כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בלק"

(במדבר כב, ב – כה, ט)

פרשת "בלק"

"אל תירא עבדי יעקב"

מושגים

"שעשועי הקב״ה עם הצדיקים בגן עדן"

פרשת "בלק" פותחת בעם ישראל הכובש את ארץ האמורי. בלק מלך מואב מבין שבני ישראל מתקרבים אליו, לכן מכין עצמו להתמודדות עִם העַם שיצא ממצרים. הוא שולח שליחים אל בלעם בן בעור, שנודע בחכמתו הגדולה וביכולתו לקלל, ומבקש ממנו לקלל את עם ישראל.

בלעם יוצא לארץ מואב, לאחר שקיבל עליו את התנאי החמוּר, לומר רק את מה שהבורא יתיר לו. בדרך האתון שלו עוצרת, בלעם מכה אותה, אך האתון ממאנת לזוז. בלעם לא רואה את המלאך שעוצר את האתון. האתון פותחת את פיה ומדברת איתו, ובמקום לקלל את עם ישראל, הוא מברך אותו.

בלק מאוד כועס על בלעם. כפיצוי, בלעם מנדב לו מידע, לעם ישראל יש נקודת תורפה –בנות מואב. בלק שולח את בנות מואב ועם ישראל "זונֶה עם בנות מואב", עד כדי כך שאפילו זמרי בן סלוא, שהיה מנשיאי שבט שמעון, יוצא עם מדיינית. בפני פינחס בן אלעזר, לא נותרת כל ברירה, הוא נוטל רומח, דוקר אותם למוות ובכך עוצר מגפה שפשטה בעם, וגבתה כבר 24,000 חללים. 

הסיפור הזה אינו מתרחש ברמה הגשמית. אין מדובר כאן על תהליך שקורה בין עמים, אלא על תהליך פנימי שהאדם עובר, על תהליך התיקון, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". הסיפור עצמו בא להורות לנו כיצד לתקן את היצר הרע בלבד. אין זה סיפור על ילדים או על אנשים מבוגרים וגם לא על עמים, מדינות, מלחמות, זונות או אתונות. כל העניין אינו אלא תיקון יצר הרע ורק בכך התורה עוסקת, למן ההתחלה החל מהאדם הראשון, שהתחיל את התיקון הראשון.

מדובר על האדם שעבר את הדרך הזאת כאדם ראשון, כאברהם וכמשה, שעבר את כל התהליך במצרים ובמדבר. במהלך תיקון הרצון בהדרגה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא מתקרב לארץ ישראל יותר ויותר, ועומד בפני כיבוש הארץ. "מדבָּר" הוא רצון שהאדם אינו יכול להשתמש בו עדיין באופן הנכון, ולכן גם אינו יכול לראות את פרי עמלו מהעבודה איתו. אלו תיקונים הקודמים לארץ ישראל.

כזכור, המרגלים גילו שארץ ישראל היא רצון, שאם כולו מכוון לא-ל, רצון א-ל, ישראל, הוא נותן פירות יפים מאוד. האדם שמתקרב לתיקון המיוחד הזה, רוכש בשלב ראשון את ארץ האמורי ובשלב הבא את ארץ מואב שהיא דרגה עליונה יותר. הרצון האגואיסטי של האדם שנקרא מלך מואב, בלק, מתחיל כביכול להתרומם ולהתנגד לו, משום שאינו רוצה את התיקונים. כל הרצונות שלנו מלכתחילה הם יצר הרע, "בראתי יצר רע", זו הבריאה. לכן, הרצון שנקרא בלק מחפש דרך להתנגד, זו התנגדות לאדם שמשתדל לתקן רצון אחר רצון, מדרגה אחר מדרגה, עד שכל הרצונות יהיו ישר- א-ל, מכוונים על מנת להשפיע לבורא.

הרצון שנקרא בלק אינו יכול לעשות כלום בעצמו. רצון הוא רצון, אין לו כוח. הכוח נמצא בכוונה המכוונת לאן להגיע וכיצד לעבוד עם הרצון. הרצון נקרא בלק והכוונה נקראת בלעם. כוונה של עבודה להשפיע על מנת לקבל נקראת קללה. זהו היצר הרע שפועל כך בצורתו המלאה, השופעת.

לכן בלק מזמין את בלעם ואומר לו, "בוא נעשה יחד את העבודה". בינתיים מתרחשת התנגשות בדרך, בין החומר – האתון, ובין המלאך – האדם, ההולך בדרך ישר-אל ומכוון את עצמו להצלחה. מצד אחד, בתוך האדם יש את המדרגה הבאה שהיא מואב, הרצון לקבל שבמואב שהוא בלק, ומצד אחר יש בו את הכוונה לשלוט על הרצון בעל מנת לקבל, שזה בלעם, הזוכה ברווח האגואיסטי הממשי מכך.החומר הפנימי שבמדרגה הזאת, האתון, אינו מסוגל ללכת קדימה, משום שהוא מבחין בהתנגדות, במלאך הניצב לפניו ולא נותן לחומר להתקדם, שזו העזרה מלמעלה. האדם לעומת זאת, אינו יכול לזהותו משום שהוא נמצא בדרגה של בלק ובלעם. כלומר, בכוונה לא נוכל להתקדם, אולם היצר הרע, בכוונה, כבר אינו מסוגל להפיל אותנו. זאת, משום שהמדרגה הקודמת שהיא האמורי תוקנה ואין כביכול סיבה שניפול כעת.

האדם נמצא במצב שבו אין הוא טועה בכוונה או ברצון. עם ישראל עומד בפני המדרגה הבאה ואינו יכול להתקדם הלאה. מצד אחד הם נבלמים על ידי בלעם ובלק, ומצד אחר, אין אפשרות אחרת להתקדם. בלעם, לאחר הברכה שלו, לא נותן לישראל להתקדם, משום שאין לברכה על מה לרכב. הברכה צריכה לרכב על הרצון לקבל של המדרגה הבאה כדי שתתרחש התקדמות. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כך מתקדמים עם רצון גדול יותר, רצון המתוקן בעל מנת להשפיע, וממשיכים הלאה ממדרגה למדרגה.

משום כך, אין מה לעשות במדרגה הבאה. האדם מתקדם על ידי הכישלון. והכישלון אינו בכוונה המקולקלת, אלא בהגברת הרצון לקבל, בקו השמאלי. על כן, בלעם מייעץ לבלק להכשיל את העם באמצעות הגברת יצר הרע שבהם, הנקרא נשים. החסרונות הללו מתחילים בהכבדת לב בני ישראל, ברצון שהוא אגואיסטי יותר לעצמו, הנקרא "אישה זונה". לאישה יש שני כיוונים, צדקת או זונה, רצון בכוונה על מנת להשפיע או רצון בכוונה על מנת לקבל, כך אפשר להכשיל ולהפיל כי למעשה אי אפשר להתקדם בלא ליפול.

התורה מספרת לנו על המדרגות שכל אחד ואחד חייב לעבור. כל המעשים, כל השמות בתורה קדושים. כשאנחנו מנשקים מילה בספר התורה, איננו שמים לב מהי המילה. יכול להיות שהיא בלק או בלעם. נישקנו ועשינו "ברכת התורה".

שלבי ההתקדמות כולם מכוונים לתיקון האדם בכיוון אחד, רק שיש מצבים הנקראים: בלעם, בלק, מדינות, מדיינים ונשותיהם מצד אחד, ומצד אחר מגיעים למצב שמתקנים אותם. כשאנו הורגים את הרצונות לקבל, בכוונה על מנת לקבל, אנחנו בעצם הורגים את הכוונה. יחד איתם יש להרוג את הקשר שבין ישראל למדיין, שהיא דרגה של 24,000 , שניים-עשר ושניים-עשר, כנגד השבטים באור ישר ואור חוזר. ה"אלף" הוא גובה הדרגה הגבוה של שתים-עשרה ושתים-עשרה ברמת זעיר אנפין, וכשעולים לדרגה הגבוהה של אריך אנפין זה נקרא אלף. 

קללה וברכה, מה ההבדל ביניהן, שהרי הכול די מהותי ביניהן?

קללה וברכה מסמלות את הכול. ברכה היא פעולה שהאדם יודע לבצע, פעולה בעל מנת להשפיע. לעומת זאת, קללה היא פעולה ברצון על מנת לקבל. יש לציין שפעולה בעל מנת לקבל הכרחית, כי בלעדיה האדם לא מגלה את היצר הרע. בכל דרגה ודרגה מתרחש, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", והאדם מחזיר למוטב, עולה לדרגה הבאה. בדרגה הבאה שוב חוזר הריטואל של שמאל, ימין, אמצע. כלומר, קללה וממנה האדם מתקן ועולה. אי אפשר בלי קללות, אי אפשר בלי יצר הרע. בלעדי הגיהינום אי אפשר לעלות לדרגת גן עדן.  

מי זה פינחס בן אלעזר הכהן, הכוח שבאדם או האור?

זו הדרגה הגדולה ביותר שמתגלה. 

האם זה הכוח שבא מתוך האדם, או שזה האור שעושה את התיקון ומאפשר להתקדם?

האור הוא זה שעושה את התיקון באמצעות הכלי. הכול מתרחש בכלים. אפילו כשאנחנו אומרים אורות, הכוונה היא להתפעלות בתוך הכלים הנקראת אור. את האור שעובר דרך המנורה אין האדם מרגיש, אלא רק את התופעה ממנו. לדוגמה, בחשמל, אנחנו מרגישים את התופעות בלבד, ולא את פעולת הכוח עצמו. הכוח צריך להביע את עצמו בחומר כלשהו. לכן כאן זה פינחס בן אלעזר, שהוא מהכוהנים, שכל התיקונים מְהם. 

בפועל האדם יכול לקלל אדם אחר, להטיל עליו עין הרע וכולי?

אם מדובר על העולם שלנו, ללא שום קשר לפרשה, ודאי שכן. כי כל הרצונות שלנו פועלים, אפילו הקטנטנים ביותר. בני האדם מקושרים יחד, המחשבות שלנו מקושרות יחד. בכל העולם אנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית וקשורים זה לזה.

אפשר להוכיח עובדתית מקרים שבהם בקצה העולם אנשים חושבים על משהו, ובקצה השני אנשים אחרים חושבים על אותו הדבר.