top of page

פרשת "אמור"

(ויקרא כ"א, א' – כ"ד, כ"ג)

 

 

פרשת "אמור"

"בני אהרון"

"איש אשר יהיה בו מום" - 1

"איש אשר יהיה בו מום" - 2

"איש אשר יהיה בו מום" - 3

"מקראי קודש"

"שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה"

 


פרשת "אמור" פותחת במשפט, "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל אהרון לאמור, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו." הפרשה פותחת בהוראות הקשורות לכוהנים ולהקפדתם בדיני טהרה, כגון עניין הנשים האסורות או המותרות להם לנישואין, עניין בנותיו של הכהן הגדול, איסור כניסתם של הכוהנים לבתי קברות, איסור על כהן בעל מום לעסוק בעבודות בית המקדש, לתת אוכל מן הקודשים לזרים, ועל דיני בת כהן הנישאת לישראלי. בקיצור, דינים הקשורים לכהונה.
לקראת סיום החלק הזה בפרשה, יש גם הסברים הקשורים לקורבנות, נדר ותודה.
בהמשך מופיעים נושאים שונים הקשורים ללוח מועדי ישראל: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה וכולי. בסיום הפרשה מובא הסיפור על בן האישה הישראלית שקילל את הבורא, וההוראה למשה לרגום אותו באבנים. בעקבות זה משה מצווה לאסור על בני ישראל לקלל את הבורא. מיד לאחר מכן נאסר הרצח ומפורט העונש לאדם המבצע אותו.

כל פרשות התורה עוסקות בדבר אחד, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". הבורא ברא את הרצון לקבל, וכדי שהרצון הזה יהיה עצמאי, נתן לו תוקף להיות כנגד הבורא, היינו, נתן לו רצון על מנת לקבל שנקרא "יצר רע", האגו שלנו.
אותו אגו לא בא לידי ביטוי ביחס כלפי עצמנו, לא מדובר על אדם עצלן או תאוותן, אלא האגו מתברר רק כלפי הקשר עם האחרים, במיוחד בשנאת הזולת, באופן היחסים בינינו, מתגלה ההפכיות שלנו מהבורא. התורה דורשת שנתקן את היחס בינינו, כי אם נגיע לפעולה וכוונה על מנת להשפיע, לשלב הראשון של הפסוק "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", או לשלב השני שהוא "ואהבת לרעך כמוך", נגיע לאחר מכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'", להשתוות הצורה עם הבורא, ובזה נרגיש את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראים.
בפרשה הזאת מסבירים לנו באילו צורות אנו יכולים לתקן את עצמנו, כדי לקרב את עצמנו לתיקון. כהן זו דרגה גבוהה מאוד של טהרה, של תיקון, ממנו אנו יכולים ללמוד על צורות הרצון לקבל.
לפני הכול, אסור לכהן לקבל נשים סתם, הרצון לקבל הנמצא ליד הרצון להשפיע של האדם נקרא "אישה". לכן, עוסקים בשאלה עם אילו סוגי נשים אנו יכולים לעבוד כדי להתקדם לדרגה רוחנית, כלומר, עם אילו סוגי רצון לקבל. בין האיסורים מופיע האיסור לכהן להתחתן עם גרושה,
1 כמו כן האישה המיועדת צריכה להיות בתולה, אסור לבת כהן להתחתן עם עַם הארץ. 2 כפי שנאמר, מלכות היא בתולה בכל יום, כי כל יום אדם צריך להיות עם מלכות שמים שלו, עם רצון חדש, כנאמר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". 3 כלומר, עלינו להתעורר בכל רגע ולהיות עם רצון חדש, בהתחדשות.
אסור לכהן להיכנס לבית קברות, כי שם נמצאים הרצונות שעליהם האדם כבר ויתר, רצונות שהוא קבע שהם בכוונה על מנת לקבל, ובעיניו הם כמתים. לכן אסור לו לפנות אליהם שוב, כי אז יהיה כ"אשת לוט" שפנתה לאחור. אלה דברים שהם נגד ההתקדמות הרוחנית. לכן דרגת הכהן, שהוא תמיד במגמה לקראת התיקון, אינו יכול לפנות לרצונות שהם פגומים במשהו, כמו גרושה, או לרצון שמת. לכהן בעל מום כלשהו, כלומר, בכוונה על מנת לקבל, אסור להיכנס לעבודת הקודש.
קיימות עוד הגבלות שונות, ומובן שמדובר בסוגים של פגמים ברצון לקבל שלנו, שיש בו משהו בכוונה על מנת לקבל, והוא אינו נקי כולו בכוונה על מנת להשפיע. כך התורה מראה לנו כמה תיקונים האדם צריך לעבור כדי להגיע למעמד של פעולת ההשפעה. בהמשך, הפרשה עוסקת במועדים, סוכות, פסח ויום הכיפורים, שהם המשך העבודה, ואם האדם מתקן את עצמו, הוא מגיע אפילו למעמד זה.
יש לנו כהן, לוי וישראל, שהם ימין, שמאל וקו אמצעי. כפי שאנחנו לומדים יש "ערך הפוך אורות וכלים", אמנם כהן זו הדרגה הגבוהה ביותר, זו העבודה בבית המקדש, אבל ישראל הוא בעצם התומך ישר-אל, כי הקו האמצעי בונה הכול, והוא זה שמביא את העביות שלו לתיקון. לכן העבודה היא רק על ידי "ג' קווים", על ידי כל הצורות שיש בנשמה, קו ימין וקו שמאל, שמהם אנו בונים את הקו האמצעי.
בנוסף קיים איסור גדול לקלל את הבורא. התורה עוסקת במה שעלינו לתקן ובאיזו צורה, התיקון יכול להיבדק ולהיות מבורר רק בקשר בינינו. אם אדם אומר "על מנת להשפיע", ובוחר באילו רצונות להתקדם, הוא לא פונה לרצון הנקרא "מת", ולא לרצון הנקרא "גרושה", ולא לזה הנקרא "מום בגופי", מדובר כלפי החברה, כלפי "ואהבת לרעך כמוך". שם האדם יכול להיות בטוח שהוא מברר את הרצון שלו נכון, ושם הוא בונה את המקום שבו הרצון כבר מתוקן. כ"כהן", הוא מתקן את הרצון שלו, עומד ועושה עבודת קודש בבית המקדש, בכך שהוא בונה בית של קדושה, בקשר בינו לבין החברים. כך אנו בונים את המלכות, את השכינה, שבה אנו מביאים קורבנות. על ידי הרצון לקבל אנו רוצים להתקרב לבורא. להתקרב בינינו זה נקרא להתקרב לבורא, כי בכך אנו מתקנים את הכלי שהבורא שבר, במיוחד כדי שנרכיב אותו על ידי האור, אותו כוח, על ידי תפילות הבקשה ממנו, כי הבורא הוא ה"עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו".
4
הפרשה שלפנינו, כמו גם התורה כולה, עוסקת בתיקון, תיקון הרצונות לקבל שיהיו בכוונה על מנת להשפיע, בדרגות, רמות ושלבים שונים, שעלינו לתקן. הרצון לקבל שלנו כולל בתוכו תרי"ג רצונות, ולכן תיקון של כל רצון ורצון בכוונה על מנת להשפיע נקרא "עשיית מצווה". על ידי המאור המחזיר למוטב הנקרא "תורה" עלינו לבצע תרי"ג מצוות, היינו, תרי"ג תיקונים ברצון שלנו, ואז אנו מגיעים באמת לדרגת הטהרה שעליה מדובר בכהן הגדול.
האדם צריך לעבור את כל התיקונים האלו, כל אחד ואחד צריך להגיע לדרגת הכהן הגדול לפי שורש נשמתו. זהו המצב הגבוה ביותר של כל נשמה ונשמה, שלפי הזמנים זה יהיה כיום הכיפורים, ולפי המקום זה קודש הקודשים. כך אנו מגיעים בכל התנאים הפנימיים שלנו בנשמה, בעולם, שנה, נפש, לתיקון השלם והסופי שלנו.
לכן הפרשה הזאת מיוחדת מאוד. הכוונה ב"אמור" היא אמור לעצמך, לכל הרצונות והתכונות שלך, במה אתה יכול להתקדש.


אמור
תוכן
מקורות

יש דרגות ויש הבדל בתיקונים של כהן, לוי, וישראל. ודאי שאצל הלוויים זה קצת אחרת, וגם התפקיד שלהם היה אחר, כפי שאנו יודעים מהימים בהם ישראל היו בקדושה. הלוויים לימדו את העם, ובעבודת בית המקדש תפקידם היה שונה מתפקיד הכוהנים. כלומר, הדרגות האלה קיימות בכל אחד ואחד מאיתנו, בכל נשמה ונשמה, כל נשמה כוללת את כל המבנה הזה, את כל המציאות. לכן בכולנו קיימים החלקים של כהן, לוי וישראל, שהן דרגות ברצון לקבל שאותן עלינו לקדם ולתקן. משמע, מלבד תרי"ג הרצונות, רמ"ח ושס"ה, גם דרגות הקיום שבכל רצון ורצון מתחלקות לכהן, לוי וישראל. למעשה העבודה כאן היא רב שכבתית.

"בני אהרון"

"ויאמר ה׳ אל משה... לנפש לא ייטמא בעמיו. וכתוב, ואיש או אישה, כי יהיה בהם
אוב או ידְעוֹני מות יומתו. למה הכתוב הזה סמוך לכתוב, אמור אל הכוהנים? כיוון שהזהיר את ישראל, שיקדשו עצמם בכל, הזהיר גם את הכוהנים, שיקדשו עצמם, וכן את הלוויים. כמ"ש, ואל הלוויים תדבר. כדי שיימצאו כולם צדיקים קדושים וטהורים".

 

זוהר לעם, אמור, 1

"בני אהרון"

מפני שהכהן זו אמונה, הוא מקור האמונה, מקור ההשפעה. אם ההשפעה הזאת לא תהיה שלמה, לא יהיה לו כוח לכלול את הלוויים, את ישראל ואת כל העולם. הכהן מביא ברכה לכל העולם, ולכן אם יש בו פגם, העבודה כבר אינה שלמה, לכן עליו להיות בהקפדה יתרה.
אדם שמגיע לדרגת כהן בהחלט יורד לעומק הרב ביותר של הרצון לקבל שלו, לכל דרגות העביות, ועליו לבדוק את עצמו עם האור בפנים, בתוך כל החושך שלו, עד כמה הוא נקי מהמצב של רצון על מנת לקבל, ועד כמה דרגת האמונה שלו שלמה. דרגת הבינה השלמה נקראת "הכהן הגדול", "הגדול" המוכן להעביר דרכו את כל אור החכמה וכולו יהיה בכוונה על מנת להשפיע.

"איש אשר יהיה בו מום"

"איש מזרעךָ לדורותם, אשר יהיה בו מום לא יקְִרב להקריב לחם א-להיו. משום שפגום. ומי שפגום אינו ראוי שישמש בקודש, שאין בו אמונה, והפגם מעיד עליו. כל שכן כהן, שצריך להימצא שלם ובעל אמונה יותר מכל".

 

זוהר לעם, אמור, 41

"איש אשר יהיה בו מום"

ידוע לנו שקיימים כאלה רצונות, ובכל רצון ורצון יש חלקים או אופנים, שאותם איננו מתקנים מיד, אלא יש רצונות שחלק מהם אנו לוקחים וחלק לא. למשל את ל"ב האבן עלינו להפריש, או כמו ב"ברית מילה", כל ה"פריעה" ו"אטיפת דמא", ו"פאה", וכל סוגי התיקונים שיש לנו ב"שנת עורלה", "שמיטה" וכדומה. כל התיקונים האלה באותם רצונות שאיננו מסוגלים לתקן כעת, אנחנו מניחים להם ומתקנים אותם לאחר מכן. ויש רצונות הנקראים "קליפות", שרק בגמר התיקון נוכל לתקנם, לא לפני כן.
לכן, כמו שכתוב בספר הזוהר,
5 רק לעתיד לבוא, הבורא יביא את ישראל לשלמות. אולם בינתיים, בדרך, אנו מפרישים חלקים שונים מהרצון לקבל שלנו, כביכול מקפיאים אותם, לא משתמשים בהם, אנו יודעים שאין לנו כוח, וחלקים אחרים כן, איתם אנחנו מתקדמים. כאשר האדם ממיין את הטבע שלו, את הרצון לקבל שלו, עם מה הוא יכול להתקדם ועם מה לא, הוא מבין יותר כיצד הבורא ברא אותו, כיצד הבורא מתייחס אליו וכיצד הבורא בכלל חשב על תכלית הבריאה.
מתוך ההגבלות האלה, מתוך התיקון החלקי, אנו לומדים יותר ממה שיכולנו ללמוד מהתיקון הכללי השלם, אם היינו עושים אותו. בכך אנו נכנסים לכל סוגי החתכים של מבנה הנשמה, וכנגד זה לומדים על האור שפועל ובאיזו צורה הוא יכול לתקן. כלומר, בכל התדרים והאופנים, בכל הצבעים והחלקים, מתוך הבדיקה, מתוך התיקון החלקי, אנו משיגים את מורכבות הבריאה. הדבר מאפשר לנו להבין את הבורא מתוך אנליזה וסינתזה, מתוך פירוק וחיבור בין החלקים.
לכן, העובדה שהאדם לא יכול להיות שלם בשום פעולה, עובד לטובתו, כדי שיוכל להבין יותר לעומק את הבריאה, ולא כפי שאנשים חושבים, שזה מצביע על חולשת האדם, שהוא מקולקל, שאינו כל יכול, בזה הוא נמצא כביכול בחוסר. בסופו של דבר, דווקא על ידי כך הוא רוכש השכלה רוחנית עמוקה יותר.

"איש אשר יהיה בו מום"

"עתיד הקב״ה להשלים את ישראל, שיימצאו שלמים בכל, שלא יהיו בהם בעלי מום כלל. משום שיהיה תיקון העולם בעת התחייה, כמו אלו הכלים והלבושים של האדם, שהם תיקון הגוף, וע״כ ישלים אותם".

 

זוהר לעם, אמור, 50

" 1איש אשר יהיה בו מום"


בדרך התיקון אנו ממיינים את כל תרי"ג הרצונות שלנו. אילו רצונות לתקן בכוונה על מנת להשפיע במצוות "עשה", ואילו רצונות לתקן ב"אל תעשה", את אילו אי אפשר לתקן, ואת אילו עלינו לקבור, איננו מסוגלים לעשות איתם כלום. ""קבורה" היא תיקון, משמע, האדם מסתכל על רצון מסוים כעל עפר, הוא לא עובד עימו, הוא נחשב בעיניו כעפר. אמנם הרצונות האלה הם הגדולים ביותר, וכנגדם הוא מרגיש את התענוגים הגדולים ביותר, אולם הוא מבין, שעל ידם הוא אינו יכול להגיע לכוונה על מנת להשפיע, ואז הוא מבקש כוחות גדולים כדי לקבור אותם, כדי לקבוע שהם כעפר בעיניו, כמתים. כך הם נרגעים בו.
לאחר שהאדם מתקן את כל מה שנקרא "גלגלתא עיניים" ו"אח"פ דעליה", כלומר, את כל הרצונות שהוא מסוגל לתקן עד גמר התיקון, יש פעולה הנקראת "תחיית המתים", הוא מקבל אור גדול מאוד, שבאמצעותו הוא יכול להחיות את הרצונות שהיו בעיניו כמתים, עם אותם מומים ופגמים שראה אותם בכוונה על מנת לקבל, שכולם זוועתיים, כעת הוא מסוגל להשתמש בהם בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא שהם קמים לתחייה, הם נרפאים מאותם מומים, ומתחברים לכל הרצונות שתיקן קודם, ואז הכלי שלו נעשה שלם, נשמה שלמה, והוא יכול לגלות בה את הבורא.
לכן נאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". 6 שמו זה הרצון של האדם, "שמו" בגימטרייה שווה "רצון", זו הנשמה השלמה, וה' זה הבורא, האור שמתגלה. לכן הוא יכול להתגלות במלואו, "חד לקבל חד" 7 כמו שנזכר בספר הזוהר, הרצון השלם מקבל את האור השלם, ואז הם נמצאים בדבקות שאי אפשר להפריד ביניהם. זהו בעצם גמר התיקון הסופי, שאליו עלינו להגיע.
מכאן אנו לומדים, שלתיקון מגיעים בשלבים, לפיכך אין צורך להתפעל מכל האירועים שבהם האדם פתאום נתקע בדרך ואינו מבין מה קורה, או פתאום נסוג לאחור, או לא יכול להסתדר עם רצון כלשהו, או אולי עם קצת כן, אבל עם הרוב לא. בכלל, אנו לומדים שעד גמר התיקון, מכל הרצון הגדול שהבורא ברא, אנו יכולים למשוך רק קו דק מאוד של אור שמאיר לנו, לאדם שעולה, דרך כל העיגול למרכז שלו, לעולם שלנו. לכן כל התיקון הגדול מתבצע רק בסוף, בפעולה הגדולה הנקראת "רב פעלים מקבצאל", כשכל הרצונות מתקבצים יחד ומקבלים את תיקונם השלם.

"איש אשר יהיה בו מום"

"כשיתעוררו מעפר בתחיית המתים, כמו שנכנסו לקבר, כך יקומו. אם פיסחים או עיוורים נכנסו, פיסחים ועיוורים יקומו. באותו הלבוש, הגוף, שלא יאמרו שאחֵר
התעורר לתחייה. ואח"כ הקב״ה ירפא אותם, ויימצאו לפניו שלמים. ואז יהיה העולם שלם בכל. ואז כתוב, ביום ההוא, יהיה ה׳ אחד ושמו אחד".

 

זוהר לעם, אמור, 51

" 2איש אשר יהיה בו מום"

אנו לומדים שבבריאה יש רק רצון להשפיע של הבורא, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", "טוב ומיטיב", "אין עוד מלבדו", הוא ברא את הנברא, את הרצון לקבל, כדי שיקבל את כל הטוב שלו, במלואו. כיצד אפשר לקבל את כל הטוב במלואו, כך שלא יהיה מלא במילוי שהבורא רוצה לתת בלבד? כי זה כמו למלא תינוק, כשאנו בעצם רוצים שהתינוק יגדל ויקבל יותר מכך, את כל המילוי, כל מה שיש לנו, חכמה ועוד יותר מזה.
כדי להביא את הנברא לשלמות הזאת, הבורא צריך לשחק איתו באור וחושך. עליו לבנות אותו מול עצמו בכל הבחינות ההפוכות ממנו. שהנברא יתקיים באותה קומה זקופה ושווה, כמו הבורא ממש. שיוכל להתמלא בהשפעה כמוהו, כלומר לא רק בקבלה מהבורא, אלא גם מהשפעה שלו לבורא. את כל המצבים האלה אנו משיגים בעבודה הנקראת "עבודה בג' קווים", או כמו שמתואר בתוך הנשמה, כהן, לוי וישראל, או ימין, שמאל ואמצע. התהליך הזה מתואר בספר הזוהר גם כחגים, ימין, שמאל ואמצע, שהם פסח, סוכות ושבועות. "פסח" הוא קו ימין, השפעה, אנו יוצאים ממצרים, עולים מעל הרצון לקבל הגדול שלנו לתכונת הבינה, ומקבלים את התורה בהר סיני, שזו תכונת הבינה ששורה בנו ארבעים יום. לאחר מכן בארבעים שנות המדבר אנו רוכשים את התיקון של התורה עלינו, וכך מגיעים לדרגת הבינה, זה ה"פסח". "סוכות" הוא קו שמאל, שזה "שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני". 8 זו כבר התגלות הצל שעלינו לעשות על הרצון לקבל שלנו, "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", 9 אז מגיעים ל"צל דקדושה". אז, העבודה שלנו היא כבר לא באמונה, שבה אנו מתעלים מעל הרצון לקבל,
אלא בזה שאנו עובדים כבר עם הרצון לקבל בתוכו, ומגיעים לקו האמצעי, אנו יודעים להשלים את הקווים ימין ושמאל יחד לקו האמצעי, וזה נקרא "שבועות".
שבועות צריך להיות מיד אחרי פסח, מתן תורה, כפי שמופיע בלוח השנה, קודם פסח לאחר מכן שבועות ולאחר מכן ראש השנה וסוכות, אולם בספר הזוהר זה הפוך, מפני ששבועות מסמל לנו את קבלת התורה בכלים המתוקנים, ולכן הוא כקו האמצעי, שחותם את כל התיקונים ומסמל את מה שאנו מקבלים, את המילוי שבתוך הנשמה, את "קבלת התורה". חג הפסח נקרא חג "מתן תורה" מלמעלה, וחג השבועות "קבלת התורה", שאנחנו כבר מקבלים את האור ובזה מתמלאים, זה כבר הקו האמצעי.
זו העבודה שלנו, ותמיד אנו יכולים לראות בכל פעולת התיקון שלנו ג' קווים, או בשלבי ההתקדמות שלנו ימין, שמאל, אמצע, או בדרגות ימין, שמאל, אמצע, או באופני העבודה ימין, שמאל, אמצע. תמיד זה כך, ותמיד מתחילים מימין. לפי כוח האמונה כך מתקדמים לכוח השמאל, לכלים, ולאחר מכן לקו האמצעי.


למה הכוונה, שהבורא נותן למשה הוראה לרגום אדם באבנים, או כשכתוב "ואיש או אישה, כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו"? הרי אין דבר כזה שאנחנו מדכאים רצון או מתעלמים ממנו.
אלה תיקונים. כשאדם ממית רצון באבנים, זה נקרא שעושה זאת "בהבנה". הוא פותח את הרצון עד כדי כך ואז ממית אותו, כי הוא מבין, מגלה שאיננו מסוגל לעבוד עימו. ולכן הוא מקבל את העבודה הזאת כפקודה, כי בעצמו לא היה מגלה זאת. יש תיקונים שונים, כל ה"מיתות" למשל "ארבע מיתות בית דין", אלה תיקונים על הרצון לקבל, האדם ממית את הרצון לקבל, מפני שבצורה הנוכחית שלו, הוא איננו מסוגל לתקן אותו.
יש רצונות הנקראים רצונות "כשרים" ואותם על האדם לתקן רק מעט, למשל פרה שאותה צריך לשחוט, צמח שצריך לקטוף, או גרעינים שצריך לטחון לחיטה, ופעולות שונות נוספות.
אולם, יש סוגי רצונות שחייבים לעבור "מיתה" או אפילו "שריפה" או "סקילה", ממש עד שהם יתפרקו באדמה לחתיכות, ותישאר רק עצם הלוז וכולי. יש סוגי רצונות שונים שאיתם איננו מסוגלים לעבוד, לכן התורה מספרת לנו באיזו צורה בכל זאת נגיע לתיקון.


מה הכוונה שאדם מקבל פקודה לשים את הרצון בצד, מישהו לוחש לו באוזן? איך הוא ידע אילו רצונות?
הבורא לא מתקשר לאדם, אלא האדם מרגיש לפי העבודה שלו, וזה נקרא פקודה, הוא מגיע לדרגה כזאת שבה הוא עומד מול תנאי שאם הוא רוצה להתקדם בהשפעה, אז הרצון הזה או החלק הזה לא מתאימים. פתאום הוא מרגיש שאינו מסוגל ללכת על השימוש ברצון הזה כמו קודם. פתאום "הוא לא יכול", זו הכוונה שהאדם ממיין אותו.
בגילוי הזה יכול להיות שיהיה או לא יהיה גילוי הבורא. יכול להיות שזה יגיע דרך אהרון, דרך הכוהנים, הלוויים או משה, זה יכול להגיע דרך כלים לא נעימים כמו בלעם, בלק או המן. כלומר, זה מגיע למודעות של האדם מכל מיני צדדים, מתוך הגילוויים שבו. אולם, בסופו של דבר עליו למיין את הרצון שלו, וזה קורה בדרך, איננו קובעים מראש את הצורות הללו.


נניח שהתגלה לאדם רצון שאינו מתאים להשפעה והוא שם אותו בצד. מה זה אומר שהוא שם אותו בצד?
שהאדם לא משתמש בו.

 

איך הוא יתקן אותו?
את זה האדם ידע. פתאום הוא ירגיש שהוא מסוגל לעבוד עם הרצון בכוונה על מנת להשפיע. נניח יתנו עכשיו לאדם מיליון דולר, הוא עלול להשתגע, לקנות יאכטה ולברוח, לכן לא נותנים לו. 
לאחר מכן יתנו אותם מליון דולר, הוא עדיין לא יוכל להיפטר מהם בצורה הנכונה, לכן הוא רק יקפיא או יכניס אותם לאיזה מסתור. הוא מקפיא, כי הוא כבר לא יכול לקנות יאכטה, הוא כבר לא מסוגל לעשות כלום, גם לא בכוונה על מנת להשפיע, גם לא לתרום אותם. אולם כשיתקדם, אז הוא יוציא אותם וישתמש בהם להשפעה. בינתיים הוא מבין שיש תענוגים שהוא לא מסוגל לעבוד איתם, וכך האדם מתקדם. אלה תענוגים יפים, ויש גם דוגמאות פחות נעימות.


כל רצון שהאדם שם בצד, יוחזר לו בשלב כלשהו על ידי הבורא, הוא ישים אותו מולו כדי שיבדוק מה הוא עושה איתו?
מה זה בורא? האדם מגלה אותו, זה האור העליון שמשחק איתו כך, הוא והבורא. והאדם מרגיש שהבורא ממש משחק עימו כמו עם תינוק, ומלמד אותו כיצד ללכת. 


יש רצונות שהאדם אף פעם לא יוכל לתקן?
אין רצון כזה, כולנו מובטחים להגיע לגמר התיקון. מלבד זאת, אדם אף פעם לא מתקן את עצמו, כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין", התיקון, הריפוי מגיע אלינו מהתורה, מהמאור המחזיר למוטב. אנו בעצמנו יכולים רק להשתדל לגלות את הרע שבנו, ולבקש שיבוא אור התיקון, לא יותר. בתהליך הזה אנחנו יותר בחזקת נוכחים.
כל העבודה נקראת "עבודת ה"', האור העליון עושה את העבודה, עלינו להיות שותפים בלבד, לרצות שזה יקרה. זה מספיק, כי בכך האדם בעצם כמו ילד קטן שמחזיק ביד את הגדול, וכמו שהבורא אומר למשה "בוא אל פרעה",
10 אין בכך פגם. כי מלכתחילה האדם בא בחושך, כקטן, הוא רק מסתכל על העבודה הגדולה שהבורא עושה, לומד אותה ממנו ונכלל בה ככל שהוא מסוגל.
על האדם רק להיות המזמין, כמו תינוק שאומר, "את זה אני רוצה" ואינו עוזב. אם נעשה כך ונפעל לכיוון הנכון, לא דורשים מאיתנו יותר.


אנו יודעים שכהן, לוי וישראל, הם ימין, שמאל ואמצע. בעבודה הפנימית, כפי שאומר בעל הסולם, עלינו להיצמד לימין עשרים ושלוש וחצי שעות ביממה. כיצד עלינו להתייחס לפרשה הזאת עם כל המומים שמוזכרים בתחילתה? האם אילו הגדרות בתוך השלמות?
המומים עולים מעצמם, איננו צריכים לחפש אותם בפנים. ואכן אדם צריך להיות בימין עשרים ושלוש וחצי שעות, אבל הוא אינו מסוגל להיות בו יותר מכמה שניות. זו הכוונה שצריך להשתדל להיות כל הזמן בימין. "באור של אמונה", הנקרא ימין, האדם יראה את כל הפגמים שלו. זה לא שהוא ירחף אז כל הזמן רק בימין והכול טוב, הכול ורוד, אלא ברגע שיש לו כוח ימין, והוא באמת נצמד אליו, מיד זורקים אותו לשמאל. כי אפילו רגע אחד הוא לא יכול להיות שם סתם כך, להימצא באיזו בועה ורודה, בכוח האמונה. כנגד כוח האמונה מיד מתעורר הרצון לקבל כדי שיברר אותו, כי "זה לעומת זה עשה הא-להים".
11
לכן עשרים ושלוש וחצי שעות להיות בימין זה נקרא לברר על ידי הימין את השמאל, לא לגשת רק לשמאל. אולם אם האדם כבר בירר על ידי הימין את השמאל, עשרים ושלוש וחצי שעות, הוא יכול מהכוח הזה ללכת לשמאל, בלי הֶקְדם של הימין, לא מומלץ לעשות זאת, כי אנחנו חלשים מאוד.


אדם המנסה להיצמד לימין ולא מצליח, האם העבודה מתוך שלמות היא משחק?
צריך להשתדל, ולא חשוב מה התוצאה. כל העבודה של האדם זו ההשתדלות, בבחינת "רוצה אני", לא יותר. התוצאה יכולה להיות שפתאום יקרה דבר שייראה בעיניו כטוב, אבל למען האמת, יכול להיות שהוא לא טוב, אלא טוב לכאורה, כמו לתינוק, או הפוך, שזה נראה לו רע, אבל למעשה זו הצלחה גדולה. לכן המקובלים ממליצים לנו לגשת תמיד באמונה למעלה מהדעת, כלומר, בכוח הימין למעלה מכל החשבונות שלנו.


על ספר הזוהר כתוב "ספר הזוהר על חמישה חומשי תורה". מה ספר הזוהר מוסיף על התורה?
התורה כוללת הכול, אין דבר גדול יותר מהתורה. כי מי שכתב אותה הוא משה, ואין יותר ממשה רבנו בגובה הרוחני. אולם, מבחינת המאור המחזיר למוטב, אין לנו יותר מספר הזוהר, כי כתבו אותו מקובלים שהשיגו בעצמם את דרגת ג"ר דאצילות. הם הגיעו לגמר התיקון, כפי שאנו לומדים מהמאמרים ב"הקדמה לספר הזוהר", על רבי חייא שבכה ובדק וחקר, היכן דרגת רבי שמעון לאחר שנפטר וכן הלאה.
מצד אחד בעלי הזוהר השיגו את הדרגה הגבוהה ביותר, ומצד אחר הם פעלו במצב הירוד ביותר, בזמן שאחרי החורבן. הפער בין שני המצבים הללו, שהם היו כל כך למעלה, ויחד עם זאת הם היו כל כך למטה, עם העולם הזה, נתן להם אפשרות להביע בתוך החיבור שלהם את עוצמת התרופה הגדולה ביותר, את עוצמת האור והתיקון שלו. משה אמנם עשה יותר מהם, אבל הוא לא ירד עם האור שלו אלינו. בעלי הזוהר לעומתו יכלו לעשות זאת עד כדי כך, שהספר שכתבו לא הוכן לאותו דור, אלא לדורנו, ולכן ספר הזוהר מתגלה עכשיו.
כתוב על כך במקורותינו, שמבחינת המאור המחזיר למוטב אין כספר הזוהר. מבחינת גובה ההשגה ודאי שמשה השיג יותר, אלא שכלפינו זה לא מועיל. לכן נכתב ספר הזוהר עם "פירוש הסולם", שאותו הוסיף בעל הסולם כפירוש היחיד שיש לאחר אלפי שנות גלות. ואנחנו יכולים לקבל את התורה בלבוש של ספר הזוהר, ובלבוש של "פירוש הסולם", ובהתאמה כזאת הוא ממש מתאים לנו.
כך כשאנחנו מתחילים לקרוא, אנחנו פתאום מגלים שהספר הזה משפיע, הוא עושה בנו משהו. ובאמת הוא פועל על ידי המאור המחזיר למוטב, נקי כמו שכתוב, בלי הבנה, בלי שכל, נכללים בו והוא פועל, זה עובד עלינו. בדיוק כמו תינוק שגדל בעולם שלנו, איננו יודעים למה, הוא עושה מה שבא לו, ואנחנו מכינים לו משחקים, אבל בסופו של דבר זה כך, הוא נמצא בסביבה של גדולים וגדל.
כך גם אנחנו, קוראים את ספר הזוהר ונמצאים בסביבה שלו. אנחנו כמו תינוק, איננו מבינים איזו סביבה זאת וגדלים, זו גדילה טבעית. אי אפשר לגדל חושים בצורה אחרת. מילוי חושים, זה משהו אחר, האדם הולך לאוניברסיטה, מקבל שם שכל ומתמלא, אבל זה כבר לאחר שיש לו כלי למלא. לפתח כלי לעולם החדש, להרגיש משהו חדש, זה נעשה רק בצורה שבה תינוק מתפתח, או כמו שאנחנו עושים עם ספר הזוהר.


"ואיש כי ייתן מום בעמיתו כאשר עשה כן ייעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר ייתן מום באדם כן ייתן בו." 12
היכן שהייתה השבירה שם עלינו לבצע תיקון, באותה דרגה, באותה רמה, באותו אופן.
במקום שהיה קלקול בכלי, שם עלינו להכשיר ולתקן אותו. זה פשוט מאוד. עדיין צריך להבין מה זו שבירת עצמות, ספר הזוהר מתייחס לכך. אבל העיקרון הוא, שבמקום שבו הייתה שבירת הכלים, שם על האדם לחפש את הקלקול, אחרת יתחיל לתקן משהו שבכלל לא מקולקל, שרק נראה בעיניו כמקולקל, והוא חושב שצריך לתקן. כלומר, עליו לאתר נכון היכן הקלקול ושם לתקן, באותה מידה שבה הוא מגלה אותו כשבור.
באופן כזה האדם לומד מה הבורא עשה, באיזה תחכום הוא בנה הכול, איך הבורא "שם לו רגל" בכל מצב ומצב, כדי שידרוש אותו וילמד מהעבודה שלו. כל עבודת התיקון נקראת "עבודת ה'", שהאדם מאתר את הקלקול, "תופס" אותו, ומביא אותו למקום ומבקש שיתקן, מראש הוא מתאר לעצמו כיצד זה צריך להיות מתוקן. כשהבורא מתקן, בזה האדם משלים עם הבורא, הולך איתו, הם מתקשרים יחד.
אם יכול היה לעשות זאת בעצמו, לא היה לאדם קשר עם הכוח העליון, אם הוא היה יכול לעשות זאת בלעדיו, "אז מי אני ולמה אני קיים?" אלא זה אפשרי רק בתלות הדדית. עוד נצטרך להרגיש עד כמה אנו פועלים כאן כשותפים. מצד אחד הבורא מצטער על הכלים השבורים ורוצה לתקנם, אולם מצד אחר הוא לא מסוגל לעשות זאת בלי שהאדם יבקש ממנו ויגיד לו בדיוק איפה ובמה. כך אנחנו מתקשרים ממש כשותפים.

"מקראֵי קודש"

"אלה מועדי ה'. מועדי ה', מה' הם המועדים, מז"א. שבו התקשרו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כולם מתקשרים בו, וכולם מתעטרים להתקשר קשר אחד בקשר המלך. כל אלו הנאחזים במלך, החגים שנאחזים בחג"ת דז"א, צריכים להזדמן במקום עליון, קודש, או"א, כדי שיתאחדו כולם כאחד. ועל כן הם נקראים, מועדי ה'. ואחר כך כתוב, מקראי קודש, כי בהם מתעטר המלך. החגים נמשכים מז"א, מחג"ת דז"א, מג' קווים: פסח מימין, סוכות משמאל, שבועות מקו אמצעי".​

 

זוהר לעם, אמור, 105

"מקראי קודש"

רב"ש כתב על כך, וגם בעל הסולם כתב ב"אגרות" שיש חומה ואנחנו עומדים לפניה, עוברים לידה ולא יכולים להיכנס. האדם מחפש, וברגע שהוא מתאים לצד השני, נוצר הפתח בחומה. ברוחניות זה כך, החומה שלמה, אין בה פתח, ופתאום יש כניסה.בגשמיות כשיש דלת סגורה, אפשר לפתוח אותה. ברוחניות אין דלת, אין מראש שום דבר, הכול סתום לחלוטין ולא נראה שיכול להיות פתח, אבל פתאום הוא נפתח. הכול לפי השתוות הצורה בין מי שנמצא לפני החומה, האדם, ובין מי שנמצא מאחורי החומה, הבורא. אם קיימת התאמה לפחות באחוז אחד, באותו אחוז האדם יכול להיכנס פנימה, אם הוא רוצה רק באותו אחוז להיכנס, ואת כל היתר להשאיר בחוץ, כלומר להתקשר לבורא רק במה שמתאים לו, החומה נפתחת והוא נכנס.לכן הפעולה הזאת נקראת "צדיק", "צדק", "יוסף", שעשה את הפעולה הראשונה הזאת. היכן שמלכות מתקשרת עם זעיר אנפין המקום הזה נקרא "יסוד", ועליו להיות מתוקן, מלכות היא כלל הנשמות שמתקשרות עם הבורא, עם הקב"ה, הנקרא "זעיר אנפין". אנו לומדים מהכלים שלנו כיצד אנחנו יכולים לתקן אותם, אנחנו עושים מילה, פריעה ואטיפת דמא, מבררים את כל הכלים, את אלה השייכים לחיבור עם העליון, ואת אלה שאינם שייכים לחיבור עם העליון, שאותם אנחנו חותכים, מנקים ומבדילים זה מזה. יש ביניהם חשמ"ל, קליפת נוגה, ועוד ברורים דומים שעלינו לברר.רק לאחר שיש לנו כלים מתוקנים למגע עם הבורא, וכלים שהוקפאו על ידינו בצורות שונות של צמצום, ושבהם איננו משתמשים, זה נקרא שאנו מגלים את הפתח. קיימים מנעול ומפתח, ויש מאמרים רבים בספר הזוהר העוסקים בשאלה כיצד לעשות זאת ולהגיע למצב שהוא שער לה'. התיקונים שלנו על הרצונות שלנו מביאים אותנו לרצון המסודר הנקרא "שער לה"'.

הוא נותן לנו פירושים שונים על השער, כמו "נודע בשערים בעלה", "בשערים" הכוונה בכמה שמשער בליבו, עד כמה הבורא נעשה חשוב בעיני האדם, זה נקרא "שער", ולפי זה השער הזה נפתח והאדם מגלה את העליון.

במשך הקריאה בספר הזוהר מגיעים לכל המאמרים העוסקים בשערים, "מ"ט שערי טומאה", שבהם אנו נמצאים, ו"מ"ט שערי קדושה", שאותם עלינו להשיג במקום שערי הטומאה. הכול שייך לרצון לקבל המקולקל או המתוקן.

 

כיצד האדם יכול לדמיין נכון מתוך האגו מה צריך להיות במצב המתוקן?

כתוב "עזר כנגדו" 13 כלומר, עלינו להבין טוב את האגו שלנו, אין צורך בשום דבר מלבדזאת. מתוכו האדם לומד, מתוך החושך הוא לומד על האור, "כיתרון האור מתוך החושך", 14 זה ממש כך. האדם אינו יודע מהו האור בעצמו, איננו משיגים אותו, האור שאנו משיגים הוא איזו התפעלות בתוך הכלי. איננו משיגים את הבורא מחוץ לנו, בצורה מופשטת או במהות,אנו משיגים במה שמתלבש בתוך הכלי שלנו. לכן הכול בא מתוך החושך, או חושך מוחלט, אוצורות בתוך החושך הדומות לאור.

הצורות של האדם הדומות לאור מתוך הרצון לקבל שלו, הן כלי לקליטת הבורא, והתכונה שהוא מקבל בתוך הכלי, ההתפעלות נקראת "הבורא", "האור". כל אלה הן תופעות בתוך הרצון לקבל, האדם אינו יודע שום דבר מעבר לרצון לקבל, הוא רק יודע שהוא יקבל צורה שתיקרא "כלי מתוקן", "בורא", ו"אור", הכול בתוך הרצון לקבל שלו, לכן רק על כך אנו חושבים. עלינו לאתר את התיקון אך ורק בקשר בינינו, כי שם הייתה השבירה, ולשם עלינו להתקרב ולתת לבורא מקום להתגלות.

 

"שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה"

"פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך. אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי. כדי להזדוג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים".

 

זוהר לעם, אמור, 129

"שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה"
bottom of page