כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "נשוא"
(במדבר ד', ז' – כ"א, פ"ט)
"מהו על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות" - 1
"מהו על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות" - 2
בהמשך לפרשת "במדבר", פרשת "נשוא" מספרת על המשך הקמת מחנה ישראל סביב המשכן ובהכנות לקראת היציאה לדרך, מהר סיני לארץ ישראל. הפרשה ממשיכה לעסוק בשבט לוי ובחלוקת העבודה, בהעברת המשכן בין שלוש משפחות הלוויים: בני גרשון יסיעו את מכסה המשכן, בני מְרָרי יטלטלו את הקרשים, אדניהם ועמודי מיתריהם, והקהתיים יישאו את ארון העדות על כתפיהם כך שבהגיעם למחנה, המשכן יהיה מוכן.
כדי שהמחנה לא ייטמא, מצווה ה' על משה לשלח אל מחוץ למחנה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", 11 כמו כן, מפורטים דינים הקשורים במי שחטא והתוודה על חטאו, וכן דיני אישה נואפת המסתירה את חטאיה, ולבסוף מפורטים דיני נזירות, כמצבים של היטהרות מטומאה, כמו שכתוב: "וידבר יהוה, אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם: איש או אישה, כי יפלא לנדור נדר נזיר-להזיר, ליהוה". 12
לאחר טיהור המחנה מטומאה, מצוּוים משה ואהרון לברך את בני ישראל בנוסח התפילה הידוע כברכת הכוהנים. בינתיים מסתיימת בניית המשכן ומשה עורך טקס חנוכה מיוחד, הכולל קורבנות רבים. במהלך שנים-עשר ימי הטקס עולים נשיאי השבטים מדי יום למשכן ומעניקים את הקורבנות ואת הכסף לבני גרשון ומררי. בסיום הטקס נמסרים לנו פרטים מדויקים אודות מספר הקורבנות שהוקרבו וכמות הזהב שהובאה אל המשכן.
עלינו להעביר את תיאור הפרשה למימד פנימי יותר, כי התורה מספרת על לב האדם, על הדרך שבה עלינו לתקן את הרצון לקבל שלנו. כמו שכתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", 13 בכל התורה אנו קוראים רק על הדרך שבאמצעותה האדם מתקן את היצר הרע שלו, על ידי ה"מאור המחזיר למוטב". 14 גם כאן, למרות שאנו קוראים סיפור שמתאר לנו את ההיסטוריה של עם עתיק, שעובר אירועים כמאורעות הר סיני ומכין את עצמו כפי שנרמז בשם הפרשה, "נשוא", למסע קשה בן ארבעים שנה במדבר. אנו מבינים שמדובר על היצר הרע של האדם, העומד כעת בפני התיקון הראשון שלו, שנקרא "חפץ חסד", להשפיע בכוונה על מנת להשפיע. אדם היוצא ממצרים, ממלכות, עם הכלים הגדולים, מקבל עליהם כוח עליון, כי אירגן את עצמו בקבוצה, בערבות הדדית, "כאיש אחד בלב אחד", 15 כי זה היה התנאי במעמד הר סיני לקבלת התורה. כעת האדם מקבל את הכוח העליון הנקרא "תורה".
הבורא שמתגלה לאדם, הוא שמלמד אותו. האדם שומע ומרגיש בתוכו איך עליו להתנהג עכשיו. לפי הנטייה שלו קדימה, ישירות כלפי החברה, כלפי הקבוצה, כלפי הסביבה, הוא מתחיל לקבל משם מעין קול פנימי שמסביר לו, ל"משה" שבו, מה לעשות, איך לראות את העולם הפנימי שלו. הוא מתחיל לראות את עצמו בתפיסת מציאות חדשה, שבה העולם נתפס עכשיו בכלים הפנימיים שלו המתחלקים לאדם ועולם, כי מעכשיו כל המציאות נתפסת בתוכו.
אז מתואר כיצד עליו לתקן את הכלים שלו, מהכלים הפנימיים ביותר ועד החיצוניים ביותר, כך שבסופו של דבר כולם יהיו בדבקות עם הבורא, כמו "ברכת השלמות" שהוא מקבל בסוף הפרשה, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". 16 כי פני ה', האור שמגיע לאדם, אור החכמה, יתקן אותו וימלא את כל החלקים, את כל הכלים שלו, ויעניק לו בעצם את השלמות, שהיא מטרת הבריאה, להביא את האדם להזדהות, לחיבור, לדבקות בבורא.
בצורה הזאת האדם מתחיל לקבל את התורה, ורואה את כל מה שמסופר בה כהוראה לתיקון פנימי בתוכו, הוא מתחיל לזהות בתוכו את השבטים ושבתוך הכלי שלו יש חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות, שמקבלים תכונות מהכתר, מהבורא. כל תכונה ותכונה מתחלקת לג' קווים, והאדם מבין ומרגיש את היצר הרע שמתגלה שם, ואת הכוח הטוב לתקן אותו, את הכוונה שתצטרך לשלוט על היצר הרע ולהפוך אותו בקו האמצעי ליצר הטוב.
לכן האדם כלול משנים-עשר חלקים, י-ה-ו-ה וכל אחד מהם כלול מ-ג' קווים, אלה שנים-עשר השבטים. בשנים-עשר השבטים האלה יש גם את שבט לוי, הפנימי יותר, ואת אהרון שהוא פנימי יותר וכן הלאה.
כן קיימת היררכיה ברורה בתוך הרצונות שלנו. והאדם מזהה בתוכו, באור שמאיר לו, אילו תיקונים עליו לעשות, באילו כלים, וכיצד עליו למיין את הרצונות שלו ולבנות את ה"משכן" בתוכו, כלומר, את המקום שהבורא ישכון בו. לכן הבורא נקרא "שוכן", הוא השוכן בתוך המשכן, בתוך המלכות המתוקנת. האדם בוחן כיצד יוכל בינתיים להעביר חלקים מהרצון שלו, מהיצר הרע שלו, ליצר הטוב, כדי שיהיו כמשכן, ככלי הנמצא בהזדהות עם האור, עם הבורא. באופן הזה עלינו לראות את הפרשה.
אז ודאי שכל ספר התורה עוסק בתיקונים, ובשאלה כיצד האדם מתקן את עצמו? כפי שלמדנו על ה"מצורע". בפרשה זו מדובר כבר על מבנה המלכות הפנימי ביותר, על תיקונים בדרגת האדם, ה"אישה", כלומר, אלה חלקי המלכות בדרגת המדבר. על האדם לבדוק את החלקים האלה והאם הם נקיים לעבודת ה' בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שהאישה "נאמנה לבעלה", כי כל הרצון שלנו נקרא "אישה" והבורא הוא ה"בעל".
כך, רק תכונת הכהן שבנו יכולה להראות לנו את הבדיקות הקודמות לתיקונים, למגע עם הבורא. בפרשה זו וגם בפרשה הקודמת, מתואר מה עלינו לעשות כאשר אנו מגלים בבית שלנו או במחנה שלנו משהו נגוע, או מקרה של "צרעת". כל דיני הטומאה והטהרה מתגלים על ידי האור העליון, בתוך המלכות, בתוך הכלים שלנו.
כשהאדם מתקדם, שלב אחר שלב, הוא מגלה את הכלי שלו במשך ארבעים שנה. ממלכות עד בינה, מתגלים לו י-ה-ו-ה, בעביות שלו בדרגות, א', ב,' ג' וד', כך הוא מתקדם ארבעים שנה בד' הדרגות האלה, עד שהוא מגיע למצב שבו כל הרצון שלו כבר מתוקן בתכונות הבינה.
לכן הסיפור הזה בתורה נראה מוזר. יוצא שבכל פעם חוטאים ונכנסים לבעיות, וקמים נגד ה' בטענות שונות, זה גילוי הרע שבנו. מכיוון שמן ההתחלה אנו נמצאים במלכות דאין סוף שנשברה ונמצאת בחורבנה, רק במידה שנוכל להצטייד בכוח של סביבה נכונה, בכוח החברה, אז נוכל לגלות שלב אחר שלב את החורבן שבנו. אז מתגלה באדם שלב נוסף ושכבה נוספת מהרצון הרע שבו שאותו הוא יכול לתקן, כי האורות שמגיעים לתיקון הרצון, מגיעים דרך החברה. ככל שהאדם מושפע מהחברה, נכנע כלפיה וקשור אליה, כך יש לו יותר אפשרות לקבל את המאור המחזיר למוטב. אז, מתגלה בו הרע יותר ויותר, עד שהוא מתגלה כולו. לכן נאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". 17
לפי הסיפור הזה, ככל שבני ישראל מתקדמים לארץ ישראל דרך המדבר, אנו רואים שהחטאים לא נפסקים. לפי מהלך הסיפור וההיגיון היינו מצפים שלא כך יקרה, כי איך יכול להיות שבני האדם לא לומדים ולא מבינים מה קורה, ושוב יש מי שקם ומתקומם? איך אפשר בכלל להבין התנהגות כזאת של העם, של אנשים שעברו דרך כל כך ארוכה?
מכאן עלינו ללמוד שבתהליך התיקון, בדרך ה', האדם נתקל בכל פעם בגילוי קלקולים יותר ויותר גדולים, שאינם דומים לקודמיהם, והוא אינו יכול לזהות ולהרגיש אותם, עליו למשוך אור גדול מאוד שיאיר לתוך הרצון שלו, ואז בכל פעם לראות את מידת הקלקול של הרצון, ואיזה תיקון עליו לעשות בכל פעם, על הרצון שהתגלה כרע.
אנו רואים שהתורה היא "הוראה" כיצד לגלות את הרצון הרע בכל פעם, בכל המסע במדבר, וכיצד לתקן אותו בכל פעם שהבורא מצווה עשו כך או אחרת. כל פעם, הכול כביכול קורה מחדש, וזה באמת מחדש, כי הרצונות החדשים שמתגלים מביאים לאדם תמונת מציאות חדשה לגמרי.
אנו יכולים לומר שהצמח היה גרעין ולאחר מכן בשלבים ארוכים במשך שנים גדל לעץ. גם בדרגת החי, הייתה טיפת זרע של חי מסוים, שלאחר חודשי עיבור נולד, גדל ונעשה לחי גדול. אותו הדבר בדרגת המדבר, הייתה טיפת זרע עד שנולד תינוק שגדל ונעשה אדם.
עלינו לעבור את כל ארבעת שלבי ההתפתחות, דומם, צומח, חי ומדבר, כפול עשר, אלה ארבעים שנות המדבר. מהדוגמאות האלה של הדומם, הצומח, החי והמדבר, אנו יכולים לראות, עד כמה השלבים חדשים בכל אחד משלבי ההתקדמות, ובכל מין מעל למינו, לדוגמה הצומח מעל הדומם, והחי מעל הצומח. אלה ממש חיים אחרים, הרצונות, תפיסת המציאות, התגלות הכוחות, העולמות, הכול חדש.
לכן, נכון שמי שאינו מרגיש את פנימיות הסיפור ושואל על מה מדובר בספר? מתרשם שזו בסך הכול קבוצת אנשים שאינה יכולה ללמוד דבר ממעשיה, מה לעשות, ועם מי יש לה עסק. אולם הלומדים, שחודרים לפנימיות הדברים וההוראה הזאת, רואים עד כמה צריכים בכל פעם להיות צמודים לגילוי היצר הרע.
התורה מכוונת אותנו בכל פעם כיצד לראות ולבדוק את הדברים, כיצד להבדיל בין הרצונות ולדרג אותם: אילו רצונות בנו מתגלים בדרגות דומם, צומח וחי, בצורת "אישה", או תרומות ומעשרות. ללא ההוראה הצמודה הזאת, התורה הייתה באמת נראית לנו כסיפור שטחי.
לכן מתוך הלימוד בלבד נגיע לפנימיותם של הדברים, ונראה כיצד הם נפתחים לפנינו. אז נגלה שמסופר על הרצון לקבל הגדול הנפרס לפני האדם, ובו, בשדה שנפתח לפניו, הוא רואה את המציאות, את העולמות, את הכול. זה הכלי שלו עכשיו, המורכב מכל הנשמות שאליהן עליו להתחבר, ולהן עליו להשפיע, להגיע לאהבה ולדבקות איתן. אז, בתוכן הוא מגלה את הכוח העליון.
ב"ארבעים שנות המדבר" מוסבר כיצד אנו מתחברים יותר ויותר לכלי שלקחנו ממצרים ומתקנים אותו, מייחסים אותו אלינו, כל אדם לעצמו. הכלי הזה הוא הסביבה, החברה, אדם מתחיל לראות את הרצונות של החברים, את ההשתוקקות הזאת לבורא, עד כמה הניצוצות האלה מתחילים להתחבר יחד עם הניצוץ שלו לכלי אחד. ככל שהוא מתחבר איתם יותר ויותר, כך הוא עובר את שנות המדבר. בהתאם לעביות, א', ב', ג' או ד', מתגלה לו היחס אליהם. כל עביות מונה עשר שנים ואלה הן ארבעים שנות המדבר, שאותן אנחנו עוברים.
זה מצב הנקרא "מדבר" מפני שאין עדיין רצון, הרצון שמתגלה מתגלה כרצון ריק, רע, רצון של מצרים, כלים של מצרים, כלומר, כולו בכוונה על מנת לקבל. בהדרגה, על ידי גילויים לא נעימים כל כך, בחשש, בחוסר אונים, בבלבולים, אנו עוברים עליהם ומתקנים אותם.
בפועל, אנו רואים בסיפור בכל פעם הרפתקה רגשית ועמוקה מאוד. בתהליך הקסום הזה האדם מזהה שהוא נמצא בבלבול ובחוסר אונים, עד שהוא מגיע להבנה כיצד לבדוק את עצמו, כיצד להחליט על כל צעד ושעל, ולסנן את הרצונות שלו, עם מה אפשר לעבוד כי הוא רצון "כשר", "קדוש", ועם מה אסור, כי זה רצון "טמא", לא שייך, לא ראוי למחנה ובודאי לא ל"משכן", לעבודת הקודש וכן הלאה.
האדם ממיין את הרצונות הפנימיים שלו, כהן, לוי, ישראל, י"ב השבטים, והחיות שיכולות להיות יחד עם הרצונות הקדושים שלו, כלומר, רצונות המכוונים להשפעה. כך כל דרגות החי, הצומח והדומם יהיו קשורות אליו, ואת כל יתר הרצונות שכבר לא יכולים להיות שייכים למדרגה הזאת, הוא משאיר בחוץ, וצריך לשלוח אותם מחוץ למחנה או לשרוף אותם, אולם בינתיים הוא לא משתמש בהם. בהמשך, עם ההתקדמות לדרגה הבאה, יש שוב גילויים מאותם רצונות שקודם האדם לא היה יכול לעבוד איתם, ושוב אפשר לברר מהם עוד קצת ועוד קצת.
בשלבים אלה, כל המלכות דאין סוף שמתגלה לאדם, אינה מתגלה לו כולה, כי כל פרט קטן ביותר כולל בתוכו הכול, בכל פעם מתגלה תמונה, ברזולוציה כללית קטנה. לאחר מכן רואים יותר פרטים, כמו בתמונה הולוגרפית, שבכל פרט קטן שבה יש הכול, אולם לא במצב שרואים את כל הפרטים. כפי שקורה כשאנו מצלמים מרחוק ולאחר מכן מתקרבים, למעלה מאותו מקום, אנו מבחינים ביותר פרטים. זה האופן שבו אנו רואים את הפרטים בהתקדמות שלנו.
פרשת "נשוא" מהווה עבורנו את תחילת המסע, תחילת הדרך, שבה בני ישראל מתחילים את דרכם לעבר ארץ ישראל. כך האדם מתחיל את דרכו הרוחנית.
"הסוטָה"
"והלוא הכהן עושה דין, שהוא סותר למדרגתו שהיא חסד? אינו כן, אלא כדי להרבות שלום בעולם הוא משתדל בזה, ולהגדיל החסד. כי אם האישה ההיא נמצאת נקייה, הכהן מרבה שלום בהם, באישה ובבעלה. ולא עוד אלא שמתעברת בבן זכר. ונעשה שלום על ידו. ואם אינה נמצאת נקייה, אין הכהן עושה דין, אלא השם הקדוש שהיא שיקרה בו, עושה דין ובודק אותה".
זוהר לעם, הסוטָה, 62
בקטע זה מסופר על הרצון לקבל שלנו הנקרא ''אישה'', ו''בעלה'' המסך, ו''הכהן הגדול'' שהוא מדרגה עליונה יותר. על ידי דבקות במדרגה עליונה יותר, בודקים אם הרצון לקבל ראוי, כי הבעיה כל פעם היא, שאי אפשר לראות את האמת במצב שבו אנו נמצאים. כדי לראות משהו יש צורך להיות במדרגה עליונה יותר. האדם עושה פעולה במדרגה הנוכחית, כדי לעלות למדרגה עליונה יותר. בכל פעם זה נעשה בעלייה. כך יוצא שבמצב שבו האדם נמצא, הוא אינו יכול לשפוט או לראות את עצמו, הוא לא יכול להבחין בשום דבר בצורה נכונה, כי הוא נמצא בתוך רצון מסוים, ולכן הוא זקוק לאור עליון שמגיע מדרגה עליונה יותר. כי באותו אור עליון, באותה מידה, באותה דוגמה שהוא רואה, הוא יכול לראות את המצב שלו.
העליון מוריד את האח"פ שלו, הרגליים שלו, לתחתון, כלומר נה"י דעליון נמצאים בתחתון, והם כדוגמת אימא הנותנת דוגמה לבנה, היא מלמדת אותו כיצד עליו להתנהג, היא מראה לו כיצד לעשות, והוא מצידו מסתכל ולומד. מצד הטבע האימא רוצה להראות דוגמה והילד רוצה ללמוד.
ברוחניות ודאי שמלמעלה קיימות כל הדוגמאות מוכנות לאדם מכאן ועד אין סוף, אולם צריכה להיות הכנה מצד האדם, שהוא ירצה את הדוגמאות האלה, אולם הן נגד הטבע שלו, הן כולן בכוונה על מנת להשפיע והאדם נמצא בכוונה על מנת לקבל. לכן, האדם צריך לבדוק האם הוא באמת מוכן לקבל את הדוגמה ולאחר מכן גם לבצע אותה, הוא לא יכול לבצע מיד פעולה, כי איננו בטוח שירצה לבצע אותה בכוונה על מנת להשפיע, אלא אולי יבצע אותה בכוונה על מנת לקבל.
ברוחניות עומדות בפנינו שתי אפשרויות, לא כמו בחיים שלנו שבהם אנו חיים ברצון אחד בלבד, ברצון הגשמי, לקבל בלבד. ברוחניות יכול להיות שבכל פעולה אפשרית העומדת לפני האדם, הוא יכול לבצעה או בכוונה לעצמו או בכוונה לזולת. הבדיקה נעשית תמיד על ידי הכהן, המדרגה העליונה יותר, על ידי נה"י דעליון. האדם משווה את עצמו עם נה"י דעליון, מבטל את עצמו כלפיו, זה נקרא שהכהן בא, בודק וקובע, וכך האדם פועל לפי מה שהמדרגה הזאת קובעת. כך אנו מתקדמים.
לכן תמיד יש לנו אפשרות לבדוק את עצמנו לפני פעולה. בלי בדיקה אדם לא יכול להיכנס לפעולה. כך הבורא מכתיב לבני ישראל.
מדוע אין סיפור מקביל העוסק בגבר שסטה, מדוע רק פעולת האישה נקראת "סטייה"?
אין כאן חוקים לגבר מפני שהגבר הוא מסך ואור חוזר ופועל לפי האישה. אם הרצון לקבל מוכן שיעשו עליו תיקונים, ומבטל את עצמו כלפי אותו רצון שמוכן לעשות תיקונים, אז הגבר תמיד זמין כלפי האישה. כל חוקי הטהרה הם באישה, כל חוקי הרצון לקבל, כמו שבעה ימים נקיים, חופה וקידושין וכולי, אלה צורות שונות של תיקון הרצון לקבל כדי שיהיה מיועד לעבודה עם המסך.
החוקים האלה אינם מיועדים לגבר, כי מלכתחילה ההתגברות מוכנה, האדם צריך רק לבדוק את ההתאמה, אם הרצון לקבל שאיתו הוא הולך עכשיו לעבוד, הוא רצון לקבל שעליו הוא מסוגל לעשות מסך.
האדם בודק את עצמו גם מבחינת הגבר, אבל מבחינת גבר יש לו כוח מסוים. לדוגמה, יש לאדם עשרים גרם מסך, עליו להתאים למסך זה עשרים גרם רצון, לא פחות ולא יותר, כי גם פחות לא נחשב כ''השפעה''. הוא אינו יכול לומר לבעל הבית "אני רוצה לאכול עשרה ק"ג, אבל אני אוכל רק ק"ג אחד". זה לא נקרא שממלא את עצמו ונהנה בשלמות, ואם האדם לא נהנה בשלמות, הבורא לא נהנה. זה חייב להיות מדויק, עד הגבול שגבר ואישה מותאמים זה לזו.
חייבת אם כך להיות אותה ''אישה'', שכביכול שייכת לגבר, לאותו סוג וגודל מסך. וה"אישה" הזו צריכה להיות באותה כוונה, ''מיועדת'' לאותו גבר. "הרי את מקודשת לי", משמעו שייכת לי, בדיוק לאותו מסך, לאותה חופה, לאותו אור חוזר שאיתו אנו מביאים עכשיו פעולת השפעה לבורא. לדוגמה, מולידים מתוך זה ''בנים'', פעולות, תוצאות מהזיווג, פרצוף חדש.
כשגבר מקדש אישה, האישה הופכת להיות שלו. האם לכן האישה "הסוטה" זו חריגה מהתהליך הנורמאלי?
כן. אולם גבר מלכתחילה "קונה" את האישה, הוא נותן כסף, כלומר, מסך, כיסופא, כיסוי על הרצון לקבל שלה, ואז הרצון לקבל נקרא "שלו", הוא קונה אותה, היא שייכת לו. אישה בשלושה דברים נקנית: בשטר, בכסף ובביאה.
האם הגבר לא שייך לאישה?
הוא שייך לה מלכתחילה, כי הוא בא וקונה אותה. אבל הוא יכול להיות שייך גם לאישה אחרת, עד אלף נשים, כמו שמסופר על שלמה המלך. זהו מספר המבטא את העוצמה שיכולה להיות במסך, ולא מדובר בחיים הגשמיים שלנו.
כתוב בספר הזוהר, שאם האישה יוצאת נקייה, היא מתעברת בבן זכר. שוב אנו רואים הבדל בין המינים?
דווקא עניין זה תלוי באישה. לפי הבדיקות הרפואיות בעולם הגשמי הגבר קובע את מין הילוד. ולפי מה שכתוב פה, זכר ונקבה הם בגוף אחד. ההבדל הוא, אם זה רצון שהוא בכוונה להשפיע על מנת להשפיע בלבד או כבר רצון שהוא בכוונה לקבל על מנת להשפיע.
רצון בכוונה להשפיע על מנת להשפיע, הוא עדיין לא התגברות, אלא רק תיקון מקדים, זה עדיין ''מים'', ''נוקבא'' וכן הלאה, זו ''בינה'' שמשיגים. רצון בכוונה לקבל על מנת להשפיע, זהו כבר רצון הגבר, שיש בו כבר אור חכמה המתפשט באור דחסדים, לכן או שנולד זכר או שנולדת נקבה.
בתיקונים, עלינו לראות לפי הפרצופים, בת או בן תחילה, כמו שאנו רואים אצל האבות, גם על אברהם נאמר, "בת הייתה לו לאברהם" 18 וכן הלאה.
הבדיקה שעל האדם לעשות לא ברורה, על פניו נראה שהאדם צריך למדוד כמה מסך יש לו, כי רצון לקבל יש לו בשפע?
נכון, אולם יש בו גם את זה וגם את זה ועליו להיות בהתאמה בין זה לזה. עליו להיות בטוח שהרצון לקבל והמסך מותאמים זה לזה, שהגבר והאישה שבו הולכים עכשיו יחד בדיוק לכיוון אחד נכון, שבו הם מתאחדים ונדבקים יחד, ומתוך החיבור ביניהם נולד פרצוף רוחני חדש. ההתאמה הזאת איננה פשוטה, אלה ג' קווים, מדובר פה על בניית הקו האמצעי, וכיצד נבנה הקו האמצעי הנקרא "חופה". סתם רצון לקבל ורצון להשפיע אינם מספיקים.
הברור הוא, האם האדם מאתר דמות שאליה הוא רוצה להגיע, גם מצד המסך וגם מצד העביות שמתחברים יחד. אז הוא מגיע לדמות הזאת, לפרצוף נה"י דעליון שנותנים לו כדוגמה.
היכן כתוב שהאדם צריך למדוד את היחס שלו?
מדובר רק על בדיקה אחת, כיצד בודקים במקרה מסוים האם העביות שלנו, מותאמת לאותו מסך? אדם מביא את המסך לכהן, כלומר, שהאור העליון, המדרגה העליונה יותר שבו מתלבשת, ועליו להביא את העביות והמסך לקשר עם המדרגה העליונה יותר הזו. אז עליו לבטל את עצמו בעביות שלו, ברצון לקבל שלו, בתענוגים. כל מה שהוא "אני", מהבטן שלו, צריך עכשיו להתבטל כלפי המדרגה העליונה יותר הנקראת "כהן", הוא צריך לקבל ממנו את כל מה שמתגלה. מתגלים דברים לא נעימים, הוא כביכול נותן לאדם לשתות מר עם עפר שבא מאותו מקום המשכן, מאוהל מועד.
לאחר הבדיקות, מגיעים למצב שבו המדרגה העליונה יותר, האור העליון, מחבר שוב את המסך עם העביות וקובע שהם מתאימים זה לזה, לקו האמצעי. ורק אז אפשר לעשות את הזיווג.
מדובר פה על הכוח העליון שהאדם "נגרר" אחריו. איננו יודעים כיצד ללכת, איננו יודעים מה זה "מדבר", אילו רצונות הנקראים "מדבר" מתגלים לנו עכשיו. האדם פוסע מיום ליום, פתאום נעצר, מקים את המחנה, את התיקונים שלו עם הדומם, הצומח, החי והמדבר שבו.
פתאום הוא נכלל מדברים שונים, נעימים או לא נעימים, ברצון לקבל שלו שמבלבל אותו, הוא אינו יכול להתחבר עם החברה, יש לו בעיות עם כל השבטים, כיצד הוא קולט אותם בתוכו, איך הוא מרכיב מהם את הכלי הפנימי שלו.
אז פתאום, מגיעים גם תנאים חיצוניים הנקראים ''לבוש'' ו''היכל'' שאינם שייכים לו. כי אנו מחלקים את המציאות לשורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל. שורש, נשמה וגוף, הם כביכול ה''אני'', מה ששייך לאדם. לעומתם לבוש והיכל הם מחוץ לו. מגיעים תנאים חיצוניים נוספים, מתגלים העמים שיוצאים להילחם בעם ישראל. והאדם לא מגלה את הרצונות שעולים בו סתם כך בצורה פסיבית, אלא הם מפחידים אותו, הם נאבקים עם העקרונות שלו, הוא אינו יכול להתמודד איתם, ואז הוא חייב ליפול, פתאום הוא נגד החברה, נגד החברים, נגד עצמו, והוא מבולבל.
אדם עובר פעמים רבות מצבים כאלה, שלא סתם נקראים "מדבר". זה לא סתם מצב שאין לו מה לאכול והוא תלוי במ"ן מהשמים, אלא הוא גם מבולבל, כי "מדבר" משמעו שהאדם אינו יודע את הדרך, הוא כל הזמן תלוי באיזה ענן או עשן או בסימנים מלמעלה. ואז הוא מרגיש לא מיושב ולא יציב. המצבים האלה אינם פשוטים.
רוב המצבים גורמים לאדם בלבול, ערפול חושים, חוסר הבנה, ורק באמונה למעלה מהדעת, כלומר, כשהוא תופס בחוזקה בקבוצה, ומרגיש שם כחולה המטופל על ידה, אז הוא מרגיש שבהם ההצלה שלו, כלומר, שאינו מסוגל יותר להימצא במצבים שהוא עובר.
"עץ החיים ועץ הדעת"
"כמו שחילק אותם הקב"ה בהר סיני, כך יחלק אותם בגאולה אחרונה. כי בישראל כתוב, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. וכתוב בהם, הֵמה יעלו בהר. וכתוב, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל. וכתוב עליהם, ואשא אתכם על כנפי נשרים, שהם ענני כבוד, ואביא אתכם אליי. וכן, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כך יוציא את תלמידי החכמים בכל הכבוד הזה".
זוהר לעם, נשוא, 98
"נעל" היא המסך של מנצפ"ך. כלומר, בלי מסך האדם אינו יכול לעשות הפרדה ולהגביל את השימוש ברצונות, בין הרצונות שעליהם הוא יכול להתגבר וללכת קדימה לבין אלה שלא. ואיך אדם יכול להתקדם בלי אשתו, בלי הרצון המתוקן?
"אמר לו הקב״ה, הרי קיים משה פרייה ורבייה", משה תיקן את עצמו בכל. ואין לו יותר בעיה עם הרצון לקבל שלו הנקרא "אישה", שעדיין צריך לתקן אותו. "עתה אני רוצה שיישא את השכינה, ובשבילו תרד השכינה לדור עימו. כמ"ש, עלית למרום שבית שבי. שבי הוא השכינה, שנשא עימו משה." משה תיקן עבור עצמו ועבור עם ישראל את כל הרצון לקבל, והגיע לגמר תיקון. ולכן כולנו נכללים כבר בתמונה הזאת, בצורה הזאת. משה כגדול הנביאים סלל עבורנו את הדרך.
הוסבר שאין חטא בעולם הזה, החטאים הם על הקדוש ברוך הוא, הם לא נעשים, אלא מתגלים בלבד. אמרנו שכל התורה כולה היא תיאורי חטאים. מה הכוונה, מחטא לחטא?
האם אותו כלל חל גם על עם ישראל, גם אצלם הייתה רק התגלות החטא ולא עשיית החטא? ומה ההבדל בין אז להיום, זה אותו דבר?
בפרשות השבוע כתוב על האדם, ולא על עם ישראל. ברוחניות אין זמן. התורה כתובה לכל אחד ואחד באופן אישי. כל אחד כמו שהוא ירד מהאין סוף, מלמעלה, וה"אני" הוא למטה, המרחק בין שניהם, מאין סוף עד העולם הזה, כולו יצר הרע. כולו נמצא באדם. כשאדם רוצה לעלות ברוחניות הוא מגלה את היצר הרע יותר ויותר. גילוי אין סוף רע, הוא תמיד לפי כמה שמתגלה לאדם ועליו להפוך אותו לטוב בקו האמצעי. במדרגה עליונה יותר, שוב מתגלה אין סוף גדול יותר, רע יותר, ואדם צריך שוב לתקנו (ראו שרטוט מס' 1).
"כַּלוֹת משה"
"ויהי ביום כלות משה. השכינה, הנקראת כַּלַת משה. כתוב, עליתָ למרום שביתָ שבי, לקחת מתנות באדם אלא בשעה שאמר לו הקב״ה, שַׁל נעליך מעל רגליך, הזדעזע ההר. אמר המלאך מיכאל לפני הקב״ה, ריבונו של עולם, האם תרצה
להרוס בניין אדם? והרי כתוב, זכר ונקבה בְּרָאם ויברך אותם. ואין ברכה נמצאת אלא במי שהוא זכר ונקבה. ולמה אמרת למשה להיפרד מאשתו? הרי, שַׁל נעליך מעל רגליך, פירושו שייפרד מאשתו. שהכתוב מדבר בלשון נקייה. אמר לו הקב״ה, הרי קיים משה פרייה ורבייה. עתה אני רוצה שיישא את השכינה, ובשבילו תרד השכינה לדור עימו. כמ"ש, עלית למרום שביתָ שבי. שבי הוא השכינה, שנשא
עימו משה".
זוהר לעם, נשוא, 194-195
למעלה ה''אין סוף'' קיים בצורה חיובית, ולמטה ה''אין סוף'' קיים בצורה שלילית, אולם כשאדם מתחיל לעלות במדרגות הרוחניות המינוס מתגלה לו יותר ויותר, ועליו להפוך אותו בכל פעם לפלוס. זה היצר הרע (ראו שרטוט מס' 1).
האם אנו עושים את החטאים או רק מגלים אותם, ומה עלינו לעשות, לתקן אותם?
אנחנו מגלים בלבד. הבורא הרי אומר, אני בראתי את החטאים "בראתי יצר הרע", 19 אל תחשוב "שזה אתה, וזה אני" אז הוא גם מוסיף ואומר "בראתי לו תורה תבלין, 20 "כי המאור שבה מחזירו למוטב". האדם לא מתקן כלום, עליו לבקש בלבד. כלומר עד גמר התיקון יתגלו החטאים, והחטא האחרון יהיה גם התיקון האחרון.
כל התורה היא רק חטאים שמתגלים, האם הסיבה לכך היא שאי אפשר לתקן משהו שהוא שלם?
כל התורה היא חטאים שמתגלים וטוב שמתגלים, כי חטאים שלא מתגלים, בכל זאת נמצאים בתוך האדם. כשהם מתגלים, זה סימן שהאדם יכול לבקש לתקן אותם. עלינו רק להשתדל, לרצות שהם יתגלו ויתוקנו, זה הכול. כך עד הסוף, לכן אנו מגיעים לגמר התיקון. ודאי שכל הדרך רצופה חטאים שמתגלים ומתקנים.
מצד אחד, המדרגה החדשה שבה נפגשים המקובלים הגדולים, נראית להם כחושך ובלבול. מצד אחר, הפירוט פה הוא ממש מדויק ולא מבולבל. עבור מי נכתב כל הפירוט המדוייק הזה?
הכול כתוב בצורה כל כך מדויקת כמו במרשם, לכן לא ברור היכן הבלבול. בזמן שהמצב המבולבל כבר מתגלה בצורה כזאת, זה טוב. איננו מרגישים עד כמה שלפעמים אפילו אלה הצועדים בדרך הרוחנית, נמצאים במצב מבולבל, ואיננו יודעים לקשור את הדברים יחד, אין לנו תמונה שלמה. לפעמים יש מין ערפול חושים למשך חצי יום, יום, ואולי אפילו למשך כמה ימים, ואז האדם נמצא כמו בתוך חלום. על אדם שהולך בדרך הזו עוברים מצבים שונים, ואין מה להתבייש בכך. זו בניית המציאות החדשה.
לפנינו בדרך, יש עוד שינויים פנימיים גדולים מאוד. אבל עבור האדם העיקר לאחוז במשהו מחוץ לעצמו, כמו תינוק שעוצם את עיניו ואוחז באימו, מבחינתו שום דבר ממה שלפניו אינו קיים, כך גם אנו, איננו רוצים לראות את הדברים הרעים. איננו רואים את עולם אין סוף הנמצא לפנינו, מפני שאנו רוצים לעצום את העיניים כל הזמן. הוא נראה מפחיד, זה נשמע לנו נורא להשפיע, לחשוב על אחרים, לבטל את עצמנו. לכן אנו עוצמים עיניים כמו תינוק וזהו, רואים ומעדיפים לא לראות אותו. הוא נמצא כאן ואיננו מגלים אותו.
ה"מדבר" שאותו אנו עוברים מתגלה כל פעם יותר ויותר, וזה מתוך היובש ממש, החושך וחוסר האונים שלנו, ריק לנו ואין טעם, עד שאנו מגלים את התיקונים הללו. לכן לא חסרים בלבולים, אולם כשמגיעים כבר לברור, התורה עוזרת לנו כהוראה, ועל כך היא מספרת לנו בצורה ברורה.
עכשיו איננו רואים כלום, אבל לאחר שנראה מה כתוב על ידי מעט אור שיתגלה לנו, נראה שכתוב בתורה איזה רצון לקבל אנו מרגישים עכשיו, וכיצד עלינו לבדוק ולשנות אותו, לעבוד ולהתקשר דווקא על ידו או רק בחלק ממנו, ועל ידי זה להרגיש ולהשיג עוד משהו. זה כמו הוראות בספר בישול, "קח את זה וזה ותעשה כך וכך". כלומר, זה נכתב בצורה מדויקת מאוד. באופן כזה שאדם הוא כ"תבשיל".
לכן, כשאנו כבר רואים שזה כתוב בצורה ברורה עלינו, זה נקרא ''תורה'', ספר הוראות. ''תורה'' באה מהמילה הוראה, אור. הקושי הוא רק לגלות שהיא מדברת עלינו, ולְמה עלינו לשייך את הכתוב, כי המילים הכתובות ייקראו אותו דבר.
"וידבר יהוה אל משה לאמר. צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר עד נקבה תשלחו, אל מחוץ למחנה תשלחום" 21
אם מתגלה לאדם קלקול בדרגת הבהמה, שהיא דרגה נמוכה יותר מאדם, אז כל דרגת "האדם" גם היא מבוטלת. הרמות, דומם, צומח, חי ומדבר, שבנו תלויות זו בזו, וזה נקרא שהן עולות ויורדות יחד עם האדם ויכולות להשפיע. לכן כפי שיש דיני טומאה וטהרה באדם וגם במה שנמצא לפניו, כמו לדוגמה, במאכלים שאליהם מתייחסים דיני הכשרות, ובעוד דברים שונים הנמצאים לידו, כמו צרעת, כל הנגעים וכן הלאה, כך יש השפעה הדדית בין הרמות של האדם. אם הוא עלה לדרגה הבאה והוא בודק עכשיו את הרצון שלו, יכול להיות שמתגלה אצלו פגם כלשהו בדרגת הבהמה, שבגללו הוא נפסל גם בדרגת האדם.
זו תמונה מורכבת, הרצון לקבל הוא מכלול אחד, לכן יכולה להיות השפעה גם מלמטה למעלה וגם מלמעלה למטה, ממש כך. לא רק ברמות בלבד, אלא בשכבות שבהן אנו עולים. גם כשאנו עולים לדרגה הבאה, אנו בודקים את עצמנו בדרגה הקודמת בצורה מדויקת יותר, זו כל העלייה שלנו. ככתוב, "ואכלת ישן נושן". 22
אנו עוסקים באותם דברים, רק בצורה מדויקת יותר, אנו פותחים, מזהים, מתקנים אותם וממשיכים. לכן יש השפעה של מה שהיה חי ועכשיו הוא מדבר, וכן הלאה. אז בהחלט קיימת השפעה הדדית בין הדומם, צומח וחי שבנו.
יוצא שהחטא מתגלה גם בארבע הרמות האלה, אנו תמיד מרגישים חטא, גם בדרגות הבהמיות, דומם, צומח וחי?
כן, ודאי. אלה הן ארבע הרמות שבתוך האדם ואלה ארבע הרמות שכביכול נמצאות מחוץ לו.
לפני שהאדם מתחיל בעבודה, יצר הרע בכלל לא מתגלה. במה שמתגלה לפני כן, האדם יכול להרוג, לאנוס, לשקר, כל מה שהוא רוצה, כל זה הוא בדרגה האנושית, ואין בה תיקונים רוחניים. התיקונים הרוחניים מתחילים "אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ" 23 כלומר, בתיקון שלו בהזדהות עם הבורא, כלומר, בעלייה.
אין זה אומר שבדרגה שלנו, מותר לעשות כל מה שבא לנו, אולם מה שאנו עושים לא נחשב לתיקונים של היצר הרע, אלא לבהמיות. לכן אין תקנה בדרגה הזו, ואין שום תיקונים, אלא אדם צריך להתחיל לעבוד כלפי החברה, וכלפיה להתחיל בבניית הכלי שלו לזהות את כל הקלקולים, כלפי הקבוצה בלבד.
"מהו על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות"
"זה שהאדם נברא מד' יסודות, אש רוח מים עפר, אין לו שייכות ליצר הרע או ליצר
הטוב. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ, זה גורם לו, שיידע שיש עניין יצר
טוב ויצר הרע."
רב"ש, שלבי הסולם, תשנ"א, מא
כל העבודה שלנו מתחילה רק כלפי הקבוצה, אין שום דבר לפני כן. לפני כן אנו חושבים שאנו מתקנים את עצמנו, כלפי המצוות שמקובלות בחברה, או דרך נימוסים ויחסים טובים, כמו יפי הנפש בעולם שלנו. בכלל, גם כשאדם "אוכל" את עצמו על כל מיני דברים, כמו: כיצד הוא מתייחס לאחרים, לעצמו, לבורא, זה עדיין לא שייך לתיקון הנשמה. תיקון הנשמה מתחיל רק בקשר עם הקבוצה, ושם בלבד היצר הרע נמצא לפנינו, ושם גם המקום לתקן אותו.
על כך רב"ש אמר, "אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ" אז הוא מתחיל להרגיש את היצר הטוב והיצר הרע, ויש לו הזדמנות לתקן.
"מהו על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות"
"זה גורם לו, שיידע שיש עניין יצר טוב ויצר הרע, על ידי המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, אז ייתן אל ליבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו".
רב"ש, שלבי הסולם, תשנ"א, מא
"הסוטה"
"עתידים ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזוהר, ייצאו בו מהגלות ברחמים".
זוהר לעם, נשוא, 90