כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "וירא"

(בראשית י"ח, א' – כ"ב, כ"ד)

 

 

פרשת "וירא"

"והנה בן לשרה"

 

פרשת ״וירא״ פותחת בסיפור על שלושת המלאכים, המגיעים לבקר בביתו של אברהם ומספרים לו שייוולד לו בן. לשמע הדברים שרה צוחקת, משום שהיא ואברהם זקנים. לאחר מכן המלאכים הולכים להחריב את סדום. הם מתארחים בביתו של לוט, בן אחיו של אברהם, שמתעקש לארח אותם. בני העיר מתנגדים לכך מאוד ורוצים לרגום אותם, אך לוט מתעקש ומגן עליהם. הם מצילים את לוט ובני משפחתו, והבורא מחריב את סדום. לוט ושתי בנותיו מסתתרים במערה. הבנות, שהיו בטוחות שלא נשאר עוד איש בעולם, מחליטות לשכר את לוט ומולידות לו בנים.

לאחר מכן, אברהם עובר לגור ב״גרר״, ושרה נלקחת ממנו לאבימלך. הבורא מתגלה לאבימלך בחלום ומורה לו להחזיר את שרה לאברהם. שרה יולדת לאברהם את יצחק, והוא מָל אותו בגיל שמונה ימים. בהמשך, הגר מתבקשת לעזוב את הבית יחד עם בנה ישמעאל. שרה אומרת לאברהם שהיא מתעקשת על כך, והבורא אומר לאברהם שהוא חייב לשמוע בקול שרה. אבימלך רואה שאברהם מבורך בכל הברכות ומבקש לכרות איתו ברית, ואברהם מסכים.

בסוף הפרשה מסופר על עקדת יצחק. אברהם מצוּוה לעקוד את בנו יצחק. הוא מתחיל בהכנות לכך, ורגע לפני העקדה מתגלה מלאך שאומר לו לעצור. אז מתגלה אייל, ואברהם מעלה אותו לעולה במקום את בנו יצחק. בסופו של דבר, המלאך מברך את אברהם, על כך ששמע בקולו של הבורא, שצאצאיו יהיו רבים.

 

סיפור הפרשה מצית את הדמיון, זו נראית ממש דרמה.

כן, זו פרשה עמוסה מאוד. כל התורה עוסקת בדרך שעל האדם לעבור מרגע שהוא מתחיל להבין שעליו לתקן את עצמו, להביא את עצמו למצב שהוא בהשתוות הצורה, השתוות התכונות, הרצונות והמחשבות, עם הבורא, וכך הוא מגלה את הבורא. זו מטרת האדם בחייו, כשהוא נמצא כאן, בעולם הזה. כלומר במצב שכולו נסתר מהבורא או להפך, שהבורא נסתר ממנו, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על הדברים.

על האדם להגיע למצב שהוא מגלה את הבורא במלואו, לפי השתוות התכונות, השתוות הכוונה, השוואת התכונות, כך הוא מגיע לדבקות עם הבורא, למטרה הסופית. לכן כל חכמת הקבלה מוגדרת גם כשיטת גילוי הבורא לנברא בעולם הזה, כלומר במצב שהבורא נסתר. אנחנו מגלים את הבורא על ידי שינוי התכונות שלנו ומתקדמים בהדרגה יותר ויותר, עד שהבורא מתחיל להתגלות. כמו מתוך החושך, אנו מתחילים לזהות שאלה תכונות, אלה רצונות, אלה מחשבות שאנחנו מקבלים, וכך מגלים את דמות הבורא בנו, זה נקרא ״בוא וראה״. כלומר הדמות הזאת ממש מתעוררת באדם, נבנית בו, מצטיירת בו יותר ויותר.

 

מה זו דמות? זו הרגשה, תפיסה?

זה שילוב של תכונות, רגשות ומחשבות. בדומה לכך כשאנו מדברים על האישיות של האדם, אנחנו מדברים גם על האישיות של הבורא. ההבדל הוא שאלה שתי תכונות הפוכות. אצל האדם הרצונות נקראים ״לב״ והמחשבות ״מוח״. ה״לב״ וה״מוח״, הרצונות והמחשבות, פועלים כולם כדי לגרום לאדם תענוג, הנאה, כלומר לספוג, לקבל לעצמו. ובהשתוות תכונות לבורא זה להפך, הדמות שמצטיירת בנו על ידי ״המאור המחזיר למוטב״, על ידי התיקונים שאנו עושים, היא הפוכה, היא כולה בכוונה להשפיע, כולה לתת, להוציא מעצמה לטובת הזולת.

אם כן, האדם בעצם מרגיש שיש בו שתי דמויות; הדמות העצמית הראשונה, המקולקלת, והדמות שנוצרה עכשיו ומצטיירת בו, הדמות המתוקנת. הוא מתחיל לראות היכן הוא נמצא בדמותו, והיכן הבורא נמצא בדמותו. הפער בין שתי הדמויות האלה, נותן לאדם את ההרגשה היכן הוא נמצא, מה הוא יכול לתקן. על ידי אילו שינויים שבו הוא יכול להתקדם ולהתקרב לתכונות הבורא, לעצב מדמותו דמות של הבורא, כדי להידבק בו.

לשם כך ניתנה לנו חכמת הקבלה, כי ״המאור שבה מחזירו למוטב״. חכמת הקבלה נקראת ״תורת אור״, ״תורת אמת״, ״פנימיות התורה״. קודם כול אנחנו לומדים על הדמות שעלינו לגלות. אנחנו לומדים על מערכת היחסים בינינו לבין הדמות הזאת שכולה הפוכה. היא כולה עם תכונות של השפעה ואהבה, לעומת תכונות הקבלה שבאדם, שנאה, קנאה וכולי.

אנו לומדים על התכונות השונות האלה, ועל מערכת היחסים שיכולה להיות כאן שנקראת ״מערכת העולמות״, ״הַעֲלָמָה״. לומדים כיצד האדם מרגיש את הפער בין דמות הבורא לדמותו שלו, ועד כמה הוא מנוגד לו. הוא מרגיש זאת כריחוק, הוא לומד כיצד הוא יכול לצמצם את המרחק בינו לבורא. חכמת הקבלה מסבירה לנו באיזה אופן עלינו לנהוג כדי להשיג זאת.

לכן, ״בראתי יצר הרע״, הכוונה שהאדם מגלה את הדמות שלו, את ה״רע״ שבה, שהרי כולה לקבל, לנצל את הזולת. כנגד זה הוא מגלה את הדמות הנכונה. ואז הוא עובד בין שתי הדמויות האלה כדי לתקן את עצמו ולהגיע לדבקות בבורא, להתקרבות, לגילוי.

כשאנחנו עוברים על הפעולות האלה, מתחילת הדרך שלנו ועד סופה, אנו עוברים בדיוק על אותם המבואות, על אותם הצעדים, שעליהם התורה מדברת.

 

כלומר התורה מספרת מה האדם עובר מתחילת הדרך.

בדיוק, היא מספרת לנו וזו הוראה. כיצד אנו עוברים את הדרך מהתחלה ממש, מהרגע שמתגלה ״הנקודה שבלב״ ועד לדבקות השלמה. וכאן בכל הפרשה, בכל שלב ושלב, אנו רואים כמה תיקונים על האדם לעבור. בפרשת ״וירא״ במיוחד, מדובר על משהו עצום, כי זה קודם כול גילוי. הבורא מתגלה לאדם שנמצא במצב מיוחד הנקרא ״אלוני ממרא״, ומלמד אותו מה לעשות בהמשך, מה הוא יעשה איתו, מה הוא מבטיח לו וכן הלאה.

שלושת המלאכים שמתגלים אלה ג' קווים. אמנם זה עדיין ״אברהם״ וזו רק תחילת הדרך בתוך האדם, הנקודה ההתחלתית, אבל כבר מתגלים ג' קווים. ה״קווים״ הם רחמים מצד ימין, דין מצד שמאל, ובשילוב הנכון בין תכונות הבורא לתכונות הנברא, מתגלה ״הקו האמצעי״. מתואר כיצד הנברא, האדם, יכול לקבל על עצמו את תכונות הבורא ולהרכיב את הדמות המתוקנת שלו, זה ״הקו האמצעי״. אנחנו מתקדמים, כל פעם לפי כמה שאנו יכולים להוסיף מימין לשמאל ולהרכיב בתוכנו יותר ויותר את דמות הבורא שלנו.

בכך עוסקת ״פרשת וירא״, ולכן היא כל כך מיוחדת. ״וירא״, הכוונה שהחל מהגילוי הראשון של הבורא כלפי הנברא באלוני ממרא, האדם מתחיל כבר להתקדם ולהבין מה עליו לעשות.

לכן, כשאנו מתחילים ללמוד את חכמת הקבלה כל העבודה שלנו היא בהסתרה, כי אנחנו רוצים לפרוץ הלאה ובאמת לדעת מה קורה, באיזה עולם אנו חיים והיכן יש עולמות נוספים. כעת האדם מוגבל למציאות הקיימת, אולם הוא יכול לגלות עוד, ככתוב ״עולמך תראה בחייך״ 1. הוא יכול לגלות את כל העולמות, כך שלא יהיה תלוי בגוף הפיזי שלו. הגוף הוא רק דימוי אחד מתוך אפשרויות רבות שבהן הוא נמצא. האדם יכול להיות בגוף שלו או בגוף אחר, וכן הלאה.

כיום מדענים רבים מדברים על כך, בייחוד בפיזיקה הקוונטית. לטענתם, אנחנו מרגישים רק חתך מיוחד, זווית מיוחדת מהיקום, שהוא מורכב הרבה יותר ממה שאנחנו מרגישים. בפרשה האדם מגיע לגילוי הבורא בנקודה התחלתית שנקראת ״אברהם״, וגילוי זה מקנה לו את תחילת הדרך. יש לפניו ג' קווים, שלושה מלאכים, ובינתיים עליו ללכת איתם.

 

אותם ג' הקווים, שלושת המלאכים, בישרו לאברהם על הולדת הבן, אך הם גם הלכו להחריב את סדום. מה זה אומר? מהי ״סדום״ בתוכנו?

הכול נמצא בתוך האדם, הן המלאכים והן הבורא, לכן זה נקרא ״בוא וראה״. כשהאדם רואה, הוא רואה מה שיש בו, איננו רואים לעולם מה יש מחוצה לנו, כי ״האדם הוא עולם קטן״.

ה״מלאכים״ אלה תכונות האדם, כלומר האדם מגלה את שלושת ה״קווים״ הללו בתוכו. על ידי הקווים האלה הוא מגלה אילו רצונות שבו נמצאים במצב שהוא אינו יכול לעבוד איתם כרגע והוא חייב להחריבם, להוציא אותם משימוש. ״להחריב״, בינתיים זה לתקן. לאחר מכן חוזרים אליהם, מתקנים אותם, ומשתמשים בהם בכוונה על מנת להשפיע, בהשפעה, באהבה.

אדם שבודק, זה נקרא שאברהם שואל את הבורא, ״אם יהיו חמישים צדיקים בסדום, ארבעים, שלושים, עשרים, עשרה״. פחות מעשר אין מידה וחמישים זו מידה שלמה, לכן אברהם מתחיל מהמקסימום. כי האדם אינו מרגיש שחסרות בו התכונות שאיתן הוא יכול להתקדם לרוחניות. ולמעשה, ״יצר האדם רע מנעוריו״ 2, כולו אינו מתאים לגילוי הרוחני.

לכן, האדם בודק האם אין לו שום סיכוי להגיע לרוחניות, להישאר בהתקדמות הרוחנית, עם הטבע שלו, אם אינו מתקן אותו. זה בעצם כל הוויכוח של אברהם עם הבורא. לאחר מכן, הכוחות האלה, ״המלאכים״, לפי שלושת ה״קווים״, הלכו להחריב את ״סדום״. ותכונות אברהם שנקראות ״לוט״ ו״בני ביתו״, הן דווקא מקושרות מאוד עם סדום.

אנחנו מקבלים כאן הסבר רב מחכמת הקבלה, שבעצם ״סדום״ זו מידה שאינה כה רעה לעומת המצב כיום בעולם. כי ״מידת סדום״ הכוונה ״שלי שלי ושלך שלך״ 3. כלומר ״אני לא נוגע בך ואתה אל תיגע בי״. אתה עושה מה שאתה חפץ, ולי כלל לא אכפת ממך.

 

מה בכל זאת רע ב״מידת סדום״?

צורה זו מסתירה את התיקון, כי כביכול אפשר לחיות בה טוב. כאשר האדם רע מתגלה לו הרע, וברור לו שעליו לעשות תיקון, כדי לא להינזק. אבל אדם שנמצא ב״מידת סדום״ אינו מבין שזו בעיה. הוא מסתפק בתיקון ברמה של ״זו הפרטיות שלי, זו הפרטיות שלך״, וכך מבחינתו הכול מתנהל כשורה. באופן דומה כך גם בדמוקרטיה, על אף שהמציאות כיום מכתיבה לה משמעות שונה לגמרי היא ממשיכה להיקרא כך.

״מידת סדום״ היא הפוכה ממטרת הבריאה, כי בעולם גלובלי, אינטגרלי, עלינו להיות מקושרים זה לזה. הטבע מחייב אותנו להיות מקושרים, להיות ממש כמשפחה אחת, ״כאיש אחד בלב אחד״. לפי ״מידת סדום״ לעומת זאת, אפשר להסתפק בכך שאיני עושה רע לזולת, ולכן היא רעה. הדבר דומה לחזיר, כביכול חציו כשר לפי מפריס פרסה, אבל הוא אינו מעלה גרה, וזה כביכול גרוע יותר, כי קשה מאוד לזהות עד כמה זה מקולקל. לכן, על האדם להחליף את המידה הזאת בתוכו, כי היא עוצרת אותו, מבלבלת אותו, מלהתקדם למטרת הבריאה.

לכן אף על פי ש״לוט״ היא תכונה מקולקלת בתוך האדם, בינתיים צריך להוציא אותה ממנו. לאחר הבירורים האלו אפשר להוציא אותה. בהמשך בכל זאת מתעוררות בעיות, כי אלה תכונות באדם שאי אפשר לתקן, לְלַבֵּן בבת אחת. אלא האדם מנקה אותן פעם אחר פעם, זה כל הסיפור של אברהם ולוט.

 

אם כן, ״לוט״ זו מעין תכונה שכל פעם ״עושה צרות״ לאברהם?

כן. זו ממש קללה. ״לוט״ מהמילה ״קללה״.

 

האם תמיד באות הפתעות מצידו של ״לוט״, אי אפשר להיפטר ממנו?

באופן זה מתקנים. אלה כולן תכונות בתוך האדם, כולל הסיפור על שרה ולאחר מכן על אברהם, שנכנס לקשר עם אלימלך. ושוב, יש כאן בעיה, ״אלימלך״ זו תכונה טובה מאוד בתוך האדם, והיא כביכול יכולה להוביל אותו לתיקונים. לכן כשהוא מקבל כביכול את ״שרה״, את הרצון לקבל בכללות, הוא יכול לנהל אותה לעבר דבקות בבורא. לאברהם זה לא מתגלה, כלומר האדם לא מבין, הוא קצת מבולבל, הוא אינו יודע על ידי איזו תכונה הוא מתקן את הרצון לקבל שלו לדבקות, האם על ידי התכונה שנקראת ״אברהם״, או על ידי התכונה שנקראת ״אלימלך״. עד שמגיע הבירור, כלומר הבורא מופיע לאלימלך בחלום. יש כאן כביכול הארה מלמעלה האומרת לאדם, שמזדהה עם התכונה של ״אלימלך״ שבו, שהוא אינו יכול להמשיך ועליו לחזור שוב לתכונת ״אברהם״.

 

הבורא נגלה לאברהם ואילו לאבימלך הוא נגלה בחלום, מה המשמעות?

זה מעיד על כך ש״אלימלך״ זו תכונה שלא יכול להיות בה גילוי הבורא, אלא רק על ידי אורות מקיפים.

בהמשך מדובר על לידת יצחק, ועל הברית שעשה אברהם ליצחק. לאחר מכן הוא שולח את הגר ומתואר המעשה של עקדת יצחק. על האדם ללבֵּן בתוכו את כל התכונות האלה. ״הגר״ ו״ישמעאל״, הם מקו ימין, ״קליפת ימין״, שעל האדם להבדיל בתוכו. אלה דברים עדינים מאוד, הם כביכול מושכים, כביכול טובים, נותנים תחושה שיש כאן רחמנות, יד רחבה וכולי. אך בסופו של דבר כשהמצב הזה מתגלֶה, מתגלָה אכזריות רבה, רציחות, השמדה וכולי. לאחר מכן בא ״יצחק״, קו שמאל, גם מצידו של יצחק צריך לתקן, זה נקרא ״קליפת שמאל״, ״עֵשָׂו״.

 

כלומר כל אלה הם בירורים ודיוקים של הכיוון הנכון בתוך האדם.

בפני האדם נפרשת כביכול מפה, כמו שאנחנו רואים באטלס אנטומי את גוף האדם, ובה הוא רואה את התכונות, את הרצונות, את המחשבות שלו ואת היחסים ביניהם, הכול. זה מתפתח ומתגלה יותר ויותר, ואז האדם מתחיל להבין יותר עם מה לעבוד ועם מה לא לעבוד, כדי להתקדם בכל רגע, בכל צעד, קרוב יותר לקראת דבקות בבורא.

 

מה קנה המידה שכל הכרעה היא הכרעה נכונה, לכיוון הנכון? יש ״קליפת ימין״, ״קליפת שמאל״ ובירורים רבים, כיצד אפשר לדעת ברגע מסוים, לאחר כל הבירורים, שבאמת זה הדבר הנכון לעשות?

בפשטות, זה מה שנקרא ״למעלה מהדעת״, זה מפתח מיוחד מאוד. אבל כדי לבצע זאת, נדרש הסבר עמוק מאוד כדי לא לטעות. מטרת האדם היא לראות תוצאה בזולת, ולא בו. לפיכך, אם הוא מסוגל לחשוב באופן כזה על החיבור בין כולם, על השגת מטרת הבריאה יחד עם כולם, והוא מוכן להתקדם רק יחד עם כל העולם ורוצה לטובת כל העולם, סימן שהוא מתקדם נכון לכיוון הבורא.

כי הבורא נסתר, ואנחנו יכולים לכוון את עצמנו אליו רק בתנאי שאנו נמצאים בתוך הסביבה, בתוך האנושות, בקרב בני אדם, ואם אנו רוצים בטובתם, אז ״ואהבת לרעך כמוך״, זה כלל גדול בתורה, זה הכיוון העיקרי. או כמו שכתוב ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״.

זה בעצם מה שמסבירה לנו חכמת הקבלה, הנקראת ״תורת אמת״, ״פנימיות התורה״, ״מרכז התורה״, על מטרת קיומנו ועל אופן מימושה. בזכות חכמה זו אנחנו מתחילים לגלות את האמת, ולראות כיצד אנחנו חיים בעולם הזה ולאן עלינו להגיע.

 

דיברנו על כל הכוחות, ה״מלאכים״, נראה שיש דברים רבים ששולטים באדם, אבל לא ברור היכן הוא נמצא, מהי הנקודה שבה האדם בעצמו יכול להכריע, לדעת לאן לנווט. כיצד הוא מזהה את הנקודה הזאת, ממה הוא מתחיל את כל העבודה?

האדם מתחיל לקרוא חומר שמסביר לו כיצד הוא מורכב, מאילו תכונות, מאילו כוחות. כיצד הוא תופס את המציאות, כיצד העולם הזה בנוי, מה הקשר בין כל החלקים שלו. אולם לא לפי מה שאנחנו יודעים מתוך המדע, כי חכמת הקבלה מגלה הרבה יותר מהמדע. כל המדעים מהווים חלק קטן מהמציאות, במישור הנמוך חכמת הקבלה מדברת על ההנהלה הכללית של כל העולמות, כולל העולם שלנו. אבל קודם כול האדם מתחיל ללמוד את הטבע. תחילה הוא רוכש השכלה, לאחר מכן מתחיל השלב השני.

אבל מתוך זה שהוא לומד את ההשכלה הכללית, על העולם הזה, העולם הבא, הנשמה, גלגולים, גילויים, הסתרה וכן הלאה, הוא כבר מתחיל להבין היכן הוא נמצא, לקראת מה הוא הולך. מתחילים ללמד אותו כמו ילד, צעד אחר צעד, כך מתקדמים.

 

כיצד האדם לומד לזהות מה באמת שייך לו, מהם הכוחות שמפעילים אותו ומה זה ״אני״? כשאדם עושה משהו רע, כיצד הוא יכול להתייחס למעשיו באופן אובייקטיבי, להבין שלא הוא הפועל, אלא יש כוח שמפעיל אותו, שהבורא הוא שגרם לכך? כיצד הוא מתחיל לזהות זאת ולהתמצא ב״מפה״ הזו של הכוחות בחייו?

כאן הוא מתחיל לשאול, לָמה?

 

הוא שואל לָמה הוא עשה משהו טוב?

הוא אינו שואל זאת, אלא ״מי עשה את זה, אני או הבורא?״ כי הוא מתקדם כדי לגלות אותו. יש לאדם את עצמו, ייתכן גם שמשפחה, עבודה וכולי, ופתאום הוא מכניס לחייו מרכיב מיוחד – הבורא. הכוח המנהל, הכוח שמזיז את הדברים. נשאלת אפוא השאלה, אם יש כוח שמנהל את הכול, ואנחנו נמצאים בעולם שלנו כמו בובות על חוטים, אז לאיזה צורך אנחנו קיימים אם הכול מכור מראש, מה יש לנו לעשות כאן? כביכול אין כלום.

אך זה לא בדיוק כך, אחרת לא היה צורך בבריאה עצמה. ישנה חשיבות רבה לכל פרט ופרט בבריאה וחכמה רבה, מפליא עד כמה החלקים קשורים זה לזה לפי חוקי הטבע. ככל שאנחנו לומדים, ובייחוד כשאנחנו חוקרים את הרקמות שלנו, את ה- DNA וכן הלאה, מפליא כיצד הכול בנוי. זה ממש עולם ומלואו, ואנחנו גילינו רק את מקצתו.

לכן אנו מגלים בכל הדברים האלה, חכמה עמוקה, כלומר יש סיבה לכך שאנו קיימים. גם אם בינתיים אנחנו מרגישים נפעלים לגמרי, הרי שזה לא נראה כך. אם נשאל אדם ברחוב, הוא לא יאמר שהוא מרגיש נפעל. כלומר האדם אינו מבין שהוא ״קשור לחוטים״ שמזיזים אותו. כלומר קודם כול עלינו לגלות את מערכת ההפעלה של אותן ״בובות על חוטים״, זה נקרא לגלות את ההנהגה וההשגחה.

כשהאדם מתחיל לגלות את הדברים, הוא בודק האם הבורא משאיר לו יכולת תנועה עצמאית, ללא ״חוט״ שמכוון אותו מצד הבורא. ואז הוא מגיע להכרה במה הוא יכול לשנות את עצמו. למעשה, הן אנחנו והן הבורא ״בעלי הבית״ ב- 100% . בתחילת הדרך האדם עדיין אינו מבין כיצד זה קורה, אבל בהדרגה הוא מתחיל להכיר בכך, שכל מה שעליו לעשות זה לשנות את איכות ההפעלה שלו. הבורא מפעיל אותו באופן שנקרא ״יצר הרע״. כך שבכל מקום, בכל מצב, ירצה לגנוב, לנצל, להרוויח, לדכא את האחר ולהתעלות מעל כולם.

כלומר האגו של האדם מופעל כל הזמן על ידי הבורא. כתוב ״בראתי יצר הרע״, הבורא כביכול מודה בזה. הוא אומר לאדם ״בראתי יצר הרע״, ואמרתי לך זאת מראש, לכן אל תבוא אליי בטענות. אבל גם ״בראתי תורה תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב״. כלומר יש אמצעי שעל ידו האדם יכול לשנות את ההנהגה של הבורא ולהופכה. הבורא עושה קלקולים, ועל האדם לבצע תיקונים, כך הוא נכנס ל״שותפות״ עם הבורא. הבורא מביא לאדם את הדברים ״שבורים״, ועם זאת נותן לו גם ספר הוראות, כוחות, הבנות, שכל מה שקלקל, האדם יכול

לתקן.

מתוך המהלך הזה, אם האדם יתקן את מה שהבורא שבר, הוא יבין את הבורא, ובכך יהיה כמוהו ויגיע לדרגה שלו, שאין טוב ממנה. הבורא רוצה שהאדם יגיע לזה, אבל בשכל, ברגש ובהבנה. אם האדם יסדר את כל הבריאה, שהבורא נותן לו בצורה ״שבורה״, הוא יהיה דומה לבורא.

 

כל מי שנמצא בדרך הרוחנית, גם תלמידים מתחילים, מגלים את העניין של הרע, את היחס הרע לזולת. מה בכל זאת האדם לוקח איתו לרוחניות, במה עליו להתמקד ולעבוד?

האדם לוקח הכול אבל באופן הפוך. עליו להפוך את כל הרצון הרע לטוב. כמו כן, בכל רגע ורגע האדם מגלה מה עליו לעשות, לכן הוא לומד תורה, הוראה. אם הוא הולך בדרך כדי להגיע להידמות לבורא, הוא מגלה שהדרך כלולה מג' קווים. מהכוח הרע ״בראתי יצר הרע״, האגו שלנו, מהכוח הטוב שנקרא ״תורה תבלין״, כוח האור, ומהעבודה ביניהם. בשילוב בין שניהם הוא בונה את הקו השלישי, האמצעי. באמצעות האור הוא מתקן את הרע, הופך אותו לטוב, משנאה לאהבה, כך הוא מתקדם בשלבים כלפי הבורא, שהוא כוח האהבה העיקרי, ״ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה״.