כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בהעלותך"

(במדבר ח, א – יב, י״ז)

 

 

 

פרשת "בהעלותך"

מושגים

סיכום

"וימתקו מים"

 

פרשת "בהעלותך" מתרחשת שנה אחרי קבלת התורה. עם ישראל נערך למסע. מקיים טקס מיוחד לחנוכת המזבח. בפרשה מפורטים החוקים בנוגע להקרבת קורבן פסח שני, למי שהיו בדרך רחוקה ולא הצליחו להשתתף בפסח. מסופר על המשכן, שדרך קבע היה שורה עליו ענן, שסימן לבני ישראל מתי לקום ולנסוע ומתי להתיישב במקומם. מסופר גם על שתי חצוצרות כסף ששימשו לכנס את העם בעיתות מלחמה, בעת הקרבת קורבנות, בשבתות, בחגים ובמועדים.

לקראת סוף הפרשה יש אירועים אחדים המצביעים על התגברות האגו. הרשעים שבעם מתלוננים על משה ועל הבורא, ואז נשלחת אש שורפת אל הרשעים שבקצה המחנה. האספסוף, קבוצת גֵרים שהצטרפה לבני ישראל ביציאה ממצרים, מתלוננים על כך שאין להם תנאים טובים, והבורא ממטיר שֹלָוים על המחנה, כל מי שהתנפל על השֹלָוים בתאווה גדולה מצא את מותו. על כן, נקרא המקום "קברות התאווה".

בסיום הפרשה מסופר על מרים, אחותם של משה ואהרון, המדברת לשון הרע על משה. היא אומרת לאהרון, "הבורא מתגלה גם אליי וגם אליך, אז מדוע משה הוא המנהיג, מדוע שומעים רק לו?" על כך היא נענשת בצרעת, והעם ממתין שבעה ימים עד לחזרתה.

 

כל האירועים הם מצבים רוחניים פנימיים שבתוך האדם. אנו מדברים רק על האדם. כל אדם צריך לתקן את עצמו ולהביא את עצמו להשתוות הצורה עם הבורא, כמו שכתוב, "שובו בני ישראל עד ה' א-לוהיך". מדובר על התיקון בלבד. אין מדובר על כך שצריך לעבור את המדבר ולהגיע לירדן, ומעבר הירדן להגיע לארץ ישראל, אלא בעלייה, "בהעלותך", כשאנחנו עולים.

עולים, הכוונה היא בונים את הנשמה. כל אחד ואחד בונה את הנשמה. אדם בונה את הנשמה שלו, הנקראת "חלק א-לוה ממעל", בהדרגה. האדם מתחיל בעבודה הרוחנית שלו, ורוצה לבנות את עצמו ולהגיע להשפעה ואהבה, לאהבת הזולת, לחיבור עם כולם. זאת, משום שבמעשים אלו, הוא ידמה לבורא, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", מאהבת הבריות לאהבת ה'.

אנחנו מגיעים לאהבה, שכל כך שנואה עלינו, בשלבים, משום שכולנו הפוכים ממנה לגמרי. אלו השלבים המתוארים גם בכל הפרשיות. מלכתחילה, כל התורה מדברת על כך שהאדם מקבל את הניצוץ שנקרא "הנקודה שבלב", ועם הניצוץ הזה הוא מתחיל לתקן את עצמו. היא מתארת את הדרך שהאדם עובר עד גמר התיקון, עד מה שנקרא "לעיני כל ישראל", עד סוף התורה.

לכן, אדם שמתחיל לעבוד ולתקן את עצמו, מגלה בתוכו מיד בעיות שונות. כמו שכתוב בפרשה, ששנה אחרי כל ההכנות, משהתחילו בני ישראל לנוע, התחילו גם להתגלות הבעיות בתוך המחנה. האדם מתחיל לגלות את הבעיות רק לאחר כל ההכנות שלו, לאחר שנדמה לו שהוא כבר מוכן לעלייה הרוחנית. הוא מתחיל לגלות הפרעות רבות, כרצונות וכמחשבות שבו, שאינן בעד העלייה הרוחנית.

כל ההפרעות המתגלות הן דווקא אותם הגילויים של הרצונות, של המחשבות, המוח והלב שלנו, שאותם עלינו לתקן. דווקא על ידי התיקון שלהם אנחנו עולים. לכן, אין לראות בהם הפרעות של ממש, אלא אמצעי לעלייה, קרש קפיצה.

מתוך הבעיות שמתגלות, סוגי רצונות אחדים בתוך האדם, שכבות הרצון, נחשפים. משום שהרצון הכללי שלנו מחולק לשכבות רבות, לכן אין זה פלא שפתאום מתגלים האנשים, כלומר הרצונות האלה בתוכנו. כלל ישראל נקרא "אדם", הכולל הכול, גם את אומות העולם שבאדם. אולם "ישראל" הם אותם הרצונות שלעת עתה האדם מתקדם איתם, ואילו את "אומות העולם" שבו הוא מקפיא, כדי לא להתעסק איתם.

האדם רוצה ללכת רק עם הרצונות שאפשר להתקדם איתם למעלה, לרוחניות, אולם גם בהם הוא מגלה שאין זה קל. ישנם רצונות שלא קידשו את עצמם, ולכך נועד פסח שני. כל מי שלא הספיקו לכאורה ביציאת מצרים, יכולים כעת לתקן, ולכן הוא מקדש אותם שוב. "מקדש", הכוונה היא שהוא מביא את הרצונות לתכונת ההשפעה, שזה נקרא "קודש", השפעה, אהבת הזולת.

יש ללמוד כיצד למיין את הרצונות המוכנים להיתקן באדם ואת אלו שאינם מוכנים, כך גם בנוגע למחשבות, לעבודה באוהל מועד ולעבודה במשכן, שהן עבודות בירור ותיקון. עבודת הקורבנות או כל המצוות הקשורות לקורבנות, הן החשובות ביותר. משום שיש בהן הנחיה כיצד להבדיל כל רצון ורצון מיתר הרצונות, איך לעבד אותו, להבין אותו, מה הוא, עד כמה ראוי או לא ראוי להתקדם על ידו הלאה.

אין לאדם כל אפשרות לעלות, להתקדם יותר, אלא רק בהפיכת הרצונות האגואיסטיים שלו לרצונות השפעה ואהבה. בתהליך זה יש תמיד בעיות, כמו צרעת ומגפה, כפי שמתואר בפרשה המקרה של מרים, אוכלי הבשר ועוד, משום שהרצון שלנו מחולק ל: דומם, צומח, חי ומדבֵּר. מדבר הכוונה לסוגים שונים של בני אדם שהתורה מזכירה: כהן, לוי וישראל. כאן אנחנו מגלים שיש גם זרים, גֵרים, ערב רב ועוד סוגים שונים, שלכאורה אינם שייכים, שהצטרפו לישראל.

המיון, הבירור, לא נעשה בבת אחת ביציאת מצרים, אלא גם לאחר מכן כשהתברר שיש לתקן עוד ועוד. האדם צריך להבדיל את החלק המתקדש שבו מהרצונות שהוא מקפיא בינתיים. חלק מהרצונות ניתנים לתיקון ובאמצעותם אפשר להתקדש, להתקדם. איתם האדם כבר יכול לעשות מעשה השפעה, להתקדם בסולם העלייה, "בהעלותך", ואילו עם חלק מהרצונות אי אפשר לעשות זאת.

אותם חלקים שכבר יכולים להיות בהשפעה, בלקבל על מנת להשפיע, הם אלה הנמצאים כבר בהתעוררות. האור מאיר בהם, מה שנקרא "בהעלותך את הנרות". 1 יש סימנים ברורים בתוך הבירורים של האדם, המורים לו מתי לעשות פעולות מסוימות: אם נמצאים מתחת לענן, בישיבה, זאת הכנה, ואם הענן מתעורר – הכבדות, הבירור מתעוררים באדם, ואפשר כבר לנוע. כל עניינה של התורה הוא רק איך לתקן את הרצון לקבל, באילו חלקים ואיך זה מתברר.

 

מהו הפסח השני, האם אותם הרצונות שלא הספקנו להוציא, פתאום עושים הבחנה גבוהה יותר ומגלים שמגיע להם לצאת? מהו השלב הזה?

ההבחנה היא לא גבוהה יותר, אלא מדויקת יותר, עדינה יותר. אנחנו מגלים שאותם הרצונות שחשבנו שגם איתם נוכל לצאת ממצרים, ולהמשיך לקבלת התורה ולהגיע לארץ ישראל, ארץ-רצון, ישראל ישר-אל, שהוא כולו על מנת להשפיע, להשפעה ואהבה, הם לא ממש תומכים בהשפעה. לאחר שעשינו צעדים אחדים קדימה, אנו מגלים בתוך עצמנו פסולת כלשהי, שלא היינו מודעים לה לפני כן. רק מעת שהתקדמנו, אנו מבחינים ברצונות שאיתם אנחנו לא מסוגלים להתקדם הלאה. לכן, אנחנו ממיינים ומתקנים אותם.

אנחנו ממיינים את הרצונות שלנו ומתקנים אותם בשלבים. האדם יכול להרוס את הרצונות, להרוג אותם, להבדיל אותם, לתקן אותם בצורה כלשהי, כמו בעבודת הקורבנות.

האדם מחלק את הרצון שלו לדומם, צומח, חי ומדבֵּר, וממיין את הרצונות שנמצאים בדרגת המדבָּר: לכהן, לוי וישראל. יש לזכור גם את הערב רב, הגֵרים ואומות העולם, הגויים למיניהם שמתעוררים באדם.

יש רצונות עיקריים שהם בדרגת החי כי הנשמה שלנו כוללת: שורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, או מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. הכול מותנה בחלוקה שלנו. כשמדברים על מוח, עצמות, גידים, בשר ועור, אז את העור האדם לא כל כך יכול לתקן.

יש בעור תיקון שעושים ממנו קלף ועל הקלף כותבים את ספר התורה. זאת, משום שהעור נחלק לשניים, לחלק החיצוני, ולדוכסוסטוס, החלק הפנימי, וכך הוא מגיע לתיקון. לפני כן האדם מתקן את הכלי הנקרא "בשר", בדרגת החי, זו העבודה העיקרית במזבח. 

אמנם במזבח יש גם מלח, מים ועוד דברים נוספים, אבל העיקר הוא הבשר, זה הכלי שבו אנחנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, שהוא העיקר. הבשר הוא אדום, כל המבנה שלו הוא הרצון לקבל הגדול. לכן עבודת הקורבנות, כפי שהתורה מתארת לנו, היא בעיקר בכלי דבשר.

לפני כן האדם אינו יודע, אינו חושב שהוא צריך לעשות את התיקונים האלו. הוא מבין זאת רק כשהוא מתקדם בכל שלב ושלב, חונה בתחנה, מכין את כל המחנות, כל אחד בדגלו, כל אחד במקום שבו הוא נמצא עם החלוקה שבהם. אם ניקח את סך כל עם ישראל המחולק למחנות, לשבטים, לפי המיקום והצורה של כל אחד, אז או שמתקדמים או שעומדים במקום. במקום שנמצא אוהל המועד, נמצאים כל הרצונות סביב האוהל, הלוויים והכוהנים, כל המחנה כולו מתאר בדיוק את המבנה של הנשמה.

אנו רואים שבאמת מתגלות במחנה כל פעם יותר ויותר בעיות. אם זה מחשבות ורצונות חיצוניים שרוצים להצטרף למחנה, שבטים שונים הנמצאים בדרך שבאים ומתנפלים, או אנשים שנמצאים במדבר ועדיין לא תיקנו את עצמם מהרצון שלהם לרצון שכולו ישר-אל, שהוא ארץ מלאה חלב ודבש. כלומר, בארץ יש הן אור חסדים והן אור חכמה, ואילו במדבר הכול יבש, אין מים ואין אור חסדים. לכן הכול אלה הם רק בירורים.

 

יש הרבה מאוד תיאורים חיצוניים, כמו הענן ההולך לפני המחנה, וכשבני ישראל נחים גם הוא נח.

זו ההסתרה של האדם, שרק מזהה יותר או פחות את מידות ההסתרה שלו מגילוי הבורא. אם הענן, כלומר ההסתרה מתרחקת ממנו, אז הוא מתקדם. אם ההסתרה יורדת עליו, הוא מרכין ראש, מתיישב ומברר את הדברים. ואכן, רוב הזמן מתוך ארבעים שנות המדבר, האדם יושב ומברר את הדברים, ורק אחר כך זז מעט קדימה ושוב מברר, לכאורה מסע ארוך מאוד ומייגע.

 

מדוע נכתב שהענן הוא זה שהולך לפני המחנה, כלומר יש הסתרה כבר בשלב הכתיבה הפשוטה?

אנו הולכים אחרי ההסתרה כי אנו רוצים לקבל אותה. כי לפי ההסתרה האדם מגלה את התהליך שלפיו הוא הולך.

 

מהי ההסתרה כלפי האדם?

הסתרה היא לא חושך. הסתרה היא שהאדם מקבל אותה מהרצון לקבל שלו, הוא רוצה לחיות בה. כמו שכתוב, "ואת-צנועים חכמה", 2 "ספרא דצניעותא", כלומר, גילויים. "ספרא" הוא ספר, זה גילוי, מגילה. וכשהאדם מסתיר את עצמו, כשהוא מסכים לקבל הסתרה מהבורא, הוא מתקדם.

נכון שזה נגד השכל הישר, כי מה זה נקרא ללכת בהשפעה? האדם אינו רוצה שום גילוי, הוא דווקא כאילו דוחה אותו. הוא מתקדם באור חוזר כי אנחנו נמצאים בארבעים שנות המדבר.

 

מה זה נותן לנו?

כך מלכות עולה לבינה. האדם רוכש בכל כלי המלכות שלו את תכונות הבינה, את תכונות ההשפעה. עם תכונות ההשפעה הוא עדיין הולך בעיניים עצומות, הוא הולך אחרי ההסתרה, אחרי הענן, עד שהוא מגיע לכניסה לארץ ישראל. כשהוא נכנס לארץ ישראל מתחיל להתגלות לו אור החכמה, באמצעות אור הבינה שרכש במשך ארבעים שנות המדבר, ואז הוא מתחיל לראות. "ארץ ישראל", זה נקרא ארץ שהבורא נמצא בה, רצון שהבורא ממלא אותו, שהאדם כבר מגלה אותו. אבל לפני כן, כשהמלכות רק עולה לבינה, האדם רוכש את ההסתרה, הוא מוכן לעבוד רק בהשפעה ללא שום חזרה לעצמו.

 

מהיכן יש כוח ללכת בהסתרה כזאת?

הכוח ניתן מלמעלה, הוא כוח האור, כשמקבלים את תכונת ההשפעה. זו כל הבעיה, הרוחניות אינה כמו הגשמיות שיש לאדם, הכול בידיים שלו, בכלים דקבלה שלו וכך הוא מתקדם. זו לא חכמה להתקדם באופן כזה, כי כך הוא נשאר באותו אגו. אבל ברוחניות אנחנו מתקדמים, לא באופן אגואיסטי, אלא אנחנו חייבים לקבל מלמעלה כוחות נוספים, את הרצון הנוסף, רצון חדש הנקרא "ארץ חדשה", "שמים חדשים", הכול חדש. "דרך המדבָּר" הכוונה היא שברצון לקבל שלו האדם אינו מקבל שום תשובה, שום מילוי.

 

אם כך מה מניע את האדם, מדוע הוא מתקדם?

המניע של האדם הוא בידיעה שהוא מתחיל להרגיש שהוא הולך אחרי הכוח העליון. טוב הרגיש כך, רק בתנאי שהאדם מוכן ללכת בעיניים עצומות אחרי הענן, אחרי ההסתרה.

 

מה הכוונה בעיניים עצומות?

ללכת בעיניים עצומות, הכוונה היא שהאדם אינו מקבל, לא בשכל ולא ברגש שלו, שום הצדקה ללכת בהשפעה. הידיים שלו, הכלים הגשמיים שלו, הכלים האגואיסטיים, הם אלה שבהם הוא מרגיש בלב ומבין בשכל. כאן הוא אינו מרגיש ואינו מבין שום דבר. הוא דורש רק דבר אחד, אפשרות ללכת מעל הכלים הארציים האלו, הוא רוצה לעלות למימד אחר, עליון יותר. הוא מתקיים שם לגמרי לא באותם כלים שבהם הוא מבין ומרגיש.

 

איך הוא בכלל יודע שהוא מתקדם שם?

הענן, ההסתרה מראה לו את הדרך, אולם רק במידה שהאדם מוכן להקריב קורבנות כל הזמן. "קורבנות" זה נקרא שהאדם מקריב מהבשר שלו, מהרצונות השונים שיש בו. אם הוא מקריב, כלומר לא רוצה להתעסק בהם, ומוכן לא לקבל בהם שום הרגשה וידיעה, אז כתוצאה מהקורבנות האלו הוא מתקרב. "קורבן", מלשון קרוב. כך הוא מתקרב יותר ויותר לתכונת הבורא, להשפעה חלוטה, לבינה.

 

אם כן, מהו העניין של מרים הנביאה. היא טוענת טענה צודקת לגבי הנהגתו של משה, אם יש רצון באדם להנהיג, אז למה רק משה?

כי אצל משה תכונת הבינה היא בשלמות, ג"ר דבינה, מה שאין כן בכל יתר הרצונות האחרים.

 

איך הבורא מדבר עם משה? איך מדברים עם הבורא בכלל? איך משה דיבר איתו?

זה עניין הגילוי. ברוחניות אין לנו ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש, אלא "טעמו וראו כי טוב ה'". האדם אינו טועם באופן כלשהו בפה, אלא טועם הכול בכלים החדשים שמתגלים.

 

האם האדם טועם מעבר לחמשת החושים הרגילים?

יש חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, י-ה-ו-ה. "חכמה", זו ראייה. "בינה", זו שמיעה. יש נביאים שאמרו "ראיתי", ויש שאמרו "שמעתי". הבורא מדבר עם משה. משה זו דרגת בינה, ג"ר דבינה, בינה טהורה, מהימנה. הוא היה נאמן, בדרגת האמונה. הוא שומע, הוא נמצא בעיקר בשמיעה, וזו דרגת הבינה, כך הבורא מתגלה לו.

 

האם מרים לא ידעה זאת, מהו כביכול העונש שקיבלה. אנו יודעים שאין עונשים, וכיצד זה פתאום אחרי הצרעת היא הבינה?

"עונש", הוא תיקון. כל העונשים הם תיקונים. כשמרים מקבלת את המחלה ויושבת שבעה ימים מחוץ למחנה, כל המחנה מחכה לה ורק אחר כך כולם מתקדמים הלאה במדבר.

"בלכתם", מדובר על התיקונים. הנוקבא, היא החיסרון כנגד משה, היא מדברת לא בדרגת ג"ר דבינה כמו משה, אלא מדרגת ו"ק דבינה. כלומר, הדרגה כולה קשורה לאותה שמיעה. הבורא מדבר לכולם, אלא ההבדל הוא שמשה גם יודע, כי הוא נמצא בחלק הבינה, בג"ר דבינה, שם מתלבש גם אור דחכמה.

 

אהרון ומרים אינם נמצאים בג"ר דבינה?

לא. ולכן משה נקרא "בכל ביתי נאמן הוא". 3

 

מרים היא אישה, היא נוקבא, וכמעט בכל התורה המובילים או המנהיגים הם זכרים, גברים.

לא, נוקבאות נמצאות בכל שלב ובכל פעולה, אלא שלא מדברים עליהן. כמו האבות, אברהם הוליד את יצחק, ובנוסף ליצחק היו לו גם בנות.

 

במקום שמוזכר "את" זה נוקבא?

כן, ודאי. האישה היא החלק העיקרי בתורה, היא נושאת את החיסרון שהגבר מתקן. מדוע איננו מדברים על נשים, אלא יותר על גברים? מפני שהחלק הגברי חשוב לנו. כי זה החלק של המסך המביא אור חוזר, המגלה את הזיווג דהכאה על החיסרון של האישה. ובפרשה זו זה די ברור, בלי מרים הנביאה אי אפשר להתקרב. כלומר, היא נמצאת בדרגת הבינה, בדרגת גילוי הבורא.