כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "שלח לך"

(במדבר יג, א – טו, מ״א)

 

 

 

פרשת "שלח לך"

"המרגלים"

מושגים

"אותיות פורחות"

סיכום

 

פרשת "שלח לך" פותחת במשה השולח שנים-עשר אנשים, את ראשי השבטים, לרַגֵּל בארץ ישראל, לראותה, ולהתכונן לכניסה אליה. המרגלים חוזרים ומתארים ארץ זבת חלב ודבש, אבל ארץ שמאוכלסת באנשים ענקיים, שבגללם יהיה בלתי אפשרי להיכנס לארץ, לכבוש אותה ולשלוט בה. בכך הם זורעים פחד בעם, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הבורא כועס על כך ורוצה להשמיד את כל העם.

משה מתפלל ומבקש רחמים על העם, ורק עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, מתים במגפה. השניים האחרים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה ממשיכים ללוות את העם. בהמשך הפרשה, בני ישראל מועדים שוב ומבקשים לברוח חזרה למצרים, אולם בסוף הם חוזרים בהם מהחלטתם. בשלב הבא בני ישראל עושים טעות נוספת; הם מנסים להילחם ולכבוש את הארץ בלי הוראה ובלי הנחיה, ועל כן הם נכשלים.

הפרשה מסתיימת בהנחיה, שעל העם לנדוד עוד ארבעים שנה במדבר, עד שכל דור המרגלים ימות במדבר, מלבד יהושע בן נון, שאמור להוביל את העם בכניסה לארץ ישראל.

 

זוהי באמת דרך ההתפתחות שלנו. אנו חייבים להתפתח מהרצון לקבל שלנו, מן האגו שלנו למצב שבו נגיע להיות עם ישראל. כולנו נהיה ישר א-ל, שרויים בתכונת הבורא, שהיא השפעה ואהבה. כולנו נחיה ב"ואהבת לרעך כמוך", באהבת הזולת, כי אין לנו ברירה אחרת.

אסור לנו לנוע על פי השכל שלנו, המכתיב לנו פעם לסגת לאחור ופעם לצעוד קדימה בדרך, אלא עלינו להילחם, תוך כדי בדיקה אם אנחנו פועלים נכון, ואם הדרך נכונה. כלומר, הפרשה מסבירה לנו שאין לנו שום אפשרות לדעת מה לעשות, ומהי נקודת ההתחלה שלנו. זו בעיה משום שהאדם רגיל ל"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", 1 כביכול עלינו להתקדם לפי מהותנו, על פי הכלים שבידינו, באמצעות השכל והרגש שלנו.

הבורא דורש מאיתנו התפתחות ועשייה כלשהי. איך נבצע זאת אם אין לנו יכולת להבחין בין הטוב לרע, אם איננו יודעים האם להתקדם קדימה במלחמה או לברוח בחזרה למצרים. אנו רואים בעינינו שבארץ ישראל נמצאים ענקים, אף על פי שלצידם יש גם פירות. אבל איננו מסוגלים לברר מי שולט שם, באילו רצונות, או מה גודלם של הרצונות.

לכן פרשת "שלח לך" פונה לאדם ומסבירה לו איך להתקדם באופן נכון. יש ציווי, שבו על האדם לבדוק את הדרך לפי שכלו, לבדוק איך הוא מתקדם ברוחניות, בהתפתחות הרוחנית. כל התורה הרי מדברת על ההתפתחות הרוחנית, איך ממצב של אגואיזם להגיע לאהבת הזולת – "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". משום כך, על האדם ללכת לפי מה שעיניו רואות ולבדוק את האגו שלו, את הרצונות הרעים שלו, עד כמה הוא שונא את הזולת, דוחה את הזולת, חושב על עצמו בלבד, מבוּדד מן האחרים, או לא מסוגל לחשוב עליהם כלל.

כנגד זאת עליו לתאר לעצמו מה זו אהבה, עד כמה היא קיימת בו כלפי הזולת, עד כמה הוא יכול לחשוב על אחרים, להתחבר איתם, כפי שהמשבר הגלובלי כיום דורש זאת מאיתנו. אנחנו מרגישים שאנו עומדים בפני המשימה הגדולה הזו, ולכן חכמת הקבלה מתגלה כדי לעזור לנו לעלות לדרגה הזאת של החיבור והאיחוד, של אהבת הזולת ממש, כי בלעדי זה לא נשרוד בעולם ההולך ומתפתח.

רק כעת הגיע הזמן שנתחיל לממש את התורה, לכן הגענו לארץ ישראל, התיישבנו כאן אחרי הגלות, אחרי כל ההכנות שעברנו במשך כל ההיסטוריה. כיום עלינו להיות כמרגלים, לברר את המשמעות של "להיות מרגל", ואת המשמעות של "ואהבת לרעך כמוך", לברר האם אנחנו מסוגלים לכך או לא, ומה עלינו לעשות לשם כך.

כשאנו מסתכלים על המצב שלנו כרגע, ועל המצב שעלינו להגיע אליו, אנחנו רואים שזה בלתי אפשרי. זו הבעיה של המרגלים, לא נאמר להם שהם צריכים לעשות זאת, אלא לבדוק ולהבין שזה בלתי אפשרי, ועם זאת לרצות את זה עד כדי כך שנרגיש שאנו חייבים להגיע לאהבת הזולת, כי זה רצון הבורא. כל ההתפתחות שלנו קדימה צריכה להיות כך.

עלינו להגיע משתי נקודות הלחץ הללו; האחת, שאנחנו לא מסוגלים, השנייה שאנחנו חייבים להגיע לאהבת הזולת, משום שבלעדיה אין לנו עתיד, חייבים להגיע לצעקה גדולה, ב-"אמונה למעלה מהדעת". ואז בא האור המחזיר למוטב, כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" כי "המאור שבה מחזירו למוטב". האור הטמון בתורה, בלימוד נכון של התורה, בפנימיות התורה, בחכמת הקבלה, מגיע ומתקן אותנו.

לכן, אין לנו צורך לברוח בחזרה למצרים, או לבכות שאנחנו לא מסוגלים, כי "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה", 2 אלא על האדם לעשות, ככתוב "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", 3 וברגע שהאדם מגיע למצב שהוא לגמרי שבור, אז כמו שכתוב "ה' יילחם לכם". 4

ולכן אין האדם צריך לצאת למלחמה ולחשוב כי ינצח בכוחותיו, כי מי הוא האדם? מצד אחד, יש לפניו אגו גדול מתפרץ, העוצר בעדו, כפי שמתוארים האנשים הגדולים החיים בארץ ישראל. 5 אלה הם הרצונות שלנו, הנמצאים לפנינו ואיננו יכולים להילחם נגדם. אנו מחויבים להגיע לעימות איתם וברור לנו שאיננו מסוגלים לעלות עליהם. ומצד אחר, עלינו להתעלות לאמונה, לכוח גדול של דרישה, עד שיבוא האור ויתקן את הרצונות הללו, מרצונות עוינים לרצונות של ארץ ישראל.

 

האדם ניצב בפני דילמה לקראת המדרגה החדשה שהוא נכנס אליה, להכין את עצמו אליה.

זה תמיד כך, בכל פעם. המלחמה הפנימית היא מלחמה ברצונות שלנו, בתכונות שלנו, כי יֶצר לב האדם רע מנעוריו. כולנו נולדנו עם אגו שמתפתח כל הזמן. ואם אנו מתקדמים לקראת העלייה הרוחנית, הוא מתפתח יותר ויותר, ככתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". 6 לכן, אין האדם יכול להילחם נגד האגו שגדל בכל פעם.

אבל אם האדם נמצא בסביבה נכונה, אם הוא מצמצם עצמו כלפיה, ומחשיב את הסובבים אותו כגדולי הדור, הוא מתחיל לקבל מסביבה זו את חשיבותה של המטרה. החברים באותה סביבה נותנים לו הרגשה שהוא מסוגל להגיע, שהוא מסוגל להתפרצות רצון כזו שתוביל לתפילה אמיתית, לשער הדמעות. מצד אחד, האדם מודע לכך שאינו מסוגל, ומצד אחר הוא יודע שהאור, שהבורא, מסוגל לעשות בו את התיקון הזה, אולם רק אם יבקש, אם המטרה תהיה חשובה לו מעל הכול. משום כך, העבודה שלנו היא יחד, בקבוצה, בסביבה נכונה, שכן רק באמצעותה אנחנו מקבלים את הכוחות ללכת בדרך הנכונה.

 

האדם חי כל חייו בסביבה מסוימת, עד אשר פתאום מופיעה בחייו חכמת הקבלה, נדרש זמן עד שיאמץ סביבה חדשה.

נכון.

 

ישנם מאבקים פנימיים רבים והתגברויות רבות, אולם זה לא תמיד מורגש כך. כלומר, האדם מרגיש מצבים שונים; מהם טובים, מהם פחות טובים ומהם מפחידים.

זה תלוי בקצב שבו האדם מתקדם, ובזמן שהוא משקיע בכך.

 

מה פירוש "מרגלים", על מי האדם מערים?

המרגלים הם של האדם. כשהוא רוצה לדעת למרות הכול כיצד להתקדם, הוא צריך לדעת כיצד לבדוק את הדרך. לאחר שהוא בודק אותה, אסור לו ללכת עם המרגלים, להיות בעדם, להקשיב למה שהם אומרים לו. זאת, משום שהוא בודק את הדרך רק באמצעות חמשת החושים האגואיסטיים שלו.

 

כלומר, לא להאמין למה שהאדם מרגיש וחושב?

ודאי שלא, איך האדם יכול להאמין? נניח שהוא נמצא במדרגה מסוימת, והוא צריך לעלות למדרגה עליונה יותר. הפער בין המדרגות הוא חיים חדשים, מוח חדש, לב חדש, איך הוא יכול לעלות ממדרגה למדרגה, כאשר אינו יודע מהי המדרגה הבאה, שהרי היא במימד אחר, מימד רוחני. במימד הזה התכונות, המחשבות שלו, הן אחרות, תפיסת המציאות שלו היא אחרת. הוא רואה את העולם באופן שונה.

 

מתי האדם מבין שהוא עלה מדרגה?

האדם מבין זאת רק אם הוא עולה אליה. השאלה היא איך הוא יכול להגיע אליה. בארץ ישראל הרצונות הם כל כך גדולים, הפירות כל כך גדולים, הכול כל כך גדול. מהנקודה שבה אנו נמצאים, אנחנו לא מסוגלים לעלות. האדם לא מסוגל לעלות בעצמו, כי את כל תיקון האגו שלו, יכול לעשות רק האור העליון שברא אותו. לכן כתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". רק באמצעות האור האדם חוזר לטוב, וכשהוא מתוקן הוא עולה למדרגה עליונה יותר.

נושא המרגלים מבלבל מאוד, מכיוון שהם לא בדעה אחת. אם האדם יודע שלכולם מילה אחת, אפילו שהם מטעים אותו, ילך אחריהם. אולם, עשרה מהם אומרים משהו אחד, ושניים מהם אומרים משהו אחר – מהי אפוא התופעה הזאת? מדובר על התכונות שבתוך האדם, שהוא עולם קטן. כל הפרשות בתורה עוסקות בנשמה של האדם, בהתפתחות שלה. בפרשה זו מתוארים המרגלים, שעשרה מהם חושבים כך, ואילו שניים מהם חושבים אחרת. אולם זה במקרה הטוב, כאשר הנשמה מתקדמת נכון, לכן עשרה הם נגד, ושניים הם בעד. 

 

אם כן, כיצד נדע למי להקשיב?

זו בעיה. האדם חייב לטעות. ככתוב, "אין אדם עושה דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". בכל צעד ושעל האדם חוטא, נופל לרע שלו, טועם את כל הרע שבו, כל חוסר ההתקדמות שלו נגרם על ידו. הוא רואה עד כמה הוא ממרר לעצמו את החיים, נדמה כאילו הוא חוזר אחורה יותר מהנקודה שבה היה קודם לכן.

זה הסימן שהוא מתקדם נכון. מכאן הוא ממשיך הלאה. כלומר, הוא חייב לעבור את כל מה שקורה בתורה, את כל הטעויות, את כל הבעיות ואת כל מה שבדרך.

 

האם אפשר לא לעשות כלום?

האדם אינו יכול להימנע מעשייה. הוא חייב לבדוק את יצר הרע שלו במלואו, ולבקש עזרה בכל פעם שהוא נתקע. אם הוא לא טועם את המר, הוא גם לא דורש את האור שיבוא ויתקן את הרע שלו. ואז האור נכנס בתוך הרע, מתקנו והוא מקבל נשמה. הרע, עם האור שתיקן אותו בפנים, ושממלא אותו, נקרא נשמה. רק כך הוא משיג את הנשמה שלו. לפני כן, עדיין אין לו נשמה.

 

וזו הכוונה "ארץ זבת חלב ודבש"? 

כן. "ארץ" הכוונה היא לרצון, רצון שהוא כולו ממש חלב ודבש. כלומר, דרגת הבינה, אור חסדים, רצון להשפיע, אור חכמה בפנים, ההשגה, קִרבה לבורא.

 

מצוין שיש בארץ את החיתי ואת היבוס, מדוע המרגלים מפרטים כל כך את כל העמים שיש בארץ?

אלה הם הרצונות שבאדם שהוא צריך לתקן. בג' קווים, צריכים לתקן אותם בשתים-עשרה הדרגות. ה-ו-י-ה בג' קווים, זה י-ה-ו-ה כפול 3.

 

הארץ נקראת גם "ארץ כנען", משה לא שלח אותם ל"ארץ ישראל".

לפני שנקראה "ארץ ישראל" היא נקראת "ארץ כנען". לפני ארץ כנען היא נקראת "מצרים", "מדבָּר". זה אותו רצון, רצון אחד, רק שהוא נקרא בכל פעם בשם אחר, בהתאם לקלקול ולתיקון שלו.

 

אם כן, "כנען" זה הרצון שמבורָר לפני שהוא הופך ל"ישראל"?

לפני שהאדם כובש את הרצון באופן הנכון הוא נקרא "ארץ כנען".

 

מהם הפירות הגדולים, הענקיים?

הפירות הם מה שהאדם מקבל כתוצאה מהעבודה שלו. זה הטעם של כוונה להשפיע שהוא מבצע, וחש ברצון לקבל שלו. אלה פירות גדולים באמת, פי תר"ך פעמים. אנחנו טועמים תענוגים משום שאנחנו מתפתחים ומבינים מה זו השגה, מה זו הרגשת הבורא ברצון מתוקן.

 

בני ישראל נמצאים עדיין ברצון לקבל ומסבירים להם על פירות שהם כבר ברצון להשפיע? איך הם יכולים להבין בכלל על מה מדובר? איך הם יכולים לדעת שזה טוב?

נכון. כשאדם נמצא לפני מדרגה שהוא עולה אליה, הוא יכול לראות את המדרגה הזאת כביכול מרחוק. בדומה למשה שראה את ארץ ישראל מהר נבו.

 

מה הכוונה שהאדם טועם את הטוב, אלא שאז זה נלקח ממנו כדי שיעלה מדרגה נוספת?

האדם מסוגל לקחת את הפירות האלה, לסחוב אותם על גבו, לקבל אותם, אבל לא לטעום מהם. עדיין אין בו את הכלי שבו יהיה מסוגל למלא את עצמו עם כל ההשגות, התענוגים והמילויים שיש ברצון לקבל בכוונה על מנת להשפיע, בנשמה המתוקנת. 

 

נשמע שזו הבטחה נהדרת, למה שמישהו בכלל ירצה לברוח מזה?

מפני שהאדם צריך לבצע לשם כך תיקונים קשים וגדולים, שאיננו מסוגל להתגבר עליהם. התשלום בעבורם הוא גדול מאוד; על האדם להילחם נגד רצונות גדולים מאוד, נגד כל העמים היושבים בארץ ישראל.

 

אבל האדם לא עושה את המלחמה בעצמו, האור עושה זאת.

לא קל להגיע להשגה הזו, להבין שלא הוא מתקן את הרצון. בני ישראל רוצים ללכת קדימה, זו הטעות, או שהם רוצים לברוח חזרה למצרים שגם זו טעות, או ללכת בעצמם לארץ ישראל שגם זו טעות.

 

אם כן, מה עושים?

צועקים, דורשים.

 

מהיכן כוח הסבל לכך שאיננו יכולים להילחם או לברוח. זו גם אינה ציפייה, יש כאן עבודה עם חברה שנותנת כוח?

נכון, מכוח הערבות. הבורא שבר את הנשמה האחת שברא לאלפי ולמיליארדי חתיכות. מלבדה לא ברא הבורא דבר. כל זאת רק כדי שנרגיש את עצמנו עצמאיים, כל אחד בחלקו שלו, על מנת שנוכל לרכוש את החלקים האחרים, ובכך להידמות לבורא. כל אחד רוכש את הנשמה הכללית הגדולה הזו, כל אחד נעשה גדול כמו הבורא, ונמצא איתו בדבקות.

כל העבודה שלנו היא לרכוש כל הזמן עוד ועוד חלקים מהנשמה שלנו, שנראית לנו לא שלנו אלא של הזולת. אנו עושים זאת בעזרת הקבוצה, כמו שכתוב, "או חברותא או מיתותא". 7 כשאנו מתחברים לקבוצה, ולקשר עם אחרים שרוצים באותה מטרה, אנחנו יוצרים יחד איחוד בינינו, שמעלֶה את חשיבות המטרה, וכך אנחנו מוכנים לדרוש אותה, אז מגיע המאור ומחזיר למוטב.

 

הבורא רוצה להשמיד את עם ישראל ומשה מתפלל על נפשם. איזה פתרון זה?

זהו המאבק המתרחש בתוך האדם. משה הוא הנקודה שמושכת את האדם קדימה, נקודת הבינה, משה זה הרעיא המהימנא, הרועה הנאמן. כלומר, האדם הולך כל הזמן באמונה, בכוח ההשפעה. אמונה היא לא אמונה עיוורת, כפי שאנו חושבים בעולם הזה, שהוא עושה מה שאומרים לו, אלא היא תכונת ההשפעה.

זוהי תכונת ההשפעה הטהורה, כשהאדם מוכן להשפיע לכולם, כמו שכתוב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, בכל מה שיש לאדם – לזה עלינו להגיע. 

משה הוא אותה הנקודה באדם, שיש בכל אחד ואחד מאיתנו, גֶן רוחני, המושך אותנו לתכונה הזאת והיא מתפתחת בנו בהדרגה ובאמצעותה אנו יכולים להגיע לארץ ישראל.

 

מדוע עשרת המרגלים מתים בסוף? 

אין הכוונה למתים וחיים במובן שלנו, אלא שהם מתבטלים מתפקידם, כי בצורה הזו, כפי שהם, אי אפשר להתקדם. אלה הן תכונות בתוך האדם; עם שתי התכונות "יהושע וכלב", האדם יכול להתקדם, מה שאין כן עם יתר התכונות. יהושע וכלב הם שני קווים, גימטריות, תכונות.