כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "לך לך"

(בראשית יב, א – יז, כז)

 

 

 

פרשת ״לך לך״ היא המשך ישיר לפרשת ״נוח״. בסוף פרשת ״נוח״ מדובר על כך שבני האדם לא הצליחו לבנות את ״מגדל בבל״ ולאחר מכן מדובר על לידת אברהם.

כבר בתחילת פרשת ״לך לך״ אברהם מצוּוה, ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך״ 1. הבורא בירך את אברהם ואת זרעו. אברהם מקים מזבח לבורא, לוקח את שָׂרַי אשתו, את לוט בן אחיו ואת רכושו, והולך לארץ כנען. ככתוב ״ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה״ 2.

את שָׂרַי שהייתה יפה מאוד, לקחו המצרים כאישה לפרעה. פרעה מגלה שעשה טעות גדולה ומצווה על אברהם לצאת ממצרים עם כל רכושו. אברהם חוזר לארץ כנען, אך מאחר שהרכוש שלו ושל לוט גדל מאוד, הם כבר אינם יכולים לשבת עוד יחד. הם עושים הפרדה, ״ויהי ריב בין רֹעי מקנה אברם ובין רֹעי מקנה לוט״ 3. לוט מחליט לגור בכִּכַּר הירדן, ואברהם מתיישב בארץ כנען. בהמשך הבורא מבטיח לאברהם, ״ושמתי את זרעך, כעפר הארץ: אשר אם יוכל איש, למנות את עפר הארץ גם זרעך, ימנה״. ״קום התהלך בארץ, לארכה ולרחבה כי לך, אתננה״ 4.

בסדום פורצת מלחמה בין ארבעת המלכים לחמשת המלכים, ארבעת המלכים ניצחו ולקחו את לוט בשבי. אברהם אינו מוותר ומציל את לוט ואת רכושו. בהמשך נאמר לאברהם, ״הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל, לספֹר אתם ויאמר לו, כה יהיה זרעך״ 5. בהמשך הבורא כורת ברית עם אברהם, ״ברית בין הבתרים״, שמשמעה שזרעו יהיה במעמד של גר בארץ זרה. ״ועבדו, וענו אתם ארבע מאות, שנה״ 6, ״ואחרי כן יצאו, ברכוש גדול״. 7 אברהם יזכה לכל ההצלחה.

שָׂרַי לא מצליחה ללדת, היא מציעה לאברהם לקחת את שפחתה, הגר, לאישה. הוא עושה זאת ולהגר נולד בן ושמו ישמעאל. הבורא אומר לאברהם, ששמו משתנה מאברם לאברהם, ״כי אב המון גויים נתתיך״ 8. בסוף הפרשה הבורא מורה לאברהם לשנות את שמה של שָׂרַי לשרה, ולסיום הוא מבטיח לו ששרה תלד בן. אברהם צוחק, והבורא אומר ששמו יהיה יצחק.

 

בפרשה פרטים רבים על התפתחות הכוח שנקרא ״אברהם״, מה הסיבה לכך?

הפרשה עמוסה מאוד בפרטים, אבל היא מתחילה קודם כול ב״לך לך״. על האדם ללכת, לצאת מ״בבל״ לכיוון חדש, משום שאי אפשר עוד להתקיים בתוך האגו, מגדל בבל נחרב, וכולם נמצאים במשבר גדול. כלומר אפשר לצאת מהמשבר רק כשמתעלים מעל האגו, המאופיין בתחרות, בכל מה שמאפיין את העולם שלנו כיום. עלינו לצאת מהרצון לקבל, ולבנות יחס אחר בתכלית לחיים. רק אז יראה האדם את החיים באופן שונה, כלומר ירכוש את תכונת ההשפעה. כאשר האדם יבנה מערכת יחסים אחרת הוא ירגיש בה את נוכחות הבורא, כי הוא יעלה מהדרגה הארצית לדרגה הרוחנית.

זה המעבר שעומד לפני אברהם, ועליו לעשותו לפי הציווי ״לך לך״. לאן? למקום שהבורא יגיד לו, לפי הרצון להשפיע שירגיש אברהם. כלומר האדם שנקרא ״אברהם״, שבו קיים הכוח שדוחף אותו, שמושך אותו קדימה, מרגיש שעליו ללכת קדימה לקראת עולם חדש. כי העולם שהוא מרגיש בתוך תכונת הקבלה האגואיסטית שלו הוא צר ונורא, והוא אינו מסוגל להישאר בו. לכן הוא לוקח איתו את כל התכונות שאיתן הוא יכול לעלות לדרגה הבאה, למדרגה הרוחנית הבאה, ובמקום להיות בכוונה על מנת לקבל, הוא עובר לכוונה על מנת להשפיע.

כלומר במקום להיות ביחס של שנאה לאחרים, כמו השנאה שהתפרצה בבבל, עליו להיות באהבה, ב״ואהבת לרעך כמוך״, כמו תכונת אברהם, תכונת ה״חסד״.

כתוב שאברהם לוקח את אשתו, את לוט בן אחיו ואת כל רכושו. הכוונה היא לכל אותם הרצונות, לכל אותן התכונות שהאדם מרגיש שהוא יכול לצרף אותן, כדי להתקדם קדימה לקראת התיקון, לקראת רכישת הנשמה. ״נשמה״ נקראת ״חלק א-לוה ממעל״ 9, רצון להשפיע. אברהם בונה את תכונת ההשפעה שלו, וכך במקום לראות את העולם ב״ספיגה״, במקום להרגיש שהוא סופג הכול לטובת עצמו, במקום כל הזמן לקבל לעצמו, כמו כל בני האדם בעולם הזה, הוא משנה את היחס שלו להשפעה. הוא אינו יכול לראות עוד את העולם הזה בצורה כזאת, שהאגו שלו מקבל, לכן אם יֵצא מעל האגו שלו, מחוצה לו, אזי יראה את המציאות שמחוץ לגוף, כלומר ברצון להשפיע. הוא יראה את העולם הרוחני, את העולם שנמצא מחוצה לנו, מחוץ לתפיסה הטבעית הרגילה שלנו.

אברהם הולך לקראת זה, לכן הוא מקריב קורבן לבורא. ״קורבן״ מהמילה ״קרוב״, כי הוא רוצה להתקרב. כשהאדם מקבץ יחד את כל אותם הרצונות, התשוקות והכוונות שאיתם הוא רוצה להתקרב ומשתדל לבצע פעולות השפעה, זה נקרא שהוא מקריב קורבן והולך קדימה. אבל כשהאדם מגיע ל״ארץ כנען״, למקום הרוחני שייצב בתוכו, הוא מרגיש שאין לו ממה להחיות את נפשו, כי הוא עדיין לא תיקן את הכלים דקבלה שלו. הוא עדיין נמצא גם ברצונות האגואיסטיים שלו הדורשים מילוי. לכן האדם נמצא בחושך, בשממה, במדבָּר, מצב זה נקרא ״רעב בארץ כנען״ 10 .

עלינו להבין שאת הדברים האלה, את המצבים האלה, אנו מרגישים ומגיעים אליהם בכוונה, כי הם אלה שדוחפים אותנו לחזור מעט לרצון לקבל, לחזור לאגו שלנו, כדי לחדש אותו ולהביא ממנו עוד חלק לרצון להשפיע. כך בעצם האגו שלנו דוחף אותנו לתיקון. לכן התורה מספרת לנו שעל אברהם לרדת למצרים. אבל כשהאדם יורד למצרים מתרחשת ״תקלה״, פתאום הוא מרגיש שאם יעבוד עם הרצון להשפיע שלו במצרים, רצון זה יכול להביא לו דווקא רווחים גדולים ברצון לקבל. זה מה שבעצם קורה לפרעה, למצרים.

 

כלומר כשנאמר ששרה הייתה יפה בעיני פרעה, הכוונה היא בפנימיות?

כן. הרצונות האגואיסטיים של האדם מרוויחים מזה, הם משתמשים בתכונות ההשפעה על מנת לקבל. כי אם אני נותן, אני משפיע, אני טוב לכולם, לכן אני מרוויח. כיום כבר יש לנו ניסיון בזה, כל הפרסום, כל החיים שלנו בנויים באופן כזה. אנחנו ממש כמו המצרים, בהתפתחות טובה כביכול.

התורה מספרת לנו על האדם שנכנס ונכלל במצב הזה, עד שהוא מתחיל לראות שהדברים האלה הם לרעתו ושיש בכך סכנה גם לאגו שלו. הוא מתחיל להרגיש שבאופן כזה הרווחים שלו אינם אמיתיים, הוא אינו יכול להצליח איתם בעולם האגואיסטי. זה נקרא שפתאום פרעה וכל המצרים מגלים שמתוך זה הם מקבלים מחלות ומכות, ומגרשים את אברהם. למצבים כאלה אנחנו קוראים ״חיל בלע ויקיאנו״ 11 . כלומר הרצון לקבל בולע את הרצון להשפיע, אך לאחר מכן הוא מבין שהוא אינו מסוגל לחיות עִמו.

זה קורה כש״ישראל״ מתקשרים לרצונות ארציים שונים, במטרה לפעול יחד איתם, אבל בפועל שני סוגי הרצונות אינם מסתדרים, כי המטרה של הרצונות הנקראים ״ישראל״ עליונה מהמטרה של הרצונות הארציים. המטרה של האחרונים היא ליהנות בתוך הרצון לקבל, בתוך התכונות האגואיסטיות שלהם, ולכן הם חושבים שיוכלו להצליח יחד עם ״ישראל״. לאחר מכן מתוך ההתכללות עם ״ישראל״ הם מגלים שהמטרה שלהם ארצית ופשוטה, ואילו המטרה של ״ישראל״ דווקא הפוכה, לקחת את הדברים למדרגה גבוהה יותר, והם מרגישים זאת כ״מכה״, כמו מחלה. לכן הם כביכול מתרחקים, כמו פרעה שמחזיר לאברהם את שָׂרַי, ואומר לבני ישראל לעזוב את מצרים.

לפיכך, כל זמן ש״פרעה״ נהנה, כלומר כל עוד האגו שלנו נהנה מצורת ההשפעה, כי בצורה כזאת הוא יכול לקנות הרבה יותר, הכול בסדר. אבל כשהוא מתחיל לראות שישנה אפשרות נוספת, והיא להמשיך רק להשפעה, את זה הוא אינו רוצה. לכן הוא חייב להיפטר מכל צורת ההשפעה שקנה מאברהם, הוא שולח אותם ונשאר כמו שהוא. כזה הוא האגו שלנו, הוא אינו מסכים. בינתיים אברהם ובית אברהם נכללים מהרצונות לקבל האלה, מהמצרים, ולכן כשאברהם יוצא ממצרים הוא יוצא בכל זאת עם רכוש וחוזר לארץ כנען.

אברהם כביכול חוזר לאותו מדבָּר, אך כעת הוא כבר יכול לחיות בו, הן משום שהייתה מריבה בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, והן משום שאברהם ״ניקה״ את עצמו על ידי כך שהיה במצרים. הוא לקח משם רצונות נוספים וליבן אותם, תיקן אותם לכוונה על מנת להשפיע. לכן הכוח הזה באדם נעשה גדול יותר, וכנגד זה הוא כבר רואה שלוֹט, על אף שהוא בן אחיו, לא הולך יחד איתו. ״לוט״ מהמילה ״קללה״, ולכן הם חייבים להיפרד. אברהם אומר, ״אם אתה ימינה, אני שמאלה. אם אתה שמאלה, אני ימינה, תבחר, כי עלינו להיפרד״, וכך הם נפרדים. לוט יורד למקום ששם עובדים עבודה זרה, כלומר פונה לרצונות באדם שהוא אינו מסוגל להסתדר איתם, ולכן הוא בעצם מוריד אותם בחשיבות. כי האדם מטפל רק ברצונות שבאמצעותם הוא יכול להתקרב יותר ויותר לכוונה על מנת להשפיע, לרוחניות.

התורה מראה לנו את העולם הפנימי שלנו, את כל הכוחות שנמצאים בנו, וכיצד אנחנו מבררים אותם בהדרגה. כיצד אנחנו מתקנים רק את החלקים שאנו יכולים לעבוד עִמם, ואילו את אלו שאיננו יכולים לעבוד עִמם אנו מורידים, כלומר לא עובדים איתם. הם כביכול נמצאים בהמתנה עד שפתאום אנחנו מגלים כוחות חדשים, כוחות דהשפעה, ואז כנגדם מתעוררים מיד אותם כוחות דקבלה. כי אנחנו כבר יכולים לתקן אותם, לצרף אותם, ולעשות עִמם השפעה.

לכן לאחר שאברהם ולוט נפרדים, לוט כביכול נכלל באותם עסקים עם המלכים שהיו במלחמה בסדום. הם תפסו את לוט ולקחו אותו בשבי, ״שבי״ הכוונה לרצונות האגואיסטיים. לוט לא היה נקי בהשפעה ולכן אברהם נפרד ממנו, כלומר תכונה זו נכללת לגמרי בתכונת הקבלה, תחת המלכים האלה. ״מלכים״ מהמילה ״מלכות״, שם הרצון לקבל ״בוער״.

אברהם רואה שהוא יכול להציל את התכונה שנקראת ״לוט״, ולהעלות אותה למעלה לכיוון ההשפעה. לכן, הוא נכנס למלחמה עם הרצונות האגואיסטיים, ומציל את תכונת ״לוט״, שכן היא בכל זאת מבית אברהם. כלומר יש ברצון הזה תכונה שיכולים לתקן, שהגיע זמן תיקונה.

התורה מראה לאדם כל הזמן, בסדר של סיבה ומסובב, כיצד הוא מתקן את עצמו בתוכו, כיצד הוא בא כל פעם מתכונת ״אברהם״ ומתקן את התכונות, את הרצונות, את המחשבות, את הכוונות, עד שהוא מעצב את עצמו בכל העוצמה.

לאחר שאברהם ניצל את כל המלכים והציל את לוט, הוא מגיע שוב למצב של ״זיווג״ עם הבורא. הבורא מתגלה אליו ואומר לו, ״אל תדאג, אתה הולך בדרך הנכונה. תמשיך באופן זה, ואני אספק לך את כל הכוחות כדי לנצל את כל האויבים והשונאים הפנימיים שלך, אעשה ממך איש גדול״. האדם מרגיש שדבריו של הבורא מכוונים אליו. כלומר אותה תכונת השפעה תנצל את כל הרצונות לקבל שבתוך האדם, תנצח אותם, ותלווה אותם לדבקות עם הבורא, על ידי אותה שאלה ששאל אברהם, ״במה אדע כי ארשנה״ 12 . כי ״אברהם״ הוא תכונת ההשפעה,

אין לו כוחות, הוא אינו יכול לעבוד עם התכונה הזאת, לתת מכות, לנצל, לבצע משהו. התכונה הזאת קלה וקלושה מאוד. לכן כל הזמן עליו לרכוש תחתיו, להעמיד תחתיו את האגו, את הרצונות לקבל, כדי לתקן אותם. ובאופן שהוא מתקן אותם, הם כבר עוזרים לו לעשות מלחמה עם הרצונות לקבל הגדולים יותר. וכך בתיקון, מהקל אל הכבד, האדם כל הזמן הולך ומתקן את האגו שלו בדרגות יותר ויותר נמוכות, כלומר מאגו יותר ויותר גדול.

עד שתכונת ההשפעה של אברהם מגיעה לדרגה, שבה הוא כבר מסוגל לעבוד עם הרצון לקבל, באופן שהוא יכול להוליד דרגה חדשה. זה נקרא ״להוליד בן״. עד כה הייתה לו כביכול בעיה, כי הרצון להשפיע אינו מיועד לבנות משהו, הוא קטן וחלש.

 

״להוליד״ זו בעצם ההמשכיות?

כן, לעצב את הרצון לקבל, שתהיה לו צורה בכוונה על מנת להשפיע. הרצון לקבל אינו שייך לתכונת אברהם. התכונה של אברהם היא ״חסד״, נקייה מהכול. לכן יש לצרף לרצון להשפיע הזה, דֵי רצון לקבל, כך שיחד, בשילוב של שניהם, בפְנים יהיה רצון לקבל בצורת בשר, ומבחוץ תהיה לו צורה כמו רצון להשפיע. זה נקרא ״דמות האדם״, הדומה לבורא.

לאחר שהאדם עובר את כל השלבים של אברהם, הוא מגיע למצב שיש לו דֵי רצון לקבל, וכעת הוא מתחיל לחשוב, ״למה עדיין איני מסוגל להוליד, מדוע אין לי המשך מהעבודה, כך שבאמת אוכל לעשות מעשה השפעה?״ זה נקרא ״להוליד בן״.

האדם אינו מסוגל לעשות זאת בבת אחת. לפני ״שָׂרַי״ עליו לקחת רצון לקבל שאינו גדול ועוצמתי כל כך שנקרא ״הגר״. הוא בעצם מנקה את עצמו כל הזמן; כשהוא נמצא בכלים שבהם הוא מבדיל, הוא מברר עם אילו כלים אפשר לעבוד ועם אילו כלים אי אפשר לעבוד. ״הגר״ הוא חלק משָׂרַי, רצון שאיתו בינתיים אפשר לעבוד. זאת, על אף שיוצאת ממנו ״קליפת ימין״, ישמעאל, חלק מאברהם, שאיתו אי אפשר לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, כי הוא שייך להשפעה. אף על פי שאברהם אוהב ומכבד את ״ישמעאל״, ולמרות שזה רצון להשפיע ביסודו, אי אפשר לעבוד עִמו בהשפעה, כי חייבים לצרף אליו כלים דקבלה, וזה בלתי אפשרי. אלה כלים שגם כנגדם תצא אחר כך מיצחק ״קליפת שמאל״ הנקראת ״עֵשָׂו״.

לכן בהמשך על האדם להיפרד מ״הגר״ ו״ישמעאל״, אבל כתוצאה מהתיקון שהוא עושה, בזה שהוא מוליד את ״ישמעאל״, באה לו היכולת לעצב את ״הקו האמצעי״, מעצמו, הנקרא ״לידת יצחק״.

 

האם זה קורה בפרשה הבאה?

כן, זה קורה כבר בפרשה הבאה. אבל בכך שהאדם מבצע את הפעולה הזאת, הוא מעצב את עצמו באופן כזה, שהבורא כורת עִמו ברית. כלומר מהנקודה שבה החל לתקן את עצמו והלאה, הוא עומד מול כוח ההשפעה, מול הבורא, ועליו להמשיך ולגדול, להמשיך לעשות תיקונים. מהנקודה הזאת והלאה הוא כבר אינו חוזר, אלא רק ממשיך לעבר מטרת הבריאה.

כך האדם מרגיש לאחר העבודה הרבה שעשה מבבל, כולל כל התיקונים. אז, הבורא מבטיח לו, שיהיה אב לעמים גדולים 13 , שמו יהיה ״אב של העם״, ושם אשתו לא שָׂרַי אלא שרה. ספר הזוהר וחכמת הקבלה מסבירים, ששמות הם צורת ביטוי של אדם הדומה לבורא. אם הוא משתנה בצורתו כלפי הבורא, אזי הוא משנה את שמו. ״מקום״ נקרא ״מדרגה״, ככל שהאדם מתקדם בסולם המדרגות, גם השם שלו משתנה בהתאם. למשל ״אברהם״ שבינתיים נקרא ״אברם״, לאחר מכן הוא נמצא ביצחק, ביעקב וכן הלאה.

מתחילתה של הפרשה ועד סופה, לאברהם, שיצא מבבל, הייתה תכונה קלושה בלבד של השפעה, והוא מגיע למצב שבו הוא רכש רצון לקבל רב והוא יכול לעצב את עצמו בַּיִיחוד הראשון עם הבורא, שעושה עִמו ברית.

אדם לוקח מכל התכונות שלו, מכל הרצונות שלו, מכל מה שרק אפשר כדי לעצב את עצמו כל פעם, בהדרגה, להיות דומה לבורא בכוונה על מנת להשפיע, עד שהוא מגיע לעיצוב הראשון. העיצוב הראשון הוא ביצחק, ככתוב, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ 14 .

 

מדובר על אברהם כעל כוח, כעל אחת מנקודות המפתח בהתפתחות חכמת הקבלה והאנושות בכלל. תמיד מדברים על אדם הראשון, אברהם, משה, רבי שמעון, האר״י ובעל הסולם.

מדובר בגלגול של אותה נשמה.

 

כולנו אותה נשמה?

לא, אבל כולנו שייכים לכלי אחד, ל״מלכות״. הנשמה הכללית נחלקת לנשמות פרטיות. כאשר כל אחת מהן, מבצעת את התיקון שלה כלפי כל יתר הנשמות וכלפי הבורא, כדי להגיע ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״. למעשה, אותה נשמה מיוחדת, כלומר אותו חלק מיוחד בנשמה הכללית מטפל בתיקון העולם.

לכן אנחנו רואים, שאותו ״חוט אדום״ עובר בין כל האנשים שנמצאים בתהליך ההתפתחות באותו כיוון, באותו קו. כך גם כתוב בחכמת הקבלה, מאדם הראשון זה עובר דרך עשרה דורות עד לנוח, ומנוח עד אברהם. אבני הדרך בכל תהליך התפתחותה של החכמה, בהגשתה לעולם, לאנושות, הם: אדם הראשון, אברהם, משה, רשב״י, האר״י ובעל הסולם.

 

הכוח שנקרא ״אברהם״, במה הוא בא לידי ביטוי כיום באנושות? נראה שכיום האנושות קרובה יותר למגדל בבל מאשר ל״אברהם״?

לא, תמיד ישנו כוח שנמצא כנציג ומתגלה בתוך האנושות, אותו חלק שמושך את האנושות לתיקון. קודם כול עם ישראל, ואחר כך כל האנושות צריכים לצאת מ״בבל״, מה״שבירה״, מאותו חורבן, מאותו משבר שכולנו מרגישים כיום. האנושות תקועה במצב הזה ואינה יכולה להתקדם לשום כיוון.

כאן המקום להסביר שאין יותר כיוונים, אין לאן לפנות אלא רק כלפי מעלה, רק לעלות. ולעלות אפשר רק על ידי כוח ההשפעה, שמעלה אותנו מעל כוח הקבלה ומאפשר לנו להגיע למישור החדש, הנקרא ״ארץ כנען״ או ״ארץ ישראל״, ישר-אל. בסוף הדורות, כמו שכתוב, תתפשט ארץ ישראל בכל העולם. כלומר הרצון שהיה אגואיסטי, מצרַים וכל הרשעים, וכל הקלקולים שהיו בו, אותו רצון בסופו של דבר יִיתקן עד דרגת העולם העליון. זו העבודה שלנו וזה תפקידנו כלפי העולם, בהפצה ובעבודה הפנימית שלנו, כי זה תפקידם של בני אברהם.

 

עם איזו תחושה יוצא הקהל לאחר מפגש עם חכמת הקבלה?

בכל מפגש העיקרון המנחה הוא ״חנוך לנער על פי דרכו״ 15 . ״נער״ נקרא מי שעדיין אינו מכיר את השיטה ועומד להתקדם בה. לכן יש לפעול לפי דרכו, עד כמה שהוא מסוגל להבין ולהתקדם.

גם כשחווים הרגשה של אהבה או הרגשת חיבור, אם זה עובר דרך המקובלים, בכל זאת נשאר משהו באדם, כי ה״מאור המחזיר למוטב״ פועל. בסופו של דבר השימוש בשיטה, גורם לכך שהמאור יפעל. כשממשיכים למסור את השיטה ונמצאים בקשר, הפעולה ממשיכה והמאור פועל בפנים, כי ברוחניות אין משהו שמפסיק ונעלם. כלומר ניתנת שיטה לשינוי העולם, שיטה שמטרתה לקרב בין בני האדם, ונמצא בה ה״חוט״ של חכמת הקבלה, של ״המאור המחזיר למוטב״, כך שהם יכולים להמשיך את החיבור במישור שלהם, ולהצליח.

 

מה הרכוש הגדול שיוצאים איתו לאחר מפגשים כאלה?

מי שמעבירים את השיטה, נכללים מכל אותם רצונות גדולים של כל האנשים באוכלוסיות רחבות, ומצרפים אותם אליהם, כי כולנו נמצאים באותה מערכת. כך, שבכל התהליך כולם מרוויחים ומתקדמים ומקבלים כל פעם מילוי.

 

אברהם אוסף את הרצונות האלה, כי הם נותנים לו בהמשך כוחות לטפל ברצונות נוספים.

גם כשאברהם היה במצרים הוא השפיע. הוא השאיר שם את הניצוצות שלו, והניצוצות האלה פועלים. לכן, כשבני יעקב מגיעים למצרים כבר יש להם הכנה, אחרת לא הייתה שום התקשרות בין הרצונות לקבל ובין הרצונות להשפיע. כלומר העבודה נעשית באופן הדדי, חלק מהרצון להשפיע נכלל ברצון לקבל, וחלק מהרצון לקבל נכלל ברצון להשפיע. זה נקרא ״אח״פ דעליה״, כאשר מצרפים רצון מהרצון לקבל, מהאח״פ, לרצון להשפיע, ל״גלגלתא ועיניים״, כמה שיכולים, חלק מ״גלגלתא ועיניים״ חייב להיות ברצון להשפיע. על אף שאותם רצונות נמצאים בתוך הרצון להשפיע, וכביכול פועלים למען הרצון לקבל, הרצון לקבל בינתיים מתחיל להבין שהפעולות האלה הם לטובתו. אם כן, בשביל מה כל הזמן לריב בינינו, אולי כדאי ״לסחור״ בינינו, לבצע התקשרות, הרי גם על ידי התקשרות הגענו תוך עשרות שנים למצב שהעולם נעשה עגול. כאנושות עשינו קפיצת דרך גדולה מאוד. מה שאין כן אם היינו במלחמה, אף על פי שגם מלחמות הן סוג של התקשרות, אבל בצורה שנקראת ״אחור באחור״.

 

איזה כוח מקבל אדם שעובד על חיבור בין אנשים?

הוא מתחיל להרגיש את הרצונות של הקהל, מרגיש עד כמה הם מפוזרים ולא מתוקנים, עד כמה הם אינם נמצאים בחיבור. הוא נמשך לזה כי מתגלה בו אותו כוח חיבור, הכוח העליון, לכן על ידי כך שהוא מצרף אליו את הרצונות של הקהל, הוא מתחיל להיות בעצמו בעל החיסרון. זה נעשה כביכול עבורם, אבל החיסרון נכלל בו. ואז הוא מרגיש שהוא חייב יותר כוח השפעה כדי לתקן את הרצונות האלה, את אותם חסרונות שבינתיים צירף אליו ונכלל מהם. זה נקרא ש״פרעה מקרב את בני ישראל לאבינו שבשמים״ 16 . בכך שפרעה מכניס להם רצון לקבל, כלומר בתוך האדם מתגלה רצון לקבל גדול יותר, הוא נזקק לבורא, לכוח העליון, לכוח התיקון, לכוח המילוי.

 

המדרש מתאר באריכות את העובדה שאברהם היה עובד אלילים בהתחלה, ולאחר מכן שבר את כל הפסלים אצל אביו. הוא גילה פתאום את הכוח שנקרא ״אברהם״. מה הכוונה ״לגלות את אברהם״ או את המידה, התכונה הזאת שנקראת ״אברהם״?

האדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, מגלה שהיא באמת ״תורת אמת״, ״פנימיות התורה״, ״תורת אור״, כמו שמייחסים לה. חכמת הקבלה מדברת רק על תיקון, על ״ואהבת לרעך כמוך״ שהוא כלל גדול בתורה. האדם מגלה שאין יותר מתכונת ״אברהם״, מתכונת ההשפעה, תכונת ה״חסד״, כי ממנה הכול מתחיל.

עם זאת, על תכונת החסד לגדול, עליה לקבל כוחות ולהילחם נגד הרצון לקבל, לרכוש אותו ולתקן אותו. האדם שמתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, עדיין אינו יודע בשביל מה ולמה. הוא רוצה לדעת מה הטעם בחיים, בשביל מה חיים ומה מהות החיים. ואז הוא מגלה בהדרגה שבנוסף לחיים האלה, יש חיים אחרים שאליהם אנו יכולים להגיע במהלך חיינו, כמו שכתוב ״עולמך תראה בחייך״ 17 . אנחנו יכולים לגלות עולם נוסף, עולם עליון, עולם נצחי ושלם, ואז החיים והמוות לא ״לוחצים״ עלינו.

האדם שמתעלה מעל הגוף, כלומר מעל הרצון לקבל, אינו מרגיש שהוא נמצא בתוך ה״בהמה״, בתוך הגוף הזה. הוא אינו תלוי בו, גם לא בנוגע לשאלה מה משך הזמן שיחיֶה, כי הוא מתעלה לרמה אחרת של החיים, למֵמד אחר. העלייה הזאת תלויה ברכישת כוח ההשפעה, ביציאה מחוץ לגוף. כל הגוף זה רצון לקבל, ואנו מרגישים את הגוף שלנו ואת כל העולם שלנו ברצון לקבל. לכן, אם האדם יוצא ממנו החוצה כביכול, לרצון להשפיע, הוא מתחיל להרגיש את העולם החיצון, את העולם הרוחני.

לשם כך יש קבוצות שבהן מממשים את ההשפעה ההדדית, ומגיעים ״מאהבת הבריות לאהבת ה'״. אף על פי שבאהבת הבריות האדם אינו יכול לצרף אליו את כל באי העולם, כי הם עדיין לא נמצאים בזה. אבל מפני שהוא נמצא בקבוצה שבה כל אחד רוצה להגיע לאותה מטרה, על ידי הפעולות ההדדיות בין החברים הם בעצם מעוררים זה את זה, וביחד מגיעים לאותה תופעה שנקראת ״אברהם״. לכן אם האדם מגלה שכל החיים שלו והמציאות הכללית, כלומר האנושות וכל הטבע כולו, בנויים כדי להגיע לתכונת ה״חסד״, והוא קודם כול חייב

להגיע לזה, הוא מגלה בתוכו את ״תכונת אברהם״, כאותו אדם בשם ״אברהם״ מבבל שגילה את אותה מציאות.

 

מה הכוונה ״לך לך״?

אברהם הרגיש שאין דַי בכך שהוא מגלה את אותה תכונה שגילה, תכונת החסד, אלא עליו לתקן את הכול, לכן הוא מתחיל לתקן במידת יכולתו את ״בבל״. לאחר מכן הוא מתנתק מ״בבל״ כולה, כי אינו יכול להתמודד עם כל האגו שנמצא בו. הוא צריך לקחת רק חלק קטן מ״בבל״, כדי לתקן קודם את עצמו. לכן הוא לוקח רק חלק קטן ממנה ומתנתק ל״ארץ כנען״, כלומר למקום מבודד. הוא מארגן את עצמו, אבל הוא כבר אינו נקרא ״אברהם״ אלא ״בית אברהם״, ואיתו הוא כבר יכול להתחיל שוב לתקן את הדברים. לכן אברהם כביכול חוזר לאותה ״בבל״ כדי לקחת את הדברים, אבל היא כבר לא נקראת ״בבל״, אלא ״מצרים״. לאחר מכן היא תיקרא בשמות אחרים, כלומר זה אותו רצון לקבל שכל הזמן הולך ומיתקן.

 

אם כן, האם זו אותה תכונה שעלינו לגלות בתוכנו, זו התכונה הראשונה שמוציאה אותנו מתוך האגו?

נכון. קשה להעביר את הדברים באופן קל יותר, אבל בהדרגה הדברים יהיו מובנים יותר, ונרגיש שיש לפנינו דרך נפלאה. חובה עלינו לבצע אותה, כלומר לפי חוקי הטבע כולנו חייבים לעבור את הדרך הזאת.

 

מה שמאפיין את אותה נשמה גדולה שהזכרנו, החל מאדם, דרך אברהם, משה ועד בעל הסולם, זו נחיצות גדולה מאוד ואפילו חרדה קיומית לקיים את העם, לדאוג לו, להציל אותו ולתת לו את חכמת הקבלה. כיצד אדם שרק מתחיל את הלימוד, או נמצא בדרך זמן קצר, יכול לפתח את הנחיצות הזאת, את ההרגשה שהוא חייב לעשות זאת?

האדם אינו יכול, אלה דברים שמגיעים בהדרגה, לפי מידת ההשגה שלו בדרך ובמציאות כולה, ועד כמה היא גורמת לו סבל. כאשר האדם מרגיש יותר כלים דהשפעה, תכונות חסד, הוא מתחיל כבר להתכלל מצער העולם. הוא מתחיל לסבול ולרצות באמת לעזור ולגלות לאנושות, בינתיים, את האפשרות להתעלות מעל הצרות. אבל בעצם המטרה שלו אינה לפטור אותם מהצרות, כי הן באות כולן מההשגחה העליונה. הכול הוא מעשה ידי הבורא, ככתוב: ״אני הכבדתי את ליבו של פרעה״, כלומר כל הצרות באות כדי לקדם את בני האדם. כדי להזכיר

להם שהם יכולים להתקדם בדרך התורה, בדרך האור, לפני המכות. לכן אם האדם מגיע להבנה הזאת, הוא נכלל בהפצת המסר, כי הוא רואה שכך הוא יכול לקדם את העולם בדרך קלה ומהירה.

 

לסיום פרשת ״לך לך״

התורה מתחילה מכך שהאדם מבין שעליו לצאת מהמצב שבו הוא נמצא, כי אין מצב גרוע יותר ממנו. יש לפנינו עולם יפה, נצחי ושלם, אז ״לך לך״ ותצליח.