כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "במדבר"
(במדבר א', א' – ד', כ')
פרשת "במדבר" מתחילה בציווי ה' על משה לערוך מפקד בעם, לִמנות את מספר הגברים מגיל עשרים ומעלה. יש בה פירוט רחב ומעמיק של סדר השבטים בחניה ובתנועה, מצוין במיוחד ששבט לוי אינו צריך לעבוד לפי הסדר הזה, אלא הוא ממונה על המשכן, דואג להקמתו ולאריזתו לפני שיוצאים לדרך, וכן דואג לכל ענייני המשכן וחונה סביבו.
לקראת סוף הפרשה מסופר על מצוות פדיון הבן. משה מצוּוה למנות את כל הילדים בני חודש, ומסביר ללוויים מדוע עליהם לקיים את מצוות פדיון הבן. כתוב, "אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרון ונשיאי ישראל, שנים עשר איש, איש אחד לבית אבותיו היו. ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם, מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל". 1
מי שלומד את חכמת הקבלה יכול להבין מתוך הפסוק שמדובר על הליכה בדרך הרוחנית. לאחר שאדם קיבל תמיכה גדולה למאמציו בדרך, הנקראת "מתן תורה" ו"קבלת התורה", הוא מתחיל להתקדם. עליו לבדוק את עצמו, מה הם כוחות הנפש שלו, וכיצד הוא יכול לעבוד איתם בכל המצבים. יש מצבים הנקראים "מנוחה", "עצירה", "ישיבה", או "חניה'. אלה מצבים שבהם יש גיבוש כוחות דחסדים, לכן זה מצב ללא תנועה. לאחר שמצטיידים בכוחות דחסדים, יש הליכה קדימה, כבר מתחילים למשוך הארת חכמה בתוך חסדים, וזה אומר שמתקרבים לקראת "ארץ הקודש". "ארץ" הכוונה לרצון, כך שכל הרצון של האדם יהיה "קדוש", היינו רצון בכוונה על מנת להשפיע, בהשתוות הצורה עם הבורא.
עלינו לספור כוחות, כולל הכוחות הקטנים, שעליהם מדובר בסיום הפרשה, למשל כאשר מדובר על פדיון הבן. כשהולכים במדבר צריכים לדעת קודם כל מהם הכוחות הגדולים, מכ' שנים ומעלה, שזו קומה גדולה, ברצון לקבל על מנת להשפיע. כלומר, בשלב זה התורה מדברת על כך שהאדם צריך כבר לבדוק את עצמו.
ההליכה במדבר מיוחדת מאוד. כל בני יעקב, י"ב השבטים, מסודרים כך שכולם נעים תחילה לכיוון מזרח. יהודה במזרח, ראובן בדרום, אפרים במערב ודן בצפון. הולכים בצורה מיוחדת, ארבעת הצדדים האלה הם סביב אוהל מועד, וכל אחד מהם כלול מג' קווים, כלומר, סך הכול שנים עשר, ארבע כפול שלוש, שהם ה-ו-י-ה בג' קווים. לכן זה מסודר כך, לפי הזַכּות, כי כידוע התיקון מתבצע לפי מידת הזכות. לכן קודם בא מחנה יהודה, לאחר מכן ראובן, אחריהם אפרים ורק בסוף דן.
מכאן ניתן ללמוד כי התורה היא באמת הוראה. היא מנחה אותנו בצעדים מדויקים להתקדמות במצב שנקרא "מדבר". כי כל פעם כשאנו פותחים דף חדש ברצון לקבל שיצא מ"מצרים", אנו מתחילים לקבוע צורות שונות של השפעה, צורות הקודש. התיקון נעשה מהקל אל הכבד, ובהליכה במדבר ממש. אין לשכוח שבני ישראל היו במדבר במשך ארבעים שנה והם אכלו מ"ן בלבד, כלומר, הם היו במצב של אור חוזר, אור ההשפעה.
"פדיון הבן" המוזכר בסוף הפרשה זו מדרגה חדשה. לאחר חודש ימים, "חודש" מלשון חידוש, האדם כבר עבר את המדרגה הראשונה שממנה הוא נולד על ידי העליון, וכעת עליו להתחיל את המדרגה הבאה שלו, וצריך לפדות אותו. ודאי שאבא ואימא עושים זאת, כי העליונים שמולידים אותו הם שצריכים להקנות לו מסך, שאיתו הוא כבר ממשיך בעצמו, זה נקרא "פדיון הבן".
2 אבן עזרא, בראשית, א.
3 תהילים מט, יג.
5 משלי יב, כה.
6 תהילים מצודת דוד, קיט.
7 במדבר ג, יב-יג.
8 במדבר ג, מד - נא.
9 ספר הזוהר משפטים, קיד.
10 דברים כז, ט.
ועם כל זאת לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש, ונשתל העולם".
העולם זו הנשמה של כל אחד ואחד. "האדם הוא עולם קטן", 2 ומדברים רק על הנשמה שלו, איך היא נבנית בו מהמצב של "כולם כבהמות נִדמו", 3 ואיך אנו מגדלים מהנקודה שבלב את הכלי הרוחני, כך שלפי מידת ההשפעה שלו, לפי ההשתוות שלו עם הבורא, אנו מרגישים בתוך הכלי הזה תופעה הנקראת "העולם הבא", "העולם הרוחני", "העולם החדש".
ודאי שאיננו יכולים עדיין לדבר על מבנה הנשמה, כל עוד יעקב "קטן", הוא תחילת הקו האמצעי, ואינו מגדיל את עצמו לי"ב בנים, שהם השבטים שכבר נולדים מתוך תחילתה של המדרגה הזאת, ומגיע לע', לדרגה שלמה ממש.
"ועם כל זאת לא נשלם עד שקיבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות ונשלמו, והתבשמו העליונים והתחתונים".
בתוך התיקון הזה יש שבעים נפש, האדם מגיע לפחות לדרגת נפש, ואז הוא מתחיל לראות במשהו את העולם הרוחני שלו, את ההנהגה, את ההשגחה, את הקשר שלו עם הבורא, הוא כבר נכנס למצב הרוחני הראשון.
"כיוון שהוקמו התורה והמשכן", התורה והמשכן הם זעיר אנפין ומלכות. זעיר אנפין נקרא "תורה", ומלכות זה ה"משכן". במידה שאנו בונים את המשכן, אנחנו דואגים לקשר ביניהם כל הזמן. "משכן" זה הלב שלנו, אותם רצונות שיכולים להתחבר יחד בכוונה על מנת להשפיע. אם אנו מחברים בין הנשמות הנפרדות, השבורות שלנו, אנחנו בונים מהקשר ביניהן את מלכות דאצילות, או את ה"משכן".
לפי מידת הקשר בינינו, על פני גובה האגו, אנו בונים את הקשר בינינו, אנחנו כבר נכנסים בעוצמה כזו או אחרת בקשר עם "זעיר אנפין דאצילות" הנקרא "תורה". אז יש קשר בין ה"תורה" לבין ה"משכן", והתורה מאירה במשכן, או שהבורא מאיר בהתגלות שלו בתוך "אוהל מועד". אולם בסך הכול זו נשמת האדם, ובתוך הנשמה אנחנו מגלים את כל התופעות האלה.
"כיוון שהוקמו התורה והמשכן, ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חֵילוֹת התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א. כמה צבאות הם במשכן, במלכות. שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות. כל דבר שצריך להתיישב במקומו, לקשר הענף שלמטה בשורשו למעלה"
"למעלה" ו"למטה" זה הקשר בין מלכות לזעיר אנפין.
"אינו מתיישב, אלא עד שנזכר בפֶּה והתמנה עליו" כי זה מקום המסך, עד שמגיע לעבודה בפועל, ליישום המדרגה, שיש זיווג ביניהם. פה הוא מקום הזיווג בין מלכות לזעיר אנפין.
"אף כאן רצה הקב"ה לספור החֵילוֹת של התורה, והחֵילוֹת של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, ז"א ומלכות, הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד, ואינם נפרדים זה מזה. הכול כעין של מעלה. שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזיווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד."
כל מה שאנחנו קוראים עליו ב"תלמוד עשר הספירות", בספר הזוהר, במאמרים ובאיגרות, הכול הוא אחד. לפעמים קיים שינוי סגנון, אבל כל הספרים הללו מדברים רק על תיקון המלכות לעומת זעיר אנפין, עד שמגיעים למידת השתוות בקשר ביניהם.
"ארץ מצרים" אלה רצונות שאינם יכולים להצטרף ליציאה, לא יכולים להתעלות עכשיו מעל האגו ולהיות כ"בני ישראל" בבריחה ממצרים, במדבר, אמנם ב"הר סיני", אולם בכל זאת ברצון להתעלות מעל זה, ולכן הרצונות האלה מקבלים מכות. ברור שאי אפשר להשתמש ברצונות הנקראים "מצרים", ואילו ברצונות הנקראים "ישראל" אפשר, הדילוג הזה נקרא "פסח". בפרשה מדובר על דילוג דומה, כי התהליך שאנו עוברים מבוסס בכל שלביו על אותם עקרונות, מדובר ברצון לקבל שהולך ונִתקן כל פעם יותר ויותר. הדילוג עובד כאן בצורה של "דגלים". גם במצרים פגשנו תהליך דומה, כשהבורא "פסח", הכוונה שהבורא דילג, פסח על פתחי בני ישראל, ואילו על פתחי המצרים נתן מכות. כלומר, היה ברור אילו רצונות בתוך האדם מוכנים ליציאה ואילו רצונות מקבלים תיקון הנקרא "מכות".
"דגל", מלשון מדלג, מדלג זה פסח, לכן הדגלים הם דבר חשוב כל כך, כי בעזרתם אנו מתקדמים. כמו שבמצרים היה לנו דילוג על הפתחים, על פתח היציאה, וברור אלה כוחות מוכנים ליציאה, כך כוחות אלה יכלו להצטבר יחד לכוח אחד המספיק כדי לברוח. בפרשה הכוחות האלה מצטברים כבר בצורה אחרת, לפי סדר. דגל מחנה יהודה במזרח, דגל מחנה ראובן בדרום, דגל מחנה אפרים במערב ודגל מחנה דן בצפון. כל דגל כולל שלושה שבטים, יחד הם שנים עשר חלקים מסודרים, ובכל זאת כל אחד ב"דגלו", בדילוג משלו.
הסימנים האלה חשובים מאוד, כי גם כאן מדובר בברורים. גם "מדבר" הוא מצב של חושך כמו במצרים, אמנם בצורה אחרת, כי בכל זאת זו מדרגה חדשה כל פעם. לכן גם כאן יש עניין של ברור, עם אילו רצונות הולכים כל פעם קדימה ועם אילו לא, על אילו רצונות מדלגים ועל אילו לא. לכן התיאור של הדגלים בפתיחה חשוב מאוד למימוש האדם בהליכה במדבר, כי זהו ברור עקרוני, בסיסי.
"המניין והחשבון"
"ועם כל זאת לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש, ונשתל העולם. ועם כל זאת לא נשלם עד שקיבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז התקיימו העולמות ונשלמו, והתבשמו העליונים והתחתונים.
כיוון שהוקמו התורה והמשכן, ז"א ומלכות, רצה הקב"ה לספור חֵילות התורה, כמה צבאות הם בתורה, בז"א. כמה צבאות הם במשכן, במלכות. כלומר, שרצה לספור את ישראל, שהם צבאות ז"א ומלכות. כל דבר שצריך להתיישב במקומו, כלומר, לקשר הענף שלמטה בשורשו למעלה, אינו מתיישב, אלא עד שנזכר בפה והתמנה עליו. אף כאן רצה הקב"ה לספור החֵילות של התורה, והחילות של המשכן, כדי לקשר את ישראל בשורשם למעלה, ז"א ומלכות, הנקראים תורה ומשכן. וכולם הם כאחד, ואינם נפרדים זה מזה. הכול כעין של מעלה. שהרי שורשיהם, תורה ומשכן, הם בזיווג, ואינם נפרדים זה מזה, והולכים יחד".
זוהר לעם, במדבר, 6-7
"כי הנסיעות שבמדבר היו לגלות הארת החכמה, כי אין הארת החכמה מתגלה אלא בזמן הנסיעה בלבד, שהוא גילוי הקווים בזה אחר זה".
תחילה מדברים על ימין, לאחר מכן על שמאל ואז על אמצע, כי אי אפשר לעבוד אחרת, אלא רק בכוח ההשפעה, שהוא אור דחסדים, כשרוכשים את קו ימין במלואו. אנו יודעים שהוא במלואו, כשמתעלים מעל האגו בצורה כזאת שמסתפקים בחפץ חסד, ומידת השמחה היא הבדיקה לכך, כשרוצים להיות בחפץ חסד מסתפקים ושמחים בזה.
חפץ חסד אינו רוצה דבר מלבד השפעה. אז, בהתעוררות מלמעלה מגיע קו שמאל, והאדם אפילו אינו יכול לצאת מחפץ חסד, כי הוא דבוק עד מאוד להשפעה. אז מעוררים אותו על ידי "עקיצה", כמו שכתוב על לידת האיילה ובעוד סיפורים בספר הזוהר, שמעוררים את קו שמאל, והאדם מתחיל לעבוד עם קו שמאל, לצרף אותו לימין, ולהכניע אותו תחת ימין, תמיד בנטייה לימין, עד שהוא מגיע לקו האמצעי.
איך אנו יודעים כמה אנו יכולים לעורר את קו שמאל, שלא יהיה יותר מהמידה שבה אנו מסוגלים לעבוד ולהתקדם איתו? הבדיקה היא, כל עוד אנו יכולים לעבוד עם המלכות שנכללת בבינה, באח"פ שלנו, שהיא רק אח"פ דעלייה, מלמטה למעלה. לכן יש את הארת חכמה, המתפשטת רק מלמטה למעלה ומתגלה רק מהחזה ולמטה מהמדרגה, ולא מהחזה ולמעלה. כלומר, אנחנו שומרים תמיד על שליטת החסדים, על הארת החכמה.
כך האדם בונה את עצמו, והמבנה הפנימי שלו מורכב מארבעת המחנות האלו, שהם סביב אוהל מועד. כשאוהל מועד, מקום הזיווג, נמצא בפנים וסביבו הלוויים, ואז "יהודה" עומד בראשו, מוכן להתקדמות. כך האדם בונה את כלי הנשמה שלו, ומתגלים שם הכוחות של ג' קווים, שמהם הוא מקבל כבר את המלכות של הנשמה.
"וכשגמרו נסיעתם, אז הם נחים, הארת החכמה אינה מתגלה. כמו שנאמר, ויהי בנסוע הארון, ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך. כי גילוי הארת חכמה הוא קימה. ועם גילויה נפוצות כל הקליפות, כי הארת החכמה מבריחה אותן."
בספר "במדבר" אנו קוראים שהשבטים ישבו זמן רב בכל מקום, עד שקמו והלכו, ושוב התיישבו, ושוב קמו והלכו. למעשה כל התיאורים הגיאוגרפיים וההיסטוריים מדברים על הפנימיות שלנו, על הרצון, על ההתקדמות במדבר סיני, היינו, ברצון שלנו שבמהותו נקרא עדיין "מדבר". וכל הצורה הזאת היא כמדבר סיני, שבו אנו מתקדמים בצורה מיוחדת, במבנה מיוחד של שבטים, המסמלים את הסדר הפנימי של רצונות האדם, כך הם מסודרים כדי לשלוט על הרצון שעדיין לא מתוקן הנקרא "סיני".
לפני שרוכשים מדרגה חדשה בשליטה על הרצון של "מדבר סיני", עלינו להתיישב בכל מקום, וההתיישבות הזאת היא באותן תחנות שבהן בני ישראל כביכול נחו. זו עבודה קשה מאוד לגבש את כוח הימין, כוח החסד, שעל ידו מתחילים לגלות את השמאל, כשמביאים אותו לקו האמצעי זה מצב הנקרא "הליכה".
אם נתעמק בפרשיות, אז נראה מדוע מתרחשות תופעות שונות כביכול לרעה ולטובה, ונוכל להבין כבר אילו שלבים עוברים ההולכים בדרך הרוחנית. כך בהדרגה האדם מתחיל להכיר את המפה הפנימית שלו, את המבנה הפנימי שלו, וכיצד הוא מתקדם בתוכו, בהכרת הנפש שלו ובתיקונה.
"אבל כשנגמרה הנסיעה, נאמר, וּבְנֻחה יאמר, שוּבה ה' רבבות אלפי ישראל. שזו הארת החסדים, המכונים רבבות, אלא מתוך שנקלטה בהם הארת החכמה מזמן הנסיעה, הם מכונים רבבות אלפי, כי אלפים רומזים על הארת חכמה, כמו שנאמר, וַאֲאַלֶּפְךָ חכמה. ולפי שהנסיעות היו במדבר, מקום החיצוניים, צריכים לשמירה יתרה, שלא יינְקו מהם".
הרצונות האלה עדיין חיצוניים. הם עדיין לא יכולים להיות רצונות בכוונה על מנת להשפיע, אלא רק בכוונה על מנת לקבל, ולכן הם נקראים "חיצוניים". מקום שיש בו עקרבים, נחשים וכן הלאה, מקום שלא יכולה להיות בו תבואה, אלא רק אוכל משמים, מ"ן.
פסוק זה נהוג לומר בקריאת שמע שעל המיטה, "בידך אפקיד רוחי". 4 ננסה לראות את ההיבט הרוחני שלו, כפי שהוא מתואר בספר הזוהר.
"הדגלים"
"ולמה לא הלכו לפי סדר המדרגה: תחילה ראובן, חסד, אחריו דן שבצפון, גבורה, אחריו יהודה שבמזרח, ת"ת, אחריו אפריים שבמערב, מלכות? כי הנסיעות
שבמדבר היו לגלות הארת החכמה, כי אין הארת החכמה מתגלה אלא בזמן הנסיעה בלבד, שהוא גילוי הקווים בזה אחר זה. וכשגמרו נסיעתם, אז הם נחים, הארת החכמה אינה מתגלה. כי גילוי הארת חכמה הוא קִימה. ועם גילויה נפוצות כל הקליפות, כי הארת החכמה מבריחה אותן. אבל כשנגמרה הנסיעה, כתוב, ובְנוּחֹה יאמר, שוּבה ה' רבבות אלפי ישראל, שזו הארת החסדים. ולפי שהנסיעות היו במדבר, מקום החיצוניים, צריכים שמירה יתרה, שלא יינקְו מהם".
זוהר לעם, במדבר, 36
כי לוקח לעצמו, וכאילו רוצה למצוץ את כל המיץ עם כל הכוחות מזעיר אנפין. "שמלכות בפירוד מז"א, מעץ החיים" ולכן הוא נקרא "עץ המוות", "היא אילן המוות".
מדובר על חיבור מלכות בלבד, שאוספת ואוגרת את כל הנשמות, הנשמות השבורות הן אנחנו, ולמעלה מ"פרסא" אנו נכללים במלכות. "פרסא" זה גבול מסוים באדם, שבו הוא מחליט שמעבר לו הוא חייב להיות כבר בהשפעה. וזה טוב שהאדם ימצא בתוכו מעין גבול, קו פסיכולוגי, שבו הוא אומר "אני חייב להיות מעבר לזה". אמנם זו לא אמת, כי זו לא אותה ה"פרסא" שעליה מדובר, אולם הגדרת הקו הפסיכולוגי הזה בכל זאת מאפשרת לאדם לתאר את התהליך הרוחני לעצמו, שהוא מוכן לעזוב הכול, למסור את עצמו ולהיות בהשפעה. בצורה כזאת אנו נכללים ב"מלכות דאצילות" (ראו שרטוט מס' 1).
"בידך אפקיד רוחי"
"כך האילן הזה, מלכות, שבני אדם מקדימים ונותנים לו נפשם בפיקדון, כל נשמות
של בני העולם לוקח. וכולם טועמים טעם מיתה, משום שאילן זה הוא של מוות".
זוהר לעם, במדבר, 43
במידה שאנו נכללים במלכות דאצילות, אנחנו מוסרים למלכות את הרצונות להשפיע שלנו. כי אנחנו רוצים להיות בהשפעה, אך חסרים לנו כוחות בלבד, איננו מסוגלים. איננו רוצים להיות בהשפעה, אבל למרות שאיננו רוצים אנחנו רוצים, כי זה הרצון האמיתי שלנו, ואז בהתאם לכך מלכות מתחילה לקבל מזעיר אנפין את הכוחות לעשות זאת.
אם מלכות מבקשת, דורשת מזעיר אנפין כוחות להשפעה, הוא נותן לה אותם, ואז שניהם גדלים. זעיר אנפין גדל בכך שנותן, כי אצלו הגדילה היא מתוך שהוא מקבל מבינה, והוא גדל בהתאם למלכות הדורשת ממנו, ומלכות מתוך זה גם גדלה. יחד כשהם בחיבור הם נקראים "עץ החיים". מה שאין כן, כאשר אין ביניהם זיווג, מלכות נמצאת בפירוד מזעיר אנפין, וכולה רוצה למשוך את אור החכמה לעצמה בלבד, כי זה מה שהנשמות השבורות דורשות ממנה, ובמצב כזה זעיר אנפין פונה ממנה, כי הוא הפוך ממנה. "עץ" זה מלכות, מפני שהיא מקבלת מזעיר אנפין. וכשאין זיווג ביניהם זהו "עץ המוות".
לכן הבחירה שלנו, העבודה שלנו, היא להפוך את עץ המוות, את המלכות הנמצאת במצב מיתה, לעץ החיים. אז הנשמות הן התוצאות, הן הפירות מעץ החיים הזה. הצדיקים הם הפירות של עץ החיים (ראו שרטוט מס' 1).
אנחנו נמצאים בפרשת "במדבר". על פי הקטע שקראנו מספר הזוהר, המדבר הוא מקום מסוכן, יש בו שליטה לחיצוניים וצריך שמירה. מהו המצב שנקרא "מדבר", אילו סכנות מחכות לנו שם, ואיזו שמירה אנחנו יכולים לארגן לעצמנו?
ככל שהאדם מתקדם, הוא נעשה עדין יותר בהבחנות הפנימיות שלו. הוא מתקדם מ"עיבור" ל"יניקה", ל"מוחין", כבר יש לו כוחות גדולים יותר, כוחות מורכבים יותר ביניהם, ואז הברור שלו נעשה עדין מאוד. לכן זה מצב מסוכן יותר, כי האדם רואה זאת, הוא מזהה זאת. האם התינוק מזהה משהו? הוא לא מזהה. הוא יכול להפיל משהו, לשבור משהו. והילדים אכן אומרים ובצדק, "זה נשבר בעצמו", כי הילד אינו מזהה מראש שהדבר עלול להישבר. הוא אינו רואה את הסיבה והתוצאה, עבורו זה באמת פלא. והוא לא משקר כשהוא אומר "זה לא אני", כי הוא לא מקשר בין הסיבה למסובב. כשהוא גדל וכבר יכול לראות קשר, זה נקרא כבר מידת הזהירות, לפי הקשר בין מה שהוא מסוגל לבצע או מבצע, לטוב או לרע, לבין התוצאה.
כלומר, ככל שאדם מתקדם, כך הוא הופך להיות זהיר יותר, מפוחד יותר, עדין יותר ורגיש יותר. יש לו כוחות רבים, אבל גם שכל רב, וראייה קדימה כלפי מה שלפניו, ואז הוא מתחיל להיות מתוח מאוד, כי הוא מבחין בדברים רבים שפתאום הוא אחראי עליהם. הוא הרי נעשה מקושר עם כל יתר הנשמות. הוא מתחיל לראות, לדאוג, הרי הם תלוויים בו. הוא מרגיש כלפיהם כבעל משפחה.
ככל שמתקדמים יש יותר בעיות. לעומת השהות במצרים, בהליכה במדבר יש יותר ברור, הרי אנו תמיד עוברים אותם שלבים. כשמסתיימת דרגת "מצרים", אנו עושים שדרוג, ובדרגה עליונה יותר אנחנו ממשיכים לברר דברים ולתקן. לאחר מכן עושים זאת בדרגה עליונה יותר, ב"ארץ ישראל", וכך הלאה. אחרי ארץ ישראל, יש שבירה, ואז מגיע השלב האחרון שקיים בכל העולם, כמו המצב שבו אנו נמצאים היום. אז התהליך הוא אותו תהליך, רק שבמצבים א', ב', ג' וד' אנו מבינים יותר ויותר, מרגישים את הקשר, המערכת מתגלה, ואז המצב הופך יותר ויותר מסוכן עבורנו.
מה ישמור עלינו מפני הסכנות במדבר?
רק האור מלמעלה. זו שאלה גדולה, שאין עליה תשובה אחרת. רק האור יכול לשמור, רק האור יכול לברר, בהקדם הכנה מצד האדם. אין לנו כוח אחר. השמירה יכולה להיות על ידי האור בלבד. וככל שמתקדמים נעשים יותר ויותר תלויים בו.
הדבר דומה לדרך שבה האדם מתפתח. האדם הוא החיה הכי עדינה בעולם שלנו. אנחנו זקוקים ללבוש, לאוכל מיוחד, ולבית עם אביזרים רבים. וכל זה בגלל שהתקדמנו, החיים מאלצים אותנו להתקדם כך, ולא בגלל ש"בא לי" להצטייד בכל הדברים האלה.
כך גם לגבי ההתקדמות הפנימית שלנו, האגו שלנו שגדל ומתקדם, דוחף אותנו לתיקון שלו, להשלמתו. לכן ייצרנו סמארטפונים, טלפונים, מכשירי חימום וקירור וכד'. איננו חיים בעולם הזה, אנו חיים במין בועה שאותה בנינו לעצמנו. אם נוציא את האדם מהבועה הזאת, הוא לא יוכל להתקיים. אם נסתכל, נניח, בחנויות שבהן מוכרים ציוד למטיילים, נראה כמה חפצים האדם מייצר כדי לצאת לטבע. הרי לטייל בטבע זה הדבר הכי טבעי, אדם נמצא בין עצים, שמים, אדמה, והוא לוקח איתו חפצים רבים, על כל דבר עליו לשים מגן. כלומר, ככל שמתקדמים, החיים נעשים מסוכנים יותר.
ככל שאדם מתקדם, הוא מתחיל להרגיש שהוא בעל משפחה, שיש לו אחריות גדולה יותר.
איך אפשר לנוע לקראת הרגשת האחריות הזאת לפני שהאדם באמת נמצא במצב הזה?
למעשה אי אפשר. זוג צעיר אינו משפחה, כל עוד אין להם ילדים. משפחה זה הקו האמצעי, משהו ביניהם. שני קווים הם כלום. בלי צאצאים זו לא נקראת משפחה. חייבת להיות תוצאה ו"פדיון", כלומר, כשהעליון נותן כוחות, מסך, להמשיך, וכשהם מחזיקים את עצמם וממשיכים, זה כבר נקרא נשמה במצב "עמידה".
כיצד נוכל לגרום לעליון לגדל אותנו?
לומדי חכמת הקבלה צריכים לגלות חיסרון לעזרה מהעליון. בשביל מה אנו צריכים את העזרה של העליון? רק כדי להתחבר. העליון לא נותן עזרה אלא רק לשם יצירת הכלי. היווצרות הכלי היא על ידי כוח מלמעלה, על ידי האור, אולם לפחות החיסרון, צריך להגיע מלמטה, ואז כוח התיקון יגיע מלמעלה. עלינו להעביר לעליון את החיסרון שלנו לחיבור החסרונות שלנו לאחד, שיגרום לכך שלכל אחד ואחד יהיה החיסרון הנכון לערבות. דאגה של כל אחד שיהיו גם לחברים חסרונות, שיסתובבו ויעברו מאחד לשני. כפי שכתוב "דאגה בלב איש יְשִׂיחנה לאחרים", 5 וכך נתקדם, ואז יהיה לנו מה לבקש. ההתקדמות תהיה כל פעם על ידי חיבור בלבד. עד גמר התיקון, כל התיקונים הם רק על ידי יותר ויותר חיבור בינינו.
לכן הבקשה היא אחת, אין תפילה אחרת, אלא תפילה עבור חיבור. כי זה מקום השבירה. בתוך החיבור אדם מגלה את הכוח המתקן את החיבור, הנקרא "המאור המחזיר למוטב", 6 "תורה". המאור המחזיר למוטב, ה"תורה", מחברת, מדביקה במקום השבור, ובתוך מקום התיקון הזה מתגלה הבורא. האדם מביא את הרצון שלו, הנקרא "ישראל", ישר-אל ו"אורייתא" מתקן את הרצונות האלה, ו"קודשא בריך הוא" ממלא אותם. כל זה בתוך הנשמה. אין מקום אחר, אין שום דבר אחר. מלבד זה יש רק את עצמותו, השורש לזה, שעליו איננו יודעים. רק על התהליך הזה אנו לומדים.
אנו מתחילים את התיקונים מהלא נודע, עד שמתחילים להבין, האם נמצאים במצרים, כן או לא. כל המדרגות האלה, אפילו ברע, הן לעומת השבירה, לעומת המטרה. אם אדם בוכה סתם שרע לו, אין בכך כלום. לכן עלינו לפרסם את חכמת הקבלה, על מנת שידעו "על מה לבכות". גם זה דבר גדול. אלה כבר ה"רשעים" שמתגלים, שאדם כבר קובע שזה רע מפני שאינו מצליח להגיע להשפעה.
"וידבר יהוה אל משה לאמור. אני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פֶּטֶר רֶחֶם, מבני ישראל. והיו לי הלוויים. כי לי כל בכור ביום הַכּוֹתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה: לי יהיו, אני יהוה." 7
הלוויים נבדלים, הם לא היו בחטא. הם השלמה ל"אהרון", כי הרי נדב ואביהוא חטאו, המשיכו את הג"ר, ולכן הלוויים באים להשלים את "אהרון". לאהרון היו ארבעה "בנים", שניים מהם, שני הכוחות האלה "בנים", התבטלו מתפקידם, ואז באים הלוויים. הלוויים באים עם ה"צאן" שלהם, עם דרגת החי, הכול מצטרף ל"עבודת המשכן" וגם הם פועלים במשכן. הם חייבים לפתוח אותו, לכסות, לסדר, ולהכין אותו להליכה הרוחנית. כלומר הכוחות המקשרים את מלכות ובינה נקראים "לוויים". כתוב על כך גם במקורות אחרים, וכן מפורט גם מדוע משה צריך להשלים ב"חמישה שקלים", ב"כסף", ב"כיסופא", כלומר, לכסות את הפער בין מספר הלוויים ומספר בכורי בני ישראל, 8 בפדיון הבן.
מדובר כאן על כוחות הנפש שלנו, שאותם האדם מברר בהדרגה. הם אמנם נמצאים
במלכות, אבל הם קשורים לבינה, ולכן נאמר, הם שייכים לי, "אני ה'". כלומר, אלה כוחות
המלכות שיכולים לתווך בין בינה למלכות.
הלוויים הם צד שמאל. מדוע הם לא הולכים למשל בשמאל? מדוע יש עניין מיוחד של "משכן"? מה זו העבודה שהם עושים? ה"כוהנים" זו מידת החסד שבכל מדרגה ומדרגה והיא מכסה על כל הרצונות. אולם מה משמעות התפקיד הנקרא "לוי" הנבדל מיתר השבטים? הרי זה קו שמאל. לא מדובר על שבטים שהולכים עכשיו במערב או בצפון. זה נראה משהו אחר לגמרי.
גם בינה וגם מלכות הן קו שמאל. קו שמאל זה לא משהו שמצטרף, זה למעשה כל הטבע. גם את קו ימין אדם בונה על פני קו שמאל, גם ה"כוהנים" שייכים ל"לוי". יש עניין של תחילת המדרגה, ובין מדרגה למדרגה. תחילת המדרגה זה כאשר אח"פ של העליון מתקשר לגלגלתא עיניים של התחתון, ואז נוצר ביניהם כוח חדש, אפשר לומר זרע חדש, משהו שמתחדש, שלא היה לפני כן, אלא רק כ"רשימו", וההתחלה החדשה הזאת נקראת "לוי". לכן הבורא אומר שהוא לוקח אותם כבן בכור. כלומר במקום כל הפדיונות שהיה צריך להביא לבורא, הוא לוקח את הלוויים, ומעתה הם וכל מה ששייך להם שייך לבורא. כלומר, כל פעם זו מדרגה חדשה.
כשמתקדמים, הולכים ובונים על פניה לאחר מכן את בני ישראל, מכל ארבע הקבוצות האלה. לכן אפשר להבין כבר מהמבנה, שיש אוהל מועד, סביבו לוויים, וסביב הלוויים יהודה, ראובן, אפרים ודן, כך זה מסודר.
אפשר לומר שכמו במלכויות דבינה, כמו באודם דאמא שעליו אנחנו מדברים, זה חיסרון מתוך העליון ולא שייך לתחתון?
כן ולא, מפני שזו מדרגה חדשה. אם מדובר על מלכות ובינה, אז אלה כביכול עולמות. אם מתייחסים לכך שזה גדל בתוך הנשמה, אז אלה נשמות. הדבר הראשון שמגיע למגע עם הבורא מתוך הרשימו, מתוך הנשמה שלנו, הוא "כהן", לאחר מכן "לוי" ולאחר מכן "ישראל". כך גם ימין, שמאל ואמצע, אולם בלי השמאל אין לנו אחיזה. זו נקראת "עבודת הקודש" החשובה ביותר במשכן, כי אי אפשר להתקרב בלי השמאל, הרי כל "עבודת המשכן", "אוהל מועד", הכול מתייחס למקום המגע, מקום הקשר שלא ניתן ליצור בלי עביות. לכן באופיים הכוהנים והלוויים אינם נעימים, הכהן למשל מלא כעס.
פרשת "במדבר" סמוכה לחג השבועות, מה משמעות הסמיכות הזאת שבין הפרשה לחג?
חג השבועות כולל הכול, זה קבלת הכוח מלמעלה, על ידו אנו מגיעים, במקום ל"סם המוות" ו"עץ המוות" ל"עץ החיים", לקשר עם הבורא. לאחר מכן אנו מממשים את הקשר בבנייה שלנו ב"מדבר", ברצונות שלנו, שאותם עלינו לתקן, וזוכים לאחר כל התיקונים האלה לחירות ממלאך המוות. זה למעשה כל עניין "קבלת התורה".
הריכוז של התורה נמצא בעשרת הדיברות, זה חרות על הלוחות. על ה"לוחות" הכוונה על הרצון, שמתוך הרצון אדם עושה צורה של עשרת הדיברות, ואז כל הרצון הופך להיות דומה לבורא, לחי. בזה אדם מציל את עצמו ממוות, להיות בלוחות עצמם, באבן, ללוח שעליו כתוב "אני ה'".
כמו שאנו לומדים בנושא האותיות. כשהאדם מעצב מהרצון שלו צורת השפעה כמו של הבורא, זה נקרא שהוא מעלה את הרצון מדרגת המוות, מניתוק מהבורא, לחיבור עימו, לדרגת החי, מצב החיים, עץ החיים, חירות ממלאך המוות. האדם אמור לחרות על ליבו את עשרת הדיברות, כפי שכתוב, "חרות על הלוחות". 9 הן מהוות את כל התורה. אנו לומדים זאת גם מ"הקדמת ספר הזוהר", איך י"ג תיקוני דיקנא וכל תרי"ג המצוות, נמצאים בעשרת הדיברות, עשר הספירות.
היכן עומדת האנושות היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, ביחס למעמד הר סיני?
אנו נמצאים בשלב מכות מצרים. "מצרים" אלה מגוון כוחות ותכונות, מקצה לקצה. יש כאלה שמרגישים את עצמם כפרעה, יש כאלה שמרגישים את עצמם כעבדים, ויש באמצע, גם העם המצרי, גם עם ישראל, וכול השבטים, מחולקים ומפוזרים. כך זה בכל אחד וכך זה בכל העולם.
לכן תלוי כלפי מי נאמר שאנחנו נמצאים במצב מסוים. מה הכוונה "בעולם"? אם מדובר בקהל הרחב, אז הוא מתחיל להרגיש ברצינות שאנו נמצאים תחת השפעה של מכות הטבע, כלפיו הבורא לא מתגלה. ויש אנשים שכלפיהם הבורא מתגלה קצת, למשל כלפי מי שלומדים את חכמת הקבלה, שמשתדלים לגלות אותו. הם כבר מתחילים להרגיש בצורה מסוימת שהמכות האלה מגיעות מהבורא. ויש אנשים שמרגישים שאלה מכות, אבל אינם יודעים שהן מגיעות מהבורא. האם המצרִים במצרים יודעים שהמכות מגיעות מהבורא? החרטומים ופרעה אמנם יודעים, אולם יש דרגות.
אפשר להבין שאנו נמצאים במכות מצרים, הן לא צריכות להגיע בצורה ברורה. גם לאלה שנמצאים ב"חושך מצרים", לא ברור מה הן המכות. כפי שהתורה מספרת לנו, לא כל אחד ואחד מזהה ומבין שזו יד ה', אלא רק אנשים מיוחדים. אולם אנו נמצאים במצב מתקדם וטוב. זאת נקודה קריטית, על כך נאמר "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך", 10 שמכאן והלאה, ממתן התורה, אנחנו יכולים לספור את דרגות התיקון.
נראה שאנו קרובים לכך שאנשים יתחילו להבין שבלי הכוח העליון, הנותן לנו את תכונת ההשפעה, פשוט לא נוכל לשרוד בעולם הזה. נקווה שההכרה הזאת תתחזק יותר על ידי הפצת חכמת הקבלה ולא על ידי מכות.
ספר הזוהר נפתח לכל העולם. מה המקום של ספר הזוהר בתהליך שתואר עכשיו, בהתפתחות האנושות?
משבוע לשבוע אנו רואים עד כמה ספר הזוהר מדבר ממש על אותם דברים שאנו לומדים. הוא מסביר לנו ומקשר אותנו לתורה. ספר הזוהר, כהסבר, כפירוש על חמישה חומשי תורה, מקשר אותנו עם המאמרים, עם האיגרות, עם "תלמוד עשר הספירות", עם "עץ החיים", הוא מקשר ומגשר את כל מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה לטקסט של התורה.
כאמור ספר הזוהר הוא זה שבונה לנו את הגשר הזה, ומי שלומד, מתחיל לראות שמדובר בנשמה. אין זה חשוב אם מוזכרות בו מילים כמו פרעה, מצרים, משה, משכן, מדבר וכולי, או שמדובר על י-ה-ו-ה בתוך הנשמה עם ג' קווים, או מדובר על הקבוצה, אלא הלומדים רואים שהכול אותו דבר. פתאום זה מתחיל להיראות כמכלול אחד, וההסבר מתחיל להיות קל יותר.
לגבי אחרים, זה תלוי מי הם. אולם ספר הזוהר מסדר לקורא את הכול כאחד. מלבד זאת, מהעיון בו האדם מקבל כוחות פנימיים, ויכול לראות שהכול באמת אחד, שמדובר רק על הנשמה, ובה אנו מתקדמים ואותה אנחנו מגלים, והכול תלוי רק בחיבור בינינו. אכן גם בפרשה זו מדובר על הכול. אפילו על איך עם ישראל מאורגן, למרות שהוא מחולק לשבטים, לקבוצות וצדדים, אבל הכול, רק כדי לשמש לאחרים, ובסופו של דבר להגיע לכלי שלם שבתוכו יתגלה הבורא ב"אוהל מועד".
