כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "תרומה"
(שמות כ"ה, א' – כ"ז, י"ט)
פרשת "תרומה" מכילה פרטים רבים הקשורים לבית המקדש. הפרשה מתחילה בכך שה' אומר למשה לדבר אל בני ישראל, "אמור להם: וייקחו לי תרומה: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תיקחו את תרומתי." 1
ואז מגיע פירוט התרומות: זהב, כסף, נחושת, סוגי בדים יקרים, מיני עורות, סוגי עץ מיוחד, שמן למאור וסוגים של אבנים יקרות. הכול למטרה אחת, בניית מקדש לה' שבתוכו יִשרה הבורא. כמו שכתוב, "ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם". 2 "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו". 3 משה צריך לעשות בדיוק כפי שהבורא יראה לו.
מהו משכן?
פרשת "תרומה" היא פרשה חשובה ביותר, מוסבר בה כיצד בונים את המשכן, את האוהל ואת כל מה ששייך למשכן, את הכיסא, את השולחן, את הכרובים. למעשה זהו הסבר עבורנו כיצד לבנות את הנשמה הכללית שלנו, המתואר בעבודות שונות, ובונים אותה על ידי תרומה שכל אחד נותן.
לתרומה יש מספר פירושים. אחד הפירושים הוא "תָרוּם ה'", כלומר, הרמת תכונת הבורא מעל תכונת הנבראים. הבורא הוא תכונת ההשפעה, ואותה יש להרים מעל תכונת הקבלה. מדובר על כך שהכול מתחיל מהשולחן, השולחן לא יכול להיות ריק, כי אין ברכה על שולחן ריק, 4 לכן עלינו להביא לשולחן את העבודה שלנו.
כל הפרטים המוזכרים בפרשה הם עבודה של הנשמה על תרי"ג הרצונות שקיבלנו מלכתחילה בכוונה על מנת לקבל. אלה רצונות מקולקלים, רמ"ח איברים, שס"ה גידים, או רמ"ח מצוות "לא תעשה" ושס"ה מצוות "עשה", שעליהן עלינו לבצע תיקונים שונים, כמו ברית מילה, פריעה ואטיפת דמא. בחלק הנוגה, במקום שבו יש לנו בחירה חופשית, עלינו להבדיל בין הרצונות שאין בהם מה לתקן, רצונות דקדושה למעלה מחזה דנשמה, לבין רצונות שאי אפשר לתקנם, אלה רצונות למטה מהחזה או מהטבור של הנשמה. רק השליש האמצעי דתפארת, שאותו אנו מבדילים, הוא המקום החופשי שלנו, שאותו עלינו לשייך לקדושה, לחלק העליון.
בכל רגע שאנו משתנים, החלק העליון והחלק התחתון של הנשמה, רמ"ח ושס"ה, משתנים בהתקשרות, בערבוביה ביניהם. כל העבודה ההדרגתית הזו נקראת "בניית אוהל מועד", משכן, חצר, שולחן, ארון, כרובים ומנורה. העבודה מתבצעת באמצעות פעולות רבות, שאינן ברורות לנו כל כך, ואיננו יודעים מדוע מכוונים אותם אלפי פרטים המוזכרים בפרשה.
למשל כיצד לעשות כפתור ופרח ופעמון, ומדוע דווקא במידות כאלה? הארון חייב להיות במידות של שתיים וחצי אמה באורך, אחת וחצי אמה ברוחב, ואחת וחצי אמה בקומתו, הכרובים ניצבים פנים אל פנים, ואסור שכרוב אחד יסובב את פניו כלפי השני, אחרת יהיה רע לישראל, ועוד פרטים רבים. גם המזבח שעליו מקריבים את הקורבנות צריך להיבנות בצורה מיוחדת, עליו להיות רבוע, אורכו חמש אמות וכך גם רוחבו, וגובהו שלוש אמות.
מהיכן מגיעות המידות, הצורה והחומר שממנו בונים הכול? החומר הוא קודם זהב או כסף ולאחר מכן נחושת, ארגמן ושאר הצבעים. באילו עצים צריכים להשתמש לבניית המקדש? כל אלה הם פרטים מעניינים למי שחושב שהוא יכול לבנות את בית המקדש, וחסרים לו רק החומרים האלה. אנחנו לומדים שהחומרים האלה הם החומרים שלנו, זה הרצון לקבל שכל הצורות צריכות לעבור עליו, עליו לקבל את הצורות של זהב, כסף ונחושת. בעיקר על ידי הפעולה שנקראת "וייקחו לי תרומה", התרומה היא החלק העשירי, שכל אחד נותן כדי להפוך את הרצון שלו, את הכוונה שלו, לכוונה על מנת להשפיע. כלומר, כל התכונות שלנו נשארות כמו שהן, משתנה רק כוונת השימוש בהן, וזה העיקר.
כשאנו מתחילים לעבוד עם הרצונות שלנו כדי להפוך אותם להיות עם כוונות על מנת להשפיע, אנו מגלים בהם פתאום סדר פעולות. גם מי שאינו יודע תורה, מי שאף פעם לא קרא את הפרשה הזו, מתחיל לגלות פתאום שהוא כביכול נמצא במדבר, בפרשת תרומה, וחייב לתרום מעצמו את הכוונה על מנת לקבל, ולהפוך אותה לכוונה על מנת להשפיע. בכך שהוא הופך בהדרגה את הכוונה לעל מנת להשפיע עם החומר שלו, הדומם, הצומח, החי והאדם, הוא בונה את כל המציאות שעליה התורה מספרת כביכול בצורה גשמית.
מסופר שחייבים לקחת מכל איש ואיש את הזהב, הכסף והנחושת, עד כמה שליבו מנדב, ואת כל יתר החומרים, לצבוע בצבע מיוחד, לייצר שמן למנורה, ריח ניחוח וכולי. בכל הרצונות שבהם האדם עובד, הוא מעבד את הכוונות לכלי חדש, ליחס חדש, על ידי הכוונה על מנת להשפיע, ובכך הוא בונה את המשכן והבורא כבר נמצא בו, "ועשו לי מקדש; ושכנתי בתוכם". 5 והמקדש נמצא דווקא בקשר הנכון בינינו.
המסלול שמתואר בפרשה זו הוא כל מה שהאדם עובר בהמשך. האדם בוחר את הקצב בהתאם למידה שבה הוא מתקשר לסביבה, ויכול לברר את החומר בקשר ביניהם. כלומר, הוא נמצא בכוונה על מנת לקבל, ואינו רוצה להתקשר לאחרים, אולם אין לו ברירה, הוא חייב לשנות את היחס שלו לאחרים לכוונה על מנת להשפיע. כשהוא מתחיל לשנות את עצמו בהדרגה, זה נקרא שהוא "בונה את המשכן".
המשכן נבנה בינינו. הכלי הזה, הנשמה הכללית נמצאת בינינו, היא שייכת לכל העם, לישר-אל. כולם בונים אותו יחד וכך אנו מגיעים למצב שיש לנו כלי אחד משותף, ולמרות שכל איש תורם לאותו כלי מעצמו, מליבו, הכלי הוא משותף. לכן נאמר "ושכנתי בתוכם", הבורא שורה בינינו.
בבניית המשכן יש פעולות פנימיות וחיצוניות. יש פעולות שבהן צריכים לבנות צורות פנימיוֹת ויש כאלה שצריכים לבנות צורות חיצוניות, כמו גדר. העיקרון הוא שקיבוץ כל הפרטים בדרגות דומם, צומח, חי ומדבר, הוא שבונה את המשכן ואז מקריבים את הקורבנות, לחם הפנים, שמן למנורה, וכל מה שכתוב.
אם מבצעים את כל הפעולות האלה על ידי כוהנים, לוויים, ישראל, על ידי ג' הדרגות הללו שבתוך כל אדם, אז מגיעים לתיקון, לאחר מכן רק שומרים על הדרגה הזו. בפעם הראשונה בונים, לאחר מכן צריכים לחדש כל פעם את הבנייה בדרגה עליונה יותר ויותר, וכך עוברים את ארבעים שנות המדבר.
לאחר מכן מגיעים לבית המקדש הקבוע. זו כבר הדרגה הבאה, כאשר מתחילים לעלות מדרגה ב' לדרגה ג' דעביות, בשימוש בכל צורות הרצון שהם זהב, כסף, נחושת וכולי.
"ויקחו לי תרומה"
"ומעשה המשכן כעין של מעלה, זה כנגד זה, לכלול השכינה בכל הצדדים למעלה ולמטה. כאן בעולם הזה, מעשה המשכן, הוא כמעשה הגוף, שיהיה ראוי לכלול רוח בתוכו, שזוהי השכינה, שנכללה למעלה ולמטה, והיא רוח הקודש.
לעולם נמשכת השכינה ונכנסת בתוך הגוף, המשכן, שישרה המוח בתוך הקליפה, שהמשכן והכלים שלו הם כמו קליפה אל השכינה, שהיא המוח, הכול כמו שראוי. ורוח הקודש הזה, השכינה, נעשה בתוך הגוף, שיכלול בתוכו רוח אחר עליון דק המאיר, ז"א, המתלבש בתוך השכינה. והכול מתאחד כך ונכלל זה בזה, ונכנס זה בתוך זה, עד שמתאחדים ומתלבשים בעולם הזה, שהיא קליפה אחרונה בחוץ.
כל עליון מתלבש בתחתון. העליון כמו מוח והתחתון קליפה אליו. עד שהתחתון ביותר מתלבש בקליפות הטמאות ממש. וגם הקליפות הן זה בתוך זה עליון בתחתון, עד שהתחתון האחרון מהקליפות מתלבש בתוך כדור הארץ של עולם הזה. ונמצא עולם הזה קליפה אחרונה מחוץ לכולם".
זוהר לעם, תרומה, 266-267
"וייקחו לי תרומה"
"ומאין אנו יודעים, כי הקב"ה רוצה בו ושׂם משכנו בתוכו? כשאנו רואים, שרצון האדם לרדוף ולהשתדל אחר הקב"ה בליבו, בנפשו וברצונו, ודאי אנו יודעים
ששם שורה השכינה. אז צריכים לקנות את אדם ההוא בכסף מלא, להתחבר עימו וללמוד ממנו. ועל זה לומדים, וקְנה לך חבר, בשכר מלא צריכים לקנות אותו, כדי לזכות בשכינה השורה בו".
זוהר לעם, תרומה, 39
בפרשה זו אנו לומדים על הברורים בבניית הנשמה, בכל הדרגות, אנו מבררים את הכלים, מבררים את הזיווגים. אנו בונים את הנשמה על ידי השימוש בקו האמצעי, יסוד דזעיר אנפין הנקרא בעל הבית, בעל המלכות. הברור הוא תמיד על ידי היסוד. כי זה "כל איש". צריך לקחת תרומה מכל איש, "כל" זה כנגד היסוד, ויסוד הכוונה לצדיק יסוד עולם. כי "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ". 6 כסף וזהב הם שני הקווים, והנחושת היא הקו האמצעי, כך אנו בונים את המשכן.
מה משמעות המושגים "מתלבש בתוך הגוף" ו"מתלבש בתוך כדור הארץ של העולם הזה"?
מדובר על ברורים שהאדם צריך לעבור, ולא על שום דבר השייך למציאות שאנו תופסים ברצון שלנו בעולם הזה, המדומה. הוא נקרא מדומה כי נתנו לנו להיות בחוסר הכרה, להיות בהרגשה כזאת שנראה לנו שאנו קיימים כעת במציאות, אולם ברוחניות אין דבר כזה. כיום אנו נמצאים במצב שבו אנו מנותקים מהמציאות האמיתית. והמציאות שלנו היא בעצם סוג של חלום, לכן כתוב "היינו כחולמים". 7
כמו בסיפור על העגלון שכל משפחתו נפטרה, והוא הצטער מאוד, ומת מצער. כשדנו אותו בגן עדן, כדי לדעת מה לתת לנשמה שלו, שכל כך סבלה, נותנים לו אותה מציאות כמו שהייתה לו בעולם הזה, אישה, ילדים, בית, עגלה וסוסים טובים, כי נותנים לאדם לפי מה שהוא מצפה. בספר הזוהר כתוב שבעולם הבא שואלים את האדם מה הוא רצה, ולפי זה נותנים לו. ודאי שאין באמת ציור כזה ולא באמת שואלים, אולם האדם משתוקק, ולכן בסופו של דבר הוא מגיע למה שהוא משתוקק אליו.
כך גם כלפי המציאות שלנו, אנו נמצאים כעת במציאות מדומה, וכשאנו מתחילים לבנות מתוכנו את המציאות האמיתית, אז עלינו לבנות אותה כמו שמדובר בפרשת תרומה. אם אנו הופכים את הכוונה שלנו מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, הרי שאז, בעבודה על כל הרצונות, אנו מגיעים בהדרגה לבניית הכלי החדש, ושם אנו מגלים את אותה מציאות המתוארת בפרשת תרומה, אנו בונים את המשכן, ובבנייה הזאת מגלים את העולם הרוחני יותר ויותר עד שכולו נבנה.
למה הכוונה שעלינו לקנות חבר כדי לזכות בשכינה?
כל העבודה שלנו היא על ידי "קניין". גם כלה נקנית בכסף שהחתן חייב לשלם. "כסף" נקרא כיסופא, מסך. על ידי זה שאדם נותן מסך הוא מקבל את הכלי שאותו הוא יכול למלא בכל טוב. זה נקרא שאדם מגיע ל"פרייה ורבייה", למילוי.
יש פעולות וחומרים שמהם בונים את צורת המשכן, פעולות כמו זעיר אנפין שעולה לישסו"ת ולאבא ואימא עילאין, משם הוא מקבל אורות ומביא אותם למלכות, על ידי עליית הנשמות מאבי"ע למלכות. והחומרים הם זהב, כסף, ונחושת. זה קורה על ידי האמצעי, היסוד, זעיר אנפין, שעל שמו נקראת פרשת "תרומה". שכל מה שאנו עושים הוא באותה נקודה מכרעת שהיא היסוד דזעיר אנפין.
כתוב "וייקחו לי תרומה", היה צריך לומר, "ויתנו לי תרומה". מדוע וייקחו ולא ויתנו?
יש על כך פירושים ופלפולים רבים, אולם עלינו לפרש את "וייקחו לי תרומה" לפי מה שאנו לומדים בחכמת הקבלה, כלומר אנו מעבירים את הכוונות שלנו מכוונות על מנת לקבל לכוונות על מנת להשפיע, לכן נאמר "וייקחו לי".
תרומה מהמילים "תרום ה'". אנו מרימים את כל הכוונות שלנו מעל מנת לקבל לעצמנו, לעל מנת להשפיע לבורא, להיות דומים לו, כמוהו. זה הפירוש הפשוט ל"ייקחו לי תרומה".
האם אנו תורמים עכשיו לבניית המשכן, האם הבורא מדביק את החלקים? מי האדריכל?
איננו מבינים דבר בעבודה שלנו. כמו תינוק שבגיל שנתיים אינו יודע באיזו צורה הוא יהיה בגיל שלוש, ולכן אינו יכול לבנות את עצמו לקראת גיל שלוש. כך גם בבניית ה"מנורה" האדם זורק חתיכת זהב לאש והמנורה נבנית מאליה. הכוונה שהאדם אינו יכול לעשות שום דבר לבד.
אם הוא מכין את הכוונה שלו, שתהיה רק כוונה בקו האמצעי ולא עושה פעולה אחרת, אז האור כבר עושה מכל החומר בדיוק אותה צורה שהחומר צריך לקבל, החומר הזה לא מסוגל לקבל שום צורה אחרת.
במילים אחרות, החומר כבר נמצא באותה צורה, האדם צריך רק לגלות אותה על ידי הכוונה שלו שפותחת לו את התמונה. הוא נכנס לעולם מוכן, מגלים לו כבר את המוכן, כפתור ופרח, מנורה, שולחן, אבנים ועוד. האדם רק מחדש את תפיסת המציאות שלו והכול מתגלה לפניו, מתגלה בו. אולם האדם אינו בונה משהו, האדם בונה רק את הראייה הפנימית שלו, את התפיסה, את הקליטה, את ההזדהות. לפי מידת ההזדהות הוא רואה שזה אכן כך.
הוא אינו רואה זאת בצורה חיצונית, הראייה היא פנימית, בו. כעת הוא רואה משהו שנראה לו חיצוני, למרות שהכול נמצא בפנים, ואילו ברוחניות הוא רואה שזה בפנים, והתפיסה היא תפיסה אמיתית. אין לאדם את האשליה שיש לו כעת, שהעולם נמצא מחוץ לו, ושיש אותו ואת העולם. ברוחניות השקר הזה אינו קיים, ברוחניות האדם מרגיש שהכול בפנים, בתוך הנשמה, הוא מזדהה איתה.
יש מדרשים, שבהם כתוב שהמנורה עם שבעת הקנים היא מנורה עם שבעה חושים, והמזבח זה המצח. כל כלי של בית המקדש מקביל לחלק או לאיבר בגוף, שבו נבנה המשכן.
בפרשת "תרומה" בספר הזוהר נמצא כמעט הכול. כתוב כנגד מה במשכן מופיע כל חלק וחלק שבנשמה, וכנגד זה בעשר הספירות, במבנה הפרצוף. הכול נמצא לפי השמות, לפי ג' הקווים.
בג' הקווים האדם מגלה את הכלי של הנשמה, אלה כל החומרים, התכונות, תשע הספירות והמלכות שמקבלת על ידי האור החוזר. ברור שזה המבנה, אבא ואימא עילאין, ישסו"ת, ג"ר דאצילות, לשם זעיר אנפין עולה לקבל את הכוח לתקן את המלכות, והמלכות דורשת ממנו כוחות בהתאם לנשמות.
יש עולמות הנקראים עולמות בי"ע דפרודא, עולם העשייה, עולם היצירה ועולם הבריאה. כי הם נפרדים, הם נמצאים מתחת לפרסא, נפרדים מהקדושה. מעל הפרסא זו קדושה, השפעה, ודפרודא זו קבלה (ראו שרטוט מס' 1).
מתחת לפרסא נמצאות הנשמות השבורות. הנשמות השבורות האלה, כמונו, מבקשות ממלכות דאצילות, על ידי מורה, ספרים וסביבה, להעלות את הבקשה שלהן למלכות. ומלכות מעלה את הבקשה הזאת לזעיר אנפין דאצילות. זעיר אנפין נקרא "תורה", "הקדוש ברוך הוא" ובשמות נוספים.
המלכות נקראת "שכינה", לפי הבקשות ממלכות הנקראות מ"ן, זעיר אנפין מעלה את המ"ן, את הבקשות האלה, לישסו"ת. ישסו"ת זה ז"ת דבינה, החלק הזה מורגש ככל הכאב שיש לתחתונים. למעלה מישסו"ת, יש כבר אבא ואימא עילאין שהם ג"ר דבינה, ומעליהם אריך אנפין, עתיק, ועוד עד אין סוף.
במצב רגיל אנו נמצאים בעולם הזה, כשאנו מתחילים לעלות על ידי הנקודה שבלב, זה נקרא שאנו מתחילים לעבוד. אם אנו עובדים בצורה נכונה, אז מתחילים לעבוד עם החלק שלנו שנקרא נשמות שבורות, והלאה למעלה (ראו שרטוט מס' 2).
כל החומר שיש לאדם נמצא במלכות. למלכות יש הכול, כל הכסף, הזהב, הנחושת והארגמן, עצים ושמן. אין שום בעיה. הבעיה היא רק כיצד לחבר אותם נכון. איננו מייצרים שום דבר, חוץ מבקשה שאנו רוצים להשתנות בהתאם לבורא, זו הקדושה העליונה.
אנו רוצים להשתנות. ככל שאנחנו מסוגלים להעלות את הבקשה, את המ"ן למעלה, כך אנו מקבלים למטה בחזרה את הכוח. בזה עוסקת כל פרשת "תרומה". היסוד, מקום הזיווג שבו זעיר אנפין ומלכות מתחברים ביניהם, נקרא "כל איש", ומהנקודה הזאת לוקחים את "התרומה".
נראה שכל הכלים הם רצונות. מה זה רצון של זהב, רצון של כסף?
רצון של זהב ורצון של כסף אלה קו ימין וקו שמאל. כלי זהב הם חסד וגבורה שהם ימין ושמאל.
מסופר בפרשה שיש שני כרובים הנמצאים מעל הארון, ובין שניהם הבורא מדבר עם משה. הכרובים צריכים להיות עם הפנים איש אל אחיו. מה הם הכרובים?
הכרובים הם ימין ושמאל שחייבים להיות כשפניהם זה כלפי זה, בהשתתפות ישירה, בהשתתפות שלמה ביניהם. מתוך ההשתתפות הנכונה בין הכרובים, יתגלה הבורא בקו האמצעי.
בפרשה הזאת הפרטים מרובים, אולם כולם שייכים לנושא אחד, למבנה הנשמה. אנו עושים אותה פעולה עיקרית שהיא זיווג בקו האמצעי, בין ימין ושמאל. עשיית הפעולות היא בדרגות נה"י, חג"ת או חב"ד, בהתאם לזה, אנו בונים בכסף, זהב ונחושת, או בעצים, אבנים ועורות, או כהן, לוי, ישראל, לא משנה באיזו דרגה. אם אנו עושים את כל הפעולות האלה בג' קווים, אז בחב"ד, חג"ת ונה"י של הנשמה, אנו מעצבים את כל הכלי והתוצאה היא עבודה שלמה בכוונה לקבל על מנת להשפיע בנשמה השלמה. זה נקרא "תרומה".
על ידי כך שכל אחד משתדל להפוך את הכוונה שגילה בכל רצון, מכוונה על מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, מרכיבים את הנשמה הכללית. אז הבורא מדבר בינינו, בין הכרובים, בין אלה שמוכנים להקריב, להתקרב אליו גם בימין וגם בשמאל, בקו האמצעי.
הארון הוא מלכות, וספר התורה הוא זעיר אנפין וצריכה להיות התאמה ביניהם, כך שזעיר אנפין יהיה בתוך מלכות, בקשר ביניהם צריך להיות כיסוי על אוהל מועד.
בסך הכול, את כל הרצונות שמתגלים לאדם, עליו להפוך לרצונות בכוונה על מנת להשפיע, להשתדל לעשות זאת אך ורק ברצונות. אלה אותם רצונות שיש לו כלפי האחרים. זה נקרא "בין הכרובים", כל מה שהוא בונה באמצע, אוהל מועד, המשכן, המנורה, השולחן וכולי, זה אחד לכל העם, זה חייב להיות הכלי המשותף. בהתאם לכך כל הכלים שעל ידם הוא בונה את המשכן ואת יתר הדברים, הם מנחושת, מהקו האמצעי.
מה משקל הקבוצה בעיצוב הרצון שיכול לגלות את המשכן?
אין בתוך האדם רצונות לבורא, הוא אינו יכול להשתוקק לבורא מתוך עצמו. הבורא נמצא בתוך הנשמות הפרטיות, בתוך הרצונות הפרטיים של הכלל. כמו שכתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת",8 הבורא הוא רשת הקשר בינינו, ושם האדם צריך לחפש אותו.
אם האדם רוצה למצוא רצון שאותו עליו לתקן, הוא צריך להשתוקק לזולת, לראות עד כמה שבמקום להשתוקק לזולת, הוא שונא אותו, דוחה אותו, לא איכפת לו ממנו, ואז הוא מגלה את הרע, לפחות את הרצון הרע, את הדחייה מהזולת. אז האדם מגלה את המקום השבור, את הנשמות השבורות ביחס ביניהן. אם הוא מגלה זאת רק בפנים, על ידי מורה, ספרים וסביבה, אז הצער מכך שאינו קשור לאחרים כ"איש אחד בלב אחד", בערבות, באיחוד גמור, הצער על כך שהוא רוצה להיות קשור נקרא מ"ן. מ"ן, אלה "מי נוקבין", האדם מבקש את כוח הבינה, ההשפעה, החיבור. ואז המ"ן עולה למלכות וממלכות דרך זעיר אנפין לבינה ולאין סוף.
לא יכול להיות שהאדם מתקן משהו, עושה איזו תרומה מעצמו, אם היא לא כלפי הזולת. באותה סביבה שבה הוא נמצא, שם נמצא המימוש, במקום שבו אנו עושים הכול. לכן, המקום לאוהל מועד, למשכן, למנורה ולשולחן, כל הדברים שמסודרים ביניהם, הציור שלהם, הצורה, הגובה והרוחב של כל אחד מהם, בכל מדובר על הכלי המשותף שלנו הנקרא "נשמה". מלבד הכלי הזה אין לאדם כלום. "נשמה" אלה הרצונות המשותפים בינינו. הציור הנכון של הנשמות האלה נקרא חצר, אוהל מועד ומשכן, הכול יחד, המשותף לכל העם קיים בינינו, בתוכנו.
האם צורות המשכן משתנות בהתאם לדרגת הנשמה? האם חבר בקבוצה יכול לראות את המשכן אחרת מחבר אחר באותה קבוצה?
ודאי, אפשר לראות את המשכן נכון יותר או פחות, ברור יותר או פחות, יש בזה רזולוציה, דיוק, חדות. כל אחד רואה לפי דרגתו. יש מי שרואה "בלי משקפיים" ויש מי שרואה "עם משקפיים". כל אחד רואה לפי הצורה שלו, לפי אופי הנשמה, אולם בסופו של דבר כולם רואים אותו דבר ויכולים לדבר על אותו דבר.
למי מכוונת הבקשה של האדם, ממי הוא מבקש תיקון?
מהבורא, מהאור השורה בינינו. עד כמה שהוא יכול להזדהות עימו, להידמות אליו, להיות קשור איתו, להיות כמוהו בהשפעה, זה נקרא שהוא דורש ממנו. הוא איננו דורש שהאור ישתנה, אלא דורש שהוא ישתנה. הדרישה הזאת, הבקשה של האדם כבר משנה אותו. הוא מתפלל, הכוונה שהוא דן את עצמו, עד כמה הוא לא נמצא במצב הנכון. אז הפעולה הזו חוזרת אליו, ובכך משנה את עצמו. זו נקראת תפילה אמיתית, שלא מבקשים שהבורא ישתנה, אלא מבקשים להשתנות בעצמנו. הבקשה הזאת עצמה משנה אותנו. האור העליון תמיד מאיר וכשהאדם באמת רוצה להשתנות, הוא פותח לו דרך להשפיע עליו ואז הוא משתנה.
"ואת המשכן תעשה עשר יריעות"
"כי תיקון המשכן הוא מכמה מדרגות, שכתוב בו, והיה המשכן אחד, להראות שכל האיברים של גוף המשכן, כולם הם עניין של גוף אחד. בדומה לאדם, שיש בו כמה איברים עליונים ותחתונים, אלו הפנימים בפנים, ואלו בגלוי מבחוץ, וכולם נקראים גוף אחד, ונקרא אדם אחד בחיבור אחד. אף כך המשכן, כל האיברים הם כעין של מעלה, וכשמתחברים כולם כאחד. אז כתוב, והיה המשכן אחד".
זוהר לעם, תרומה, 664-665
יש כמה סוגי רצונות שמתגלים באדם, עם חלקם הוא יכול לעבוד ועם חלקם לא. האם יש רצונות נוספים?
באדם יש תמיד רצונות, ואם הוא ממיין אותם נכון, יש כאלה שהוא אינו יכול לעבוד איתם ובינתיים מקפיא אותם.
איך האדם מבדיל בין הרצונות שאיתם הוא יכול לעבוד לבין אלה שהוא צריך להקפיא?
האור מבדיל ביניהם, לא האדם. האדם אינו יכול לעשות כלום מלבד לרצות והאור כבר עושה את הפעולה. כמו תינוק שאומר "רוצה אני".
האור יסדר את הרצונות לפי הספירות, לפי הקווים. האדם רק צריך לרצות שזה יקרה, אפילו שאיננו יודע מה צריך לקרות. כשאנו עולים מלמטה למעלה, לא דורשים מאיתנו לדעת מראש דבר, רק לרצות.
כל רצון שמתגלה האדם עובד איתו, הוא מעלה את הכוונה לרצון?
נכון. על האדם לצעוק כמו תינוק שצועק. לא צריך יותר.
"מי נוקבין" תמיד קשורים לצער? אם כן, כיצד ניתן לשמור על שמחה?
השאלה, אם האדם נמצא בעבודה חשובה, בהתפתחות חשובה, האם הסביבה שלו נותנת לו כוח, התרוממות, רעננות, אם כן, אז אפילו במצבים לא כל כך נעימים, הוא כבר מרגיש תקווה לעתיד, כי כל דבר מקדם אותו לקראתו.
נניח שצפוי לאדם יום של עבודה קשה, אולם בערב יש לו מסיבה, אז למרות שהוא עובד קשה כל היום, הוא נמצא בהתפעלות והתרגשות לקראת הערב.
"מי הנוקבין" תמיד קשורים לצער, האם זה כתוצאה מחיסרון?
"מי נוקבין" זה מצב שבו האדם מבקש מ"ן, מבקש תיקון, הוא רוצה להיתקן, הוא רוצה להשתנות, הוא רוצה שיהיו לו כוונות על מנת להשפיע. חיסרון לא תמיד צריך להיות כרוך בצער. אדם יכול לשמוח בגילוי שהוא הפוך מהבורא, שהוא שונא את הזולת. גם קודם הוא שנא את הזולת, אבל לא היה מודע לכך, כעת הוא מודע לכך. אדם גילה שהוא שונא את הזולת והגילוי הזה הוא גילוי גדול, הוא נקרא "הכרת הרע,. זה נקרא "רע" כי יחד עם זאת, האדם מגלה שאם הוא שונא את הזולת, אז הוא לא יכול להתקרב לבורא. פתאום הוא מגלה שהזולת והבורא הם היינו הך. אם הוא אוהב את הזולת, אז הוא אוהב את הבורא ולהיפך.
לכן, כדי להגיע לאיזו קירבה עם הזולת אדם מתחיל לעשות פעולות שונות, הוא משתדל ומצפה להגיע לכך שיאהב את הזולת. מתוך כך הוא מגלה ששונא את הזולת יותר ויותר, כמו שכתוב על בעלי הזוהר שכאשר הם מגיעים ויושבים ללמוד, הם מוכנים להרוג זה את זה, אולם כשהם מגלים זאת, הם מגלים כמה רע יש בהם. והרע הזה מחייב אותם לצעוק ולהעלות מ"ן, לצעוק "הצילו". כשהצעקה גדולה, אמיתית, היא מביאה את האדם לתיקון.
אם לא מתגלה לאדם רע כלפי מישהו אחר, אז אין לו עם מה לפנות אל הבורא שהוא ישתנה?
ודאי שלא. בשביל מה אדם פונה אל הבורא, אם לא עם בקשה לחבר אותו לאחרים? הוא יכול לגלות את הבורא רק בחיבור בינו לבין האחרים, בדרך שביניהם, תפילה יכולה להיות רק תפילת רבים, היא לא יכולה להיות אחרת.
אדם נמצא במצב שיש אותו ואת הזולת וביניהם נמצא הבורא (ראו שרטוט מס' 3), אז אין לו מה לבקש על עצמו ואין לו מה לבקש על הזולת, אלא רק באמצע, רק באמצע הוא יכול לגלות את העולם העליון. לכן היחס בין כולנו זה הבורא.
מה זו עניית התפילה?
עניית התפילה מתרחשת כאשר האדם מגלה את הקשר עם הזולת, כשהוא מקבל כוח, הקשר ביניהם מתגלה, מתגלה האהבה, וזו התגלות הבורא.
מה עושים אם לא איכפת לאדם לשנוא את החבר?
אם כך הוא עדיין לא הגיע להכרת הרע, עדיין לא הגיע לכלום. אם אדם מתפתח רק בתוך עצמו, אז הוא בכלל לא מגיע לרוחניות. התפתחנו אלפי שנים בלי להגיע לרוחניות, או שהיו לנו דתות ואמונות, או שלא הייתה אמונה, לא דתות, ולא כלום. אם איננו מגיעים לכך שאנו חייבים לבנות קשר בינינו, כי הוא העיקר, אם איננו מגלים זאת, אז איננו צריכים את חכמת הקבלה, היא לא מתגלה, סימן שאנו נמצאים בהתפתחות אגואיסטית.
עד היום התפתחנו והגענו ל"אני", מעתה והלאה מתגלה המצב הגלובלי, ההתפתחות הגלובלית אינטגרלית, מאפס עד 6000 שנה, כעת אנו חייבים את חכמת הקבלה. אנו חייבים את חכמת הקבלה מפני שהעולם הפך להיות עולם גלובלי, הקבלה הופכת אותנו לגלובליים ומחוברים יחד, כך אנו מותאמים לעולם. (ראו שרטוט מס' 3)
"אפרסמון ואפִּריון"
"אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. אפריון הוא היכל התחתון, מלכות, כעין היכל העליון, בינה. והקב"ה קרא לו גן עדן, שנטע אותו להנאתו, והשתוקקותו היא להשתעשע בו עם נשמות הצדיקים, ששם עומדות כולן ורשומות בתוכו.
אפרסמון, ההיכל העליון המכוסה והגנוז, בינה. אפריון, ההיכל התחתון, מלכות, שאין בו סָמֶך עד שנסמך מהיכל העליון."
זוהר לעם, תרומה, 20-21
לכן גם את החינוך אנו מפתחים קודם כל באופן גלובלי, מערכתי. במערכת קשורה, כל החלקים קשורים יחד. פרשת "תרומה" מדברת בדיוק על כך שכל אחד נותן משלו לכלי הכללי המשותף, כך בונים יחד את החצר, את המשכן, את אוהל מועד, את השולחן, את המנורה, כל הכלים בינינו משותפים, מה שנקרא "לכל עם ה'", ולא לכל אחד ואחד.
