלץ לעשות זאת, כי אנחנו חלשים מאוד.

אדם המנסה להיצמד לימין ולא מצליח, האם העבודה מתוך שלמות היא משחק?
צריך להשתדל, ולא חשוב מה התוצאה. כל העבודה של האדם זו ההשתדלות, בבחינת "רוצה אני", לא יותר. התוצאה יכולה להיות שפתאום יקרה דבר שייראה בעיניו כטוב, אבל למען האמת, יכול להיות שהוא לא טוב, אלא טוב לכאורה, כמו לתינוק, או הפוך, שזה נראה לו רע, אבל למעשה זו הצלחה גדולה. לכן המקובלים ממליצים לנו לגשת תמיד באמונה למעלה מהדעת, כלומר, בכוח הימין למעלה מכל החשבונות שלנו.

על ספר הזוהר כתוב "ספר הזוהר על חמישה חומשי תורה". מה ספר הזוהר מוסיף על התורה?
התורה כוללת הכול, אין דבר גדול יותר מהתורה. כי מי שכתב אותה הוא משה, ואין יותר ממשה רבנו בגובה הרוחני. אולם, מבחינת המאור המחזיר למוטב, אין לנו יותר מספר הזוהר, כי כתבו אותו מקובלים שהשיגו בעצמם את דרגת ג"ר דאצילות. הם הגיעו לגמר התיקון, כפי שאנו לומדים מהמאמרים ב"הקדמה לספר הזוהר", על רבי חייא שבכה ובדק וחקר, היכן דרגת רבי שמעון לאחר שנפטר וכן הלאה.
מצד אחד בעלי הזוהר השיגו את הדרגה הגבוהה ביותר, ומצד אחר הם פעלו במצב הירוד ביותר, בזמן שאחרי החורבן. הפער בין שני המצבים הללו, שהם היו כל כך למעלה, ויחד עם זאת הם היו כל כך למטה, עם העולם הזה, נתן להם אפשרות להביע בתוך החיבור שלהם את עוצמת התרופה הגדולה ביותר, את עוצמת האור והתיקון שלו. משה אמנם עשה יותר מהם, אבל הוא לא ירד עם האור שלו אלינו. בעלי הזוהר לעומתו יכלו לעשות זאת עד כדי כך, שהספר שכתבו לא הוכן לאותו דור, אלא לדורנו, ולכן ספר הזוהר מתגלה עכשיו.
כתוב על כך במקורותינו, שמבחינת המאור המחזיר למוטב אין כספר הזוהר. מבחינת גובה ההשגה ודאי שמשה השיג יותר, אלא שכלפינו זה לא מועיל. לכן נכתב ספר הזוהר עם "פירוש הסולם", שאותו הוסיף בעל הסולם כפירוש היחיד שיש לאחר אלפי שנות גלות. ואנחנו יכולים לקבל את התורה בלבוש של ספר הזוהר, ובלבוש של "פירוש הסולם", ובהתאמה כזאת הוא ממש מתאים לנו.
כך כשאנחנו מתחילים לקרוא, אנחנו פתאום מגלים שהספר הזה משפיע, הוא עושה בנו משהו. ובאמת הוא פועל על ידי המאור המחזיר למוטב, נקי כמו שכתוב, בלי הבנה, בלי שכל, נכללים בו והוא פועל, זה עובד עלינו. בדיוק כמו תינוק שגדל בעולם שלנו, איננו יודעים למה, הוא עושה מה שבא לו, ואנחנו מכינים לו משחקים, אבל בסופו של דבר זה כך, הוא נמצא בסביבה של גדולים וגדל.
כך גם אנחנו, קוראים את ספר הזוהר ונמצאים בסביבה שלו. אנחנו כמו תינוק, איננו מבינים איזו סביבה זאת וגדלים, זו גדילה טבעית. אי אפשר לגדל חושים בצורה אחרת. מילוי חושים, זה משהו אחר, האדם הולך לאוניברסיטה, מקבל שם שכל ומתמלא, אבל זה כבר לאחר שיש לו כלי למלא. לפתח כלי לעולם החדש, להרגיש משהו חדש, זה נעשה רק בצורה שבה תינוק מתפתח, או כמו שאנחנו עושים עם ספר הזוהר.

"ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן ייעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר ייתן מום באדם כן ייתן בו." 12
היכן שהייתה השבירה שם עלינו לבצע תיקון, באותה דרגה, באותה רמה, באותו אופן.
במקום שהיה קלקול בכלי, שם עלינו להכשיר ולתקן אותו. זה פשוט מאוד. עדיין צריך להבין מה זו שבירת עצמות, ספר הזוהר מתייחס לכך. אבל העיקרון הוא, שבמקום שבו הייתה שבירת הכלים, שם על האדם לחפש את הקלקול, אחרת יתחיל לתקן משהו שבכלל לא מקולקל, שרק נראה בעיניו כמקולקל, והוא חושב שצריך לתקן. כלומר, עליו לאתר נכון היכן הקלקול ושם לתקן, באותה מידה שבה הוא מגלה אותו כשבור.
באופן כזה האדם לומד מה הבורא עשה, באיזה תחכום הוא בנה הכול, איך הבורא "שם לו רגל" בכל מצב ומצב, כדי שידרוש אותו וילמד מהעבודה שלו. כל עבודת התיקון נקראת "עבודת ה'", שהאדם מאתר את הקלקול, "תופס" אותו, ומביא אותו למקום ומבקש שיתקן, מראש הוא מתאר לעצמו כיצד זה צריך להיות מתוקן. כשהבורא מתקן, בזה האדם משלים עם הבורא, הולך איתו, הם מתקשרים יחד.
אם יכול היה לעשות זאת בעצמו, לא היה לאדם קשר עם הכוח העליון, אם הוא היה יכול לעשות זאת בלעדיו, "אז מי אני ולמה אני קיים?" אלא זה אפשרי רק בתלות הדדית. עוד נצטרך להרגיש עד כמה אנו פועלים כאן כשותפים. מצד אחד הבורא מצטער על הכלים השבורים ורוצה לתקנם, אולם מצד אחר הוא לא מסוגל לעשות זאת בלי שהאדם יבקש ממנו ויגיד לו בדיוק איפה ובמה. כך אנחנו מתקשרים ממש כשותפים.