כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "שלח לך"
(במדבר י"ג, א' – ט"ו, מ"א)
בפרשת "שלח לך" משה שולח 12 מרגלים לארץ ישראל, לראות את הארץ "הטובה היא אם רעה". אלה 12 אנשים חזקים מאוד, הצדיקים הגדולים ביותר, ראשי השבטים. הם מגיעים לארץ כנען ומסתובבים בה ארבעים יום. כשהם חוזרים הם מספרים, שהארץ היא ארץ זבת חלב ודבש, אבל הם ראו את העמלק שיושב בנגב, את החיתי, היבוסי והאמורי היושבים בהר, ואת הכנעני היושב ליד הים וליד הירדן. הם אומרים שהעמים האלה חזקים מאוד, ושהסיכוי לכבוש את הארץ נמוך, ולכן לא כדאי לכבוש אותה. ואת זה אומרים כולם, מלבד שניים: יהושוע בן נון וכָלב בן יפונה, שאומרים שאפשר לכבוש את הארץ.
מהו הסיפור האמיתי מאחורי פרשה זו?
תחילה עלינו להבין שלא משה הוא זה ששולח את 12 המרגלים לראות את הארץ, אלא הבורא. שאומר להם, "לכו תבדקו את הארץ" ודווקא ראשי השבטים יבדקו אותה כמו שצריך. התורה מתארת את הדרך שבה האדם עובר בהתפתחות הפנימית האישית שלו. בעל הסולם אומר שכל אחד חייב לעבור את ההתפתחות הזאת. חלק מהנשמות, יחידי הסגולה, כבר תיקנו את עצמם במשך ההיסטוריה, והחל מהדור שלנו כולם מתחילים לתקן את עצמם ולעלות ל"ארץ ישראל", לרצון שהוא כולו להשפעה ולאהבת הזולת, בו אנו מגלים את החיים האחרים שלנו, השלמים, הנצחיים.
כדי להגיע לזה, תמיד עלינו להגיע מהרע לטוב. כי אין לנו אפשרות אחרת להגיע לרמה הרוחנית, אלא ממצב של "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". 1 לכן אנו תמיד בונים את הטוב על פני הרע, כי אותו אנו מגלים קודם. לכן אין ברירה, אנחנו חייבים לגלות את הרע שבנו, ופרשת "המרגלים" למעשה מתרחשת בכל צעד ושעל שלנו. אדם תמיד בודק, האם
כדאי, או לא כדאי, האם הוא מסוגל או לא מסוגל, האם ההשקעה גדולה מדי או לא, האם היא משתלמת או לא, האם כדאי לו להשקיע את עצמו, לתת יגיעה עבור השכר המקווה, והאם זה השכר שקיווה לו. אם לאחר מכן הוא מגלה פתאום שהשכר פחות ממה שציפה, אז הוא חש אכזבה גדולה, נמצא ממש בתחושת מרירות על כל היגיעה שנתן.
לכן אנו כל הזמן בודקים את עצמנו. וכאן מסבירים לנו למעשה בפרשה אחת, מה קורה במקרים רבים בדרך הרוחנית. לכן אנו רואים שיש אנשים שבאים, ויש גם כאלה שעוזבים, כל אחד בודק את עצמו, האם הרוחניות היא בשבילו. אף אחד לא היה מסרב לקבל זאת חינם, לגלות עוד מציאות, חיים טובים, נצחיים, חדשים, שבהם הוא שולט על הגורל שלו, שהוא ממש מכיר את הכוח העליון, את הכוח המשגיח, הכוח שמנהל את הכול. ודאי שטוב לדעת את העתיד. אבל אם צריך להשקיע, זה כבר תלוי כמה ומה. וכאן האדם תמיד שוקל.
זה בדיוק מה שהמקובלים מסבירים לנו בפרשת "שלח לך". לא סתם הבורא אומר למשה שישלח את האנשים החשובים, את 12 ראשי השבטים. כי אדם שהולך בדרך הרוחניות, לוקח את הכוח הטוב ביותר שלו, שאיתו הוא רוצה להתקדם לרוחניות, שאיתו הוא רוצה לחדור פנימה ולגלות. וכאשר הוא חודר פנימה ורואה שהרוחניות יכולה להיות משהו מיוחד מאוד, שהיא למעלה מכל ההגבלות, אז הוא באמת מעלה את עצמו למעלה מכל המציאות הגשמית המלאה ייסורים והגבלות.
השאלה היא, כמה יגיעה עליו לתת לשם כך? הוא מגיע לחכמת הקבלה במצב של התפעלות, מוכן להשקיע את כולו, עבורו החיים הגשמיים הם ממש כאין ואפס, לעומת הרוחניות הכול כך מושכת ונאורה. אולם לאחר מכן, בהדרגה מתגלה לו שזה לא ממש כך. אולי הרוחניות היא באמת כזו, אולם צריך להשקיע כל כך הרבה, להיות ביגיעה קשה כמה שנים, ויש כל כך הרבה הפרעות ורצונות שמתעוררים, כמו שכתוב "עמלק יושב בארץ". 2 ומה גם שזו עדיין ארץ כנען, ורק לאחר מכן זו תהיה ארץ ישראל, בינתיים שבעה עמים יושבים בארץ.
אמנם יש בארץ הרבה פירות טובים, ענבים, כלומר "חכמה", והמרגלים מביאים איתם דוגמאות של אתרוג, אשכול ענבים, עם זאת הם מבינים שכל הפירות האלה, כלומר, אור החכמה שמתגלה, מתגלה באור דחסדים. וזה נקרא שהם צריכים לסחוב אותם על כתפיהם. מצד אחד זה קשה מאוד, ומצד אחר הפירות גדולים ויפים. וכאן מתגלה הבעיה.
לכן כשהם חוזרים, אז מילא שיש לראשי השבטים שבאדם דעות שונות, כשהוא מגלה את המטרה הרוחנית, אבל כשהם מתחילים להיות שקועים בתוך עם ישראל שבאדם, שעדיין לא מתוקן, שעדיין לא כל כך חזק ברצונות למיניהם: משפחה, בית, חובות, החיים הרגילים, עם ישראל שמצטרף, אז האדם שואל "איפה הרוחניות הזאת, את כל הזמן אני צריך להשקיע עבורה, ומה יהיה בעולם הזה? האם אני אמור לעזוב הכול?" וכאן מתחילים הספקות.
4 קידושין ע, ע"א.
5 תהילים קיח, כב.
6 במדבר, יד יב.
9 בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", ד, כתבי בעל הסולם, עמ' 770 .
10 בראשית לז, טז.
11 ספר הזוהר, אחרי מות קג, רצט.
13 ישעיהו יא, ב.
14 בעל הסולם, "מבוא לספר הזוהר", כתבי בעל הסולם, עמ' 109 .
"יהושוע וכלב"
"וישלח אותם משה, כולם אנשים. היינו שכולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם
נטלו לעצמם עצה רעה. שאמרו, אם ייכנסו ישראל לארץ, יעברו אותנו מלהיות ראשים, ומשה ימנה ראשים אחרים, כי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה להיות ראשים. ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו, הם וכל אלו
שקיבלו דבריהם".
זוהר לעם, במדבר, 30
ודאי שהרצונות איתם האדם מתקדם במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל הם לא אותם רצונות, לא אותן כוונות שאיתן הוא יחיה לאחר מכן, אלא יהיו כוונות אחרות. ודאי שכל ראשי השבטים האלה יתחלפו ויבואו אחרים במקומם. ההבדל הוא מהותי, בין אותם מחשבות ורצונות שאיתם האדם הולך במדבר, כלומר בזמן ההכנה, לבין המחשבות והרצונות כשהוא נכנס כבר לרצון לקבל על מנת להשפיע. שם הוא הולך באמונה למעלה מהדעת, כלומר, הוא הולך בתכונות ההשפעה, בקו האמצעי, וממש על כל פרט שמתגלה לו בכלים דקבלה הוא בשמחה עולה מעליו בהשפעה, ומזלזל ברצונות שלו לקבל. הוא שמח שמתגלים הרשעים, הרצונות האגואיסטים, כי דווקא על ידם הוא יכול לבנות את היחס החדש שלו בהשפעה למעלה מהקבלה, וזה נקרא "באמונה למעלה מהדעת".
ודאי שהרצונות שקמים בו, שעליהם עליו לעבוד, הם רצונות חזקים, קשים. לכן המרגלים אומרים שההפרעות בארץ ישראל הן לא כמו אלה שיש בנגב, אלא שם יש הפרעות גדולות הרבה יותר, "עמים חזקים יושבים בארץ". ורק כָּלב בן יפונה אומר, "לא נורא, אנחנו יותר חזקים מהם, אנחנו יכולים לנצל אותם, לנצח אותם, ודווקא על פניהם נגיע לכיבוש הארץ". זה באמת קשה, זאת עבודה קשה.
זה קשה רק מתוך אותה מגמה שעל פיה עלינו לבנות רוחניות מתוך הגשמיות. מה הכוונה מתוך גשמיות? לא מדובר בגשמיות שלנו. העולם שלנו בכלל לא נלקח בחשבון. מה שאנו מגלים בעולם שלנו אלה הרצונות הקטנים ביותר, רצונות לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, ומושכלות, וכל זה כאין וכאפס לעומת הרצונות הרוחניים.
כשאנו נכנסים לרוחניות אנו נכנסים בין שני קווים. קו שמאל זה "קליפה" וקו ימין זה "קדושה" (ראו שרטוט מס' 1).
בשמאל מתגלים כוחות רעים, רצונות על מנת לקבל, והם אותם שבעת העמים היושבים בארץ ישראל, ובינתיים כובשים אותה, נמצאים בה. העמים שנמצאים בארץ כנען אלה הרצונות הגרועים שלנו, "בראתי יצר הרע", כולנו באים מתוך זה. הרי נאמר "לפתח חטאת רובץ", 3 אנו נולדים איתו והקדושה איננה. יש רק אור, והאור איננו קדושה. הקדושה נבנית מתוך המידה שבה נוכל להעביר מרצונות הקליפה ולהקים את הקדושה, כך שבונים זה על פני זה. אי אפשר לבנות את "ירושלים" כל עוד לא מחריבים את "צור", לוקחים ממנה כלים דקבלה, ומעבירים ובונים מהלבנים האלה את "ירושלים", על ידי "יראה שלמה", תכונת הבינה השלמה. בכך שמעבירים את כלי הקבלה, בונים מהמלכות, מהרצון לקבל, על ידי האור שמשפיע, האור המקיף, המחזיר למוטב, לירושלים, "יראה שלמה". כך אנו מתקדמים תמיד (ראו שרטוט מס' 1).
לכן כלב בן יפונה אומר "יש לנו כוחות, עלינו רק לדעת שהאור הזה עומד מוכן עבורנו, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", אם נתאמץ נצליח". אולם היתר אינם מסכימים, הם מבינים שזה קשה. הם צודקים, כי זה באמת קשה. הבעיה היא שתמיד עלינו לעבוד על חשיבות המטרה, ואת חשיבות המטרה אדם לא יכול להשיג לבד, לכן הוא בורח. רק אלה שמצליחים להחזיק את עצמם, הם מרגישים בצורה כלשהי בתוך החברה, כי רק הכלל יכול לספק לכל אחד ואחד תוספת לכוח האישי שלו, את התוספת כדי להתקדם. הקליפה שמתגלה היא קליפה מהשבירה, מחוסר החיבור בינינו, לכן על ידי החיבור בחברה עלינו להשלים את חוסר החיבור שמתגלה בינינו.
הכוח הרע מתגלה תמיד כהתנגדות שקיימת בינינו. נניח שמתגלה בין אדם לחברו קילו שנאה, עליו מיד כנגד זה למצוא מהחברה, מהאור, כוח שמקשר ביניהם, שהוא קצת גדול יותר מהקילו הזה. וכך כל פעם מתגלה הכוח הרע יותר ויותר, זה נקרא "יצר הרע". יצר הרע מגיע תמיד מהשבירה, הוא הכוח המפריד בינינו. לכן בעולם שלנו כל זה אינו קיים, הבהמיות בכלל אינה שייכת לזה. לכן כל הבחירה היא בקבוצה, וכל החיזוק הוא בקבוצה, כמו שאנו לומדים מתוך המאמר "בחירה חופשית".
בזמן שאנו עומדים עם הרצונות הגדולים, הנבחרים שלנו, הנקראים "ראשי השבטים", אנו כן מסוגלים ללכת קדימה. ברגע שמתחילים להתגלות רצונות נוספים המפרידים בינינו, הרצונות המקולקלים שלנו הנקראים "עם ישראל", כבר איננו מסוגלים, כאן חייבת להיות עבודה קבוצתית בלבד. לאף אחד אין כוח לגלות לבד את הכוחות הדרושים לכיבוש הארץ, לגילוי הרוחניות.
רואים שהעם באמת מפחד, דברי המרגלים משפיעים על העם, והם פונים ומבקשים לחזור למצרים.
זה מה שקורה לאדם שבא לקבוצה ללמוד את חכמת הקבלה, הוא לומד מִספר חודשים, אולי אפילו יותר, ולאחר מכן עוזב, "זה לא בשבילי, זה קשה". יש לו תירוצים והוא צודק, יש תירוצים צודקים. כנגד זה, רק אם היה מתחבר הוא היה מוצא את הכוחות, אם אדם לא מתחבר, אין לו כוחות.
תלמידי חכמת הקבלה מתעסקים בהפצה. על ידי ההפצה, על ידי עיסוקים שונים, הם מתקשרים ביניהם. בתוך ההתקשרות הפיזית אנו גם מקבלים תמיכה, התפעלות אחד מהשני. כי אם החבר גם דואג להפצה, כנראה שחשוב לו להתקדם, ודרך זה יש לנו קשר והתפעלות. אם היינו באים רק ללמוד, לא היינו יכולים לקבל אחד מהשני את ההתפעלות מהרוחניות, שכל אחד מראה בכך שהוא עוסק בהפצה, לא היינו יכולים לספוג כוחות מהחברה, לא היינו יכולים להתקדם.
לכן הבסיס הזה שאנו בונים, ההפצה, הסעודות, הפעולות, כנס מידי פעם, כל אלה הכרחיים, הם שנותנים אפשרות לכל אחד לקבל כוחות והתפעלות מהחברה. ודאי שהעבודה המכוונת, האמיתית, צריכה להיות שנחשוב על ה"ערבות". על כל אחד לדאוג שלכולם יהיו הכוחות להתגבר על גילוי הרע שבכל אחד ואחד, כדי שאף אחד לא "יעשה חור בדופן הספינה", וכך נתקדם. זהו עניין "המרגלים", בכל אחד יש נטייה לברוח, אלא אם כן הוא מקבץ מאחרים כוחות להתקדמות.
אם לא, אז הרצונות שבאדם זועקים, ואומרים "למה יצאנו ממצרים, למה לנו את חכמת הקבלה, איננו צריכים אותה, מספיק בדקנו את עצמנו, אנחנו רוצים לחזור לחיים שלנו, יש שם מה לעשות, יש עוד חיים". כך האדם מוצא לעצמו כל מיני הצדקות, וברור שהוא צודק, כי "כל הפוסל במומו פוסל". 4
אין מה לעשות, הרצונות האלה משלמים על כך ביוקר. אותם רצונות שהאדם מגלה שהוא לא יכול להגיע איתם לקדושה, נעלמים, מתים. הם חייבים למות, הם חייבים להעלם, כי איתם הוא לא יכול לעבוד בלקבל על מנת להשפיע. אותם רצונות מתים ב"ארבעים שנות המדבר". לאחר מכן, בגמר התיקון, הם קמים, וזה נקרא "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה". 5
הבורא פונה למשה ואומר שבכוונתו להשמיד את עם ישראל, ואז משה מתפלל ומבקש על עם ישראל.
הוא אומר "ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו". 6 אולם זה בלתי אפשרי, כי משה זו רק תכונת הבינה, כלומר, זה עם שלא יכנס לארץ ישראל, כי זו תכונת ההשפעה בלבד.
עם ישראל מקבל כביכול "עונש", להסתובב ארבעים שנה במדבר, כנגד ארבעים יום שהיו בארץ ישראל. ואותם עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה מתים מיד ממגפה קשה.
למעשה כל דור המדבר צריך למות. כי רק עם הרצונות החדשים שנולדו לאדם במשך המאבק שלו לעלות תמיד למעלה מהרגש והשכל הגשמיים, רק עם הרצונות האלה הוא ימשיך לארץ ישראל, כלומר, יצליח לעלות לרוחניות. שום דבר מהרצונות והמחשבות שאיתם האדם הגיע לחכמת הקבלה, לא ייכנס לרוחניות. כי כולנו הגענו בצורה אגואיסטית, ולכן ייוולד בנו עוד רצון גדול, חדש, שלם, כולל, מורכב, שדווקא ממנו נבנה את ארץ ישראל.
"ארץ ישראל" איננה מקום גיאוגרפי, מקום שבו אנו נמצאים, אלא את ארץ ישראל אנו בונים מרצונות חדשים. "ארץ" זה "רצון", ואנו בונים את ארץ ישראל מאותם רצונות שאנו יכולים להוציא ממצרים. את הרצונות שאנו מוציאים ממצרים אנו הופכים, ומהם נולדים רצונות חדשים, ומאותם רצונות חדשים אנו בונים רצון אחד חדש הנקרא "רצון ישר-אל" "ארץ ישראל". כלומר, המקום הזה, הכלי הזה, לא קיים לפני שאנו בונים אותו ממה שמתגלה במדבר.
האדם צריך לגלות שכל הרצונות שלו אינם מיועדים להמשיך לרוחניות. כל אותן מחשבות, כל אותם רצונות, שאיתם האדם נולד, כל התכונות שבהן הוא חי והצליח בחייו, ושהוא כל כך מתבסס עליהם וחושב שהוא יכול להמשיך איתם גם לרוחניות, עם אותו מוח ולב, עם אותה גישה, עם אותה הבנת החיים, הוא יצטרך לגלות שהוא חייב לקבור אותם. אף אחד מהם לא מתאים לחיים הרוחניים, כולם יצטרכו למות במדבר.
רק מה שייוולד מהם במדבר, בתכונת ההשפעה, ב"ארבעים שנות המדבר" שזו השפעת הבינה על מלכות, מלכות עולה לבינה, רק עם הרצונות שייוולדו ממלכות על ידי הבינה, שיהיו בכוונה להשפיע על מנת להשפיע, רצונות חדשים, גישה חדשה לחיים, שֹכל חדש, רגש חדש, הכול חדש, איתם הוא ייכנס לארץ ישראל. כלומר, על פניהם הוא יבנה לאחר מכן את ארץ ישראל.
כשאנו עולים ממלכות לבינה, זה נקרא שעוברים "ארבעים שנות המדבר", אנו רוכשים על המלכות את תכונת האמונה למעלה מהדעת. לאחר מכן אנו מתחילים לרדת מבינה למלכות חזרה. זה נקרא ש"פותחים רצונות שכבר נקראים ארץ ישראל", והרצונות שפותחים כבר יהיו כולם בשליטת הבינה.
אנו נמצאים ברצון "לקבל על מנת לקבל", מלכות, אנו עושים צמצום א', איננו רוצים להשתמש בו יותר, ואז מתחילים לעלות לדרגת הבינה. העלייה לבינה נקראת "ארבעים שנות המדבר". אם הגענו לדרגת הבינה, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", היא דרגת אמונה, בינה, השפעה, אז הרצון לקבל כביכול כבר לא קיים, במקומו יש רק רצון להשפיע. אז סיימנו את שנות המדבר. (ראו שרטוט מס' 2)
"המרגלים"
"אבל, אך בה׳ אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה. כי התורה אינה צריכה
עשירות, ולא כלי כסף וזהב. ואתם אל תירְאו את עם הארץ. כי גוף שבור, אם יעסוק בתורה, ימצא רפואה בכל. וכתוב, רִפאוּת תהי לשׁוֹרֶךָ, ושיקוי לעצמותיך.
וכתוב, ולכל בשרו מַרפא. וכל המקטרגים שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים. והם מכריזים, פנו מקום לפלוני, עבד המלך. שמישהו לא יעכב אותו מלבוא אל המלך לשַׁמשו".
זוהר לעם, שלח לך, 67
אז אנו יורדים חזרה, אולם לא יורדים חזרה בדיוק למלכות אלא קצת למעלה ממנה, וההבדל בין שתי הרמות האלה נקרא "ל"ב האבן". הירידה חזרה נקראת "כיבוש הארץ", "כניסה לארץ ישראל". חוזרים חזרה, ובכמה שמסוגלים, מחברים את מלכות לבינה, לכן ודאי שבמדבר נולדים אצלנו רצונות חדשים לגמרי. העלייה היא על י'-ה'-ו'-ה', וגם החזרה על י'-ה-ו'-ה', שהוא הכלי השלם.
העם שמבין את הטעות שלו, עושה טעות נוספת, הוא יוצא לכבוש את ארץ ישראל וזאת בניגוד להוראות של משה, וכמובן שהדבר נגמר בתבוסה מרה.
זו פרשה שמסמלת לנו כל צעד שאנו עושים. אפילו כעת בזמן שעדיין לא נכנסנו למדבר ולא ממש נמצאים בגילוויים, "משה" שבנו עדיין לא נמצא במגע עם הבורא, בכל זאת גם כעת אנו נמצאים באותם שלבים של בדיקה וחשבון, "האם כדאי או לא כדאי, אני מפחד ואולי לא".
האדם תמיד מרגל קדימה, עלינו להבין שהפרשה הזאת מתממשת לאורך כל הדרך, והבורא הוא שמכניס אותנו לזה. עלינו לבדוק את עצמנו כל הזמן, את הרצון לקבל שלנו, ומעליו לבנות את הרצון להשפיע. לכן אם לא נהיה מרגלים, לא נתקדם. אנו חייבים להיות מקבלים, אנו חייבים לגלות את הפירות הטובים שבארץ ישראל. כלומר, לגלות עד כמה המטרה גדולה, "חשיבות המטרה", יחד עם זאת מגלים גם עד כמה הדרך קשה.
הפיתרון הוא להבין שהדרך קשה רק אם אנו הולכים בה לבד, לפי הכוחות שלנו, לכבוש את הארץ. המרגלים אומרים, "כיצד אנחנו מסוגלים, איך נצליח אני וכל אחד ואחד?" ובאמת איננו מסוגלים כל אחד ואחד לבד. אלא רק אם מתאחדים והבורא מתגלה בפנים, בחיבור, אז אין שום בעיה. זו הדרך הקלה, ואין בה שום קושי.
גם כעת אנו יכולים לראות שאם נבצע פעולה נכונה, אז את כל הקושי שבעולם, שנראה לנו שאי אפשר בכלל לשנות, ואת כל הבעיות הקשות שמתגברות בטבע ועלינו, אפשר לשנות בקלות. נדרש רק חיבור שמעורר את המאור המחזיר למוטב בינינו ומיד פותר את כל הבעיות בצורה הקלה ביותר. כמו שהבורא אומר "חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בליבו", 7 כלומר, אין בעיה, רק תזמינו את המאור, ואת המאור מזמינים על ידי חיבור.
לכן הבחירה החופשית נמצאת בידינו ואנו יכולים לעשות זאת. זוהי למעשה הבעיה עם המרגלים. מצד אחד צריכים להיות מרגלים, והבורא תמיד ישלח אותנו לרגל ולראות שבאמת הארץ טובה ויש בה הכול, ויחד עם זאת יש שם גם כוחות גדולים מאוד ומפחידים. על האדם ללכת באמונה למעלה מהדעת, נגד השכל, נגד הרגש שלו. האדם צריך להרוס את עצמו, וכביכול לשכוח את כל הבעיות שלו, וזה בלתי אפשרי.
הגישה הנכונה היא ממש "כחודו של מחט", אם אנו מתחברים, ושמים לב רק לחיבור בינינו, כמו שבעל הסולם אומר "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות", 8 אז לא תהיה שום בעיה. כשיש כוונה נכונה, כשיש חיבור במקום הנכון, מיד הכול נעלם. עלינו להבין שבכל מקום יהיה לנו קושי, ובכל מקום נצטרך להתגבר, לא על המרגלים ולא על ההפרעות הגדולות, אלא על עצמנו, על האגו שלנו, שתמיד מפריע לנו ועומד נגד החיבור שבו אנו מוצאים את כוח האור שפותר לנו את הקושי מיד.
העיקר הוא לתת לבורא להילחם במקומנו, לתת לאור לעשות את העבודה. כי איננו מסוגלים לכך בכוחות עצמנו. להגיע לרצון על מנת להשפיע, לרצון ישר-אל, לארץ ישראל, בלתי אפשרי לאדם, אדם איננו מסוגל לזה, זה נגד הטבע שלו. אלא "תן לאור שיהפוך אותך", רק זה עלינו. האדם לא צריך לעבוד קשה בעצמו, אלא לתת לאור לעשות את הפעולה. כאן הבעיה, כי לפנות לאור בצורה אישית איננו יכולים, איננו יודעים מי ומה הוא, ולגלות אותו אנו יכולים רק אם אנו מתקשרים בינינו. לכן הקושי הוא רק בקשר בינינו.
כיצד האדם יכול לבדוק אם הוא פונה אל האור או שהוא מנסה לעשות את העבודה בעצמו?
זה מה שאנו בדרך כלל עושים, אנו מחפשים איך ללמוד יותר ויותר, ולעשות עוד ועוד, ואין לזה סוף. איננו עובדים במקום הנכון. אנו משקיעים המון כוחות, אבל לא במקום הנכון, ולאחר מכן אנו צועקים "נו מה קורה, למה אין?". אז, עלינו לשאול את עצמנו למה אין לנו התגלות א-לוהית, האם נתנו לו מקום להתגלות? האם עשינו מה שנקרא "מניין"? כלומר כלי, חיבור בין הנשמות ששם הבורא יכול להתגלות. לא בנינו את הכלי הזה, אז מדוע אנו צועקים? הרי אין מקום להתגלות.
לכן כל העבודה שלנו היא בחיבור "ואהבת לרעך כמוך", שיהיה קשר של אהבה, שגם את זה עושה האור, אולם עלינו לתת לו מקום לעשות. צריך לגלות את הרע על ידי המרגלים. ואנו אכן עושים זאת. אנו מגיעים להיות מרגלים, אפילו כעת בזמן ההכנה. אנו מבינים שרוחניות היא דבר טוב, אנו גם מבינים שזה לא פשוט, השאלה מה אנו עושים ביחס לזה. עלינו לעבוד במקום הנכון, במקום שבו האור יכול להאיר לנו ולהביא לנו התעוררות, התרוממות, מצב רוח, שמחה, להזמין אותו.
אנו כל הזמן פונים לכל כיוון, מלבד הכיוון הנכון, לחיבור, ולכן איננו מצליחים. עד שנגיע על ידי הייסורים הגדולים ואולי במימדים גלובליים, של כל האנושות, למצב כמו שבעל הסולם אומר, אפילו על ידי מלחמות עולמיות נראה שאין ברירה, אנו חייבים להתחבר. העולם הגלובלי, אפקט הפרפר יחייב אותנו לחשוב על החיבור. הפיתרון כדי להגיע לחיבור, הוא רק על ידי האור, אבל איננו פונים לפיתרון הזה. קיבלנו את השיטה, אבל איננו משתמשים בה.
השיטה היא פשוטה, עלינו לנסות להתחבר בקבוצה שכבר מוכנה עבורנו. בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמביאים את האדם לקבוצה, והבורא אומר "הנחתי ידך על גורל הטוב, כלומר: את זה, קח לך", 9 האדם אפילו לא צריך לחפש אנשים. לא כמו שכתוב בסיפור יוסף "ויאמר, את אַחַי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים", 10 אלא כאן, כבר יש לאדם הכול מוכן, עליו רק להתחבר, וגם כתוב לו כיצד לעשות זאת.
אולי לא ברור על איזה חיבור מדובר, לכאורה נראה שאלה שלומדים את חכמת הקבלה עושים רק את זה, הם רוצים את זה, וכולם מדברים רק על חיבור.
מדובר על חיבור פשוט, חיבור רוחני שנמצא בין הנשמות, כל המקורות נמצאים לפנינו, הכול נמצא לפנינו.
הכול כביכול ברור מאוד, אנחנו לכאורה יודעים מה צריך לעשות, אולי בכל זאת חסר משהו? לא ברור מה חסר.
ברור מאוד למה לא, כי חסר האור שיחבר אותנו. האם אנו מבקשים שהוא יופיע, האם אנו מבקשים שהוא יחבר אותנו? כתוב שעלינו להיות "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא". 11 שלושת התנאים האלה צריכים להתקיים. האדם, שיהיה מחובר עם כל החברה, ועם הבורא יחד, כי הבורא מחבר, הוא הדבק בינינו. אי אפשר להתחבר בלעדיו. כמה שנצעק שאנו רוצים זה לא יעזור, זה לא בר קיום. ועל כך איננו מבקשים.
אנו חייבים את שלושת המרכיבים, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא". אם לא מבקשים את הכוח שעושה את החיבור, אז ודאי שלא יהיה חיבור. בשבירה, האור שחיבר בין כולם נעלם, ואז נשארנו בלי האור, לא מחוברים זה עם זה. זה נקרא "שבירה", שבירת הקשר בינינו. היינו מחוברים יחד, כי היה אור שחיבר בינינו. כלומר, היינו כמו שאנו עכשיו, רק שהאור שינה את הטבע שלנו, כך שרצינו להתחבר והיינו מחוברים, האור עשה הכול. האור נעלם, עלה למעלה. ובינינו נשאר מקום ריק. זאת "השבירה" (ראו שרטוט מס' 3).
"המרגלים"
"בה תראו, אם זכו לכל זה, משום שהתגברו על היצר שלהם בחזקה, ושברו אותו,
או ברפיון בלי יגיעה. או אם התחזקו בתורה, לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו
ידיהם ממנה, ועכ״ז זכו לכל זה. אם רבים העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה,
וזכו לכל זה, או לא".
זוהר לעם, שלח לך, 57
"שבירה", הכוונה שהכוח המחזיק, הדבק שמילא את החלל בינינו, נעלם. כל אחד מאיתנו לא השתנה, אלא רק בגלל שהאור נעלם כל אחד השתנה ונשאר בצורה הבהמית שלו. אם אנו רוצים עכשיו לחזור למצב המתוקן, מה שחסר זה שהאור יבוא וימלא את המקום בינינו, זה נקרא "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". הוא יעשה את זה, זאת התכונה שלו.
איננו צריכים לתקן את עצמנו. אנו צריכים לתקן את היחס בינינו, בצורה הדדית, ואת זה רק האור יכול לעשות. האדם לבד אינו מסוגל. הוא מסוגל רק לבקש ממנו שיבוא, "תבוא, בבקשה תופיע", זו התפילה האמיתית, לא יותר מזה.
אם אנו מבקשים יחד, להתחבר כדי לגלות את תכונת ההשפעה, האם בזה איננו פונים בהכרח אליו?
אם הדרישה היא "איפה תכונת ההשפעה בי, למה היא לא מתגלה?" מהיכן היא תגיע? הרי אין בנו את תכונת ההשפעה. כל נקודה היא רצון, אז איזו תכונת השפעה יש? לאף אחד אין, כולם נמצאים ברע (ראו שרטוט מס' 3).
כלומר, אנו חייבים לבקש דבר אחד בלבד, "תבוא אלינו ותעשה את התיקון", וזה נקרא "העלאת מ"ן". האור הסתלק, וכולנו יחד צריכים להעלות מ"ן, "מי נוקבין". אנחנו רוצים להעלות את הרצונות שלנו לבינה, שיבוא הכוח הזה ויקשור בינינו. התפילות שלנו, הבקשות שלנו, צריכות להיות לאור, ככתוב "כי המאור שבה מחזירו למוטב", "ולכל בשרו מרפא". 12 אדם לבד אינו יכול להתקשר למישהו. אם הוא מתקשר למישהו זה רק כדי לנצל אותו, וזה ברור.
בגלל שהכול כל כך ברור, לא מובן מה חסר.
חסרה הבקשה המכוונת לאור, לבורא, לכוח ההשפעה, שיבוא וישלוט עלינו. זה מה שאנו מבקשים, "תבוא ותשלוט עליי". שכוח ההשפעה ישלוט עלינו, על הכלים דקבלה שלנו, זה מה שאנו רוצים שיקרה. אם איננו רוצים שזה יקרה, סימן שאיננו מרגישים את עצמנו רעים, שנמצאים ברע, והחיבור הוא הטוב. ואם אנו רוצים שזה יקרה, אז אנו מבקשים מהטוב שיבוא וישלוט עלינו. זאת התפילה.
מה שיש לנו – לא טוב, אנו רואים שבחיים, בכל הפעולות, בכל מה שקורה, לא טוב לנו עם הטבע שלנו. ומה כן יכול להיות טוב? אם יש כוח השפעה, כוח אהבה, אם יש כוח חיבור, כוח נצחי, שלם, אז שיבוא וישלוט עלינו. לפי השכל זה פשוט מאוד, אולם לפי הרגש והביצוע זה קשה. אי אפשר לומר שעשינו הכול, כי את זה איננו מבקשים, לזה איננו מגיעים.
כי איננו מסכימים לדרוש זאת כולנו יחד. עלינו כולנו יחד להרגיש ולעשות את הפעולה הזאת. חייב להיות מניין, שזה רצון שלם. אחרת, אנחנו כמו המרגלים, שמגלים שהכול בסדר גמור, כדאי ויפה, אבל אין לנו כוח. אם כך, למה להישאר במדבר, הכול ריק, הכול חסר טעם, עדיף לחזור למצרים. לכן יש מקרים שאנשים באים ועוזבים.
"רגליים" הם המרגלים. האדם מגלה עד כמה הוא ממש רוצה לרכוש את התכונות האלה, אולם לשם כך צריך "נעליים". צריך לנעול אותם, צריך ל"הלביש" אותם בתכונת ההשפעה, בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "לעשות נעליים על רגליים", להסכים, ואז משתמשים נכון בריגול.
אנחנו כל הזמן נמצאים בריגול, זה אינו תלוי בנו, הבורא ודאי ידחוף אותנו לכך, רק התוצאה מזה היא החשובה. לכן הפרשה הזו אקטואלית מאוד, לאורך כל הדרך היא לא מסתיימת, אלא ממשיכה עד שרוכשים את תכונת הבינה בשלמות, עד שעוברים את כל המדבר.
מה הכוונה לדרוש יחד בתפיסת מציאות שבה הקבוצה מתוקנת, ורק האדם לא?
עלינו לדרוש כולנו את כוח החיבור, כולנו צריכים אותו. לא שהקבוצה מתוקנת והאדם לא, אלא אנו כולנו נמצאים ברע, וכולנו דורשים מהכוח העליון שישלוט בנו, הכוח העליון נקרא תכונת ההשפעה, שהיא תשלוט על תכונת הקבלה, שתבוא תכונת הבינה ותשלוט על המלכות. זה נקרא שאנו רוצים לעבור את ה"מדבר". וכך צעד ועוד צעד, כל פעם מתגלים רצונות, וכל פעם אנו מגלים שהם הפוכים מהשפעה ומבקשים את הכוחות להשפיע.
כשנתחיל לבקש מתוך הקבוצה את כוח החיבור, כבר נתחיל לגלות את הבורא. אלה לא יהיו סתם צעקות, כי במדבר כבר מתחילים לגלות את הבורא. יש בנו תכונות שיגלו אותו יותר, ויש תכונות שפחות. יש תכונות כמשה שיגלו אותו "פנים אל פנים", ויש תכונות שיהיו כמו עם ישראל, שרואות אותו כ"עמוד האש" או "ענן" וכדומה.
נתחיל לגלות את הכוח העליון בפועל, רק בתנאי שנרכז את כל הרע ולא נסכים עימו, ונדרוש תיקון. התיקון נעשה רק על ידי זה שהאור שולט. אם האור יעזוב אותנו, אנו נהיה שוב בכוונה על מנת לקבל, ואם האור ירד עלינו, אנו נהיה בכוונה על מנת להשפיע. האור הוא שקובע, או שהוא נוכח או שלא, לכן זה נקרא "גלות" או "גאולה". "גאולה", זה מצב שהאור מחבר בינינו, אנו מרגישים אותו, מרגישים חיים רוחניים, נצחיים. וכשהאור נעלם אנו מרגישים גלות. "גלות" זה מצב שהאור לא נמצא בינינו אז אנו בגלות, בפירוד בינינו, איננו מרגישים את האור, אנו מרגישים את החיים האלה במקום את החיים הרוחניים.
זה פשוט מאוד, או שזה קורה או שזה לא קורה, וזה קורה כאן ברצונות שלנו, במציאות הזאת. איננו צריכים לטוס למימד אחר, אין מימד אחר. הכול נמצא בתוך הרצונות שלנו, בהם אנו מרגישים את התכונות האלה, וזה צריך לקרות כאן ועכשיו. אנחנו רק צריכים לרצות יחד שזה יקרה, זה נקרא "ערבות", לרצות יחד להיות מחוברים, עד כדי כך שנדרוש מהאור שיחבר בינינו. אז הוא נקרא "המאור המחזיר למוטב".
לא צריך יותר מלגלות שאנו נמצאים ברע, ולרצות את החיבור ואהבת הזולת כטוב, ואז באותו מקום שבו נמצאים, מגיע האור המחבר בינינו, ומתגלה בינינו, וזה נקרא "בורא", זה נקרא "ונחה עליו רוח ה'". 13 הדבר קרוב מאוד מאוד לביצוע, ואין להתלונן שכביכול עשינו מאמץ. זה גם סוג טענה "אנחנו עשינו, רק שזה לא קורה", גם על כך יש מאמרים שלמים, על הטענות שבדרך.
האם הבקשה היא מצב סופי או שזה משהו מצטבר?
בקשה זה מצב מצטבר, אדם לא יכול לגלות אותה בבת אחת. עליו לגלות כל פעם קצת ועוד קצת, כלומר, עליו לברר את הרצונות שלו. אולם, עלינו לדעת ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". 14 הסוף זה המצב שבו אנחנו מחוברים והבורא נמצא בינינו. רגע לפני כן האור צריך לבוא אלינו. ולפני שהוא בא אלינו עלינו לדרוש אותו. אנו ממש פורסים חזרה את "השטיח" מהסוף להתחלה, ומגלים מה עלינו לעשות. ובפעולות האלה לעשות חשבון, סדר ותכנית, ולפי זה ללכת ו"לדפוק" בדיוק על מקום אחד, וכל הזמן רק עליו.
האם האדם אינו בעל רצון, האם הוא רוצה לעשות, אבל לא יכול?
אדם אינו בעל רצון. עליו לעבוד, אבל בצורה פשוטה מאוד. יש לו רצון קטן, וכל תוספת רצון, החברה צריכה להוסיף, לא הוא מעצמו.
"בחינת רגל ונעל"
"רגליים בחינת מרגלים, שהולכים לרגל אם כדאי לתת עבודה ויגיעה, בכדי להיכנס אל ארץ הקדושה. ונעל, נקרא אמונה למעלה מהדעת. אמנם אם אין רגליים, לא שייך לומר שנועל נעליים, אלא צריכים את שתיהן, רגליים ונעליים".
רב"ש, דרגות הסולם, 139