כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "פינחס"

(במדבר כה, י – ל, א)

 

 

 

פרשת "פינחס"

"שומר  ברית"

מושגים

 

 

בתחילת הפרשה הבורא מודה לפינחס על שעצר את המגפה ומעניק לו ברית שלום, ברית כהונת עולם, לו ולזרעו, בה בעת בני ישראל נערכים למלחמה נגד מדיין.

בהוראת הבורא משה מחלק את הארץ לנחלות, בעקבות מִפקדים שנערכו בעם לפי שבטים ולפי משפחות. בתום המפקדים, בנותיו של צלופחד, משבט מנשה, מתלוננות בפני משה שאביהן מת והן כנשים לא קיבלו את החלקה שלהן. משה מברר את העניין והבורא פוסק שכדי לעשות צדק תינתן לבנות צלופחד נחלה בארץ, על שם אביהן.

הבורא מצווה את משה לעלות על הר הָעֲבָרִים, לראות את ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס, ולמָנות את יהושע בן-נון ליורשו.

בסיום הפרשה ישנו פירוט מדוקדק מאוד של הקורבנות שצריך להקריב מדי יום ובמועדים שונים בשנה.

 

על פי ספר הזוהר, פרשת "פינחס" עמוקה ומעוררת שאלות רבות. מדובר על אנשים, שכביכול גדולים יותר ממשה, כמו פינחס. הבורא מברך ומשבח אותו, שהוא גדול כמו יהושע, שבא במקום משה היורד מהבמה. מדובר גם על זכותן של הנשים, שחלקן יכולות להיות כביכול כמו הגברים, לקבל חלקה וכן הלאה.

התורה כאמור אינה מספרת על אירועים גשמיים או על גופים, אלא על נשמות. הנשמות הן העיקר, הן החלק הנצחי בכל אחד מאיתנו. לכן עלינו להבין שמדובר כאן על האדם הפנימי שבתוכנו, אשר חייב לעבור את כל פרשיות התורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

מדובר כאן על נקודה מיוחדת שמתעוררת בנו, רצון מיוחד הנקרא "פינחס". רק הנקודה הזו, הרצון הזה, מגיעה לברית שלום, לשלום ולשלמות עם הבורא. הרצון פינחס מתחבר בדבקות עם הבורא, בברית של קשר שלם ונצחי, קשר שנמשך ללא סוף ושאינו פוחת. זהו השלב הראשון, שבו נשמת האדם, שעוברת שלבים של תיקון וחיבור, נקשרת לדרגה הגבוהה ביותר בתיקון ובהתפתחות שלה.

השלב השני הוא לאחר כל ההצלחות של בני ישראל. כעת כל הכוחות שבאדם, הנקראים ישראל, ישר- א-ל, קיבלו את התיקונים הקודמים. האדם התחיל עם רצון לקבל אגואיסטי, שיצא כולו ממצרים, בקושי ברח מהאגו שלו. הוא לא רצה להשתמש בתכונות האגואיסטיות שלו. בשלב הזה אין לו כלום. כאילו האדם עומד ערום במדבָּר ואין לו במה להאכיל את עצמו. אכילה היא השגה כלשהי ברוחניות שממלאת את הנשמה, עד שהיא תתמלא כולה בא-לוהות, בגילוי הבורא. "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך", בהכרה, בהבנה, במילוי, בהרגשה של השגת הבורא. אלו הם שלבי תיקון הנשמה, למן הכניסה למדבָּר, המלחמות, עד לנקודה הזו, מדיין.

לאחר שיש לנו כבר אחיזה בדרגה גבוהה, בחלק מהנשמה הכללית, כולנו נשמה אחת, "כאיש אחד בלב אחד". כולנו נמצאים בערבות, באותה הברית שהסכימו עליה בפעם הראשונה במתן תורה. בני ישראל ממשיכים לחזק את הברית כל הזמן, בכל שלב. כל יום שהאדם עובר במדבר שלו, בחייו הריקניים, ואינו יודע מה לעשות, הוא שרוי במאבקים ובתיקונים. כל עבירה וטעות של בני ישראל הן מפני שמתגלה יצר הרע, זו ירידה לצורך עלייה. אנו מגלים את עצמנו שבורים ולא מסוגלים להיות בהשפעה, לכן אנחנו צועקים ודורשים את המאור המחזיר למוטב. אז מגיע האור, הבורא, שמתקן ומנחה אותנו אלו פעולות לעשות כנגד הרצון לקבל. זה נקרא שהאגו מקבל עונש, כך האדם שבנו עולה, זה התהליך שאנו עוברים.

זה שלב של הבחנות אגואיסטיות עמוקות באדם, שהוא יכול לתקנם, הנקרא "מדיין". כך משה, היוצא מבית פרעה, צומח. אשתו של משה יוצאת מבית מדיין, כי יתרו הוא כוח מדיין. משה מצמיח את פינחס. פינחס הוא משה, בדרגה גבוהה יותר. בדרך ההתקדמות זו השלמה של המדרגה.

בשלב הזה, כל הכוחות, כל היוצרות שבאדם, מוכנים כבר לצאת למלחמה נגד מדיין. "מלחמה" היא התעוררות חוזרת של כל הרצונות המקולקלים שטמונים באדם, שנדמה שנרגעו, שעדיין לא תוקנו ועליו לעורר אותם ולתקנם. זו העת לעשות חשבון, לברר מהו מספרם של ישראל, מי נמצא במחנה, מי מחוץ למחנה, לספור את ראשי השבטים וכן הלאה.

לעשות חשבון משמעו, להגיע למדרגה שבה אור החכמה מתלבש באור החסדים. ראיית חשבון היא אור הראייה, אור החכמה, שאנחנו רואים אותו. במדרגה הזו, אנחנו כבר יכולים לספור מה יש ומה אין בה. זו אינה מדרגת ו"ק, בדרגת המדבָּר, אלא כבר ג"ר של המדרגה.

במדרגה שלמה יש אור דחסדים ואור דחכמה. השימוש ברצונות של האדם הוא גם בהשפעה וגם בכוונה לקבל על מנת להשפיע. אלו הן פעולות של גדלוּת המדרגה, שבהן האדם מתקן את הנשמה שלו ברמה גבוהה מאוד.

זהו תיקון עמוק של חלק מהרצון לקבל, של החיסרון בנשמה. לכן, הנשים באות ואומרות "אנחנו צריכות את התיקון ואין לנו אפשרות לקבל אותו, איך אנחנו עושות זאת?" זו נקודת החיסרון שבאדם, הרצון לקבל העמוק שלו, המגיע למצב של תיקון בעל מנת להשפיע. מכאן גם תשובת משה לבנות צלופחד.

לכן כאשר מתגלים הרצונות הנקראים "רצונות של אישה", הרצונות הגדולים ביותר, החסרונות, נוקבא, נקב, חיסרון, אפשר לתקנם כמו את הגברים. אצל הגברים זו כוונה להשפיע על מנת להשפיע, ואילו אצל הנשים זו כוונה לקבל על מנת להשפיע, רצונות גדולים יותר, תיקונים עמוקים יותר.

פרשת "פינחס" היא שלב בהתקדמות לקראת גמר התיקון, נעשים בה תיקונים עמוקים מאוד בתוך הנשמה, באותו החלק של הנשמה המיתקן. הנשמה שלנו היא כל הרצון לקבל שברא הבורא. היא מתגלה אצלנו בצורה שבורה, האגו שלנו שיש לתקנו. עלינו להיות שמחים בכל אגו שמתגלה כי כתוב, "בראתי יצר רע", זה התהליך, "בראתי תורה תבלין", "כי המאור שבה מחזירו למוטב". לאחר גילוי יצר הרע שבנו, משנוכחנו שאין לנו מושג כיצד לפעול איתו, אנחנו מגלים את "תורה תבלין". באמצעות התורה אפשר לתקן את יצר הרע. התבלין הוא המאור המוסתר שנקרא "זוהר", "זיהרא עילאה". זה המאור שמתקן ומחזיר למוטב. המוטב – הטוב והמיטיב –הבורא. זה התהליך שעלינו לעבור.

לאחר מכן מסופר בפרשה על משה שעולה להר העֲבָרִים ומשם צופה על ארץ ישראל. זהו סיומה של דרגת משה, שהוא רעיא מהימנא, כולו דבוק בבינה, בהשפעה, בכוונה להשפיע על מנת להשפיע. מצב זה אינו מאפשר לו להיכנס לרצון לקבל שנקרא ארץ ישראל, שהתיקון בה הוא בעל מנת להשפיע. ארץ – רצון, ישראל – ישר-א-ל, ישר להשפעה. משום כך, ניתן שלב זה ליהושע ולא למשה.

הבורא אומר למשה שמקומו ניתן ליהושע. הוא שייכנס לארץ ישראל, ואילו משה יישאר כאן. זו הדרגה של משה. הדרגה הבאה היא השלבים הבאים, שיהושע בן-נון חייב לתקנם.

יהושע הוא המשכה של דרגת משה, בדיוק כפינחס שהוא המשכה של אותה הנשמה. התכונה שבכל אחד מאיתנו הנקראת משה, מתפתחת לתכונת פינחס וגם מתקדמת לתכונה השנייה, ליהושע. משה הצופה, אמנם מביא את אור החכמה, אור הראייה, את המדרגה הזאת, לכל ישראל, אבל מי שמבצע את הפעולה הזאת, זה החלק בנשמה המתוקן שנקרא יהושע בן-נון.

בפרשה מסופר גם על הקורבנות. כשהאדם מגלה את הטבע שלו כרע, הוא רוצה להיפטר ממנו, לברוח ממנו. הוא מוכן להקריב, לשרוף, להרוג, לשחוט, לעשות כל דבר, ובלבד להיפטר מהרע. בעבודת הקורבנות אין האדם שוחט משהו שנמצא מחוצה לו, אלא את הבהמה שבו. הוא שוחט את הצומח שבו, אפילו את הדומם שבו, עם המים ועם המלח, כמו שכתוב "על כל קורבנך, תקריב מלח". 1

את הרצונות שפחותים מדרגת האדם, בדרגת דומם, צומח וחי, הוא מעבד באמצעות דרגת האדם שבו. את הרצונות שהיו בכוונה על מנת לקבל, אגואיסטים עם יצר הרע, הוא הופך לכוונה על מנת להשפיע – מקריב אותם, מקרב אותם לתיקון. באמצעות הפעולה הזו, הוא מתקרב לבורא ונהיָה כמוהו.

זה נקרא עבודת הקורבנות, עבודת הקודש, עבודת הכוהנים, הלוויים שיש בתוך האדם, וישראל הוא זה שמביא את הקורבנות. החלק של ישראל בתוכנו מביא את החלק שברצונות שהוא בדרגת דומם, צומח וחי ללויים ולכוהנים. כך האדם לוקח את כל הרצונות שיש בו, ומעלה אותם לתיקון, על ידי עבודת הקורבנות.