כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "וישב"
(בראשית ל"ז, א' – מ', כ"ג)
גיבור פרשת "וישב" הוא יוסף. הוא הולך לחפש את אחיו ששונאים אותו, רוצים להרוג אותו, וזורקים אותו לבור. ראובן מציל את יוסף, האחים מרחמים עליו והוא נמכר לישמעאלים.
הישמעאלים לוקחים את יוסף למצרים וגם במצרים הוא עובר תלאות רבות. הוא אמנם מצליח שם מאוד, מקבל תפקידים שונים, אבל גם שם זורקים אותו לבית הסוהר. השר בבית הסוהר אוהב את יוסף, הוא יוצא משם, ואז מגיע הסיפור הידוע של פיתרון החלומות עם שר האופים ופוטיפר.
יוסף עובר מאורעות רבים בחייו, כמו אביו לפניו, שגם לא היה אף פעם במנוחה, אלא תמיד במלחמות ותלאות. יוסף הוא הבן האהוב על יעקב, מה זה אומר להיות הבן האהוב?
אנחנו מדברים על הנשמה הנקראת "נברא". הבורא ברא משהו שנקרא "נשמה", והטבע של הנשמה הזאת הוא רצון לקבל, הפוך מהבורא, כך הבורא, שכולו רצון להשפיע, ברא אותו.
הרצון להשפיע השפעה ואהבה נקרא "בורא", ומתוך ההשפעה והאהבה שלו הוא רוצה לברוא את הנברא ולתת לנברא כל טוב לפי מידת טובו. לשם כך הבורא צריך להביא את הנברא למצב שלו עצמו, לא פחות. יותר ממצבו אי אפשר, כי הבורא שלם בכל השלמות, ופחות ממצבו אי אפשר, כי אז זו לא נקראת באמת הטבה מלאה, כי מטבעו של הטוב להטיב.
כיצד לעשות כך שהנברא יהיה קודם מחוץ לבורא, הפוך ממנו, מה שנקרא "בריאה", "בר", "חוץ", ויחד עם זאת יהיה ממש כבורא ולא פחות מזה? הבורא בורא את הנברא בתכונה הפוכה, ברצון לקבל, אבל עם אפשרות להוסיף לרצון לקבל את הכוונה על מנת להשפיע. כך, אם הנברא מקבל הכול מהבורא על מנת ליהנות לעצמו, כמו שהוא רוצה לפי טבע הבריאה, אז הוא רחוק מהבורא כרחוק מזרח ממערב. אולם, אם הנברא מקבל מהבורא הכול, כי הבורא רוצה לתת לו, מפני שבכך הוא עושה לו נחת רוח, כלומר הוא מקבל רק כדי לתת לבורא הזדמנות ליהנות מהנתינה, אז בכך הוא עושה לבורא "טובה גדולה", הוא נעשה דומה לו. כלומר, כפי שהבורא רוצה לתת לנברא כל טוב, כך גם הנברא מקבל ממנו את כל הטוב כדי לגרום לו חזרה תענוג, ולא בגלל שהוא רוצה לקבל, אלא בגלל שבכך הוא רוצה ליהנות לבורא.
כדי להגיע למצב זה, צריכה להתקיים סדרת פעולות מצד הנברא, עליו לסדר את עצמו כך שהקבלה שלו באמת תהיה על מנת לגרום נחת רוח לבורא, ולא לגרום בכך תענוג לעצמו. רק כך הוא יהיה דומה לבורא ולא הפוך ממנו.
כיצד מבצעים את כל ההפכיות הזאת, כיצד אנו מתקנים את עצמנו כך שבמקום לקבל מהבורא את כל מה שהוא רוצה לתת, נקבל ממנו רק כדי להשפיע לו? הרי אנו צריכים ליהנות בקבלה ממנו, עלינו למלא את עצמנו עד הסוף, ויחד עם זאת שתהיה לנו כוונה שנעשה הכול רק כדי לגרום לבורא נחת רוח. כיצד אנו רוכשים את הכוונה הזו?
זו כל חכמת הקבלה, לכן היא נקראת חכמת ה"קבלה", החכמה איך לקבל. אין הכוונה ש"פותחים את הפה" ומקבלים, אלא תחילה עלינו דווקא "לסגור את הפה", למרות שנעים לנו מאוד לקבל ומאוד היינו רוצים בזה, אבל אנו עוצרים את עצמנו, כי חשוב לנו מאוד להגיע להזדהות, להשתוות עם הבורא, להיות דומים לו, להשפיע לו, לגרום לו נחת, להכיר אותו, ולעלות למצב המיוחד, לדרגה שלו.
לכן בהתחלה האדם צריך לקבל כוחות רבים, כדי שיוכל להגביל את עצמו, לצמצם ולשלוט בעצמו כך שכאשר יגיע אליו האור הוא יוכל לעצור אותו, הוא לא יקבל את התענוג לעצמו.
זה תענוג גדול כל כך שאין לנו אפשרות אפילו לתארו בעולם שלנו, שכולו נברא רק מתענוג קטן, מניצוץ קטן. מדובר כאן באור אין סוף, שיכול לבוא אלינו בהדרגה, ואנו צריכים להעמיד בדרכו מסכים, מפני שהבורא כבעל הבית, כנותן, נעשה חשוב יותר ויותר בעינינו לעומת הקבלה לעצמנו. עלינו להעלות את החשיבות שלו עד כדי כך, שיהיה לנו את הכוח לעצור את התענוג לעצמנו כדי לגרום נחת רוח דווקא לבורא.
ניתן לומר שיש בתהליך הזה פעולות מוזרות ושונות מאוד ממה שאנחנו רגילים בעולם שלנו. אם האדם יצליח לעשות אותן, וכתוב בדיוק איך לעשות זאת, איך לקבל כוחות, איך לשנות את עצמו, איך לעבוד על עצמו, אז, בהדרגה הוא יגלה בעצמו כוחות, יכולות להגיע למצב שעליו הוא כבר יכול לשלוט בעצמו. אמנם האגו שלו גדל והאדם רוצה לקבל מהבורא יותר ויותר, אבל עם זאת הוא יכול להגביל את עצמו ולא לתת לתענוג להתפשט בו, אלא לדחות אותו, ולקבלו רק בתנאי שהוא רואה שבכך הוא גורם לבורא תענוג.
ברגע שהאדם בטוח שהוא גורם לבורא תענוג, הוא מתחיל לקבל וליהנות, אז הוא באמת נהנה, אולם ההנאה הזו כבר מלובשת בכוונה להשפיע לבורא את התענוג. האדם אמנם נהנה, אבל התענוג מיועד לבורא, והוא רק עובר דרכו. כך אנו מגיעים לתיקון, עד כדי כך שאת אור אין סוף שהבורא רוצה לתת לנו ולמלא אותנו, אנחנו קודם דוחים, ולאחר מכן מתחילים לקבלו בהדרגה, מתוך כוונה שבכך אנו גורמים נחת רוח לבורא.
בכך באמת יש לבורא נחת רוח גדולה מאוד, וגם לנו. לו יש נחת רוח גדולה מכך שהוא נותן לנו בכוונה ישירה למלא אותנו בכל התענוג, ולנו יש תענוג כפול, תענוג מכך שאנו גדלים עד הרמה שלו, ותענוג נוסף מכך שאנו נותנים לו, גורמים לו תענוג. כלומר כך אנו מקבלים ממנו את כל אור אין סוף, הממלא את כל הכלים שלנו, וגם ממלא את כל הכוונות שלנו בכך שנותנים לו תענוג. בנוסף לכך שאנו נעשים דומים לו, נעשים בדיוק כמוהו, אנו גם מבינים ומשיגים את כל הבריאה הגדולה, אנו מרגישים אותה כולה, כמו שכתוב, "שובה ישראל עד י-ה-ו-ה א-לוהיך". 1 אנו מגיעים לדבקות עם הבורא, לחיבור עימו, ונעשים עימו ממש כאחד, זה נקרא "נצחוני בניי". 2
זה הבן האהוב?
זה הבן האהוב שמגיע בדיוק לאותו מצב כמו אביו ושווה לו. כדי להגיע למצבים האלה, קיים תהליך הנקרא "תורה", "הוראה", המסביר כיצד לבצע את הפעולות האלה מתחילת הבריאה שלנו ועד לסיום כל התיקונים. בפרשה הזאת אנו לומדים קטע קטן בדרך. איך אדם, שיש לו רצון קטן, עובד בדרך ומה הוא עושה. בתחילה מתעורר בו כוח הנקרא "אברהם", כוח החסד, ואז האדם מתנתק מהאגו שלו, בורח ממה שנקרא "בבל" ומגיע למצבים שונים, מאורעות נעימים יותר ונעימים פחות.
לאחר מכן נולד לו בן, יצחק, והוא קושר אותו, עוקד אותו, ועובר את תהליך "עקידת יצחק". בנוסף לכך, גם עם יצחק, גם עם יעקב, וגם עם עשיו יש לאדם בעיות. כלומר, כשהאדם מתפתח, תמיד מתפתחים בו קודם שלושת הקווים האלה בהתנהגות שלו, שלושת הכוחות הגדולים, היסודיים, שהם אברהם, יצחק ויעקב, קו ימין, שמאל ואמצע. כשהאדם מתחיל לשלב אותם נכון הוא מגיע ליישום מחשבת הבריאה. כלומר, הוא מגיע לידיעה כיצד לנהל את הרצון לקבל שלו.
התוצאה היא שיש לאדם את תכונת החסד, "אברהם", תכונת הגבורה, דין, "יצחק", והשילוב הנכון ביניהם נקרא "יעקב". הבחיר שבאבות נקרא "יעקב", מפני שהוא יכול לשלב את שני הכוחות האלה, ימין ושמאל, כוח הקבלה וכוח הנתינה, ביחס הנכון ביניהם, במיזוג הנכון. בהתמזגות הנכונה הזו הוא יכול לעבוד עם האגו שלו, עם הרצון שלו, והרצון גדל כל הזמן.
כך בכל פעם האדם יכול לעבוד עם הרצון יותר ויותר, לקבל מהבורא יותר ואז לתת לבורא יותר. כוח הקבלה הופך להיות ככוח נתינה, כי הבורא נהנה מכך שהאדם מקבל, והאדם יכול לתת לבורא במידה שהוא מקבל ממנו. כלומר, יכולת ההשפעה שלנו תלויה במידת הקבלה שלנו. ומידת הקבלה שלנו תלויה קודם ברצון לקבל שלנו, ככל שהוא גדול יותר, כך אנו מקבלים יותר. לכן כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". 3
בפרשה זו אנו לומדים על שלב נוסף, כי התורה כאמור נקראת "הוראה", ואנו לומדים כיצד אנחנו מתקדמים שלב נוסף בשלבי ההוראה הזאת, וזאת עד התיקון השלם של הנשמה. כתוב שיעקב באמת אהב את יוסף יותר מכל הבנים, כי יעקב מסמל את הקו האמצעי (ראו שרטוט מס' 1). יש לנו את קו ימין, אברהם, חסד, השפעה, ויש לנו את קו שמאל, הקו של יצחק, הנקרא קו הקבלה. יעקב נמצא באמצע, הוא בנוי משניהם, מימין ומשמאל, הוא לוקח כמה שהוא מסוגל מימין וכמה שמסוגל משמאל, ומהם הוא מרכיב את עצמו. ככל שהוא יכול לקבל יותר מימין, כנגד זה הוא יכול לקבל יותר מהשמאל, וכך הוא גדל. כלומר האדם לוקח מקו שמאל רצון, ומקו ימין כוונה, ומרכיב יחד את הרצון והכוונה כך נוצר לו הקו האמצעי הנקרא "יעקב".
1 הושע יד, ב.
2 מסכת בבא מציעא נט, ב.
5 בראשית טו, ח.
6 בראשית טו, יג-יד.
7 בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות", כתבי בעל הסולם, עמ' 482 .
8 קידושין ל, עב.
9 אבות ב, ד.
"וימצאהו איש"
"יוסף שהיה ברית עליון, יסוד דז"א, כל זמן שהברית היה קיים, השכינה התקיימה
בישראל בשלום כראוי. כיוון שהסתלק יוסף, ברית העליון, מהעולם, כי נמכר לעבד, אז הברית והשכינה וישראל יצאו כולם בגלות".
זוהר לעם, וישב, 104
זוהר לעם, וישב, 104
זה אולי נשמע פשוט, אולם זה כלל לא פשוט לאדם לעבוד בתהליך הזה, כי בטבע שלנו אנו בנויים כך שיש במבנה הנשמה שלנו עשר ספירות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות (ראו שרטוט מס' 2). מלכות זה כלי לקבלת האור, וכל התכונות לפני כן הן תכונות הבורא, השפעה. ספירת היסוד היא הקשר בין ט' הספירות הראשונות (ט"ר) למלכות. בט' ראשונות נמצאות תכונות של אברהם, תכונות של יצחק, ותכונה הנקראת "יוסף", "יסוד", "יוסף הצדיק", "צדיק יסוד עולם", כי הוא לוקח את כל האור שהוא מקבל מלמעלה, ומוסר אותו למלכות. אם כך, ט' הראשונות הם בני יעקב, מלבד יוסף, לכן הם לא מבינים מה יוסף רוצה. יוסף הוא קו אמצעי, הוא רוצה לקחת את כל האורות שהוא מקבל, לשלב אותם עם הרצון לקבל ולהשפיע את כל האורות, את כל התכונות האלה למען הרצון לקבל.
אבל אדם שהולך בדרך ומתפתח אינו מבין כיצד אפשר לשלב בין האורות לבין הרצון לקבל, הוא גם אינו מבין מה הקשר בין ט' ראשונות שכולן השפעה, למלכות, שהיא כלי קבלה, כלי לקבלת האור. יש בתוכו התנגשות בין ט' ראשונות שהן השפעה, לבין מלכות שהיא קבלה, ויוסף, ספירת היסוד, רוצה לשלב ביניהם. לכן יוסף ואחיו נמצאים בהתנגדות זה לזה.
לכן התורה מספרת לנו את כל סיפור מכירת יוסף ועל כך שאחיו רוצים להורגו. "להרוג אותו" הכוונה לא לתת לו את האור, זו נקראת "הריגה". מצד אחד הם אינם מסכימים עימו, ומצד אחר אנו מבינים למה יעקב אוהב דווקא את יוסף, כי יוסף מסמל את הקשר בין הבורא לנברא, היסוד. לאחר מכן אנו עושים על אותו יסוד את תיקון הברית, ותיקונים נוספים, כדי שאפשר יהיה, בכל זאת, במידה כלשהי לזווג את ט' ראשונות עם המלכות. התורה מספרת לנו כמה קשה לשלב את קו ימין שהוא תכונות הבורא, ט' ראשונות )ראו שרטוט מס' 2(, עם קו שמאל שזו תכונת המלכות, באמצע זה היסוד, הקו האמצעי. קשה מאוד לעשות את השילוב הנכון, כי הם מנוגדים זה לזה. לכן המטרה של עם ישראל בעולמנו היא להבין את היסוד שלנו, להבין איך להימצא כל הזמן בשילוב הנכון של קבלה והשפעה, באמונה למעלה מהדעת. זה עניין מאוד לא פשוט.

כאן בפעם הראשונה האדם נתקל בקושי הזה, הוא עובר את תהליך התורה על עצמו, כמו שכתוב "כתבם על לוח ליבך". 4 "לב" נקרא כל הרצונות, והאדם מעבד את כל הרצונות שלו על ידי המאור המחזיר למוטב ובכך נעשה דומה לבורא יותר ויותר.
אם האדם עובר את התהליך המתואר בפרשה, הוא מתחיל להיתקל בפעם הראשונה ממש בקושי לקשור את תכונות הבורא עם תכונות הנברא בתוך עצמו בצורה הנכונה, ופרשת יוסף מתארת את כל קורות יוסף, עם היסוד שבו. לכן גם מוכרים את יוסף לישמעאלים, שאינם יודעים מה לעשות איתו מלבד להרוויח עליו, כי הם מהווים שלב ביניים בין ט' ראשונות לבין האגו הגדול הנקרא "מצרים", "פרעה", "מלכות".
הם מוכרים אותו למלכות, לפרעה המסמל את כל האגו של הבריאה, ודווקא שם יוסף מתחיל להתפתח, כי זו כוונת הבורא מלכתחילה, שהרצון לקבל יגדל באדם יותר ויותר. מצד אחד דווקא ט' ראשונות, תכונות הבורא, בני יעקב גרמו לירידת יוסף למצרים, מכיוון ששנאו אותו, היו מנוגדים אליו, אולם מצד אחר הדבר גרם לכל ההתפתחות והפריחה שלהם, כי מה שהיה חסר ליוסף, זה הרצון לקבל הגדול שהוא קיבל לאחר מכן במצרים. ברגע שיוסף מקבל מהמצרים את הרצון לקבל הגדול, אז הוא יכול למשוך את ט' הראשונות, הוא מעביר את האחים שלו למצרים, וכולם מתפתחים יחד.
אנו רואים כאן כיצד הבורא מגדל באדם תחילה את תכונות ההשפעה הנקראות "בני יעקב", לאחר מכן הבורא מדכא את היסוד מפני שאין עם מה לקשור אותו, ואז הוא מגדל באדם את תכונת הקבלה, את האגו, המיוצג על ידי פרעה, פוטיפר ושני שריו, שר המשקים ושר האופים.
אז יוסף יכול להתקשר עם האגו, עם המלכות, עם פרעה, וכך הוא יכול להתקשר גם לט' ראשונות, לתכונות ההשפעה. תכונות ההשפעה האלה מגיעות שוב דרך יוסף לקשר עם תכונות הקבלה, וכך נבנה הקו האמצעי.
מצידו האחד יש את הרצון לקבל, את האגו הגדול הנקרא "פרעה", ומצידו האחר יש את בני ישראל, תכונת אברהם, השפעה, ט' ראשונות, כוונות. ואז יעקב ויוסף שהוא ביסודו של יעקב, מתחילים להתפתח באמצע, לא רק בדרגת "יעקב", אלא גם בדרגת "ישראל".
יעקב זו דרגת ו"ק (ו' קצוות), וישראל זו דרגת ג"ר (ג' ראשונות). זה הבדל גדול מאוד בין הדרגות, כי יעקב הוא קטן, הוא רק חפץ חסד, עם כוונה להשפיע על מנת להשפיע, וישראל זו כבר דרגה גדולה, זו נשמה שכבר מגיעה לפריחה, לכוונה לקבל על מנת להשפיע, שכבר נמצאת בשלמותה יחסית לאותו אגו, לאותו מצב הנקרא "מצרים".
אנו רואים שגם כאשר יוסף נמצא במצרים, התהליך הזה לא נרגע. מצד אחד יש לו קשר עם הרצון לקבל הגדול הנקרא "פוטיפר", השר של פרעה, מצד אחר אשת פוטיפר רוצה לקבל, כלומר הרצון לקבל של פוטיפר נמצא רק בנוקבא שלו, לכן הוא רוצה להוציא לעצמו את האור דרך יוסף באמצעות הנוקבא שלו, זו הכוונה שהיא רוצה להזדווג עימו. אולם אז יוסף אינו מסוגל לעשות זאת, כי הוא בכלל הפוך ממנה, הוא חפץ חסד, ולכן התיקון שהוא עובר כדי להיפטר ממנה, מתבטא בהשלכתו לבור, לבית סוהר.
מדוע מכניסים את יוסף לבור?
יוסף מושלך לבור מפני שאיננו מסוגל להתמודד עם אשת פוטיפר, הוא רק חפץ חסד, במקרה זה צריך להיות מסך חזק הרבה יותר, מסך שיאפשר לקבל בכוונה על מנת להשפיע.
בבור מגיעים שוב לפגישה עם שני הקווים, שר המשקים ושר האופים. שר המשקים הוא קו שמאל - יין, אור חכמה שעובד בכלי קבלה, ושר האופים הוא קו ימין. בסופו של דבר יוסף יוצא מהבור דרך שר המשקים, ואת שר האופים תולים.
שר המשקים חוזר לתפקיד ועולה למעלה, מגיע עד פרעה, כלומר מקבל רצון לקבל גדול עוד יותר, ואז הוא יכול לעשות דברים גדולים עד כדי כך, שכל בני ישראל, כלומר כל הרצונות של אותה נשמה הנקראת "ישר-אל" נכנסים למצרים ויכולים לחיות במצרים, יכולים להתעשר מהאגו, מהרצון לקבל, כדי שיוכלו לאחר מכן לצאת ולעבוד עם האגו הזה, עם הכלים החדשים הללו בכוונה על מנת להשפיע. האדם למעשה עובר תהליך גדול מאוד ומורכב.

הנשמה שלנו בנויה מעשר ספירות, ניתן לתאר אותה גם בצורת כלי (ראו שרטוט מס' 3). בסך הכול יש לנו רצון לקבל תענוג, והבורא רוצה לתת כל טוב, תענוג. אם אנו מקבלים את התענוג בצורה ישירה, אנו מסוגלים להרגיש ברצון רק את העולם הזה, ואכן זה מה שאנו מרגישים. אנחנו מקבלים ואז התמונה, הציור שאנו מרגישים בתוכנו ומסביבנו זה העולם הזה. זה מה שאנחנו מסוגלים להרגיש אם אנחנו רק קולטים וקולטים כמה שנכנס, אולם אם אנו שמים לפנינו מסך, זה נקרא "צמצום", אז אנו מצמצמים את הרצון לקבל כך שלא נקבל. כשבא תענוג האדם דוחה אותו, ואומר "אני לא מקבל כלום", זו פעולת הצמצום (ראו שרטוט מס' 3).
לאחר מכן האדם כבר שוקל כמה הוא מסוגל לקבל מהתענוג הזה בפנים, בתוכו, כך שהתענוג שהוא ירגיש יהיה מורגש בבורא, כתענוג שהוא מקבל עבורו. אם האדם משתדל לקבל 100% תענוג, הוא מקבל רק במידה של העולם הזה, אולם אם הוא מקבל את התענוג הזה לאחר צמצום, לאחר דחייה, הוא מקבל הרבה יותר מקודם, כי אז הוא מרגיש בתוך הכלי שלו את העולם העליון.
ההרגשה נמצאת בתוך העולם הזה?
האדם תמיד מרגיש בתוכו, זה רק תלוי בכוונה, באיזו מגמה הוא מקבל. הכול תמיד בפנים, זה הכלי של הנשמה, ומה שהאדם מתמלא בו נקרא האור של הנשמה. אם האדם רוצה רק לקבל, הוא מקבל את מה שנקרא העולם הזה, את מה שהוא מרגיש כעת, כמעט ואין תענוג, ואף פעם גם לא יהיה יותר. אם הוא מקבל על ידי פעולת הצמצום ועל ידי חשבון כמה הוא יכול לקבל בכוונה להשפיע, כלומר, כשבא התענוג הוא דוחה אותו, ולאחר מכן עושה חשבון כמה הוא יכול לקבל ממנו כדי לגרום תענוג לבורא, אז מה שהוא מקבל נקרא העולם העליון, הוא מרגיש מציאות אחרת לגמרי.
גם זאת האדם מרגיש תמיד בפנים, בתוך הרצון לקבל שלו. הוא אף פעם לא מרגיש מחוץ לו, אבל הוא מגלה את העולמות, דברים שלא חשב עליהם קודם, כי את התענוג שהוא מקבל במה שנקרא "העולם הזה", הוא מקבל באזור קטן מאוד, לא יותר. זה תענוג שבא מלמעלה ונקרא "נר דקיק", והוא מגיע לתוך מקום צר מאוד, קטן, בתוך הרצון הגדול שלו, בתוך הנשמה.
כשהאדם מתחיל לקבל בכוונה להשפיע, אין זה כך, אז עליו להרחיב את הכלי של הנשמה יותר ויותר עד שהוא מתרחב למימדים אינסופיים.
התורה מלמדת אותנו מה גורם לכלי הזה להתרחב. אברהם שאל על כך, "במה אדע כי אירשנה?" 5 אמנם הוא גילה שיש כאן תהליך מיוחד, אבל במה יֵדע שהוא יכול להגיע לתענוגים, לגילוויים, להשפעות, להידמות לבורא, מהיכן, באילו כלים? אז הבורא אומר, "אל תדאג, חוץ מהכלי הזה שנקרא העולם הזה, אתן לך כלי אחר, את כל הרצון לקבל, הנקרא מצרים". ככתוב, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה... ויצאו ברכוש גדול". 6
כלומר, אתה תקבל את הרחבת הרצון ואז יהיה לך היכן לגלות את העולם הרוחני, אל תדאג, יהיה לך. אברהם שמח, "אנחנו ניכנס לגלות, היכן הגלות הזאת, כדי כמה שיותר מהר להיכנס בה". זה מוזר מאוד, הוא שמח כי דווקא רק על ידי ירידות, נפילות וארבע הגלויות שעלינו לעבור כנגד י-ה-ו-ה, אנחנו רוכשים כלי מתאים לקבל בו את האור מהבורא, כדי להשפיע לו במלואו כמו שהוא רוצה להשפיע לנו.
מתוך כך אנו יכולים להבין כל פרט ופרט עליו אנו קוראים בפרשת "וישב". את הסיפור של יוסף עם אשת פוטיפר, כיצד הוא נמצא בתוך הבור, מה קורה לו לאחר מכן ואת החלומות שהוא חולם.
יש פה גם חלומות?
כן, כי זה ו"ק וג"ר של המדרגות. בחכמת הקבלה אנו לומדים שחלום זה הסתלקות המוחין, האור מסתלק ואז האדם נמצא בחלום. דווקא על ידי החלום שעולה, יוסף מקטין את עצמו ומזדהה עם השרים של פרעה, ואז הוא מגלה את העתיד וכך הוא ניצל. בזה בעצם הפרשה מסתיימת.
איך יהיה לאדם כוח לא לקבל, הרי כשהתענוג מופיע הוא ישר נכנע לו?
אם למשל יגיע לביתי אדם רעב, ויגיד לי איזה אוכל הוא הכי אוהב בעולם ואני אגיש לפניו את האוכל שביקש, בדיוק לפי הטעם שלו, נראה אז כיצד הוא יצליח לאכול בעוד אני אשב מולו ואסתכל עליו.
הוא לא יאכל. אלא רק אם הוא עומד לגווע ברעב, אז הוא כבר לא יהסס, כי כבר אין לו בושה, כמו בהמה. אבל אם האדם נמצא קצת למעלה מהדרגה הזו, ורואה את עצמו מול בעל הבית, אז לא ייתכן שהוא יאכל, הבושה עוצרת אותו. הקבלה מבעל הבית מורידה את האדם מהדרגה שלו, פשוט מוחקת אותו, מוחקת את העצמאות שלו, את האני שלו, את הגאווה והשליטה, את הכבוד העצמי שלו, האדם שבו נמחק. לכן רק אם האדם מגיע לסכנת חיים, אז הוא תופס ואוכל, ואינו רואה את מי שעומד מולו, כי עובד בו הכוח ההגנתי של הטבע. אם האדם נמצא במצב שעדיין קיים בו ה"אני" שלו, והוא נמצא עדיין למעלה מסף המוות, הוא לא יוכל לקבל. לכן יש לנו בעיה לראות את הבורא, כי אם היינו רואים אותו, ודאי שלא היינו מסוגלים לנהוג כפי שאנו נוהגים כיום.
אנו גם לא יכולים לגלות את האור ולהיות בכוונה לקבל על מנת להשפיע לפני שהוא מתגלה, לפני שנרגיש אותו, לצורך זה ניתנה לנו חברה, קבוצה, כוח נוסף, שעל ידה אנו יכולים להגיע לתכונת ההשפעה, כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
אי אפשר להשפיע למשהו שנסתר מאיתנו, לכן עלינו לבקש שיבוא האור וייתן לנו כוח, שיגלה לנו את הבורא. שייתן לנו את כוח הגילוי, כוח ההתמדה, שייתן לנו כוח להיות באמונה למעלה מהדעת, כדי שנוכל לבצע פעולות השפעה, אז הבורא יתגלה. הנקודה היא שהבורא לא מתגלה כל עוד לאדם אין כוח, אין יכולת לגלות אותו בכוונה על מנת להשפיע.
כיצד ניתן להשפיע למשהו הנסתר מאיתנו?7
האדם מתאמן על הקבוצה שלו, על החברים שלו, ויחד איתם מגיע לתכונת ההשפעה ביניהם. כלומר הוא מושך את האור, מגלה את הבורא בתכונת ההשפעה בין החברים, כך שביחד הם בונים כלי משותף. כשאנו רוכשים את תכונת ההשפעה, כבר אין שום בעיה, אנו יכולים כבר לעבוד עם הבורא בכוונה לקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".
זו הסיבה שהבורא שבר את הרצון לקבל הגדול, את הכלי הגדול, את הנשמה האחת הגדולה הנקראת "אדם הראשון" לחלקים רבים, כדי שכל חלק וחלק יוכל להגיע לצורת השפעה על ידי איחוד יתר החלקים. הקבוצה היא מעין מעבדה, שבה אנו יכולים להתאמן ולתרגל, להתנסות בינינו, כדי שבהשפעה ההדדית בינינו נצליח למשוך את האור שיעזור לכל אחד מאיתנו להשפיע באמת לחברים.
ודאי שמלכתחילה איננו רוצים להשפיע להם, אבל יחד איתם האדם יכול לפחות לעסוק בזה, להבין מה הכוונה להשפיע, ומה הכוונה לקבל, החברים עוזרים לו בכך, והוא עוזר להם.
בין אם הוא רוצה בהשפעה ובין אם לא. כל זאת האדם יכול לבדוק, הכול נתון בידיו, הכול לפי הכלים שלו, של העולם הזה. כלומר, במידה שקבוצה פועלת במטרה להשיג את הרוחניות, עושה יחד מאמצים, ורוכשת כלי השפעה כדי שתהיה לה אפשרות להתחבר עם הבורא, במידה הזאת הבורא מתגלה.
אם אנחנו עוסקים ומתאמנים בזה יחד, אז המאור המחזיר למוטב מגיע ונותן לנו את תכונת ההשפעה. במידה שיש לנו כבר את התכונה הזו, אנו יכולים להתחיל להכיר את הבורא.
אנו משיגים את תכונת ההשפעה, ובעל הבית, הבורא מתגלה, מגלה את עצמו, ואז שנינו, האדם והבורא, נמצאים זה מול זה.
כמו אותו אדם שהגיע לבעל הבית לאכול, והוא מחויב אליו. יש לו מסך לקבל מנה צנועה. בצורה הזו האדם מגלה לבורא קצת, שהוא יכול לקבל ממנו בכוונה הנכונה כלפיו וליהנות. כך אנחנו מתחברים, שנינו נהנים מהתענוג שאנו מעניקים האחד לשני. אז כביכול, הבורא עשה לאדם טובה, והאדם עשה לבורא טובה. אנחנו חברים, שווים, יש בינינו חיבור.
כיצד אפשר לרצות להשפיע אם אני רצון לקבל?
על ידי הכוונה. אם יש בינינו אהבה, אז ככל שאני מקבל ממך אני עושה לך בזה נחת רוח. למשל אימא שנותנת לתינוק, ככל שהתינוק מקבל ממנה יותר היא נהנית יותר, מפני שהיא אוהבת אותו. אם אדם אוהב מישהו ונותן לו, הוא נהנה מהנתינה. אנחנו רואים זאת בין הורים וילדים. לעומת זאת עם שונא, ככל שהאדם לוקח ממנו, כך הוא נהנה יותר. עם האוהב, ככל שאדם נותן לו, גם אם הוא נותן לו את כל החיים, הוא נהנה. זה החוק, חוק הטבע, זה מעלינו. לכן עלינו רק להחליף את השנאה באהבה. זה הכול.
איננו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו, אלא רק בעזרת המאור המחזיר למוטב. לכן כתוב, "בראתי יצר הרע", 8 מצד אחד הרצון לקבל, האגו, גדל יותר ויותר, ומצד שני עלינו לבקש כל פעם שיבוא אלינו יותר ויותר אור, שהוא כוח מיוחד, ויתקן לנו את הרצון האגואיסטי. הרצון נשאר, אבל צריכה להיות לנו כוונה הפוכה, להשפיע, שיביא לנו אהבה במקום שנאה. זה מה שעלינו לבקש, והאור מסוגל לעשות זאת. לכן נאמר "בראתי לו תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב". מחזירו למוטב הכוונה מחזירו לטוב, עושה מהאדם טוב, משפיע. יותר מזה איננו צריכים, בעצמנו איננו מתקנים כלום. עלינו להבין שאיננו מסוגלים לעשות בעצמנו שום דבר מלבד לבקש. אם האדם מבקש נכון בדרך לתיקון, בדרך ליישום מחשבת הבריאה שהבורא קבע עבורנו, כמו שכתוב "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו", 9 אז הבורא עונה לו מיד, הוא מתקן לו מיד את כל הבעיות שיש לאדם, רק כדי שיוכל לעבור ולהמשיך הלאה באותה הדרך.
מה יש ביוסף המאפשר לו לפתור חלומות? ומדוע דווקא ראובן מציל אותו מהבור?
"ראובן" זה "ראו בן", זה כוח הזכר במדרגה. יוסף יכול לפתור חלומות, מכיוון שיוסף הוא המקשר בין תכונות ההשפעה הנקראות ט' ראשונות למלכות (ראו שרטוט מס' 4).
תכונת היסוד היא תכונה מיוחדת מאוד, לכן אנו כורתים ברית. כי הקשר הוא בתכונת היסוד, אבל בתנאי שאנו חותכים ממנו את החלק התחתון שאין בו שימוש, אנחנו מוציאים את החלק הזה משימוש, ומשתמשים רק בחלק העליון. יסוד קשור לט' ראשונות, ולאחר התיקון הנכון הוא יוכל גם לקבל חלק מהמלכות, ואז נעשה היסוד למקום החיבור. ט' ראשונות ביסוד נקראות "כוח הזכר", וחלק המלכות ביסוד נקרא "כוח הנקבה", "נוקבא", אז הם מתחברים ונכרתת ביניהם ברית.
"חלום" זה אור שנכנס למדרגה. הוא יכול להיכנס לכל המדרגה, ואז זה נקרא ג"ר, גדול, שלמות, והוא יכול להיכנס גם לחלק מהמדרגה, אז זה נקרא ו"ק, חלק קטן. כשהוא נכנס לחלק מהמדרגה המצב נקרא "שינה", "חלום", יש הבחנות נוספות כאלה. ג"ר נקרא יום, אור, ו"ק נקרא חושך ולילה, כלומר הסתלקות המוחין מהפרצוף. "מוחין" נקרא אור החכמה שמסתלק מכלי הקבלה, כשאור החכמה מסתלק ה"פרצוף" נכנס לשינה, לתרדמה. הדברים הללו מפורטים בהרחבה ב"תלמוד עשר הספירות".

מה ההבדל בין יעקב ליוסף כקו אמצעי בעבודה הרוחנית?
יוסף הוא המשך של יעקב. אחרי יוסף יש עוד קווים רבים עד משיח בן דוד, שלמה ועוד.
כלומר, יש לנו הבחנות רבות בנקודת הקשר בין ט' ראשונות למלכות. "יעקב" הוא אב, כקודם, כמדרגה הקודמת. "יוסף" הוא זה שכבר מתקשר לרצון לקבל גדול יותר, למצרים, נעשה שר במצרים וכן הלאה. כלומר, זו נקודה ביסוד הקרובה יותר למלכות. לכל נקודה ונקודה ביסוד יש הבחנות רבות, בפרשיות הבאות בתורה, נראה עד כמה סביב הנקודה הנקראת יסוד, שזה הקשר בין בורא לנברא, נמצאות כל ההבחנות שלנו, הבחירה החופשית, ולמעשה כל העבודה. לכן יוסף מסמל לנו את הירידה למצרים, כלומר, מצב שבו האדם מצידו מוכן לקבל תוספת אגו כדי לעבוד איתו ולהגיע לתיקון, הנקודה שלו נקראת "יוסף", "יוסף הצדיק", "יסוד עולם".
מה עושה הצד האוהב שרוצה להיכנס לכלי ולהשפיע לו, לגדל אותו, אולם הכלי לא מסוגל לקבל, הוא מלא, כלומר, הוא הגיע לרוויה. כך גם יוסף, שמחובר לכל התכונות העליונות אבל אינו יודע כיצד להתקשר לרצון הגדול, כיצד הוא מגדל אותו?
יוסף יודע שהמטרה שלו היא להתקשר דווקא למלכות. הוא כביכול אומר לאחיו "הכול נברא בשבילי, ואתם צריכים להשתחוות לי". יוסף תמיד בעל חלומות, ולא רק במצרים כשהוא מגלה לשר האופים ולשר המשקים את הפיתרון, אלא גם לאחיו הוא אומר "חלמתי חלום כזה, שאני גדול, אני קיים, אני הראש ואתם משתחווים לי". וזה נכון, אולם כמו שכבר נאמר, ט' ראשונות, תכונות ההשפעה, לא מסוגלות להבין איך יכול להיות באדם קשר בינן ובין הרצון האגואיסטי. כיצד אפשר לעבוד עם האגו של האדם בכוונה על מנת להשפיע, כיצד האדם יכול לעבוד בכוונה על מנת להשפיע עם התכונות הגרועות ביותר שלו, כמו הפשעים והחטאים השונים המוזכרים בתפילת יום הכיפורים. אם האור יגלה לאדם מי הוא באמת, אז הוא יראה שהכול קיים בו. ולא מדובר כלל בהגזמה, אלא במה שיש באדם.
מצד אחד האדם מגלה שנמצאים בו רצונות נמוכים, ומצד אחר עליו לעבוד איתם, ולהידמות בהם לט' ראשונות, לתכונות הבורא, בכוונה על מנת להשפיע, הדבר נראה בלתי אפשרי. אנו מרגישים את הפיצול והניגוד בין אלה לאלה. זה מה שקורה בין יוסף והאחים. הוא שואל, "מי אתם? הרי אתם קיימים רק בשבילי". ואכן לפי מחשבת הבריאה הוא צודק, תכונת הקבלה הזו צודקת, כך היא אומרת לנו, אבל מצד ט' הספירות הראשונות שבנו, איננו מסוגלים לעכל את הדבר הזה. לכן האדם מגיע למצב שהוא מוכר את יוסף שבו, הוא אינו רוצה בו, הוא אינו מבין, הוא מוכן להתרחק מהאגו שלו ולהישאר רק בט' ראשונות, כי אז הוא נמצא בתכונות ההשפעה. אמנם הוא קטן, הוא שום דבר, אבל הוא נשאר בדרגת האבות, אברהם, יצחק, יעקב. זו דרגה קטנה מאוד, זו עביות שורש, עוד לפני הכניסה למצרים, אבל הוא מעדיף להיות בזה, כך לפחות הוא נמצא בתכונות ההשפעה.
יש כאן מאבק גדול כיצד להכניס את האדם לתכונת הקבלה, לאגו. יש כאן פעולה מיוחדת מאוד מלמעלה, בגבורות גדולות מכניסים את האדם למצב הרע. אנו רואים בעצמנו, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", אדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה מתחיל פתאום להרגיש, "מה פתאום, למה נעשיתי רע, פתאום רע לי, העולם שחור, אני מתרגז על כולם, אני שונא את כולם. פעם לא הייתי כזה, פעם הייתי טוב. זו תורה וזו שכרה?". זה אכן כך, כי האדם צריך רצון אגואיסטי גדול מאוד כדי לתקנו ולהתקדם לבורא. לכן עליו להיכנס למצרים. לאחר שהוא קולט את כל מצרים, ממש בולע את כל פרעה לתוכו, לוקח את כל הכלים, מה שנקרא, גונב את הכלים מהמצרים, אז הוא יוצא משם ומתקרב לבורא, לגילוי הבורא.
את מי יוסף אוהב יותר, את אחיו, את אביו, את אשת פוטיפר, את מצרים?
אשת פוטיפר זה כלי גדול מאוד. יוסף אוהב יותר את אביו, את יעקב, כי הוא ממשיך דרכו, רק יותר פנימה.
