כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "וארא"

(שמות ו, ב-ט, ל״ה)

 

 

פרשת "וארא"

"והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי"

מושגים

"קח את מטך"

 

 

 

 

בפרשת "וארא" נגלָה הבורא אל משה ומבטיח לו להוציא את בני ישראל ממצרים אל ארץ כנען. משה פונה לבני ישראל, אך הם אינם שומעים לו, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

הבורא מנחה את משה לפנות לפרעה כדי שישלח את בני ישראל ממצרים. משה חושש שלא יצליח בשליחות, ומבקש מהבורא מופת. הבורא אומר למשה שהוא יהיה כא-לוהים לפרעה, ואילו אהרון יהיה כנביא המדבר בפועל, והבורא יקשה את לב פרעה, וירבה אותות ומופתים בארץ מצרים. הבורא נותן למשה ואהרון מַטֵה, כשמשה משליך אותו ארצה, הוא הופך לנחש.

כשמשה ואהרון באים לפרעה, משה בן 80 ואהרון בן 83 . סביב פרעה יש המון מכשפים וחרְטוּמים. משה ואהרון זורקים את המטה ארצה והוא הופך לנחש. חרטומי מצרים עושים בדיוק אותה פעולה וגם המטות שלהם הופכים לנחשים, אך הנחש של משה ואהרון בולע את הנחשים של החרטומים.

 

למרות זאת, פרעה עומד בסירובו, ואז נוחתות על מצרים עשר המכות. בפרשה זו, מצוינות שבע מהן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. אחרי כל מכה פרעה חוזר בו ומסרב לשחרר את בני ישראל.

אמנם התיאור כאן הוא חיצוני וציורי, אולם מדובר בפנימיות של התורה, בתורת האמת שמנחה אותנו כיצד לצאת מ"מצרים" שבנו. התורה אינה מנחה אותנו לעזוב מקום זה או אחר על פני כדור הארץ, או לנוע ממקום למקום, אלא כיצד אנו נשתחרר מן האגו שלנו בעצמנו.

הפרשה עוסקת באדם העובד קשה, המגלה את עצמו במצרים, וכן ברצון שלו שאינו מסכים לכך שהוא נמצא באגו, במצרים, שהיא ריכוז הרע. משום כך הוא בורח משם תוך כדי ויכוח עם האגו שלו. האדם אינו מסוגל לסבול את האגו שלו. הוא גם פוחד שהוא יקבור אותו, יהרוג אותו, לכן הוא מתעלה מעל האגו ומתחיל להיבדל ממנו.

באדם קיימים שני כוחות, האחד הוא האגו שלו, פרעה וכל מצרים, והשני הוא נקודה בולטת הנקראת ה"נקודה שבלב". כל הרצונות של האדם הנמצאים בתוך מצרים וניזונים ממנה לעת עתה, כי היה "רעב בארץ כנען", 1 יוצרים בתוכו מלחמה פנימית. ממלחמה זו הוא מבקש לברוח, להתעלות מעל האגו עם כל הרצונות שלו. למעשה, רק הנקודה שבלב, הנקראת "משה", בורחת ומתעלה מעל האגו, בורחת ממצרים ליתרו ולכל מה שיש במדיין.

לאחר ארבעים שנה, שבהן האדם מתחזק במדיין, בעבודה על הגדלת כוח משה, הבורא נגלה לו במעמד הסנה הבוער. באמצעות הקול הפנימי האדם שומע ומבין, שהוא חייב לחזור ולהילחם בכל האגו שלו ולצאת ממנו, שאם לא כן, לא יהיה מסוגל להשיג רוחניות.

הרוחניות מושגת רק באמצעות תיקון הרצונות שלנו, תיקון הכוונות שלנו מכוונה על מנת לקבל, הצורה האגואיסטית, לכוונה על מנת להשפיע, לאהבת הזולת. יש להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה". הנקודה שבלב, משה שבָּנו, מרגישה שהגיעה העת לעשות זאת. האדם שומע את קול הבורא, ומתחיל לעבוד עם הרצונות האגואיסטיים, בעמידה מול פרעה.

במצב זה אנו נמצאים במבוכה גדולה, משום שקשה לנו מאוד לעמוד מול הטבע שלנו. הטבע וכל העולם "ממש אוחזים אותנו ברגליים", בכך שמראים לנו עד כמה זה בלתי אפשרי, כי בכל דבר ולכל מקום שאנו פונים, האגו שלנו "מסובב" אותנו. אלה חרטומי פרעה, החכמים שלו, שמתחילים לגלות עד כמה הדרך הרוחנית, להתעלות מעל האגו שלנו ולהגיע לאהבת הזולת, היא בלתי מציאותית. היכן מוצאים אהבת הזולת בעולם? היכן יש התומכים בכך? "ישראל" שבנו הוא כוח חלש מאוד. אמנם נראה, שאפשר לעשות כל דבר על ידי הרוחניות שבנו, אולם אפשר לעשות כן גם על ידי כוחות האגו, ובאופן מוצלח יותר.

לעיתים בעבודה הפנימית שלנו, אנו מוכיחים לעצמנו שעל ידי הקבוצה שאנחנו בונים, על ידי הסביבה הטובה והנכונה שבה אנו נמצאים, אנחנו מתעלים. בדומה לפרעה שמסכים לשחרר את בני ישראל, אולם לאחר מכן חוזר בו ותופס אותם. כך אנו עוברים עליות ומורדות, שאינם מאפשרים לנו לצאת מהאגו שלנו. אנו עוברים שבע מכות, שבאמצעותן אנו עוברים ניקוי ותיקון. אלה הן ז"ת דמדרגה, שבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שהן כנגד שבע מכות מצרים: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.

שלוש המכות האחרונות הן כג"ר של כל מדרגה, ג' ראשונות שייכות לראש ולא לגוף המדרגה, אם האדם עובר אותן הוא יוצא לחירות. בעבודה הפנימית האדם נמצא במאבק קשה, בבירורים פנימיים בין האגו שלו ובין הנקודה שבלב המושכת אותו לחירות, להשפעה, באמצעות מה שנקרא מאהבת הבריות מגיעים לאהבת ה', האדם היוצא להשפעה, יוצא מהטבע שלו לטבע הבורא.

בעולם יש רק שני כוחות: כוח ההשפעה וכוח הקבלה. כולנו נמצאים בכוח הקבלה. כוח זה ממית אותנו, ממרר אותנו, מגביל ומקצר לנו את החיים, עד שאיננו יודעים מדוע ובשביל מה אנו חיים. הרוחניות מספקת לנו תשובה בכל הנוגע לסבל שלנו בעולם הזה. אנו מגיעים לרוחניות בגלל השאלה, "מה הטעם בחיינו?", "בשביל מה חיים?" ברוחניות אנו מבררים כל הזמן את השאלה הזאת, ובאמצעותה יוצאים אל העולם הנצחי והנאור. זאת, אף על פי שהאגו אינו מרפה ומושך את האדם, "מחזיק אותו ברגליים" ממש, מכניס אותו חזרה פנימה, ולא מאפשר לו לצאת.

ספרי הקבלה דנים רבות במאבקים הללו, שהם העבודה הפנימית שלנו, בשלה אנו לומדים את החכמה. "המאור המחזיר למוטב" שאנו משיגים, עוזר לנו לעבור את המכות, ממכה למכה, ממטה למעלה, למכות גדולות יותר. ככל שמתקדמים, כך העבודה קשה יותר והמכה קשה יותר.

האדם אמנם מרגיש עד כמה הכוח הרע שבו הורג אותו, הורס אותו, מחזיק אותו ב"חיי הבהמה", אולם הוא אינו מסוגל להיפטר ממנו. האדם מגיע למצב שבו הוא מרגיש שאם אינו בורח עכשיו, בעזרת הכוח העליון, בישועה מלמעלה, אזי יישאר באגו, כי לברוח לבד אינו מסוגל. הבורא במתכוון מקשה על האדם, ככתוב "בֹא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו".

הכבדת לב פרעה, האגו שלנו, הלב עם כל הרצונות שלנו, נעשית בכוונת הבורא. הוא במתכוון מקשה יותר ויותר, כדי שנזדקק לכוחו, כדי שנרגיש בכל פעם עד כמה אנו זקוקים לו ונדבקים בו יותר, כדי שיציל אותנו ממצרים. אין במציאות אלא שני כוחות: כוח הרע, פרעה, או כוח הבורא, תלוי למי נדבק האדם.

באמצעות המלחמה בין שני הכוחות, אנו מבינים שאין לנו כל אפשרות אחרת, אלא רק להגיע לדבקות בכוח הבורא. כך אנו מגיעים ליציאה ממצרים.

 

כבר בתחילה אנו רואים שמשה בא לבני ישראל ואומר להם שהבורא נגלה אליו, ולכן הוא מציע להם לצאת ממצרים. הם מסרבים לו, ואינם רוצים לשמוע אותו. הסירוב נשמע קצת מוזר, משום שעם ישראל כביכול צריכים לרצות לצאת ראשונים.

מדובר בעם ישראל הנמצא בגלות, שבה פרעה שולט. לו עם ישראל היה בארץ כנען, הדברים היו נראים אחרת. גם בארץ כנען היו בעיות, מריבות ורעב, מכיוון שהרצון גדל, ואי אפשר עוד לממש אותו, לכן הוא נקרא "רעב". כדי לממש את הרצון, עם ישראל צריך לרדת למצרים, כי רק על ידי צירוף האגו, הוא יכול לצאת ממצרים עם התכונות הנקראות ישראל שבָּנו, ישר-אל.

עלינו לצאת עם הרצון האגואיסטי שהיה בנו קודם, שבו אנחנו מגלים את העולם הרוחני. אין לנו עוד מהמהות הטבעית שלנו. לאחר החורבן, השבירה, חטא עץ הדעת, ושאר החטאים הטבע שלנו הרוס כליל. כולו נמצא במצב של שבירה, בדומה לעולם כיום, שמתחיל לגלות בהדרגה את המשבר הנוכחי. זוהי אפוא תחילתה של המערכת האגואיסטית בינינו.

בני ישראל חייבים לרדת למצרים כדי להחיות את נפשם. עם זאת, לעת עתה הם נשארים כיוסף, כבני ישראל. הם חיים ללא קשר עם הרצון האגואיסטי, עד שהם מתחילים להתכלל יותר ויותר עם האגו. דווקא אדם הלומד את חכמת הקבלה, בקבוצת מקובלים, ומבצע את כל הכתוב במאמרים, ומקיים את כל עצות המקובלים כדי לגלות את העולם הרוחני, בעודו רוצה לעלות, מרגיש יותר ויותר בירידה. מצב זה נקרא שבני ישראל נמצאים במצרים.

בני ישראל חייבים להיות במצרים ארבע מאות שנה, כמו שנאמר לאברהם אבינו. ארבע מאות שנה, אלה הן ארבע דרגות משורש, א' ב' ג' ד', או י-ה-ו-ה, שאנו חייבים להיות בתוך הגלות כדי לגלות את כל הכלי הגדול, ועימו להגיע לגאולה, בכלי מתוקן. כלומר, כל הנשמות שלנו תתחברנה יחד ותגלינה בפנים את האור העליון, את הבורא. כך הנשמה מתאחדת עם הכוח העליון, עם האור, זוהי הגאולה השלמה.

ראשית, עלינו להתכלל מד' דרגות העביות שלנו. במצרים היינו מאתיים ועשר שנים בלבד. כלומר, אחרי מצרים יש גלויות נוספות, עד שתתמלא כל הסאה, המידה של ארבע מאות שנה, שבתקופתנו אנו כבר עומדים לסיימה. חובה לרדת למצרים ולהתכלל מארבע מאות הדרגות הללו, שהן כמו "ארבע מאות שקל כסף", במכירת מערת המכפלה. זו מידה מיוחדת של האגו שלנו, שפרעה מסמל אותו באופן מקולקל בנשמה המתוקנת, בסופו של דבר, אנו מוציאים את הכלים האלה ממצרים, שכן אנו יוצאים ברכוש גדול, מתקנים אותם, ומגלים בהם את ארץ ישראל.

 

מדוע מצד אחד הבורא רוצה שנצא ממצרים, ומצד אחר הוא מקשה את ליבו של פרעה ובכך מקשה גם על בני ישראל?

רואים זאת גם על אנשים המגיעים ללמוד את חכמת הקבלה. הם מגיעים עם רצון גדול מאוד ללמוד, לאחר מכן הם מרגישים עד כמה זה קשה, והם אינם מצליחים ומתחילים "להירדם". האגו שלהם הולך וגדֵל, הם נכנעים לו ושוקעים בו יותר ויותר. הם אינם מבינים שמה שקורה להם זה כניסה למצרים. על האדם להמשיך בעבודה אף על פי שהוא טובע באגו,ואינו מסכים להישאר בו.

לעומת זאת, יש מי שמתנתקים מהתיקונים ומחכמת הקבלה, וזורמים בחיים הרגילים,אולי עם מעט מנהגים חדשים. אם האדם ממשיך בדרך, עליו להגיע לשבירה הגדולה, למכות פנימיות, עד שירגיש כי הוא חייב לצאת ממצרים, ממצב של "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", עד שיצעק בצעקה פנימית, שהוא חייב את הכוח העליון שימשוך אותו, ואז הוא יֵצא.

 

חכמת הקבלה עוסקת בעובדות, בחוקי הטבע, ובני ישראל מקבלים מופתים, הם רואים מטֶה שהופך לנחש, האם הדבר מסמל משהו שהוא על-טבעי?

מדובר על מצב פנימי, שאנו עוברים לא פעם. המטה שהופך לנחש, אלה הם המקרים שבהם הרוחניות, השלמות, מתגלה לאדם. הוא מרגיש שהוא ממש מבין ומשיג דבר מה בתכונת ההשפעה, הוא מוכן להתקשר עם אחרים ולהיות איתם בגוף אחד בנשמה, "כאיש אחד בלב אחד". אולם לאחר מכן מגיעה הירידה, דומֶה שענן שחור יורד על האדם. כך, באותה מגמה, יש פעם מטה ופעם נחש.

 

כלומר היחס שהאדם מגלה לרוחניות, מכונה פעם "מטה" ופעם "נחש"?

כן, כך האדם מטלטל.

 

כיצד זה שגם חרטומי מצרים עושים את אותו מעשה עם המטה?

האגו של האדם הוא שגורם לו את כל הדברים האלה, כדי להראות לאדם עם מי הצדק. בדיוק כמו שנאמר במגילת אסתר, שלא ידעו עם מי הצדק. האדם צריך להחליט למעלה מהדעת. האדם אינו רוצה לצאת ממצרים כדי שיהיה לו רווח, אולם גם אינו רוצה להישאר במצרים כדי שיהיה לו רווח. כלומר, זה לא מצד הקבלה ולא מצד ההשפעה.

כל אחד היה רוצה להתקשר לרוחניות ולרכוש את העולם הרוחני, כדי שיהיה לו כל טוּב. אלא שנותנים לאדם להבין שגם בקבלה וגם בהשפעה לא יהיה לאדם רווח אישי באגו שלו. כשהאדם מתקדם, כמו חרטומי מצרים, הוא מתקדם לקליפה, להשפיע על מנת לקבל, לתפוס להנאתו גם את העולם הבא. ואילו בהשפעה הכוונה שהאדם יתעלה למעלה מכל שכר.

 

מה הכוונה בכך שהנחש של משה ואהרון בולע את הנחשים של חרטומי מצרים?

הכוונה היא שלבסוף האדם הולך באמונה שהיא למעלה מהדעת. זה נקרא "מטֶה", שאיתו האדם הולך למעלה במקום לרדת למטַה בחשיבות, לכלים דקבלה.

 

האם גם אנו מקבלים מכות ולא משחררים, כמו שהיה במצרים? האם המכות האלה קורות, לכל אחד מאיתנו, גם עכשיו?

בתורה מדובר על כל מה שהאדם הלומד את חכמת הקבלה עובר בדרך. המשבר שבו העולם נמצא כיום, מהווה הכנה להבנה שאין לנו ברירה, שאנחנו חייבים להתקדם. העולם אינו מתקדם על פי הצעדים שאנו לומדים בתורה, מלבד בני ישראל. התקדמות העולם היא בהצטרפות לבני ישראל. כמו שכתוב בישעיהו, "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל עלאדמת ה'". 2 כל העולם יצטרך לתמוך בזה.

 

על מנת לצאת עכשיו את "יציאת מצרים" האם נותר לנו רק לשחרר?

לא, התורה מספרת לנו שכל עוד האדם לא יקבל את כל המכות, הוא לא יוכל לצעוק עד כדי כך שהבורא יציל אותו. ואז הכוח העליון, "האור המחזיר למוטב", ישפיע על האדם בכל הכוח, כך שיוכל להתנתק מהאגו.