כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "אמור"

(ויקרא כא, א – כד, כ״ג)

 

 

 

פרשת "אמור"

"בני אהרון"

מושגים

 

 

פרשת "אמור" פותחת בדיני הכוהנים, לפיהם נאסר על הכוהנים להתחתן עם גרושה, אלמנה או זונה, אלא רק עם אישה בתולה, וכן חל עליהם איסור להתקרב למת. אל המת מתקרבים רק הקרובים אליו, להם מותר להיטמא. לכהן הגדול אסור להיטמא גם מקרוביו שנפטרו.

אסור להם לגלח את ראשם וזקנם, וכן אסור להם לבצע נזק כלשהו בגופם. כהן בעל מום לא ייחשב כהן ולא יוכל לשרת בבית המקדש. בנוסף מובאים בפרשה דיני טומאה וטהרה לכוהנים כמו איסור אכילת קורבנות, ודין לבת כהן עקרה, גרושה.

בפרשה מוזכרים גם דינים רבים הקשורים לשבת, לפסח, לשביעי של פסח, לשבועות, לספירת העומר וליום הכיפורים. בסיום הפרשה מסופר על ריב בין שני אנשים, שאחד מהם אמר את שם ה', וקילל, ונענש על כך בהוצאה מחוץ למחנה וברגימתו באבנים.

 

מה כל כך מיוחד בפרשה שיש בה פירוט רב על הכוהנים ועל החגים?

כל התיקון הוא תיקון הלב, המכיל בתוכו את כלל הרצונות שעלינו לתקן. ישנם תרי"ג רצונות שעלינו לתקן, משימוש באגו שלנו בעל מנת לקבל, לשימוש בעל מנת להשפיע, לטובת הזולת, לאהבת הזולת. כל התורה עוסקת בתיקון הלב. השלב הראשון הוא תיקון הלב, שבו נפטרים מהאגו. השלב השני הוא שימוש בכל הלב לטובת הזולת.

הפרשה מתארת את כל דרגות התיקון. כתוב, "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", 1 הכוונה היא שכולם צריכים להגיע לדרגת כוהנים, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר, לאחר ההכנה שתוארה בפרשיות "אחרי מות" ו"קדושים". התורה מקדמת אותנו תמיד, עד הכניסה לארץ ישראל, לדבקות בבורא.

הפרשה מתחילה בתנאים של "דרגת הכוהנים". על האדם לתקן את הרצונות שלו כפי שכתוב, שאסור לכהן להתחתן עם גרושה, עם אלמנה ועם זונה. אסור לו לגלח את פניו, את ראשו וכן הלאה. עליו לשמור על האיסורים הללו עד התיקון שלו, עד שיראה את הרצונות הפנימיים שלו בדמות האדם. זאת, כפי שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות – העולם כולו הוא העתקה של הרצונות שלנו, העתקת פנימיות האדם החוצה.

הכהן חייב להיות בעל רצונות טבעיים, המתוקנים בעל מנת להשפיע: אסור לו לפגוע בגוף, לעשות צורות וציורים שונים, או לגעת בשערות. ה"שערות" הן תיקונים מיוחדים. שערות, מלשון סערה, מקבלות תיקון, לכן אסור לכהן להוריד אותן. "כהן" הוא מצב שבו יש לאדם אפשרות לעבוד באמת עם כל הרצונות בכוונה על מנת להשפיע, עם כל החסרונות, עם כל ה"שֵׂער שסוער". הנוקבאות שלו, הרצונות לקבל שלו, כבר מתוקנות, כבר אינן בדרגת "זונה", "גרושה" או "אלמנה", אלא הן ממש "בתולות". האדם מגיע לדרגה שבה הוא מתקן את הרצונות שלו למצב הטבעי שלהם.

על הכהן להגיע לעבודת ה', באמצעות עבודת הקורבנות. עליו לקרב עוד ועוד את הרצונות שלו לעל מנת להשפיע, לאהבה. כולם חייבים להגיע לדרגה הזו. כשהאדם מגיע לדרגה הזו הוא נקרא "עובד בבית המקדש". בדרגת הכוהנים האדם מעמיד את כל תרי"ג הרצונות שלו, הנקראים ה"לב" שלו, לבית של קדושה, ככלי קדוש שכולו בהשפעה.

בחגים האדם מתקן את עצמו בשלבים שונים, שכביכול הם שלבים חיצוניים. המערכת משתנה ונותנת לו הזדמנות לתקן יותר את הרצונות שלו בתנאים חיצוניים, בחגים המוזכרים בתורה: פסח, שבועות ויום כיפורים. התורה מספרת לנו על כל החגים, למעט חג החנוכה וחג פורים.

חנוכה הכוונה חנו-כה. האדם מגיע לתיקון בדרגת להשפיע על מנת להשפיע, כשהוא מתעלה מעל האגו שלו לדרגת בינה, לדרגת "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך", 2 כך הוא מתנתק מהרצון לקבל האגואיסטי שלו ונמצא מעליו.

פורים הוא כְּ-פורים, כשהאדם מגיע ממש לגמר התיקון. ביום הכיפורים האדם מגלה מצד אחד את כל הרע שיש בו ומצטער עליו, ומצד אחר הוא שמח, כי יש לו עכשיו מה לתקן. יום הכיפורים הוא לא רק יום של בכי, אלא גם יום של שמחה גדולה. האדם שמח שנפתח לפניו מסלול כדי להגיע לפורים, "כְּי פורים", ומתקן את כל הרצונות בהשפעה, באהבה. הוא הורג את הָמָן, את כל הרע שבו, ומגיע לגמר התיקון, להשתוות מוחלטת עם הבורא.

פרשת "אמור" כוללת את כל ההכנות, את כל הפרשיות הקודמות. היא עוסקת בעלייה לדרגה הגבוהה ביותר. הפרשה עוסקת גם בשבת, בשנת שבתון, ב"שביעי של פסח", בשביעי של שבוע, בשביעי של השנים וכן הלאה.

זו דרגה שאנו רוכשים תמיד במהלך הדרך, מפני שלזעיר אנפין יש שישה ימות עבודה. הוא הפרצוף העליון שממנו אנו מקבלים את האורות. כל האורות שהם כנגד: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, נכנסים במשך שישה ימים ללב שלנו, למלכות, אז מגיע היום השביעי, שבו איננו עושים דבר. התכונות הללו מסיימות את העבודה, לכן אין עוד יגיעה מצד האדם, אלא רק שמירה על המצב, כדי שהאורות יטפלו בו ויקדשו אותו. לכן יום זה נקרא "יום קודש", כי מעלים בו את כל הרצונות של האדם לעל מנת להשפיע. לאחר מכן, הימים "שביעי של פסח", יום שביעי של שבועות. "שבע שבתות תמימות תהיינה", 3 שהן ארבעים ותשעה ימים מפסח עד שבועות, שביעי של שמיטה, כך כל המחזור של שביעי.

 

כל עניין פסח, "שביעי של פסח", וספירת העומר עד שבועות, נראה כמו תהליך, גם פרשת "אמור" היא בזמן ספירת העומר. מהו פסח, ומהו כל התהליך עד שבועות?

"פסח" הוא הבריחה מהאגו שלנו, ממצרים. אף על פי שאנו מתחילים להתנתק ממנו, הוא ממשיך ללוות אותנו במדרגות הבאות, בבעיות הנקרות בדרכנו כמו: עגל הזהב, מי מריבה, עניין המרגלים ועוד, הם התוצאה ממצרים.

מדבָּר הוא המצב שבו האדם מתנתק ומתנקה מהאגו שלו עד לדרגת הבינה, עד לכניסה לארץ ישראל. מצב זה נקרא "ארבעים שנות המדבר", כי זה התיקון שאנו מקבלים ביציאה מהאגו. אין זה פשוט, התיקונים הם ההכרה בטבענו, בגילוי הרצונות המקולקלים וההבנה כיצד לתקן אותם.

התיקון הראשון הוא כשאנו יוצאים מהאגו ומתעלים מעליו, הוא נקרא בריחה ממצרים וקריעת ים סוף. אנו עוברים בחתך מרצון לקבל על מנת לקבל, מצרים, למדבָּר, לכן איננו יודעים עדיין מה לעשות, מה יהיה איתנו ואיך זה יקרה. איננו יכולים לדעת באיזו דרך לעבוד עם הטבע שלנו, שלא לטובת עצמנו. משום כך, יש מעין זמן פנימי שבו אנחנו מבולבלים, עד שמגיעים ל קריעת ים סוף ולמעמד הר סיני.

כאן התיקון הוא באותו רצון לקבל שממנו התנתקנו, שעלינו מעליו. לקראת שבועות, אנו מתחילים לתקן אותו בכוונה על מנת להשפיע, לקראת קבלת התורה. שבע שבתות הן שבע כפול שבע שהם ארבעים ותשעה ימים לתיקונים. סך כל התיקון שלנו הוא על ידי שש ספירות של הכוח העליון, זעיר אנפין שנקרא "הקדוש ברוך הוא", זו המערכת העליונה המתקנת אותנו. יש בה שש תכונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד, הנכנסות למלכות, לרצון לקבל שלנו, ומתקנות את הרצון לקבל. כשתכונות אלה מתקנות את הרצון לקבל, האדם למעשה תיקן את עצמו על ידי ספירה. הכוונה היא, שהוא כביכול סופר כסף, הוא משלם בעשיית תיקונים מדי יום ויום.

כל יום ולילה שעוברים עלינו אנו רק מברכים על הספירה שהיא כתוצאה מהיום שעברנו; מהלילה והיום, "ויהי ערב ויהי בוקר" 4. ביממה שעברה האדם תיקן גם בערב, בגילוי הרע, וגם ביום, בגילוי הטוב. הוא משך אורות שתיקנו את הרצונות לקבל, ובזה סיים את היום. לכן, אנו מודים על כך שתיקנו ספירה. אנחנו סופרים את הספירות, לכן זה נקרא "ספירת העומר". באופן כזה הרצונות שלנו כולם מיתקנים, כשבאמצע יש יום מיוחד, ל"ג בעומר.

ל"ג זה 33 . בתוך הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, כפול שבע שבכל אחת, הן 49 . אנו מתחילים לספור ולחפש את המקום, שהוא האמצע. ואם עד אותו מקום קיבלנו את כל האורות, אז מובטח לנו שנסיים בשלום. בדומה למצב שבו אין נותנים לאדם את הכול, אבל אם נתנו לו חלק מהכוחות, אם תיקנו בו חלק מהכוחות, אזי הוא מסוגל כבר לסייע לעצמו ולהתחיל בהבנה והכרה, להתקדם בעצמו לסיום, לתיקון, לשבועות. זהו בדיוק המצב של האדם הנמצא בספירת 33 .

אנו סופרים: חסד, גבורה, תפארת ונצח, שהן ספירות שלמות, שהן האורות החייבים להגיע אלינו. בספירת הוד אנחנו סופרים חלק ממנה, חמש ספירות שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד. בהוד שבהוד, בנקודה שבה "נמצא" החתך, אם עד אליו קיבל האדם את האורות מלמעלה, מובטח לו שימשיך בשלום ויתקדם. "ל"ג" מסמל כביכול את קבלת כל אורות התיקון, לכן האדם שמח על כך וחוגג חג של האור בהדלקת מדורות, המסמלות זאת בגשמיות.

 

הספירה ה-33, היא הוד שבהוד. היא מסמלת גמר של חלק מהתהליך?

כן. מכאן והלאה אין לאדם ספק שיגיע לשבועות. כתוצאה מכך אפשר כבר להתחתן. "חתונה" היא חיבור עם המלכות. ישנן הקלות נוספות שבהן אפשר להסתפר וכולי. תיקונים אלה באים לידי ביטוי גם בחיצוניות. אולם רוב התיקונים הם פנימיים, שבהם האדם מבצע על עצמו על ידי האור שמאיר עליו, ובאמצעות הנתינה שלו הוא משיג את אהבת הזולת.

 

מדוע מצד אחד כל הפרשה עוסקת בדרגה הנקראת "כהן", ומצד אחר, נאמר שכולנו צריכים להגיע לדרגה זו. מדוע לאחר שהאדם כבר כהן עדיין חלים עליו חוקים ואיסורים רבים?

כתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני". 5 כשהאדם נמצא בקדושה, הפעולות האלה הן תענוג בעבורו. הן אינן לרעה, הן לטובה. למשל, אם ננסה לקחת מאימא חצי מהעבודה שלה עם התינוק, היא לא תסכים. אמנם היא אינה רוצה שהוא יבכה, שיהיה חולה, אולם היא גם נהנית מכל מה שהיא מסוגלת לעשות לטובתו. התינוק הופך להיות מקור לתענוג בעבורה. רק כעת, העבודה נראית לנו קשה. אולם כשהיא הופכת להיות להשפעה, וכנגד זה האדם מקבל את האור שמאיר לו וממלא אותו, הוא מרגיש את הנצחיות והשלמות שבטבע, ומתעלה מעל כל ההגבלות של העולם הזה, ובעבורו קיים רק טוב.

 

מדוע כל כך לוחצים על הכהן בנושא החתונה, האם החתונה היא הקשר?

המלכות שבו, הרצון לקבל שבו, חייב להיות נקי מכל הפגמים. לפני כן הוא היה כביכול מחותן עם זונה, עם אלמנה, או עם גרושה. כלומר, הרצונות לקבל היו בליקוי. הוא עלה לדרגה שיש לו רצון לקבל, שהוא כ"בתולה", שהוא רצון כמו שהבורא ברא. הבורא נתן לאדם רצון לקבל, והוא מגלה אותו דווקא בשלב האחרון, בשלב הרביעי. י-ה-ו-ה, כך האדם עובר דרך כל הרצונות עד שמגיע לבתולה. כלומר, כפי שהבורא נתן, כך הוא מסוגל לעבוד עם הרצון כולו.