כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

על כל הרצונות שלנו, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, אנו יכולים לרכוש את תכונת ההשפעה. תכונת ההשפעה הכוללת מגיעה לנו בשבת, ביום שאוסף, ביום שהוא סיכום של כל ימות השבוע. לכן מי שהכין את עצמו לקראת ערב שבת יש לו מה לעשות בשבת, ו"מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת?". 4 בשבת יש לנו סיכום של כל העבודה, ואנו מגיעים לאור גדול מאוד, האור הזה הוא מעל הכול. אין עבודה, יש רק מנוחה, כל זה מסמל לנו את גמר התיקון.
בינתיים אנו עושים את התיקונים האלה במנורה, כתיקונים של בינה, ומשתוקקים להגיע לכתר. מלכות הרוכשת את תכונת הבינה מעלה את עצמה עד דרגת כתר, כי היא מתעלה יותר ויותר מעל החומר שלה, מעל העביות שלה, וכך האדם מגיע עד לדרגת הכתר.
משה חייב ליצור את המנורה בעצמו, על פי הדוגמה שהבורא מראה לו, מחתיכת זהב שלמה. ''זהב'' הכוונה ''זה-הב'', זה הרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, שדווקא ממנו, עלינו לבנות משהו שממנו יוצא האור, כלומר כלי שכולו יהיה בכוונה על מנת להשפיע. זה הסמל של המנורה, ועלינו להדליק אותה לכיוון האמצע ולהגיע לדרגת הבינה, ועל ידי תכונת הבינה להגיע לכתר.
לאחר מכן הבורא אומר למשה לגבי הלוויים, שעליו לעשות תיקון. מדובר בתכונה בנו הנקראת ''משה'', כי מדברים רק על האדם ועל מה שקורה בתוכו. לא מדובר על כך שבצד אחד נמצא משה, בצד שני עם ישראל, בכיוון אחר מרים, ובכיוון אחר אהרון, אלא כל ה"תיאטרון" הזה נמצא בתוך האדם, התורה מדברת אל אדם אחד שבו כלול הכול.
לכן האדם נקרא "עולם קטן", הבורא מתייחס לכל אחד מאיתנו כאל עולם קטן שבו יש הכול, כל המציאות, כמו שאנו לומדים מתפיסת המציאות. לכן אין חוץ מהאדם שום דבר, מה שהוא תופס, מה שהוא מרגיש, כל היקום נמצא בתוכו, אלא שכעת הוא עדיין לא מרגיש זאת, כי בתפיסה שלו, ברצון לקבל שלו הוא מחולק לחלקים, כך שיש ברצון לקבל חלקים שהוא לא מרגיש שהם שלו. כביכול האדם קיבל זריקת הרדמה הגורמת לו לא להרגיש חלק מהגוף שלו, חברים, כדור הארץ, כוכבים השמש והירח. הכול נמצא בתוך הרצון לקבל של האדם, בתוכו ממש, אלא שיש בו מעין ליקוי בראייה, בתפיסה, בהרגשה, שמונע ממנו לראות ולהרגיש זאת.
אנו לומדים מתפיסת המציאות שהנשמה שלנו מתחלקת לשורש, נשמה, גוף, שהם הכלים הפנימיים שבהם אנו מרגישים את ה"אני", וחוץ מהם הנשמה מתחלקת ללבוש והיכל, שהם שני רצונות הנמצאים כביכול מחוץ לנו. כלומר, אנו מרגישים שהם נמצאים מחוץ לנו. לכן תפיסת המציאות שלנו מתחלקת ל"אני" ומה ש"מחוץ לי", אולם זו ממש טעות. כשאנו מתחילים לתקן את הרצונות שלנו, אנו מתחילים להכיר בטעות הזו בהדרגה, ולקרב גם את הרצונות החיצוניים, לקשר אותם פנימה. אז האדם נעשה כאדם הראשון, הכולל בתוכו את כל המציאות, ומרגיש שהוא היחיד שנמצא מול הבורא.
"משה" זו תכונת ההשפעה שבנו המושכת אותנו לדבקות בבורא, תפארת, נצח דזעיר אנפין, הוא מתחיל עכשיו לקדש את יתר הרצונות שלו הנקראים "לוויים", קו שמאל. עלינו לתקן את הרצונות האלה, לבצע עליהם מספר פעולות, לנקות אותם, לטבול במים, לנקות את הבגדים שלהם הנקראים "לבושים" - שהם מסך ואור חוזר על הרצונות האלה. אז עלינו להביא אותם גם לאוהל מועד, וסביבם, סביב הרצונות הנקראים "לוויים", להביא את כל יתר הרצונות שיתמכו בהם, זה נקרא להביא את כל עם ישראל.
''אהרון'', התכונה שכנגד משה, יבצע תיקונים, כי נצח והוד, שהם משה ואהרון, עובדים יחד. כל הרצונות הנקראים "לוויים" מגיל 25 עד 50, קשורים לעבודה הנקראת "עבודת אוהל מועד". הם נמצאים שם, גם לאחר שכבר עשו את התיקונים האלה. זה מתחיל מגיל 25 עד 50, כי לפי הספירות זה מז"ת דבינה ועד מלכות. יוצא שלאחר מכן הרצונות האלה גם נשארים בעבודה, אבל כבר בעבודה נוספת, זה נקרא שהם הופכים להיות במקום עובדים לשומרים.
התורה מספרת לנו על פרטים רבים שיש בתוך האדם, כיצד עליו לעבוד עם כל תכונה שבו. בעבודה זו אנו נעשים פסיכולוגים טובים, כל אחד לעצמו.
לאחר מכן יש לנו פסח שני. "פסח" מהמילה פָּסח. אדם שמתעלה מעל הרצון לקבל, הכוונה שהוא "יוצא ממצרים", בכך הוא מבצע קורבן פסח, כלומר הוא מתקרב על ידי כך שהוא פָּסח, שיצא ממצרים. עכשיו עליו לבדוק את עצמו, האם התעלה מעל הרצון לקבל שלו או לא. הוא כבר נמצא כביכול בסיבוב שני, כי מדובר שנה לאחר יציאת מצרים, כלומר, אנו מתעלים בתיקון הפנימי שלנו, בשינון הדברים, אולם ברמה אחרת, בדרגה גבוהה יותר, שבה הרצון לקבל גדול יותר. ואז על האדם לבדוק את עצמו, האם הוא יכול לצאת מעל הרצון לקבל או לא, האם הוא יכול לקדש את עצמו בעביות גדולה יותר או לא. אם אינו מסוגל לעשות זאת בזמן שנקרא "פסח בשנה השנייה", אז יש לו אפשרות נוספת לקדש את עצמו בפסח השני, כלומר, לאחר המעמד הזה יש אפשרות נוספת.
יש מאמר של רב"ש על פסח שני, על פניו לא כל כך מובן לנו איך זה קורה, שאדם עובר את הפסח עצמו, ובפסח השני הוא מקדש את עצמו, ורק אז עליו להביא קורבן, אין לו שבוע פסח. יש כאן תיקונים שונים, לאחר שהוא מתקן את עצמו בפסח שני, התורה מספרת לנו בהדרגה מה עלינו לעשות, לכן היא נקראת "הוראה".
בהמשך הפרשה אנו מתקדמים לענן שהיה מעל המשכן. כשהענן יורד על המשכן, בני ישראל נמצאים במקום, וכשהוא עולה, הם הולכים אחריו. במאמר "הדגלים" מתואר כיצד עם ישראל מחולק לשנים-עשר שבטים. כלומר, שכל הרצונות של האדם הם י-ה-ו-ה, כל חלק במבנה הפנימי של הנשמה שלו מחולק לשלושה קווים, סך הכול יש שנים-עשר חלקים, והם מסודרים כך שמתחילים ממזרח לכיוון דרום, וכך מתקדמים.
מאמר "הדגלים" מסביר באיזו צורה בדיוק הולכים, כלומר, באיזו צורה מתקנים כל רצון וכל צד בתוך הנשמה שלנו, כדי לבצע את הצעדים הללו. כל פעם שאיננו יודעים כיצד להתקדם במדבר או לאיזה כיוון הולכים, יש ענן שמתרומם ונע, והאדם יכול ללכת אחריו, רק בתנאי שהוא יודע כיצד לנהל את הרצונות הפנימיים שלו. לדוגמה, קודם מחנה אפרים, לאחר מכן מחנה ראובן וכן הלאה. יש סדר מיוחד שלפיו האדם עובד עם הרצונות שלו, ואז הוא כביכול כמו מכונה מבפנים, מכין את עצמו כל פעם לפעולה, וכשהוא מבצע זאת בדיוק ובהקפדה מתקבל המסע שנקרא "בני ישראל במדבר".
אפשר לספר על כך הרבה, אבל בעצם זה מה שעלינו לדעת. נראה לנו שבני ישראל הסתובבו ארבעים שנה במדבר, אבל "ארבעים שנה" זה מרגע שהאדם יוצא ממצרים, רק אז הוא מתעלה מעל האגו, עד שהוא מתעלה מעל כל ההבחנות, עד שיוצא לגמרי מעל הרצון לקבל שלו, ויכול לשלוט עליו. זו העבודה במדבר (ראו שרטוט מס' 1).
בני ישראל כביכול חונים זמן רב במקום אחד. לאחר מכן בהדרגה באים, קמים, אוספים ומזיזים את עצמם קילומטר, שניים, ואז שוב יושבים זמן רב. בינתיים נולדים ילדים, מתים אנשים, וכך ממשיכים ומתקדמים. כלומר, השהייה בכל מקום היא שהייה ארוכה, עד שמתקנים באותו מקום את הרצון החדש שהתגלה. עד שהם מעלים את עצמם מעליו, הם מקריבים כל הזמן קורבנות.
דרך המסע הזה אנו רואים שיש המון בעיות, מתגלים רצונות למיניהם והאדם צריך להתמודד איתם. הרצונות האלה הם רצונות שמגיעים ממשה, מאהרון, ממרים, מהכוהנים מהלוויים ומבני אהרון, כל מה שלמדנו בפרשה הקודמת, ומכלל ישראל ודאי. כמו כן, פתאום מגיעים כביכול כוחות חיצוניים כלומר, הרצונות, קליפות שמתעוררות בתוך האדם, גם כאלה שיצאו ממצרים כי סחבו אותם, כל ה"ערב רב" שלא היו צריכים לצאת, אבל בכל זאת יצאו וכן הלאה.
כלומר, האדם מתחיל למיין את כל הרצונות שלו, ורואה בתורה כיצד הוא מתקן אותם. יש רצונות שהוא מתקן על ידי אש, יש תיקונים על ידי מים, יש רצונות שעליהם יש לשבת שבעה ימים מחוץ למחנה, יש רצונות מתים ועוד הרבה מאוד תיקונים.
בכל התהליכים האלה אנו מתקנים את הרצונות שלנו. יש רצונות שאנו הופכים לרצונות מתים, שאיננו רוצים להשתמש בהם, ויש רצונות שאותם מתקנים בזה שמעבירים אותם דרך תכונת ההשפעה באור החסדים, זה נקרא ש"טובלים אותם במים" וכן הלאה. כלומר, התורה מספרת שיש כאן תיקון הדרגתי, קפדני מאוד, של כל רצונות האדם.
לאחר מכן התורה מסבירה לנו על שתי חצוצרות, שבניגוד למנורה הן כבר נעשו מהקו השני, מהכסף. החצוצרות האלה נועדו כדי לקרוא איתן לכל בני ישראל. בחצוצרה אחת או בשתי חצוצרות, בכל מיני תרועות, בכל מיני סימנים, האדם מתעורר. הרצונות האלה או רצונות אחרים, הכוהנים או הלוויים או עם ישראל, צריכים לבוא לאוהל המועד, וכך לנוע קדימה.
החצוצרות הן סימן יפה, כמו שליחת פקודות דרך רשת. עלינו להבין שכך האדם מתעורר, מהחצוצרה הזאת, מהקול הפנימי שלו, שעל ידו הוא יודע אילו פקודות עליו לבצע. כלומר, מספיק לו לדעת את קול ה', לבצע אותו בפקודת החצוצרה וכבר הרצונות מתחילים להישמע ולבצע את הפעולות. בתוך האדם מצטברים התיקונים, כך שהוא כבר עושה תיקונים בדרגה גבוהה יותר. מספיק לו לעשות חצוצרות, מספיק לו לבצע את התרועה, והרצונות שלו כבר מתחילים לנוע ולהסתדר. כמו שדיברנו במאמר "הדגלים" שהם מתחילים לזוז ממזרח לדרום וכן הלאה.
לאחר שמגיעים למצב שמכל התיקונים יש לנו כבר כוהנים ולוויים, ועוד לפני כן מנורה וחצוצרות, כאלה תיקונים גדולים, אנו צריכים את התגלות היצר הרע, כדי שיהיה מה לתקן.
אז באים ה"חברים" שלנו מבפנים, כלומר כל הקליפות שיצאו ב"מקרה" ממצרים, מתעוררות כעת. "יצאו ממצרים" זה לא שאנו יוצאים ממצרים, אלא אנו מתעלים מעל הרצון לקבל על מנת לקבל, זה נקרא שיצאנו ממצרים. הרצון הרי נשאר, ואנו רק נמצאים מעליו, מעליו זה לא נקרא שתיקנו אותו. כעת מתעוררים למטה, בתוכנו רצונות אגואיסטיים שונים שעלינו לתקן, יש לנו רצונות רבים, כלים שאפשר לתקן. אז באים הרשעים ומתלוננים על משה, התלונות הן תמיד קודם כל על משה. זה ברור.

לאחר מכן גם הגרים שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים, מתלוננים. הם רוצים בשר.
מדובר כבר על משהו אחר. הגרים רוצים לקבל על מנת לקבל, את החלק הנקרא "בשר". הנשמה שלנו, הרצונות שלנו, מחולקים לשורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, או מוחא, עצמות, גידין, בשר ועור. את ה"עור" בכלל אסור לנו לתקן, זו הקליפה החיצונית, אין עליה תיקון. אבל על הבשר יש תיקונים חלקיים, על הבשר אנחנו גם עושים מילה, פרייה, אטיפת דמא. בנוגע לבשר אנו רואים גם על הגוף שלנו שהאדם משמין, אדם מרזה, מוריד בשר, כלומר, אלה דברים שמשתנים, הבשר הוא חלק שמשתנה, אפשר לתקן אותו יותר או פחות. השאלה היא, האם ניתן לתקן?
הגרים אומרים, "אנו רוצים אותו בשר כמו שאכלנו במצרים, "על מנת לקבל", בצורה כזאת אנו רוצים, "איפה הדגה, איפה הדגים השומים והבצלים?" 5 שום ובצל אלה כביכול הרצונות הקודמים. המקובלים, וביניהם הרב"ש, כתבו, ש"בצל" משמעותו בצֵל, ו"שום" אלה השאלות שכל הזמן מתעוררות.
כעת הגרים משמיעים טענה, האדם מרגיש שפתאום הוא רוצה מאוד לחזור למצב הקודם, הוא מתחיל להיזכר כמה טוב היה לו, בכל זאת הייתה לו הנאה, הוא נהנה גם מהחיים הקודמים. מדוע עכשיו הוא אינו יכול להשתמש ברצונות האלה ובצורה של מצרים, או מדוע זה אסור עכשיו, הוא לא מבין זאת. מתעוררות כאלה שכבות, מתעוררים כאלה רצונות בתוכנו, שאיננו מודעים לכך שאנו יכולים להיכשל בהם.
אותם רצונות מקבלים עונש, נותנים להם לטעום בשר, את השְׂלָו, ואז כביכול יש להם הכול, כל טוב, "בבקשה קחו", אבל יש להם בעיה, הם מתים בהמוניהם. אז הבורא נותן מ"ן, כלומר, תיקון כנגד הדברים האלה. מ"ן זה מי נוקבין, מ"ן זה כוח הבינה שמקבלים. אי אפשר להגיע למ"ן, לכוח הבינה, אם לא עוברים את השלב הלא נעים הזה, שרוצים כביכול לחזור ולאכול כמו במצרים. אמנם משתדלים בכל הכוח לצאת מזה אבל לא מסוגלים, כי כן רוצים זאת, וממש נהנים מאותה קבלה על מנת לקבל. אולם אז, מקבלים מכה חזקה, ורק כתוצאה מזה מקבלים את כוח ההשפעה. ניתן להבין ולראות עד כמה זה קשור בזה, התיקון קשור במכה, ואי אפשר בלי הכרת הרע להגיע לתיקונים.
מגיע מ"ן, ומכאן ועד סוף התהליך, עד הכניסה לארץ ישראל, יש לבני ישראל מ"ן. הם עולים ועולים, כלומר, מהשנה השנייה והלאה הם כבר עולים במדרגות בכוח הבינה, בקו האמצעי, בכך שרוכשים כל פעם על עצמם את תכונת הבינה. זה נקרא שהמנורה צריכה להיות "באמצע", כי תכונת הבינה נמצאת באמצע, בין כתר למלכות. ובתכונת הבינה יש לנו גם את תכונת ההשפעה מהכתר שמשפיעה לאחר מכן למלכות, וגם את תכונת הקבלה ממלכות כדי לעזור לה להידמות לכתר, ובינה כאמור נמצאת באמצע. לכן כשמדליקים מנורה יש להדליק אותה לכיוון האמצע, ולא מקצה לקצה.
לקראת סוף הפרשה מרים מתחילה לדבר, עלינו להבין מכך שלא מתעוררים רק רצונות כמו גרים או מצרים או ערב רב, אלא מתעוררים רצונות שהם קרובים מאוד לתיקון, ודווקא הם מקבלים הכבדת הלב. יש בעיה עם אהרון, עם שני בני אהרון, וגם עם משה. משה התחתן קודם עם ציפורה, וכעת מרים מתלוננת, מדוע הוא התחתן עם כושית. מה גם שיתרו חותנו של משה בא ומתחיל ללמד את עם ישראל כיצד לקיים את הדינים ולחלק את העם. את כל החכמה הזאת למדנו דווקא מיתרו, שכביכול אינו שייך לישראל, הוא הצטרף לישראל ולאחר מכן עזב.
עלינו להבין שיש כאן מנגנון עשיר מאוד של תכונות שונות באדם, של רצונות שונים, גם גבריים, גם נשיים, גם דומם, צומח וחי, המתקשרים ביניהם, וכן צורת ההתקשרות ביניהם. כיצד האדם נמצא כל הזמן בברורים ומבין עם כמה רצונות ובאיזו התכללות והתקשרות ביניהם עליו לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, ולהשפיע על מנת להשפיע.
מרים היא נביאה, אותו רצון שקשור לבורא, "נביא" נקרא אדם שמדבר עם הבורא, שנמצא איתו בגילוי, הרצון הזה שבנשמה, מרים, פתאום מגלה את עצמו כנגד משה. גם אהרון נמצא איתה כביכול בקשר מסוים, ולא מובן כיצד שני רצונות כאלה פתאום מקבלים כזה קלקול, ועוד מאשתו של משה. כלומר, לרצונות האלה, לתכונות האלה של מרים ואהרון, נראה כביכול שהרצון של משה הנקרא "אשתו הכושית" לא כל כך בסדר, וגם לא בסדר שמשה שולט כביכול לבד.
למעשה יש פה מעין ברור מעניין מאוד בדרגה גבוהה מאוד בנשמה, שכבר עוברת תיקונים מתקדמים מאוד. מכאן אנו מבינים, ש"אל תאמין בעצמך עד יום מותך". 6
מרים עוברת תיקון של הרצון הזה, ובכך מסתיימת פרשת "בהעלותך". "בהעלותך" כלומר, אילו פעולות הדרגתיות האדם צריך לעשות כדי לעלות, "בהעלותך לקודש", לדרגת הבינה. מדובר על כך רבות במאמרים של רב"ש, כמו גם ב"שלבי הסולם" יש מאמרים על פרשת "בהעלותך", לדוגמה: מאמר תל"ה - "בהעלותך את הנרות", מאמר תל"ו - "וזה מעשה המנורה", מאמר תל"ז - "ויעש כן אהרון", וכן במאמרים נוספים. רב"ש כתב מאמרים במשך שש שנים, משנת 1984 ועד 1991 , לפי פרשיות השבוע, לכן יש לפחות שישה מאמרים על כל אחת מפרשות השבוע
"וידבר יהוה אל משה לאמור: דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות." 7 אנו רואים בצורה עקבית, שהבורא מדבר בדרך כלל דרך משה. כלומר, יש בנו, באדם, תכונה הנקראת "משה", ודרך התכונה הזאת אנו מקבלים גישה לכל הנשמה שלנו. אנו מתחילים לראות מה הקשר של כל פרט ופרט, של כל רצון ורצון, כל תכונה ותכונה עם הבורא, וזאת – רק דרך משה.