כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "חוקת"

(במדבר י"ט, א' – כ"ב, א')

 

 

פרשת "חוקת"

"מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה"

"ויסעו מהוֹר ההר"

"ויסעו מהוֹר ההר"

 

 

 

בפרשת "חוקת" עם ישראל ממשיך במסעיו במדבר בדרכו לארץ ישראל, ומגיע לקָדֵש שבמדבר צין. במקום זה יש מחסור במים, ולכן העם מתלונן על משה ואהרון. משה ואהרון פונים לה' שיושיע את העם, וה' מורה להם לעשות נס לפני העם, לדבר עם הסלע ויצאו ממנו מים. אולם משה, במקום לדבר עם הסלע, לוקח את המטה ומכה בסלע, יוצאים ממנו מים והעם ניצל. זה מעורר את חמתו של ה' והוא גוזר על משה ואהרון לא להיכנס לארץ ישראל אלא למות במדבר. הם לא יהיו אלה שיכניסו את עם ישראל לארץ ישראל.
לאחר שהאדם כבר יוצא ממצרים, כלומר, כשיש לו כבר כלים, הוא נכנס לעבודה עם התורה, ברצון להשפיע על מנת להשפיע. הוא בונה את עצמו יחד עם האחרים, הוא בונה את עצמו כעם. כלומר, אנשים כבר מתחברים בקבוצה כאחד, הם משתדלים לעשות זאת, ובכל זאת, בחיבור הזה הם עדיין אינם מוצאים את הקשר, את האור. לכן עד כמה שהם משתדלים להתחבר יותר ויותר, ומגיעים כבר לאיזה מקום קדוש, ל"קָדֵש", התוצאה מתגלה בינתיים כ"מדבר". אין להם במה להחיות את עצמם, אין מים. כלומר, אור דחסדים לא ממלא אותם, והם אינם יכולים לעשות דבר.
אז כל העם, כלומר כל הרצונות של האדם, פונים כביכול שוב לא-לוהים אחרים בשאלה מה לעשות? הדרך נראית לא נכונה, "מדבר" שבו אין לאדם במה להחיות את עצמו. אי אפשר להתחבר ללא תמיכה נראית לעין. ואז אותן תכונות באדם הנקראות "אהרון" ו"משה", שהם כמו "זעיר אנפין" ו"מלכות", "נצח" ו"הוד", פונות לבורא, לכוח העליון, ל"כתר", בשאלה מה לעשות? כי אי אפשר להתקדם, אין כוח להתקדם. ואז האדם צועק, והבעיה כאן היא עם הסלע, עם ל"ב האבן, שצריכים לעבוד איתו, על האדם לשכנע את עצמו, לשכנע את הטבע שלו, שהוא מסוגל וחייב ללכת למעלה ממנו, ללכת באמונה למעלה מהדעת.
"אבן" זה נקרא דעת, במקום לבקש מלמעלה, במקום לרצות את הכוח המשפיע מלמעלה, האדם טועה כאן ופונה למטה, לדעת שלו. התורה מספרת לנו על הדרכים, על כך שהאדם חייב לעשות כאן פעולות מוגדרות, בטוחות. אבל במקום שכוח "משה" שבו ילך עם המטה קדימה, יפנה לל"ב האבן ועל ידו ישתדל להגיע לתפילה אמיתית לבורא, האדם הולך בכוח עצמו.
"מטה" הכוונה, מעלה בחשיבות ולא מטה בחשיבות, כמו שכתוב על מטה משה, "פרח המטה", וכן "פרח מטה אהרון" 1 וכדומה. הוא כביכול איננו משתמש עם אותו מטה, עם כוח הקדושה שיש בו, לכבוד כוח ההשפעה שנקרא "מטה" על שם הכוח הזה, אלא הוא משתמש בו ומכה על הסלע. הוא כאילו מקצר את כוח הבינה ואת כוח המלכות, ואז יוצאים מים. מצד אחד אמנם הכול נרגע, אבל מצד אחר הוא מגלה שוב את המגע שהיה קודם ולאחר מכן התנתק, האדם לכאורה חידש עכשיו את אותו מגע של בינה עם מלכות.
לכן אותו דור, כלומר, הרצונות שהשתתפו במגע בין בינה ומלכות, חייבים עכשיו להתרחק מבינה למלכות, בארבעים שנות המדבר, ולמות. כלומר, אלה אותם רצונות שאינם יכולים להגיע לדרגה של רצון להשפיע על מנת להשפיע, הם כולם חייבים להיתקן וזה נקרא שהם "יצטרכו למות".
אף אחד לא מת ואף אחד לא חי במובן של העולם שלנו. אלא מדובר על רצון שקיבל מגע על ידי המכה של משה, המלכות שקיבלה מגע עם בינה, אותם רצונות במלכות שקיבלו מגע עם בינה בכוונה להשפיע על מנת לקבל, זה מה שנעשה כאן, כל הרצונות האלה יצטרכו למות כמו שהם, ולהפוך לרצונות להשפיע על מנת להשפיע. זה נקרא שהם כולם "מתים במדבר". אי אפשר אחרת, כי המגע שנעשה, לא כשר.
לכן הבורא כועס עליהם מאוד וקובע פסק דין קשה. כלומר, לפניכם ארבעים שנות מדבר וכל הרצונות האלה חייבים למות. פגעתם עכשיו בקשר עם כוח ההשפעה שקיבלתם על ידי המטה, מטה בחשיבות לכוח הקבלה, ולכן אף אחד מכל אלה שנמצאים כאן, לא ייכנס לארץ ישראל. הגעתם מ"קדש" ולא תוכלו להיכנס לארץ ישראל, כי השתמשתם בכוח הקודש של הבינה לטובת המלכות.
כל הפעולות האלה שקורות הן לטובה, בסופו של דבר, כי בלעדיהן לא ניתן להגיע לתיקון. לא פעם, ניצוצות דקדושה שונים, חייבים להיכנס לתוך הרצון לקבל, ולאחר מכן להיתקן לרצון עם כוונה על מנת להשפיע. בלי הניצוצות האלה, הרצון לקבל אינו מסוגל להיתקן בכוונה על מנת להשפיע, הוא חייב אותם ככוח, כהבחנה, כהכוונה.

האם כל התהליך שהאומה עברה במעמד הר סיני, גם עלינו לעבור לפני המחסום או אחריו?
עלינו לעבור את התהליך החל מאברהם, מבבל והלאה דרך כל הסיפור המקראי עד ימינו ועד גמר התיקון. אין לנו שום אפשרות לברוח משום שלב בתהליך. אמנם יש שלבים שכבר עברנו בהיסטוריה, בהתכללות הנשמות וזה כבר נרשם במלכות הכללית. אולם בסופו של דבר כל אחד, בצורות שונות, בהתכללויות שונות עם הנשמות האחרות, כל אחד חייב לעבור את כל התהליך הזה מתחילתו ועד סופו.

אם כך, מה התועלת מכך שהתורה מספרת לנו על התהליך הזה?
כדי שנדע מה עלינו לעשות. כדי שנקרא ובעקבות הקריאה נרצה שזה יקרה לנו, ונבקש את המאור המחזיר למוטב. התורה לא מספרת לנו על התהליך כרומן, או כדי שנדע מה יקרה לנו בעתיד כמו פתיחה בקלפים וקריאת העתיד. התורה נותנת לנו כוח שעל ידו נשתפר ונעבור את כל התהליך בצורה קלה ומהירה.

הבורא נותן לנו את הנקודה שבלב, מאיר אותה ומוביל אותנו, אז מדוע הוא כועס?
ודאי שמלכתחילה, הבורא עושה לנו את כל הבעיות. הוא כביכול "שם לנו רגל" בכל צעד ושעל, אין מישהו אחר. קודם הוא עושה רע בצורה אכזרית, לאחר מכן צועק, מעניש, ולאחר מכן אומר, טוב, אולי תעשו אחרת, אז יהיה לכם יותר טוב. וגם במצב היותר טוב, הוא שוב עושה לנו גרוע יותר, ועוד מעניש. מצידו זה רק כך.
הכעס הזה הוא תיקון. האדם הוא שמרגיש בתוכו את התנהגות הבורא בצורה כזו, מפני שכך האדם בנוי. איננו יכולים ליחס זאת לכוח העליון ולמה שקורה בו. כי בכוח העליון לא קורה כלום, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. אלא מפני שאיננו נמצאים בתיקון השלם, המציאות שלנו מתחלקת ל"אני" ו"מחוץ לי". אני והעולם החיצון שלנו, אני והעולם הרוחני, אני והבורא. אבל כל מה שמחוץ לי, זה בעצם אני, ורק בינתיים נראה לי שזה מחוץ לי.
לכן כל התנהגות הבורא המצטיירת בנו בצורות שונות, אלה בעצם התכונות שלנו, בגללן, כך אנו מתארים אותו. אם נתקן את עצמנו, נראה שמצידו אין כלום מלבד אהבה. בינתיים, כל עוד הכלים החיצוניים שלנו אינם מתוקנים, הם נותנים לנו, או את הרגשת העולם הרע או את הרגשת הבורא כרע.

האם האדם צריך לדרוש חיבור רק כשהוא בקבוצה, או גם בזמן שהוא בנפרד מהחברים?
אין זה חשוב אם האדם נמצא פיזית בקבוצה או נפרד. עליו לדרוש חיבור. החיבור הוא בנשמות ולא פיזית. גם כשהאדם נמצא במרחק מאה קילומטר, או אלף קילומטר מהחברים, הוא נמצא בחיבור עם האחרים. עלינו תמיד לדרוש זאת.