כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "תזריע"
(תזריע, ויקרא י"ב, א' – י"ג, נ"ט)
פרשת "תזריע" פותחת בהסבר על דינים הקשורים ליולדת, מדובר על אישה, אם יולדת זכר אז היא נחשבת טמאה שבעה ימים וביום השמיני עושים לבן ברית מילה, לאחר מכן עליה להיות שלושים ושלושה ימים בתקופת טהרה. אם היא יולדת נקבה, אז תקופת הטומאה נמשכת ארבעה עשר ימים ותקופת הטהרה אורכת שישים ושישה ימים, כמו כן, במקרה שהיא יולדת בת עליה להביא קורבן.
הדברים נשמעים מורכבים, לידת בן, בת, מדוע זה משנה מה נולד ומדוע צריך לאחר מכן את ימי טהרה ואת כל החוקים האלה?
אם היה מדובר על העולם שלנו, אכן לא היה צורך בשום חוקים, כי בדומה לחיות, שאצלן הכול מתקיים לפי חוקי הטבע גם אצלנו זה קורה לפי חוקי הטבע. אולם אם אנו מדברים על האדם שצריך להתפתח ולגדול מעל דרגת החי, שם החוקים הם אחרים. חוקים של הרמה הרוחנית.
התורה לא מדברת על הדרך שבה אנו צריכים לחיות בעולם הזה, כמו להתנקות לאחר לידת בן או אחרי לידת בת וכן הלאה. בתורה מדובר על הנשמה, על הרצון של האדם. יש לאדם רצון, זו כל מהותו, "אני רוצה". הוא רוצה לחיות חיים גשמיים, בחיים הגשמיים אנו לומדים שיש לנו רצונות טבעיים כמו אוכל, מין, משפחה שהם רצונות גופניים הנמצאים בכל חי. לבני האדם, בנוסף, יש רצונות לכסף, כבוד, שליטה ומושכלות שהם הרצונות האנושיים. אם אדם נמצא ביער אין לו רצונות כאלה, אך בתוך החברה האנושית כן, הוא קולט אותם מאחרים ועל ידם הוא מתפתח כבן אנוש, כאדם בעולם הזה.
ג' הרצונות שהם אוכל, מין, משפחה, הגוף שלו דורש, ורצונות של כסף, כבוד, מושכלות האדם רוכש מהסביבה שמפתחת אותם בו, זה האדם. אם האדם מתפתח בצורה כזו, אז אנו רואים שבאומות העולם, אין שאלה, הם לא שואלים על ה"נקיים", על הצרעת ואם זה בן או בת. ובכלל אינם שואלים כלום.
אלא אם כן אדם שואל את עצמו האם הוא רוצה להיות למעלה מהגוף שלו ולמעלה מהחברה האנושית הזאת, להידמות לספירות עליונות יותר, לא-לוהות, לפתוח את הבורא, לגלות את
העולם הרוחני, את העולם הבא, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך". 1 אם אדם מתחיל להרגיש שהעולם הזה צר לו ושואל "מה הטעם בחיי?"
אם הוא חושב כך, אז הוא כבר מתחיל להיות מה שנקרא "בן לעולם הבא", בן ולא בת כי הוא כבר מתחיל לשאול כיצד להגיע למימד גבוה יותר שאינו תלוי בגוף שלו, באוכל, מין, משפחה, וגם לא תלוי בחברה האנושית שבסופו של דבר גם היא רוצה לספק את אותם צרכים גופניים, על ידי סביבה נוחה לזה.
אדם השואל מה הטעם בחייו, בשביל מה לחיות, שואל על מהות החיים, האם החיים ניתנים רק כדי לשרת את החיים עצמם, רק את הגוף עצמו? הוא כבר מתחיל להתנתק מהגוף שלו באיזו צורה, וכאילו אינו מזדהה עם הגוף כולו, אלא שואל אם יש משהו מחוץ לגוף. זאת כבר שאלה על הנשמה שלו, אז הוא זקוק להתפתחות חדשה.
עלינו לפתח רצון, רצון רוחני, הרצון להשפיע, הרצון לאהבת הזולת, כמו שהתורה דורשת להיות "כאיש בלב אחד". רצון לצאת מעצמנו, לצאת מהאגו שלנו. אם אנו עושים זאת, בצורה טובה, כמו שהתורה מסבירה, כמו שמסבירה חכמת הקבלה המפתחת בנו את הרצון הזה, אז אנו יכולים להתקדם בצורה כזו שהרצון שלנו והמילוי שלו, האור העליון, באים כאחד. זה נקרא שהאדם תמיד מגיע בהתפתחות שלו להולדת בן ובת בבת אחת. הוא תמיד מוליד בן ובת, "בת" זה כלי הקבלה שלו ו"בן" זה המילוי לאותו כלי. במקום שבו כתובה בתורה המילה "את" זה תמיד ליד שם הגבר, הכוונה היא מא' עד ת', זה הכלי, הרצון שלנו שנקרא "בת", הכוונה שבכל פעם שנולדים לפי התורה "זכרים", יחד איתם נולדות ה"נקבות".
כלומר כשכתוב בתורה "ויעקב הוליד את ראובן ואת שמעון ואת.."וכו' , אז כל "את" כזה זו הבת?
כן, זה הכלי, זו הבת. זה מובא על ידי מפרשים רבים, זה ידוע. כך אנו צריכים לראות את ההתקדמות הנכונה. אך התורה מספרת לנו על התיקונים, לא על הדברים הטובים. למרות שבדרך הרוחנית שלנו יש המון דברים טובים, התורה מספרת לנו רק על הבעיות. היא כולה, כולה נראית כמו טרגדיה אחת גדולה, כי על דברים טובים אין כל כך מה לספר, גם כך אנו מתמלאים בהם. אלה העוסקים בחכמת הקבלה הולכים ופוסעים מחיל אל חיל ומלפנים יש רק את האור העליון. אם קורות תאונות בדרך, יש לנו את התורה להתייעץ בה. זה כמו ספר לפיתרון בעיות.
אנו יכולים להתייחס לתורה כמו להוראה, "מה לעשות במקרים כאלה ובמקרים כאלה?" בדומה לספר הוראות שמסביר כיצד להפעיל מכשיר, בסוף יש הסבר מה לעשות אם יש תקלה או שהוא לא פועל. כל התורה שלנו היא בעצם כזו.
לכן מספרים לנו בפרשה מה עושים אם נולדה בת לחוד ואם נולד בן לחוד. כשהם לא נולדים יחד, אלא כל אחד לחוד. אז מפורט, כנגד מצב זה התיקונים. יש תיקונים, כללים בתוך הרצון לקבל, אם הוא הוליד רק בן או אם הוליד רק בת. הרצון לקבל שלנו זו כל הישות שלנו, זה כל ה"אני", אם אדם מוליד בן או בת לחוד, אז אילו תיקונים נוספים עליו לעשות כדי להגיע להשלמה. וההשלמה היא, לאחר הולדת הזכר, שבעה ימים נקיים ושלושים ושלושה ימי טהרה בלבד, ולאחר הולדת בת, ארבעה עשר ימים נקיים ושישים ושישה ימי טהרה, ועוד קורבן, שתי יונים או משהו אחר.
זה בעצם חלק מהפרשה, המחולקת לשני חלקים. החלק השני מדבר כבר על ה"נגעים" שברצון לקבל, שם דנים בדברים גרועים יותר. כלומר, כאן מדובר כבר על תאונות לידה.
יש תופעה מעניינת מאוד באנושות שחוצה את כל התרבויות וכל הדתות כולל היהדות. אם תשאל אדם באיזה שהוא מקום בעולם "מה היית רוצה שיהיה לך בן או בת? הוא יגיד "בן"". בסין לדוגמה, שם נתנו אפשרות להוליד ילד אחד בלבד, אנשים הרגו את הבנות שנולדו כדי שייוולד להם בן וישרוד.
קיימות דעות שונות בתרבויות שונות, יש הטוענים שהמשפחות הכי טובות הן אלה שיש בהן קודם לידה של שתי בנות. כביכול משפחה עם שתי בנות היא המשפחה הכי מוצלחת. משפחה פחות מוצלחת זו משפחה עם בן ובת, ועוד פחות מוצלחת זה שני בנים. בסופו של דבר לא מה שאנשים מספרים, יש לנו סטיגמות רבות בעולם, האמת היא שלידת בנות מכניסה חום במשפחה, היא נותנת הרבה מאוד תמיכה להורים.
נראה שהסיבה לתופעה של רצון בלידת זכר, נובעת מהטבע הרוחני שלנו. זה לא רק שגבר הוא גבר, יש לו תוקפנות בעולם הזה, הוא יכול לעמוד בפני עצמו. עד לא מזמן גברים בלטו הרבה יותר מנשים. מקומה של האישה היה בבית, היא צריכה להיות תחת שליטת אביה ולאחר מכן בעלה. בתרבויות השונות יש דינים רבים מאוד וערכים שונים בעניין זה. כך גם לגבי אישה נשואה וגרושה וכולי. הדבר נובע גם מהטבע שלנו, אישה צריכה להיות קשורה לבית, עליה להיות נאמנה כדי לטפל בילדים. הגבר הוא יותר חופשי, כך זה לפי הטבע.
הטבע שלנו הוא תוצאה משורשים רוחניים, מה שיש בעולם הרוחני משתלשל ובא לעולם הגשמי. שני העולמות האלה הם כשתי טיפות מים. גבר, בעולם הרוחני, זה רצון להשפיע. אם יש לאדם רצון להשפיע, הוא אינו מוגבל. הוא יכול לשוטט מסוף העולם ועוד סופו ורשאי לעשות כל דבר, כי הוא משפיע, הוא לא יכול להזיק. זה הפוך ממה שקורה בעולם שלנו, כאן הגברים הם בעיקר מזיקים, אם הנשים היו מטפלות בכל העולם שלנו, זה היה הרבה יותר טוב מהטיפול של הגברים.
בעולם הרוחני שבו הגבר מתוקן, שם מדובר על הכלי הגברי, הרצון להשפיע, הכוח להתגבר על האגו, זו היכולת להיות מתוקן, לתקן ולקבוע דברים, הגבר הרוחני הוא באמת משהו מכובד, לכן כתוצאה מכך בעולם שלנו, כביכול הגבר גם מכובד, למרות שזה לגמרי לא נכון, כי כל הרע שבעולם שלנו נעשה על ידי הגברים. נשים הרבה יותר מיושבות ויותר מתונות ומסכימות יותר לשלום, להידברות וויתור.
אין ספק, שמשפחה טובה היא זו שבה שולטת בעיקר האישה. כשהכול הולך יחסית יפה, לפי האישה. מדובר על המשפחה האנושית, לא כמו בדתות ותרבויות מיוחדות. בכל זאת בסופו של דבר, בכל מקום בעולם אף במקומות שבהם הגברים כולם נראים מבחוץ מצ'ואיסטים, רואים שהאישה שולטת בשקט, ולכן העולם מתקיים.
כשקוראים לבד בתורה זה נשמע כמו סיפור היסטורי, ופה פתאום מתגלה רובד חדש, הפוך, אחר, שונה לגמרי. בקריאה בלי הסבר עולות המון קושיות, כי בעולם הזה אנו רואים המון סתירות בתוך המערכת. לדוגמה העדיפות שיש לזכר על פני הנקבה, מדוע בכלל זו מלחמה?
יש פה משהו מעניין בעבודה המשותפת. אם היו רק גברים בעולם סביר שהם היו יושבים תחת עץ קוקוס ומפצחים אגוזים, מצד שני, נשים, צריכות את עזרת הגבר בדברים שהן לא יכולות לעשות לבד.
מהי לידה בעולם הרוחני, אם לא מדובר פה על אישה שיולדת בעולם הגשמי ועל גבר כמו שאנו מדברים, אז מה זה לידה, איך אדם ייוולד?
הנשמה היא לידה מתוך המעשה שלנו, מהמאמצים שלנו. אנו צריכים להוליד אותה, לבנות אותה, להרכיב אותה מהרצון שלנו, מהנטייה שלנו להידמות לבורא. לכן הכלי שלנו צריך להיות מורכב מזכר ונקבה, מכוח קבלה וכוח השפעה יחד. לא נוכל להגיע להידמות לבורא עם האגו שלנו בלבד, האגו חייב להיות מתוקן.
יש לאדם אגו, האגו מורכב משני דברים, רצון וכוונה. כוונה על מנת לקבל. ורצון. רצון ליהנות, רצון לקבל. הרצון לקבל הוא לא טוב ולא רע, הוא רצון. אולם הוא נקרא אגו, מפני שיש לנו כוונה על מנת לקבל, זה בעצם מה שמקלקל את כל העניין. בכל דבר שאדם פועל, הוא רוצה לטובת עצמו, שהזולת יהיה קצת פחות ממנו, שהוא יקבל משהו ממנו, שהוא יהיה קצת יותר גבוה ממנו (ראה שרטוט מס' 1).
אם נוכל, באיזו צורה, לשנות את הכוונה הזאת למחוק אותה, בכך אנו מורידים גם את האגו שלנו ונשאר לנו רק רצון. עלינו להעלות את הרצון הזה לדרגה אחרת. האדם לוקח את הרצון ובונה כלי חדש, את עצמו חדש. אז יש לו את הרצון לקבל כמו שהיה, אותו רצון לקבל, והוא רוצה רק כוונה חדשה, כוונה על מנת להשפיע לזולת, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך" 2 או לפחות "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". 3 זה כבר לא נקרא אגו, זה נקרא "כלי רוחני". זה מה שעלינו לעשות.
לכלי הרוחני הזה הנקרא "נשמה", אדם לוקח את הרצון לקבל. הרצון לקבל נקרא "אישה" או "בת". והאדם לוקח משהוא חדש, את ה"גבר", "בן", הכוונה על מנת להשפיע. אם הוא הולך בצורה נכונה, הוא מוליד בן ובת יחד, הם מגיעים יחד, בשלמות. אם הוא לא הולך בצורה בדיוק מאוזנת, אז נולד לאדם או בן תחילה או בת תחילה, אז יש בעיה.
יש לבנות איזו מערכת?
כך האדם משלים, מה שחשוב עבורו, זה בעיקר כיצד הוא בונה את "הנשמה" שלו (ראה שרטוט מס' 1).
"וילדה זכר"
"אישה כי תזריע וילדה זכר. שאישה, מלכות, יולדת הנשמות. וילדה זכר. ולא כלול זכר ונקבה, כפי דרך העולם, שהנשמות נולדות זכר ונקבה. כי התחתונים בעוונותיהם גורמים למלכות, שהנשמות אינן מתחברות זכר ונקבה, כמו שיוצאים מלמעלה זוגות זוגות, זכר ונקבה. וע"כ כתוב, וילדה זכר, שלא נגלה לעולם הזה, אלא רק זכר שאינו כלול בנקבה".
זוהר לעם, תזריע, 23
האם זה שאנו רואים בעולם שלנו, שהמופע הסופי של הרצון לקבל כפי שהוא מתבטא בעולם הזה, כבן או בת, ואין חילופי מצבים, המשמעות שזה המצב המקולקל, כך הוא מתבטא בעולם הזה, כי יש רק חצי כלי?
בעולם שלנו אין לנו בכלל התאמה לרוחניות.
אם נדמיין זאת לעץ, בסוף יש את העלים האחרונים הענפים האחרונים. אם נסתכל על השתלשלות העולמות עד לעולם שלנו, שבו הכול זה תמיד זכר ונקבה, בסוף המופע האחרון המתבטא ברצון, זה או בן או בת, העלה זה הקצה של העץ. האם גם זה מעיד על קלקול ועל כך שנעצרה ההתפתחות, יש זכר ונקבה, וזה נעצר?
בעולם שלנו זה כך. יש פער באוכלוסייה. במקומות מסוימים בעולם יש כמעט פי חמש נשים מגברים. ובהחלט זה מעניין, ויש מקומות בהם הגברים חלשים יותר. נראה שזו תוצאה מהקלקול הרוחני, ודאי שהעולם צריך להגיע לאיזון גם בכך.
גם היום איננו יכולים למצוא את הקשר בין גברים לנשים, בין בנים לבנות, איננו יודעים כיצד בדיוק להתייחס אליהם, זה עניין שבולט יותר ויותר בחברה המודרנית. אם הם היו נפרדים כמו בעבר בתרבויות קודמות, אז היה בסדר. אולם היום יש בלבול וערבוביה, זה מגיע למימדים כאלה שאנו מבולבלים בזה בעצמנו, הכול קורה לפני התיקון שהעולם צריך לעבור.
אנו קוראים פה על "אישה טמאה", לעומת זאת אישה שיולדת מרגישה טהורה, היא מרגישה שעשתה דבר מדהים, היא הגיעה לרגע שיא בחייה. נראה שהיא לא כל כך מרגישה "טמאה", מה היא אישה טמאה?
מדובר על רוחניות, חכמת הקבלה, מתייחסת לכל האירועים בצורה רוחנית. בעולם שלנו אנו קובעים, אם קובעים כאלה חוקים, כתוצאה מהעולם הרוחני. אלה אינם חוקים, אלא מנהגים מהעולם הרוחני. אם נבדוק אישה לפני לידה, ולאחר לידה, ודאי שבמערכת ההורמונאלית נראה שינויים גדולים, לפי מה נקבע אם היא טמאה או לא טמאה, לפי הדם? לפי מה נקבע? יש פעולות רבות שאנו עושים יום יום בצורה "לא נקייה", ואיננו אומרים לדוגמה שאדם טמא לאחר שיצא משירותים. או אם סתם אדם התלכלך, וכולי, יש כאן כל מיני עניינים. בהמשך ידובר על כל הנגעים.
הכול נובע מהרוחניות. לא שבעולם שלנו זה באמת כך, אלא כל הפעולות שאנו עושים בעולמנו אלה מנהגים, שאנו נוהגים לעשות מפני שבעולם הרוחני אלה חוקים. אם אדם נמצא בחזקת אישה רוחנית, ובמצב אחר כגבר, אז יש הבדל בין מצב של גבר ומצב של אישה.
"אישה", "בת", זה מצב של הרצון לקבל, שעדיין לא מיועד לכלום ברוחניות, רק הגבר, הבן, הוא בעצם מקדש את הרצון לקבל, ואז מביא את הרצון הנקרא "אישה" לרצון להשפיע.
אי אפשר להשפיע ולהיות בנשמה אם אין לאדם רצון לקבל, ודאי שבלי אישה אין לידה ואין הולדה ואין המשך. הגבר קובע רק את הכיוון. לכן בעולם שלנו, מין הנולד תלוי בגבר.
הפרשה ממשיכה עם דיני נגעים. מדובר בה על סוגים שונים של נגעים כמו: צרעת, שחין, ספחת, בהרת, ומה קורה אם הם מתפשטים ב"בגדים" של האדם, ומה קורה אם הם מתפשטים לכלי ה"עור" ששימשו את האדם הנגוע. מדובר על טומאה וטהרה ועל כל הדינים הקשורים לטומאה וטהרה אצל אנשים אלה, מה המשמעות של טומאה וטהרה?
אם מדובר על רצון בכוונה על מנת לקבל זאת "טומאה", יש סוגים שונים של טומאה. ברוחניות "טומאה" הכוונה שאדם חושב על עצמו, כך זה מחולק בצורה פשוטה מאוד. יש לאדם רצון שאיתו הוא נולד, מתפתח ומגיע למימדים שונים, וברוחניות הוא מתפתח לצורה אינסופית.
אם אדם משתמש ברצון שלו רק בכוונה על מנת לקבל, רק "לתפוס" ו"למשוך" משהו לתוכו, הוא מרגיש ברצון כזה רק מה שטוב לאגו שלו, מה שטוב לו. אולם האדם חי בעולם רחב, שיש בו אלפי דברים, ברצון עם כוונה על מנת לקבל, הוא רואה מתוך כל העולם הזה רק אותם דברים שנוגעים אליו, שמעניין לו להיות איתם בקשר, או מה שמאיים עליו, או שהוא יכול ליהנות מהם. כלומר, הוא מזהה רק דברים שהם או פלוס או מינוס כלפי האגו שלו.
מקובלים אומרים לנו, יש לפניכם עולם אין סוף. מלאכים, כוחות, עולמות, ספירות, פרצופים, אורות. זאת לא הגלקסיה שלנו, או היקום שלנו, זה משהו שונה, והכול נמצא כאן. מה אנחנו רואים? כמעט חושך, כי האגו לא מעוניין לראות יותר. לכן האדם רואה קצת, בצורה מוגבלת מאוד גם בזמן. כל זמן שהאגו חי בגוף הזה, זה מה שקורה.
כדי להגיע למימד גבוה יותר, עלינו לבטל את האגו. נתחיל להרגיש את המציאות לא דרך הפילטר של מה שמעניין אותנו. נתחיל לראות את העולם בלי מסננת, להרגיש אותו חופשי בלתי מוגבל, לפתוח את עצמנו. נצא מהאזיקים האלה, מהקופסה הקטנה הזאת. כל חכמת הקבלה נועדה לשם כך, כיצד נוכל לקבל את כל המציאות הרחבה הזאת, ללא גבולות, מציאות אין סופית.
כל זה על ידי ביטול האגו. יש לאדם רצון לקבל, מלכתחילה הוא נולד אגואיסט, מפני שהכוונה שלו היא כוונה על מנת לקבל לעצמו. כך הוא מקבל מבחוץ. מה שהוא מקבל בתוך הקופסה של האגו, זה רק מה שמעניין את האגו שלו, ועד כמה שהאגו שלו בכלל רוצה, עד כמה שהוא מסוגל. בסופו של דבר במהלך החיים האדם רוצה להצטמצם למשהו קטן, כביכול אומר "תעזבו אותי, אני לא צריך כלום, תנו לי לחיות בשקט, נמאס לי, גמרנו", עד שהאגו נכבה והוא מת.
אנו רואים, אותם אנשים צעירים שמשתמשים בסמים, לא רוצים לחיות. הם נכנסים לדיכאונות, וכן הלאה. לכן על האדם לפתוח את העולם, לראות מה קורה, "לצאת מהקופסה".
על ידי כך שהוא "מוריד" את הכוונה על מנת לקבל למטה, ואז כביכול האגו יורד. אנו לוקחים רק את הרצון לקבל שלנו קדימה, וכך הרצון לקבל גדל עוד יותר. לכן חכמת הקבלה נקראת כך, כי אנו צריכים כלי קבלה גדולים מאוד, לכן עלינו להוליד הרבה בנות, ואליהם לצרף כוונה על מנת להשפיע, כלומר ללדת בנים.
ככול שאדם מוליד יותר בנים ובנות יחד בשילוב נכון, בעוצמה, אז יש לו כלי יותר ויותר גדול. יש מאה עשרים וחמש מדרגות שבהן הוא פותח את הכלי שלו לקליטת העולם הרחב, העולם הגדול, לא בפנים, אלא בחוץ, הכלי הזה נקרא "נשמה". ה"גוף", זה הרצון, כמה האדם יכול לקבל לעצמו, ואם הוא נפתח ונקשר למה שמחוץ לו, זה נקרא "נשמה".
איך כל זה קשור למגוון מחלות העור המתוארות בפרשה והריפוי שלהן, מה הקשר בין זה לזה?
יש לנו במבנה הגוף שלנו, חמש שכבות: מוחא, עצמות, גידים, בשר ועור. כך מחלקים את גוף האדם.
כל הבעיה היא בעור, כי מדובר על כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. מלכות היא הכלי הכי קשה, הכי גרוע, הכי עבה. לכן גם אצלנו, אף פעם אדם לא יכול לרפא בעיות עור, הוא יכול להרגיע אותן בלבד. כי באמת שם, דרך המלכות, דרך כל העור, האדם בעצם נושם, הוא פולט הכול, זו הקליפה החיצונית שלו.
לכן כאן, כשאנו מדברים על התיקון של כלי הנשמה שלנו, עיקר התיקון הוא בעיות בעור. כי בעור אנו רואים הכול. אנו גם רואים אחד את העור של האחר, איננו רואים את הפנימיות של האחר. מוחא, עצמות, גידים, בשר, איננו רואים, זו פנימיות האדם. שם מתרחשים האורות הפנימיים שלו, אורות ללא עור, אלה האורות שלו. בעור יש רק הארה קטנה שמחזיקה אותו בלבד, ובהארה הקטנה הזאת אנו יכולים לראות עד כמה האדם מתוקן או לא.
כלומר, התיקונים בכלים הפנימיים מתרחשים על ידי עבודת האדם, אך הכלי החיצוני באמת מצביע על הבעיה העיקרית שלו, שעדיין אינו יכול לתקן את עצמו, ורק הכהן הגדול, ובכלל רק כהן, יכול לבדוק. כהן הוא כנגד הכתר, כנגד המוחא, רק הוא מסוגל לבדוק. כלומר, אדם שצריך לתקן את המלכות שלו, הוא צריך לעלות עד הכתר שלו. ורק שם הוא יכול לתקן את כל הנגעים האלה. זו בעיה גדולה מאוד, גם במכות מצרים.
עדיין לא ברור מדוע אישה נחשבת טמאה לאחר הלידה? באמת נוצרת תחושה שהמלכות או הרצון לקבל, שאנו קוראים לו אישה ונוקבא, זה משהו רע, זה משהו שלילי. זו דעה שגם חִלחלה לאחר מכן לתרבות, ויש נשים שמדברות על אפליית האישה וכן הלאה.
לפי הפשט, מגיעות מחכמת הקבלה אימרות רבות שמדברות כביכול על שִפלות האישה, כמו "נשים דעתן קלה". 4 "ברוך שלא עשני אישה". 5 "נשים קטנים ועבדים". 6 וכן הלאה. נראה לנו כביכול שהאישה באמת פחותה מהגבר בכל דבר ובכל מקום. לא ניתן לשחרר זאת בעולם שלנו, לא ניתן לתקן זאת בעולם שלנו, גם כל הארגונים השונים שרוצים לתקן את המצב הזה, דבר לא יעזור להם. זו יכולה להיות רק תוצאה מהעולם הרוחני. אם נגיע לרוחניות, אז ניתן מקום נכון גם לגבר וגם לאישה, וכל אחד יקיים את תפקידו כמו שצריך.
האישה תיתן את הרצון לקבל שלה, והגבר ייתן את הרצון להשפיע שלו, והם יעבדו יחד בזוגיות, כך שיתחילו, לעלות מדרגה לדרגה בהרמוניה, בעקביות, ובאמת לתמוך זה בזה ולהוליד את הדרגה הבאה. הדרגה הזו נקראת "בן ובת", הדרגה הבאה שהיא כוללת גם רצון וגם כוונה. זה יקרה אם נתחיל לעבוד בצורה נכונה כדי להתקדם בסולם הרוחני. זה נקרא להוליד מעצמנו כל פעם עוד ועוד "בנים ובנות". בזוגיות, זה כביכול קורה כשאבא ואימא מולידים בן ובת, בן ובת. זו הדרגה המתקדמת יותר שלהם. אם נתקדם כך, אז ודאי שנצליח בעולם שלנו. כתוצאה מזה, נבין מה לעשות בעולם שלנו, וכבר נהיה בנויים כך שבעולם שלנו יהיה רוגע, שלווה, והשלמה בין המינים.
מכאן אנו יכולים ללמוד עד כמה אישה יכולה לתמוך בדרך הרוחנית בכל טוב, "בזכות נשים צדקניות יצאו בני ישראל ממצרים", 7 כתוב על כך בעוד מקומות. גם בעבר, אצל האבות, אנו רואים עד כמה עניין האישה היה מאוזן. שרה, רבקה, לאה, דבורה, חולדה, מרים, לאחר מכן הנביאות, מקום האישה לא היה פחות מהגבר.
גם בעולמנו כאן עכשיו, אם נרצה להתקדם לתיקון, לרוחניות, אנו זקוקים לתמיכה גדולה מנשים. בלי הלחץ שלהן, בלי הרצון שלהן זה בלתי אפשרי. לחץ, הכוונה לרצון לקבל, שהן יכולות לתת לגברים, שהן יכוונו את הגברים, שהן ידחפו אותם קדימה לתיקון, אחרת הגברים לא יתקדמו. כל המעשים בעולם שלנו בסופו של דבר הם כדי שהגברים יספקו את רצון האישה. איננו מבינים עד כמה המנגנון הזה פועל בנו, וברוחניות על אחת כמה וכמה.
בעולם הרוחני, כששני חלקי נשמה מתחברים, זה דרך האור, שם החיבור?
אנו נמצאים כך שכולנו ברצון לקבל, כולנו רצונות לקבל. כיצד נוכל להתחבר, אם כל אחד ברצון שלו?
כל אחד מאיתנו מוקף עור, מי יכול לקשור בינינו, אם אנו כולנו נמצאים בתוך העורות, במלכויות שלנו זה כלפי זה. עלינו לעלות את האור לכתר, את המלכות הזאת. אם נעשה זאת בכוונה על מנת להשפיע, אז במקום מלכות דאור ישר, יש לנו כתר דאור חוזר. האדם מתקשר עם הכתר שלו למלכות של האחר, והוא מתקשר באור חוזר עם המלכות שלו, בכתר של האחד למלכות של האחר (ראה שרטוט מס' 2).
כך לכל אחד יש עשר ספירות יחד עם הספירות של הזולת. עשר ספירות שלמות, כלומר, כל אחד מתעשר מהשני, לוקח מהשני. אם נתקשר כך כולם יחד, כל האנושות, כל אחד יקבל מכולם. כל אחד הוא כנשמה אחת כללית, במקום כולם. וכל אחד מרגיש אז את עצמו, "אני הבריאה היחידה שעומדת מול הבורא".
אז האדם נותן את הדרגה הכי נמוכה, רק עור. מעבר לזה הוא גם לא יכול לתת?
כן. אך לא צריך, את הכתר נותנים לאדם אחרים.
יש כאן עצה למי שיש לו רק בנות, מתי ייוולד זכר, זכר נקרא חסדים, היינו כשהתחתון מקבל מלמעלה את הרצון להשפיע, הנקרא זכר.
הכוונה לתכונת החסד, תכונת ההשפעה. למי שיש רק בנות, עליו לרצות להשפיע. ואם ירצה להשפיע, יוליד זכר.
האם יש חשיבות להולדת בנים או בנות על פי חכמת הקבלה?
יש על כך ספרים רבים. ברוחניות אם יש לאדם כוונה על מנת להשפיע, מה שנולד מהכלי שלו זו השפעה, זה זכר. ואם יש לו כוונה על מנת לקבל, נולדת נקבה.
מה קורה בגשמיות?
בגשמיות זה לא שייך, עד שנגיע לרוחניות, הגשמיות לא תהייה מתוקנת, העולם שלנו לא יהיה בשליטה שלנו. רק במידה שאדם יכול לשלוט ברוחניות, הוא יכול לשלוט בגשמיות.
על פי חכמת הקבלה לא חייבים להביא בן?
על פי חכמת הקבלה לא חייבים כלום. על פי הקבלה אדם חייב לתקן את הנשמה, זה נקרא "להביא בן".
"נגע הצרעת"
"צרעת פירושו סגירה. כי סוגר אורות העליונים ואינו פותח, וכשהוא סוגר ואינו פותח, נקרא נגע. האבות, חג"ת, אינם מתכלכלים, שאינם מקבלים אור, וכל שכן הבנים, נה"י. שכתוב, נגע צרעת כי תהיה באדם. באדם ממש, בז"א, שהוא הויה במילוי אותיות א', שבגימטריה אדם. ומכאן יורד לאדם התחתון שגרם לזה, וסותם אורו, ונמצא נגע לכל, מאותה סגירת האורות".
זוהר לעם, תזריע, 91
אם אנו רוצים להקדיש תשומת לב רבה לחינוך, כיצד משלבים בחינוך את המושגים האלה, שהם מושגים בסיסיים מאוד? כיצד אפשר להסביר את המושגים של גבר ואישה בצורה נכונה?
כמחנכים אנו רוצים לתת לבנים ולבנות שלנו, רק את הכיוון הנכון לתיקון הנשמה. רק מתוך זה תהיה תוצאה טובה בעולם שלנו, והם יבינו כיצד להתקיים. גם זה לא מיד, כי העולם שלנו כולו מקולקל. לא מעט מקובלים, עד כמה שהיו גדולים, החיים הגשמיים שלהם עדיין לא התנהלו בשלום, בשלווה, באיזון ובהרמוניה. גם בתוך המשפחה, גם עם העולם הסובב. כי סך הכול התיקון, צריך להיות תיקון כללי.
לכן, אין פתרונות מהירים ומיידים, ולא יכול להיות שהתיקון יהיה בעולם שלנו. אנו רואים עד כמה שאנחנו רוצים לתקן אותו, וממשלות משקיעות בו כסף, יגיעה, חיים, אנו משקיעים בעולם הזה, ודבר טוב לא יקרה בו, כלום. זה ממש פלא עד כמה האנושות לא רואה שהיא טועה. רק בדור הזה שלנו, אנו מתחילים להתייאש, ולהבין שאנו רק הורסים את עצמנו.
זה לא בגלל שאנו טיפשים, ולא בגלל שאיננו רוצים אפילו, גם אם ניקח את כל האנשים שבעולם, את כל השליטים שבעולם, נאסוף אותם יחד, ונחליט "חברה בואו נעשה טוב, הרי אנו הולכים לאבדון, אנו גומרים עם החיים שלנו כאן", ונסתכל על כדור הארץ מהצד, איננו מסוגלים לראות כיצד לתקנו. כי התיקון צריך לבוא מלמעלה, ואף פעם לא מתוך העולם שלנו, העולם שלנו הוא תוצאה. תוצאה מוחלטת מהעולם הרוחני. לכן, אנו דואגים על ידי חינוך של הילדים שלנו, לתת להם את שיטת תיקון הנשמה, וכתוצאה מזה מקווים שיהיה להם טוב, גם בעולם הזה.
מהיכן מגיע לאנשים היושבים כאן רצון פנימי לעשות תיקון בעולם הזה?
כל אחד רוצה לתקן את העולם. כולם רואים את העולם מסביבם מקולקל, לא מסודר, בחוסר איזון. לפי ראיית האדם כביכול יש המון דברים, שעלינו לתקן.
היום התא המשפחתי מתפרק ההרגשה היא שהחברה שלנו מתפרקת.
הבורא רוצה לראות את כולם מאושרים. אולם עד שלא נעשה את הזיווג הרוחני הנכון, לא יהיה לנו זיווג גשמי טוב. אחוז גבוה מהאנשים היום בכלל אינם רוצים משפחה, זו תוצאה מקלקול בעליון שיורדת ומגיעה למטה.
נתחיל להוליד בנים רוחניים על פני בנות רוחניות ואז הכול יסתדר אצלנו. עלינו לחבר את הרצון לקבל שלנו, הרצון לחיות ולמלא את עצמנו, לרוחניות. אז תמיד נמלא אותו ונוליד הבחנות טובות חדשות, חיים רוחניים נצחיים.
"נגע הצרעת"
"שיזרע את "בחינת האישה" שלו, הנקרא "בחינת רצון לקבל". היינו את בחינת הנקבה שבו, שהוא כלי קבלה, את זה הוא קובר בקרקע, הוא רוצה שהאהבה העצמית שלו תירקב, אז "וילדה זכר", היינו כלים דהשפעה, שע"י זה שהוא משתדל שהכלי קבלה יתבטלו אצלו, היינו אהבה עצמית, אז הוא זוכה לכלי השפעה. היינו הרצון לקבל נגנז ואינו שולט, ורק הרצון להשפיע, שנקרא "מידת הרחמים", הוא השולט".
רב"ש, שלבי הסולם, תשמ"ו, כב