כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "נשוא"

(במדבר ד, כ״א – ז, ע״ט)

 

 

 

פרשת "נשוא"

"הסוטה"

מושגים

"מדוע באתי ואין איש"

 

 

בפרשת "נשוא" מתוארות ההכנות ליציאת בני ישראל למסע מהר סיני לארץ ישראל, רוב ההכנות מתרכזות סביב המשכן, המקדש הנייד של עם ישראל. המִפקד בשבט לוי ממשיך, מתוארת חלוקת התפקידים בין משפחות לוי, קהת, גרשון ומררי. הבורא מצווה לשלוח מחוץ למחנה את האנשים הטמאים כהכנה לחנוכת המשכן, בהמשך מסופר על מקרים שונים שבהם העם זקוק לעזרת הכוהנים והמשכן.

המקרים קשורים למעשים שליליים כמו גזלה, אדם הנשבע בשם ה' לשווא ועליו להקריב קורבן, על אישה סוטה החשודה בניאוף ומובאת אל הכהן. וכן על מקרים חיוביים כמו פרשת הנזיר, פירוט החוקים שאדם הנודר נדר מקבל על עצמו, וברכת הכוהנים, הברכה שהכוהנים מברכים בה את העם.

בסוף הפרשה מדובר על מתנות הנשיאים, ועל החגיגה הגדולה, חנוכת המשכן. הפרשה מסתיימת בהכנות המגיעות לסיומן, ועם ישראל יכול לצאת לדרך, אל ארץ ישראל.

 

התורה כולה מדברת על הנשמה שלנו, על נשמת האדם, וכיצד האדם צריך לתקן אותה. את הגוף אין מתקנים, משום שהוא בהמה ומתנהג לפי טבעו. עלינו להחזיר לעצמנו את ה"חלק א-לוה ממעל", 1 זאת הנשמה.

עושים זאת כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". כשאנחנו מתחילים להתקשר לזולת לפי התנאי "ואהבת לרעך כמוך", אנו מוצאים עד כמה הפעולה הזו דוחה אותנו, ואיננו רוצים לראות את הזולת בכלל, אלא כדי לנצל אותו לטובת עצמנו.

זה הטבע שלנו, ועל כך הבורא אומר, "בראתי יצר רע". אלא שככל שאנחנו לומדים ומשתדלים להתקרב זה לזה, ורואים עד כמה זה בלתי אפשרי, אנחנו מתחילים להרגיש את הטבע שלנו כרע, כיצר, כרצון הרע. לכן, אנו זקוקים לאמצעי. האמצעי הוא האור המחזיר למוטב.

כאשר האדם לומד את חכמת הקבלה בקבוצה מתאימה, היינו עם אנשים הרוצים גם הם להגיע לאותה תוצאה, להגיע ליצר הטוב, לגילוי הבורא, להשתנות, להשתפר, הוא מגלה בתוכו עולם ומלואו. הוא מגלה שכבות, מדרגות וחלקים שונים שיש בו. כי הכוהנים, הלוויים, ישראל, כל העולם, דומם, צומח, חי ומְדָבֵּר, כל אלה נמצאים בתוך הרצון שלו, בתוך היצר הרע.

התורה מספרת לנו באיזה אופן, באיזה הקשר, באיזה סדר אנו יכולים להתחיל לתקן את יצר הרע ליצר הטוב. זה כל מה שעלינו לעשות בעולם הזה ובכלל. התורה מלמדת איך משתמשים במאור המחזיר למוטב; אילו חלקים של יצר הרע, בתוך האדם, רצוי שיטופלו ראשונים ואילו לאחר מכן. בדומה, לרופאים שאומרים לחולה, קודם נטפל בדבר אחד ואחר כך בדבר אחר.

אם לחולה ישנה בעיה עם הלב, זו הבעיה החשובה ביותר גם אם החולה אומר, "לא, יש לי פצע ברגל". הרופאים אומרים, "חכה, לזה נגיע, זה לא הדבר הקריטי ביותר, לא זו הבעיה". כך גם כאן.

התורה מורה לנו איך לברר כל פרט ופרט, באיזה אופן לתקנו, באיזה אופן לקשור את הפרטים המתוקנים, איך להיבדל לעת עתה מהרצונות שאי אפשר לתקנם, משום שהם גדולים מדי ועלינו להסתירם בינתיים. האדם מתקדם לקראת חיבור עם האחרים כדי לגלות את הכלי של הנשמה, שם הוא מגלה את האור העליון, הבורא, שנקרא "בוא וראה". הוא מגלה זאת בהדרגה, בזה אחר זה, בדרך של סיבה ומסובב.

בפרשה הקודמת דובר על חלוקת הרצון הכללי של האדם לשבטים, כוהנים, לויים וישראל. מי הם הכוהנים, מה תפקידם בקרב העם, איך העם צריך להתחלק לי"ב שבטים, למה זה י"ב ג' קווים וה-ו-י-ה, ג' כפול ה-ו-י-ה, הן ארבע אותיות, הן שנים-עשר חלקים ברצון לקבל.

כאן, אנחנו מדברים כבר על השלב הבא בתיקון הנשמה. באדם הרוצה לתקן אותה, לגדל אותה, כי היא "חלק א-לוה ממעל". הבורא הוא כולו טוב ומיטיב, ואדם הרוצה לעבוד עם היצר הטוב ולא עם היצר הרע, עושה זאת על ידי שהוא רוכש את יצר הטוב, את צורת הבורא, הנקראת "בוא וראה".

הפרשה מתארת כיצד עושים זאת. עניין המשכן שבפרשה, הוא משהו קסום מאוד ולא ידוע. המשכן הוא מקום מיוחד בתוך הרצון לקבל שלנו. אין שום דבר מלבד הרצון, כל הבריאה היא רצון, ובתוך הרצון שלנו יש מקום מסוים שבו אנו מחוברים עם האור העליון. אנו מביאים לשם את הרצונות שלנו, כמו שהולכים לטיפול אצל רופא, זה נקרא "הרופא לשבורי לב", 2 ומתקנים אותם. המשכן הוא המקום לתיקון הרצונות שלנו, הוא המקום המרכזי העיקרי.

 

האם כל אחד מאיתנו עושה זאת בנפרד עם עצמו?

כל אדם בתוך עצמו צריך לעשות כן. לכן כל העבודה שלנו היא בעיקר עבודת הקורבנות. לפני כן אנו עושים את הבירורים: מה כשר ומה לא כשר, איך אפשר לעשות זאת, מי בתוך האדם הוא לוי, כהן, ישראל, אומות העולם, קליפות, דומם, צומח, חי, מְדָבֵּר. איך למיין את הרצונות שבאדם, איך לסדר אותם. בסיום כל הבירורים האלה האדם מביא קורבן. קורבן מלשון קרוב, על ידי כך שהאדם מתקן את הרצון לקבל שלו על המשכן, שם נמצאת נקודת ההתקרבות שלו לבורא.

זו עבודה קדושה מאוד, משום שהכוהנים הם תכונת ההשפעה הטהורה שבאדם. הכהן הגדול הוא ג"ר, כלומר הראש של כל התכונה הזאת שבאדם. דווקא הכוח הזה שבאדם הנקרא "כהן", הוא זה שמסוגל לתקן את כל השכבות של הרצון לקבל הנמוכות ממנו. לכן מצוין מה לעשות עם חלקי הרצון לקבל, שהם כמו אישה לא מתוקנת, או גבר לא מתוקן, או כל מיני בעיות אחרות שמתעוררות באדם בתהליך התיקון.

כל ההליכה שלנו בדרך התיקון היא כמו מִדְבָּר. אנחנו מגלים את יצר הרע שלנו, שהוא כולו רצון אגואיסטי. אנחנו לא מסוגלים להוציא ממנו שום רוח חיים, לכן אנו מרגישים בו במדבר. לפיכך, כולנו ניזונים מהאור מלמעלה, הנקרא מ"ן מן השמים, וכך אנו מתקדמים בתהליך.

 

ידוע שהמדבר הוא שלב קצר בתהליך, גם לפי הסיפור ההיסטורי, אם כן מדוע שהינו בו זמן רב? כתוב שבשלושה ימים יכולנו לעבור את כל המדבר, אולם היינו בו ארבעים שנה.

מדובר בשלושה ימים, עד שהאדם משיג ג' קווים. ארבעים שנה זו כל ההשתתפות של המלכות בבינה, הנקראת "דרגת ארבעים". זה לא ארבעים שנה. בתורה אין הכוונה לשנים כמו אצלנו, אלא זו דרגה. ברצון לקבל, האדם מגיע למצב שנקרא בינה, עולה לדרגת תכונת ההשפעה וכולו נמצא ברצון להשפיע. אף על פי שבתוכו בוער הרצון לקבל שלו שעדיין לא תיקן. הוא מקפיא אותו, מצמצם אותו, מחזיק אותו בוער בפנים. יש לו מין קופסה כמו הר געש, שהוא סוגר אותה בכיפה מלמעלה, ואילו הוא נמצא למעלה מזה. הוא שולט על כל הרצונות האגואיסטיים שלו, זה נקרא שעלה לדרגת בינה והוא מוכן להיכנס לארץ ישראל.

לעלות מעל כל "הר הגעש", פירושו לעלות מעל הרצונות הגדולים, מעל כל הכלים הגדולים שהוצאנו ממצרים. בכל פעם היינו צריכים לגלות את הרע במדבר, זה נקרא שחטאנו במדבר על כל צעד ושעל. בכל התהליך הזה, שבו טעינו, ושוב חטאנו, ושוב עשינו משהו רע, האחד לא היה בסדר ואחר כך האחר לא היה בסדר, ומשה ואהרון לכאורה מטפלים בכל הדברים האלה.

כלומר, האדם מגלה בתוכו את כל הרצונות והמחשבות המקולקלים, גם במוח וגם בלב, ונמצא כל הזמן בתהליך של איתור פעולות ומאמצים שונים בהתקשרות לסביבה, לקבוצה שהוא נמצא בה, לאור העליון, לבורא. זאת, כדי לברר איך הוא מתקשר לגורמים חיצוניים ממנו ומקרב אותם, ועל ידם יתקדש.

כל הזמן מדברים על כך שהדבר היחידי שיש לתקן הוא את הקשר בינינו, אולם כל מה שמתואר כאן לכאורה הוא בכלל משהו פנימי. נניח שיסתיימו ההכנות, יעשו חגיגה, ואפשר יהיה לצאת לדרך, האם מדובר על האדם שעושה זאת עם עצמו? האדם סיים את ההכנות שלו עם כל הרצונות, עשה בהם סדר, מיון, אלה לכאן ואלה לכאן. הוא כבר נמצא עם כלי הזין שלו ויכול לצאת לדרך, לגלות את הרצונות החדשים, שיורו לו כיצד ללכת במדבָּר.

 

עם מי האדם הולך, עם האנשים שאיתו?

האדם הולך עם הרצונות שלו שכבר מוכנים לתהליך הזה. כלומר, כהן, לוי, ישראל, שבטים, כל החלוקה שנעשתה בפרשה הקודמת. אחרי שהוא טיפל בכל הרצונות שלו, הוא יוצא איתם לדרך. כלומר, האדם מוכן להתקדם לקראת ארץ ישראל עם כל הרצונות שהקפיא, לקראת דרגת הבינה. הוא בכל זאת לוקח את הרצונות האלה, עם כולם, עם הנשים והטף וגם עם כל הגברים.

 

נשים וטף במישור הפנימי?

ודאי שגם הם פנימיים, גם החיות, כל מה שיש לאדם, כל הרצונות שלו, שהם כל העולם הפנימי שלו. מכאן הוא מתקדם כולו להשפעה, למידת הא-לוהים הנקראת בינה.

 

מהי מידת התלות, למשל אם חבר כבר נמצא שם ואני עדיין לא, האם אני מעכב אותו?

אין זה שייך לחבר. העבודה של האדם היא פנימית, שלו לבד. חבריו יכולים לעזור לו רק באופן חיצוני: לעורר בו את חשיבות המטרה להגיע לארץ ישראל, להיות כולו במצב של ישר-א-ל, שכּל הרצונות שלו יהיו בכוונה על מנת להשפיע, שיתקן את כל יצר הרע שלו ליצר הטוב. הם יכולים להעלות את חשיבות המטרה וכך לעזור לו, כביכול בעקיפין, להתעורר ולקבל כוחות.

 

חלק מהבירורים שאנו עושים עם עצמנו, הם מול החברים?

כל הבירורים נעשים בתוך האדם בלבד. העבודה היא עבודה פרטית, ואחרים אפילו אינם יודעים איזו עבודה הוא עושה.

 

מה זה אנשים טמאים? אישה סוטה?

יש לאדם רצונות כאלה לכן הוא מגלה אותם. התורה מדברת על פנימיות האדם, על מה שיש בתוכנו. היא פותחת לנו את הפנימיות שלנו ומסבירה מה יש לנו בפנים: רצונות, תכונות ומחשבות, ואיך לעבוד עם כל ה"אני" שלנו. כי את כל התכונות והרצונות האלה האדם צריך להביא להזדהות עם הבורא, כמו שכתוב "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". אין מדובר על כך שנעלה מעל לירח, אלא שנגיע להתעלות רוחנית, להתעלות פנימית, מהתכונות שלנו.

 

גם את המחשבות שולחים לי, האם הבורא הוא זה ששולח לי?

הכול שולחים לאדם. הבורא אומר, "בראתי יצר רע", על כן אין לנו מה לדאוג, "זה עליו". על האדם רק לבקש שיבוא המאור המחזיר למוטב ויהפוך את יצר הרע ליצר הטוב. זו כל העבודה שלנו, כל החיים שלנו הם לשם כך.

 

אם, למשל, אדם מגלה בתוכו את התכונה, את הרצון הנקרא "אישה סוטה". מה המשמעות בכך שהוא מביא אותה אל הכהן, מהי הפעולה שהוא עושה?

הכוונה במה הוא מקדש, מתקן את הרצון הנקרא "אישה סוטה". אישה סוטה זה רצון לקבל שלא רוצה לעבוד בכוונה על מנת להשפיע, אלא בכוונה על מנת לקבל. זה רצון שרוצה למשוך את אור החכמה מלמעלה למטה, במקום מלמטה למעלה. כלומר, אינו רוצה לעבוד בהשפעה, באהבת הזולת, אלא לעצמו, זה רצון לקבל אגואיסטי בדרגת אישה.

יש בעל ויש אישה ויש אומות העולם, הכול נמצא בתוך האדם. הרצון העיקרי של האדם מתגלה פתאום כרצון שהוא רוצה לעצמו בלבד, ואין לו בכלל מטרה להגיע לקרבה עם הבורא, עם הזולת, להשפעה. כשהאדם מגלה שהוא כזה ושזה מפריע לו להתקדם, הוא מגלה זאת כאישה סוטה.

הכול נמצא בעולם הפנימי שלנו, הן הגברים והן הנשים, כולם הרצונות שלנו. אישה נושאת יותר חיסרון. ואילו הגבר מכוון יותר למסכים, לכוח ההתגברות. לאמִיתו של דבר, כשהאדם מגלה את ההבחנות הללו בפנימיות שלו, אין לו שום בעיה כמו בעולם הזה. כי מדובר רק ברצונות שלו, ואין זה חשוב כיצד הם נקראים: אישה, גבר, כהן, לוי, ישראל, אומות העולם או דומם, צומח, חי, מדבֵּר. את כל אלו צריך לסדר לפי רמות, לפי תכונות, ולראות מה לעשות לפי התורה, הנקראת הוראה, מה יש לתקן בפנימיות עכשיו.

 

ובחיי היום יום, בחוץ, אין לזה שום קשר ליחסים בין אנשים?

אין לזה שום קשר. אדם יכול להיפגש עם אדם ברחוב שייראה לו רשע או טיפש, או אדם חכם, או צדיק גמור מל"ו צדיקים, אבל אי אפשר באמת לזהות את הפנימיות שלו, משום שיכול להיות שאין זה אלא משחק.

 

יש תמיד נטייה לייחס את המקורות למוסר, להתנהגות טובה או לא טובה וכולי?

נכון. לכן, כל אחד מפרש את התורה. גם אומות העולם קיבלו אותה ואנו רואים מה עשו ממנה. אנחנו לא אחראים.