כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

במידה שאנו נכללים במלכות דאצילות, אנחנו מוסרים למלכות את הרצונות להשפיע שלנו. כי אנחנו רוצים להיות בהשפעה, אך חסרים לנו כוחות בלבד, איננו מסוגלים. איננו רוצים להיות בהשפעה, אבל למרות שאיננו רוצים אנחנו רוצים, כי זה הרצון האמיתי שלנו, ואז בהתאם לכך מלכות מתחילה לקבל מזעיר אנפין את הכוחות לעשות זאת.
אם מלכות מבקשת, דורשת מזעיר אנפין כוחות להשפעה, הוא נותן לה אותם, ואז שניהם גדלים. זעיר אנפין גדל בכך שנותן, כי אצלו הגדילה היא מתוך שהוא מקבל מבינה, והוא גדל בהתאם למלכות הדורשת ממנו, ומלכות מתוך זה גם גדלה. יחד כשהם בחיבור הם נקראים "עץ החיים". מה שאין כן, כאשר אין ביניהם זיווג, מלכות נמצאת בפירוד מזעיר אנפין, וכולה רוצה למשוך את אור החכמה לעצמה בלבד, כי זה מה שהנשמות השבורות דורשות ממנה, ובמצב כזה זעיר אנפין פונה ממנה, כי הוא הפוך ממנה. "עץ" זה מלכות, מפני שהיא מקבלת מזעיר אנפין. וכשאין זיווג ביניהם זהו "עץ המוות".
לכן הבחירה שלנו, העבודה שלנו, היא להפוך את עץ המוות, את המלכות הנמצאת במצב מיתה, לעץ החיים. אז הנשמות הן התוצאות, הן הפירות מעץ החיים הזה. הצדיקים הם הפירות של עץ החיים (ראו שרטוט מס' 1).
 

אנחנו נמצאים בפרשת "במדבר". על פי הקטע שקראנו מספר הזוהר, המדבר הוא מקום מסוכן, יש בו שליטה לחיצוניים וצריך שמירה. מהו המצב שנקרא "מדבר", אילו סכנות מחכות לנו שם, ואיזו שמירה אנחנו יכולים לארגן לעצמנו?
ככל שהאדם מתקדם, הוא נעשה עדין יותר בהבחנות הפנימיות שלו. הוא מתקדם מ"עיבור" ל"יניקה", ל"מוחין", כבר יש לו כוחות גדולים יותר, כוחות מורכבים יותר ביניהם, ואז הברור שלו נעשה עדין מאוד. לכן זה מצב מסוכן יותר, כי האדם רואה זאת, הוא מזהה זאת. האם התינוק מזהה משהו? הוא לא מזהה. הוא יכול להפיל משהו, לשבור משהו. והילדים אכן אומרים ובצדק, "זה נשבר בעצמו", כי הילד אינו מזהה מראש שהדבר עלול להישבר. הוא אינו רואה את הסיבה והתוצאה, עבורו זה באמת פלא. והוא לא משקר כשהוא אומר "זה לא אני", כי הוא לא מקשר בין הסיבה למסובב. כשהוא גדל וכבר יכול לראות קשר, זה נקרא כבר מידת הזהירות, לפי הקשר בין מה שהוא מסוגל לבצע או מבצע, לטוב או לרע, לבין התוצאה.
כלומר, ככל שאדם מתקדם, כך הוא הופך להיות זהיר יותר, מפוחד יותר, עדין יותר ורגיש יותר. יש לו כוחות רבים, אבל גם שכל רב, וראייה קדימה כלפי מה שלפניו, ואז הוא מתחיל להיות מתוח מאוד, כי הוא מבחין בדברים רבים שפתאום הוא אחראי עליהם. הוא הרי נעשה מקושר עם כל יתר הנשמות. הוא מתחיל לראות, לדאוג, הרי הם תלוויים בו. הוא מרגיש כלפיהם כבעל משפחה.
ככל שמתקדמים יש יותר בעיות. לעומת השהות במצרים, בהליכה במדבר יש יותר ברור, הרי אנו תמיד עוברים אותם שלבים. כשמסתיימת דרגת "מצרים", אנו עושים שדרוג, ובדרגה עליונה יותר אנחנו ממשיכים לברר דברים ולתקן. לאחר מכן עושים זאת בדרגה עליונה יותר, ב"ארץ ישראל", וכך הלאה. אחרי ארץ ישראל, יש שבירה, ואז מגיע השלב האחרון שקיים בכל העולם, כמו המצב שבו אנו נמצאים היום. אז התהליך הוא אותו תהליך, רק שבמצבים א', ב', ג' וד' אנו מבינים יותר ויותר, מרגישים את הקשר, המערכת מתגלה, ואז המצב הופך יותר ויותר מסוכן עבורנו.

מה ישמור עלינו מפני הסכנות במדבר?
רק האור מלמעלה. זו שאלה גדולה, שאין עליה תשובה אחרת. רק האור יכול לשמור, רק האור יכול לברר, בהקדם הכנה מצד האדם. אין לנו כוח אחר. השמירה יכולה להיות על ידי האור בלבד. וככל שמתקדמים נעשים יותר ויותר תלויים בו.
הדבר דומה לדרך שבה האדם מתפתח. האדם הוא החיה הכי עדינה בעולם שלנו. אנחנו זקוקים ללבוש, לאוכל מיוחד, ולבית עם אביזרים רבים. וכל זה בגלל שהתקדמנו, החיים מאלצים אותנו להתקדם כך, ולא בגלל ש"בא לי" להצטייד בכל הדברים האלה.
כך גם לגבי ההתקדמות הפנימית שלנו, האגו שלנו שגדל ומתקדם, דוחף אותנו לתיקון שלו, להשלמתו. לכן ייצרנו סמארטפונים, טלפונים, מכשירי חימום וקירור וכד'. איננו חיים בעולם הזה, אנו חיים במין בועה שאותה בנינו לעצמנו. אם נוציא את האדם מהבועה הזאת, הוא לא יוכל להתקיים. אם נסתכל, נניח, בחנויות שבהן מוכרים ציוד למטיילים, נראה כמה חפצים האדם מייצר כדי לצאת לטבע. הרי לטייל בטבע זה הדבר הכי טבעי, אדם נמצא בין עצים, שמים, אדמה, והוא לוקח איתו חפצים רבים, על כל דבר עליו לשים מגן. כלומר, ככל שמתקדמים, החיים נעשים מסוכנים יותר. 

ככל שאדם מתקדם, הוא מתחיל להרגיש שהוא בעל משפחה, שיש לו אחריות גדולה יותר.
איך אפשר לנוע לקראת הרגשת האחריות הזאת לפני שהאדם באמת נמצא במצב הזה?
למעשה אי אפשר. זוג צעיר אינו משפחה, כל עוד אין להם ילדים. משפחה זה הקו האמצעי, משהו ביניהם. שני קווים הם כלום. בלי צאצאים זו לא נקראת משפחה. חייבת להיות תוצאה ו"פדיון", כלומר, כשהעליון נותן כוחות, מסך, להמשיך, וכשהם מחזיקים את עצמם וממשיכים, זה כבר נקרא נשמה במצב "עמידה".

כיצד נוכל לגרום לעליון לגדל אותנו?
לומדי חכמת הקבלה צריכים לגלות חיסרון לעזרה מהעליון. בשביל מה אנו צריכים את העזרה של העליון? רק כדי להתחבר. העליון לא נותן עזרה אלא רק לשם יצירת הכלי. היווצרות הכלי היא על ידי כוח מלמעלה, על ידי האור, אולם לפחות החיסרון, צריך להגיע מלמטה, ואז כוח התיקון יגיע מלמעלה. עלינו להעביר לעליון את החיסרון שלנו לחיבור החסרונות שלנו לאחד, שיגרום לכך שלכל אחד ואחד יהיה החיסרון הנכון לערבות. דאגה של כל אחד שיהיו גם לחברים חסרונות, שיסתובבו ויעברו מאחד לשני. כפי שכתוב "דאגה בלב איש יְשִׂיחנה לאחרים", 5 וכך נתקדם, ואז יהיה לנו מה לבקש. ההתקדמות תהיה כל פעם על ידי חיבור בלבד. עד גמר התיקון, כל התיקונים הם רק על ידי יותר ויותר חיבור בינינו.
לכן הבקשה היא אחת, אין תפילה אחרת, אלא תפילה עבור חיבור. כי זה מקום השבירה. בתוך החיבור אדם מגלה את הכוח המתקן את החיבור, הנקרא "המאור המחזיר למוטב", 6 "תורה". המאור המחזיר למוטב, ה"תורה", מחברת, מדביקה במקום השבור, ובתוך מקום התיקון הזה מתגלה הבורא. האדם מביא את הרצון שלו, הנקרא "ישראל", ישר-אל ו"אורייתא" מתקן את הרצונות האלה, ו"קודשא בריך הוא" ממלא אותם. כל זה בתוך הנשמה. אין מקום אחר, אין שום דבר אחר. מלבד זה יש רק את עצמותו, השורש לזה, שעליו איננו יודעים. רק על התהליך הזה אנו לומדים.
אנו מתחילים את התיקונים מהלא נודע, עד שמתחילים להבין, האם נמצאים במצרים, כן או לא. כל המדרגות האלה, אפילו ברע, הן לעומת השבירה, לעומת המטרה. אם אדם בוכה סתם שרע לו, אין בכך כלום. לכן עלינו לפרסם את חכמת הקבלה, על מנת שידעו "על מה לבכות". גם זה דבר גדול. אלה כבר ה"רשעים" שמתגלים, שאדם כבר קובע שזה רע מפני שאינו מצליח להגיע להשפעה.

"וידבר יהוה אל משה לאמור. אני הנה לקחתי את הלוויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פֶּטֶר רֶחֶם, מבני ישראל. והיו לי הלוויים. כי לי כל בכור ביום הַכּוֹתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל, מאדם עד בהמה: לי יהיו, אני יהוה." 7
הלוויים נבדלים, הם לא היו בחטא. הם השלמה ל"אהרון", כי הרי נדב ואביהוא חטאו, המשיכו את הג"ר, ולכן הלוויים באים להשלים את "אהרון". לאהרון היו ארבעה "בנים", שניים מהם, שני הכוחות האלה "בנים", התבטלו מתפקידם, ואז באים הלוויים. הלוויים באים עם ה"צאן" שלהם, עם דרגת החי, הכול מצטרף ל"עבודת המשכן" וגם הם פועלים במשכן. הם חייבים לפתוח אותו, לכסות, לסדר, ולהכין אותו להליכה הרוחנית. כלומר הכוחות המקשרים את מלכות ובינה נקראים "לוויים". כתוב על כך גם במקורות אחרים, וכן מפורט גם מדוע משה צריך להשלים ב"חמישה שקלים", ב"כסף", ב"כיסופא", כלומר, לכסות את הפער בין מספר הלוויים ומספר בכורי בני ישראל, 8 בפדיון הבן.
מדובר כאן על כוחות הנפש שלנו, שאותם האדם מברר בהדרגה. הם אמנם נמצאים
במלכות, אבל הם קשורים לבינה, ולכן נאמר, הם שייכים לי, "אני ה'". כלומר, אלה כוחות
המלכות שיכולים לתווך בין בינה למלכות.

הלוויים הם צד שמאל. מדוע הם לא הולכים למשל בשמאל? מדוע יש עניין מיוחד של "משכן"? מה זו העבודה שהם עושים? ה"כוהנים" זו מידת החסד שבכל מדרגה ומדרגה והיא מכסה על כל הרצונות. אולם מה משמעות התפקיד הנקרא "לוי" הנבדל מיתר השבטים? הרי זה קו שמאל. לא מדובר על שבטים שהולכים עכשיו במערב או בצפון. זה נראה משהו אחר לגמרי.
גם בינה וגם מלכות הן קו שמאל. קו שמאל זה לא משהו שמצטרף, זה למעשה כל הטבע. גם את קו ימין אדם בונה על פני קו שמאל, גם ה"כוהנים" שייכים ל"לוי". יש עניין של תחילת המדרגה, ובין מדרגה למדרגה. תחילת המדרגה זה כאשר אח"פ של העליון מתקשר לגלגלתא עיניים של התחתון, ואז נוצר ביניהם כוח חדש, אפשר לומר זרע חדש, משהו שמתחדש, שלא היה לפני כן, אלא רק כ"רשימו", וההתחלה החדשה הזאת נקראת "לוי". לכן הבורא אומר שהוא לוקח אותם כבן בכור. כלומר במקום כל הפדיונות שהיה צריך להביא לבורא, הוא לוקח את הלוויים, ומעתה הם וכל מה ששייך להם שייך לבורא. כלומר, כל פעם זו מדרגה חדשה.
כשמתקדמים, הולכים ובונים על פניה לאחר מכן את בני ישראל, מכל ארבע הקבוצות האלה. לכן אפשר להבין כבר מהמבנה, שיש אוהל מועד, סביבו לוויים, וסביב הלוויים יהודה, ראובן, אפרים ודן, כך זה מסודר.

אפשר לומר שכמו במלכויות דבינה, כמו באודם דאמא שעליו אנחנו מדברים, זה חיסרון מתוך העליון ולא שייך לתחתון?
כן ולא, מפני שזו מדרגה חדשה. אם מדובר על מלכות ובינה, אז אלה כביכול עולמות. אם מתייחסים לכך שזה גדל בתוך הנשמה, אז אלה נשמות. הדבר הראשון שמגיע למגע עם הבורא מתוך הרשימו, מתוך הנשמה שלנו, הוא "כהן", לאחר מכן "לוי" ולאחר מכן "ישראל". כך גם ימין, שמאל ואמצע, אולם בלי השמאל אין לנו אחיזה. זו נקראת "עבודת הקודש" החשובה ביותר במשכן, כי אי אפשר להתקרב בלי השמאל, הרי כל "עבודת המשכן", "אוהל מועד", הכול מתייחס למקום המגע, מקום הקשר שלא ניתן ליצור בלי עביות. לכן באופיים הכוהנים והלוויים אינם נעימים, הכהן למשל מלא כעס.

פרשת "במדבר" סמוכה לחג השבועות, מה משמעות הסמיכות הזאת שבין הפרשה לחג?
חג השבועות כולל הכול, זה קבלת הכוח מלמעלה, על ידו אנו מגיעים, במקום ל"סם המוות" ו"עץ המוות" ל"עץ החיים", לקשר עם הבורא. לאחר מכן אנו מממשים את הקשר בבנייה שלנו ב"מדבר", ברצונות שלנו, שאותם עלינו לתקן, וזוכים לאחר כל התיקונים האלה לחירות ממלאך המוות. זה למעשה כל עניין "קבלת התורה".
הריכוז של התורה נמצא בעשרת הדיברות, זה חרות על הלוחות. על ה"לוחות" הכוונה על הרצון, שמתוך הרצון אדם עושה צורה של עשרת הדיברות, ואז כל הרצון הופך להיות דומה לבורא, לחי. בזה אדם מציל את עצמו ממוות, להיות בלוחות עצמם, באבן, ללוח שעליו כתוב "אני ה'".
כמו שאנו לומדים בנושא האותיות. כשהאדם מעצב מהרצון שלו צורת השפעה כמו של הבורא, זה נקרא שהוא מעלה את הרצון מדרגת המוות, מניתוק מהבורא, לחיבור עימו, לדרגת החי, מצב החיים, עץ החיים, חירות ממלאך המוות. האדם אמור לחרות על ליבו את עשרת הדיברות, כפי שכתוב, "חרות על הלוחות". 9 הן מהוות את כל התורה. אנו לומדים זאת גם מ"הקדמת ספר הזוהר", איך י"ג תיקוני דיקנא וכל תרי"ג המצוות, נמצאים בעשרת הדיברות, עשר הספירות.

היכן עומדת האנושות היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, ביחס למעמד הר סיני?
אנו נמצאים בשלב מכות מצרים. "מצרים" אלה מגוון כוחות ותכונות, מקצה לקצה. יש כאלה שמרגישים את עצמם כפרעה, יש כאלה שמרגישים את עצמם כעבדים, ויש באמצע, גם העם המצרי, גם עם ישראל, וכול השבטים, מחולקים ומפוזרים. כך זה בכל אחד וכך זה בכל העולם.
לכן תלוי כלפי מי נאמר שאנחנו נמצאים במצב מסוים. מה הכוונה "בעולם"? אם מדובר בקהל הרחב, אז הוא מתחיל להרגיש ברצינות שאנו נמצאים תחת השפעה של מכות הטבע, כלפיו הבורא לא מתגלה. ויש אנשים שכלפיהם הבורא מתגלה קצת, למשל כלפי מי שלומדים את חכמת הקבלה, שמשתדלים לגלות אותו. הם כבר מתחילים להרגיש בצורה מסוימת שהמכות האלה מגיעות מהבורא. ויש אנשים שמרגישים שאלה מכות, אבל אינם יודעים שהן מגיעות מהבורא. האם המצרִים במצרים יודעים שהמכות מגיעות מהבורא? החרטומים ופרעה אמנם יודעים, אולם יש דרגות.
אפשר להבין שאנו נמצאים במכות מצרים, הן לא צריכות להגיע בצורה ברורה. גם לאלה שנמצאים ב"חושך מצרים", לא ברור מה הן המכות. כפי שהתורה מספרת לנו, לא כל אחד ואחד מזהה ומבין שזו יד ה', אלא רק אנשים מיוחדים. אולם אנו נמצאים במצב מתקדם וטוב. זאת נקודה קריטית, על כך נאמר "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך", 10 שמכאן והלאה, ממתן התורה, אנחנו יכולים לספור את דרגות התיקון.
נראה שאנו קרובים לכך שאנשים יתחילו להבין שבלי הכוח העליון, הנותן לנו את תכונת ההשפעה, פשוט לא נוכל לשרוד בעולם הזה. נקווה שההכרה הזאת תתחזק יותר על ידי הפצת חכמת הקבלה ולא על ידי מכות.

ספר הזוהר נפתח לכל העולם. מה המקום של ספר הזוהר בתהליך שתואר עכשיו, בהתפתחות האנושות?
משבוע לשבוע אנו רואים עד כמה ספר הזוהר מדבר ממש על אותם דברים שאנו לומדים. הוא מסביר לנו ומקשר אותנו לתורה. ספר הזוהר, כהסבר, כפירוש על חמישה חומשי תורה, מקשר אותנו עם המאמרים, עם האיגרות, עם "תלמוד עשר הספירות", עם "עץ החיים", הוא מקשר ומגשר את כל מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה לטקסט של התורה.
כאמור ספר הזוהר הוא זה שבונה לנו את הגשר הזה, ומי שלומד, מתחיל לראות שמדובר בנשמה. אין זה חשוב אם מוזכרות בו מילים כמו פרעה, מצרים, משה, משכן, מדבר וכולי, או שמדובר על י-ה-ו-ה בתוך הנשמה עם ג' קווים, או מדובר על הקבוצה, אלא הלומדים רואים שהכול אותו דבר. פתאום זה מתחיל להיראות כמכלול אחד, וההסבר מתחיל להיות קל יותר. 
לגבי אחרים, זה תלוי מי הם. אולם ספר הזוהר מסדר לקורא את הכול כאחד. מלבד זאת, מהעיון בו האדם מקבל כוחות פנימיים, ויכול לראות שהכול באמת אחד, שמדובר רק על הנשמה, ובה אנו מתקדמים ואותה אנחנו מגלים, והכול תלוי רק בחיבור בינינו. אכן גם בפרשה זו מדובר על הכול. אפילו על איך עם ישראל מאורגן, למרות שהוא מחולק לשבטים, לקבוצות וצדדים, אבל הכול, רק כדי לשמש לאחרים, ובסופו של דבר להגיע לכלי שלם שבתוכו יתגלה הבורא ב"אוהל מועד".