כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "במדבר"
(במדבר א, א - ד, כ)
פרשת "במדבר" פותחת בציווי הבורא לפקוד את בני ישראל לפי שבטים, לתת מתוכם אנשים יוצאי צבא מגיל עשרים שנה ומעלה, ולמנות ראשי שבטים ונשיאים. לאחר המינוי, משה מתבקש להסביר להם כיצד על כל שבט להתמקם בהליכה ובעצירה במדבר: בהתאם לשבטים, דגלים לפי ארבעה כיוונים, כשמיקום המשכן הוא באמצע.
הפרשה בעיקרה חוזרת ודנה בתפקידם של הלוויים, האמורים לשרת את המשכן. שבט לוי הוא שבט מיוחד שאין לו מקום ונחלה משלו, עליו לשרת ולעזור לכולם, בייחוד לכוהנים במשכן. תפקידם של הלוויים הוא בפירוק המשכן ובהרכבתו בכל חניה ובכל נסיעה של בני ישראל. עליהם לפעול בהתאם לנהלים ברורים, המסבירים כיצד לנהוג בכל חלקי המשכן וכיצד לשמור על כלי המשכן.
התורה נחלקת לשני חלקים, חיצוני ופנימי:
א. התורה החיצונית, היא זו שאנחנו קוראים ומכירים בעולם שלנו. זו התורה שאבותינו קיימו בעבר, ובה לדברים יש סדר. היא מתארת את מסעם של בני ישראל במדבר וכיצד עליהם להתנהג שם: כיצד לבנות את המשכן, כיצד לבצע את החלוקה לכוהנים, לויים ושבטים, באיזה אופן להקים מחנה, ואיך להתקדם במסע, כשכל אחד נע ממקום למקום תחת דגלו, עד שמגיעים לגבולות ארץ ישראל ומתחילים את כיבושה.
ב. התורה הפנימית היא בעצם העיקר. באמצעותה על האדם לתקן ולהתאים את עצמו, בתוך עצמו, על מנת לגלות בפועל את אותו כוח עליון שממנו מקבלים את התורה. כלומר להגיע לגילוי הבורא לנברא. מדובר כאן על האדם כעולם קטן, כשכל המתואר בתורה – כוהנים, לויים, ישראל ושנים-עשר השבטים – נמצא בו, כהעתק. התורה הפנימית נוגעת בכל אחד ואחד מאיתנו, ומורה לו מה עליו לעשות על מנת לגלות את הכוח העליון , כאן ועכשיו.
אדם שעדיין לא תיקן את עצמו, נמצא בוודאות באגו שלו, ביצר הרע שלו, כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין". 1 המצב הזה נקרא מִדְבָּר. הרגשת המִדְבָּר היא מקום הקליפות, הרצונות הלא מתוקנים, ובתוכה אין לאדם ממה לחיות, אין ממה לקבל חיים רוחניים. גם אם יש לו שפע גשמי, הוא עדיין מרגיש שהוא במדבר.
אנחנו רואים זאת גם כיום, בכל העולם השרוי בייאוש, לפי אחוזי הגירושין, השימוש בסמים, הטרור, ועוד. יותר ויותר אנשים היום לא מרוצים, ומרגישים שהחיים הרגילים אינם ממלאים אותנו עוד. גדלנו ואיננו מסתפקים במה שיש, אלא שואפים ליותר. זו הרגשה שהחיים האלו הם מדבר.
אם חיינו משולים למדבָּר, עלינו לארגן את עצמנו כך, שנעבור אותו בשלום ונגיע לארץ ישראל. כלומר, ארץ = רצון, ישראל = ישר- א-ל, כך שכולי מכוון לגילוי הא-לוהות.
לשם כך עלינו להשתמש בחכמת הקבלה, שהיא שיטת גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. להגיע לארץ ישראל פירושו, לתקן את הרצון שלנו למצב שבו אנו מגלים את הבורא והעולם הרוחני כאן ועכשיו, ככתוב: "עולמך תראה בחייך". 2
התורה היא הוראה, היא מספרת לנו שאם נתקדם על פי השלבים המתוארים בפרשה, נעבור את המדבר בשלום ונגיע לגילוי הא-לוהות. זוהי מטרת חיינו, ואנחנו בנויים ומיועדים להשיג אותה. מכאן שעלינו לראות את כל החוקים והעצות שבפרשה, כתיקונים הפנימיים שלנו, שאותם עלינו לגלות.
שנים-עשר השבטים שלי, הם הרצון לקבל הפנימי שלי. כלומר אלו הן התכונות הפנימיות שלי שצריכות להיות מסודרות לפי י-ה-ו-ה, לפי ג' הקווים, זה מבנה הנשמה שלי – חב"ד, חג"ת, נה"י. כהן, לוי, ישראל, חב"ד וכולי. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד – זהו המבנה של תכונות הנשמה, ועל פי מבנה זה כל אחד ואחד צריך לארגן את עצמו.
במידה שאנו מתקנים עצמנו, אנו מגיעים בתוך הרצון המתוקן שלנו לכך שמתגלים לנו בהדרגה שלבי ההליכה במִדְבָּר. בתהליך זה אנו משיגים את תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ברגע שאדם מסיים את התהליך, הוא מגיע למצב של משה – רעיא מהימנא, הרועה הנאמן. משמע, עולה לדרגת האמונה, ההשפעה, השלמה. כשמשה הפנימי שלנו נפטר, כלומר מסיים את תפקידו, הדרגה הזו נשארת מעבר לירדן, ואנו עוברים לארץ ישראל ומתחילים לכבוש אותה.
הן במדבר והן בכיבוש הארץ ישנם קליפות ומאבקים. במדבר רק רכשנו את תכונת ההשפעה החדשה מעל פני הרצון לקבל שלנו, עלינו למעלה מהרצון לקבל, ואילו בארץ ישראל עלינו לכבוש את הארץ. כשאנחנו נכנסים לארץ ישראל, אנחנו ממש הופכים את הרצון לקבל לרצון להשפיע. הכיבוש הוא ניהול האגו שלנו בצורת השפעה ואהבה.
הפרשה מסבירה לנו בכללות את הגישה לתיקון הגדול הראשון שאנחנו עוברים בדרכנו הרוחנית. כל תהליך התיקון שלנו נחלק לשני חלקים: מדבר וארץ ישראל. ההליכה שלנו במדבר במשך ארבעים שנה, היא המלכות שעולה לבינה המיוצגת באות מ', ארבעים. מהבינה עולים לדרגת הכתר, לכיבוש הארץ, לבניית בית המקדש. הלֵב של האדם הופך להיות כלי לקבלת האור, לגילוי הא-לוהות, והוא נקרא בית המקדש.
מדוע הפרשה פותחת בצורך למָנות ראשי שבטים, לפקוד מגיל עשרים ומעלה וכולי – מה משמעות הסדר הזה?
מדובר על האדם, שצריך לבחור בין העיקר לטפל בתוכו. הוא המחליט על פי אלו עקרונות ינהל עצמו ויתקדם. אין אנו אלא רצון לקבל, אולם יש בנו גם קצת מהרצון להשפיע, מלמעלה, "חלק א-לוה ממעל", 3 שהוא תחילת הנשמה.
ככל שנשתמש בתחילת הנשמה הזו כראש, ישראל נקרא לי ראש, ונתחיל לנהל באמצעותה את כל הרצון לקבל הכללי האגואיסטי שלנו – להשפעה, לאהבת הזולת, לערבות, "ואהבת לרעך כמוך", "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" 4 – כך, נחלק את המסה הזו שברצון שלנו, בחלוקה הפנימית בתוכנו, על פי סדר נכון של: שבטים, אלפים, מאות, עשרות. החלוקה היא גם בתוך כל שבט ושבט, לכהן, לוי וישראל.
הכוהנים וגם הלוויים שעוזרים לכוהנים, מנותקים מהשבטים ומשמשים רק לצורך רוחני גבוה, ועל כן הם נקראים "הראש של כולם". באמצעות הפסיכולוגיה הפנימית, האדם מבחין בתוכו בין העיקר לטפל, ומתקן בהדרגה את פנימיותו, כשהטפל שבו חובר לעיקר והולך אחריו.
כעת אתה לא מרגיש בתוכך את החלוקה הפנימית הזו, אך ככל שתעבוד על פנימיותך, תתחיל להרגיש שהרצון לקבל שלך אינו סתם רצון, אלא הוא באמת כולל בתוכו: שנים-עשר שבטים, גברים, נשים וטף, חיות ובהמות, את המִדְבָּר, עוד מיני חלקים ואת העולם כולו.
תגלה ותרגיש שהרצון לקבל שלך מחולק לדרגות: דומם, צומח, חי ואדם. דומם, צומח וחי הם העולם הסובב ואדם הוא בני האדם. ברצונות השייכים לדרגת האדם, לאדם יש בחירה חופשית והוא יכול לנהל אותם. על האדם למיין כך את עצמו, את הרצונות שלו, ולהתקדם.
אין בתוך האדם דבר מלבד רצון והוראה. ההוראה היא התורה, חכמת הקבלה כתורה הפנימית – האדם ממיין את הרצונות שלו כך שכל רצון, שהוא המדבָּר, אותו הכלי שלקח ממצרים, הוא מתקן לכלי שיהיה ארץ ישראל ובית המקדש, שכולו להשפיע, כולו לאהבה.
4 "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו". שבת לא ע"א.
7 זוהר לעם, אחרי מות, אות 289 .
הפרשה הבאה
מושגים
שבטים
חלק ברצון לקבל. כל הרצון לקבל שלנו מחולק לחב"ד-חג"ת-נה"י, ובכל אלה יש ה-ו-י-ה. ה-ו-י-ה כפול שלוש הם שנים-עשר. הרצון לקבל הכללי שלנו מחולק לשנים-עשר חלקים, אשר בצורתם המתוקנת הם נקראים שבטים.
קודש הקודשים
קודש הקודשים הוא ג"ר דבינה. זו תכונת ההשפעה החלוטה.
צבא
כל אותם הרצונות שיכולים להצטרף לראש, לאמונה, לרועה.
דגל
דגל הוא המשימה שאני לוקח על עצמי. לכל חלק, לכל קבוצה משנים-עשר השבטים, יש דגל משלה, המצביע על איך ובאיזה אופן כל חלק מתקדם ומתקן עצמו. הדגל ייחודי לאותו השבט,
ולכן החלוקה לשנים-עשר חלקים נשארת גם לאחר שמגיעים לרצון המתוקן, לארץ ישראל.
משכן
המקום שבו אני מתקן את הרצון לקבל שלי שיהיה לרצון על מנת להשפיע. זה המקום הטוב ביותר והחשוב ביותר בעבורנו.
לוי
עוזרי הכוהנים. תפקידם לתאם בין החלק הקדוש שבאדם ובין החלק המקולקל שבו, ולתקן את החלק המקולקל, על ידי כך שהם מצרפים אותו דרכם לחלק הקדוש.
מדבָּר
הרצון לקבל שיש לתקן. רצון שאני עדיין רואה בו נחשים, עקרבים ובעיות, עד שאין לי ממה להזין את נפשי. עליי להפוך את שטח המדבר הזה לארץ ישראל. אני עובר מהמדבר לארץ ישראל, אך למעשה מצרים היא זו שהפכה להיות למדבר, והמדבר הופך להיות לארץ ישראל. אני תמיד נשאר בתוך הרצון שלי, שאותו אני מתקן עוד ועוד עד לגמר התיקון.
ארץ ישראל
הרצון המתוקן. הרצון שתיקנתי הוא כולו ישר-א-ל, כולו בכוונה להשפיע נחת רוח לבורא, כמו שהוא משפיע לנו. שנינו נמצאים בדבקות, משפיעים זה לזה.
חניה
כשאנחנו עוברים משלב לשלב, אנחנו צריכים לעשות חנוכות, כמו בחנוכה. במהלך ההליכה במדבָּר יש חניות רבות יותר מאשר הליכות, בני ישראל חנו הרבה מאוד. חניות הן עליות וירידות – משיכת אור החסדים לעומת אור החכמה.
"המניין והחשבון"
"לא נשתל העולם בשורשיו, עד שיעקב הוליד י"ב שבטים ושבעים נפש, ונשתל
העולם. ועם כל זה לא נשלם עד שקיבלו ישראל התורה והוקם המשכן. אז התקיימו
העולמות ונשלמו, והתבשמו העליונים והתחתונים".
זוהר לעם, במדבר, 6
אברהם, יצחק ויעקב הם שלושת הקווים. קו ימין הוא אברהם והקליפה שלו היא ישמעאל. קו שמאל הוא יצחק והקליפה שלו היא עשיו. הקו האמצעי הוא ישראל, וכנגדו יש קליפה שנקראת בדרך כלל "ערב רב". עלינו לנהל בתוכנו את כל הסדר הזה על ידי התורה, כלומר על ידי לימוד נכון של חכמת הקבלה, שבה טמון האור. שכן, זוהי תורת האור, כי "המאור שבה היה מחזירן למוטב". 5
אם אנו רוצים באמת לתקן את עצמנו, אם אנו רוצים לראות את עצמנו מסודרים ומתוקנים כפי שהתורה מתארת לנו, בשלושת הקווים האלה, עלינו ללמוד כדי שהאור יפעל עלינו. אנחנו מחולקים כך, שמצד שמאל יש לנו את האגו ומצד ימין יש לנו את אור התורה המחזיר למוטב. ככול שאור התורה מחזיר את האגו לטוב, בהתאם ליגיעה שלנו, הקו האמצעי, הכולל את שני הכוחות האלה יחד, מצטבר, ומכניע את האגו תחת האור. כך מתקבל כלי שבו הכוח העליון, כוח הבורא, מתגלה.
אנחנו כל הזמן מוסיפים אגו לתיקון, באמצעות אור גדול יותר שמופיע, ועולים בקו האמצעי, שהוא קו יעקב. לכן, עד שלא מגיע יעקב, ודאי שאין כל התאמה בין האדם לכוח העליון, לעולם העליון. ברגע שאדם מסדר את אברהם, יצחק ויעקב הפנימיים שלו, את שלושת הקווים האלה, הוא מתחיל להיות מותאם לכוח העליון ולעבוד איתו בהדדיות.
מה האדם צריך לעשות עד שתתפתחנה בו ההבחנות האלו?
עליו לקיים בדיוק את מה שכותבים לנו המקובלים: ללמוד רק בתוך קבוצה, באהבת חברים. שלושת המקורות העיקריים העומדים לרשותנו הם: ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי "בעל הסולם". בפנימיותינו, עלינו לפעול רק על פי הכתוב בספרים אלו, ואילו בחיצוניות עלינו לפעול על פי הכתוב בחיצוניותה של התורה.
מדוע הצטוו ישראל למנות את יוצאי הצבא מבן עשרים שנה ומעלה?
בן עשרים ומעלה נקרא מי שכבר כשיר לעסקי מקרקעין. "עיבור", "יניקה" ו"מוחין" אלו הם שלושת השלבים שבהם אנחנו גדלים, כמו תינוק שעובֵר עיבור ותשעה ירחי לידה במי אמו, ולאחר הלידה הוא מתחיל תהליך של גדילה. גם ברוחניות דרגות הגדילה הן בהתאם, מקטנוּת לגדלוּת. הקטנוּת מסתיימת בגיל י"ג שנה. ברוחניות, העיבור הוא דרגה גבוהה מאוד, האדם מתבטל לחלוטין כלפי העליון, נכלל בתוכו כטיפת זרע, והעליון מגדל אותו.
כדי שהמאור ישפיע עליי, עליי לבטל עצמי כאילו איני קיים. אם אני רוצה להזמין את המאור כדי שיגדל אותי, עליי להיות וללמוד בקבוצה, ולרצות שהסביבה הטובה והאור שמגיע דרכה אליי ישפיעו עליי. כך אני מתקדם בשלבים היכולים להימשך פחות מתשעה חודשים, ואולי אף תשע שנים, הכול תלוי ביגיעת האדם ובמידת ההשקעה שלו. כשאני נולד, הרצון לקבל שלי כבר גדול יותר. אני מתפתח בהכרה, בהבנה, עד לי"ג שנים, ומהן לגיל עשרים. בגיל עשרים, האדם אינו סתם גדול, אלא הוא יכול להיות בעל הבית על כל הקרקע שלך. קרקע, הכוונה לרצון לקבל הכי גדול, הכי נמוך, הכי יסודי. מכאן והלאה הינך כשיר לכל התיקונים הפנימיים שלך.
האם יש קשר בין הדרגות הרוחניות "לוי" ו"כהן", ובין אנשים הנקראים "לוי" או "כהן" כיום, בעולם הזה?
לא. התפקידים לוי וכהן יתגלו לפי גובהו הרוחני של האדם, ולא לפי השם שלו. כשאנו אומרים בן של מישהו, הכוונה לתוצאה מהמדרגה הרוחנית. כי בחכמת הקבלה מדברים רק על מדרגות רוחניות. בשמות הגשמיים שלנו, אין לנו ודאות במה שקורה כאן: מי כהן, מי לוי, ומי ישראל. הכול יתגלה בהתאם לזמן.
בימינו, הקמת בית המקדש תתאפשר רק לאחר שנתקן את עצמנו, ונשקם את בית המקדש הפנימי בליבנו, או אז, כמו בצלאל, נוכל מתוך ההשגה וההבנה לבנות את הבניין החיצוני.
כשנהיה חכמי לב, כשהלב שלנו יתמלא באור החכמה, בגילוי הא-לוהות, נדע לבצע מתוך ההרגשה הפנימית, את הפעולה החיצונית. בבית המקדש יהיו כוהנים, לויים וישראל, כל אחד בהתאם לדרגה הרוחנית שלו.
בפרשה זו דנים הרבה בשבט לוי – מה כל כך מיוחד בו? על ישראל ביחס לאומות העולם כתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". 6 האדם בעולם הזה נדרש בעיקר להכרת הרע, לרגישות לרע ולתיקונו לטוב. במידה שאנחנו מגלים את הטבע שלנו כרע, אנחנו רוצים להיפטר ממנו, אולם הבעיה שלנו היא חינוך, חינוך עצמי וחינוך האחרים. לכן, כל תפקיד הכוהנים והלוויים הוא לחנך את העם. הכוהנים מתקשרים למדרגה עליונה יותר ומביאים משם את המאור המחזיר למוטב, כדי למסור אותו לדרגת הלוויים, המוסרים אותו לעם. כך, כל מדרגה, כל פרצוף רוחני, נחלקים לשלושה: חב"ד, חג"ת, נה"י; כהן, לוי, ישראל.
ללויים אין נחלה משום שה' הוא הנחלה שלהם. הם מצויים במצב של דבקות במדרגה עליונה יותר, בכוח העליון. אין להם רצון לקבל למען עצמם שעליהם לתקן. הם הגיעו לדרגת תיקון שבה הרצון לקבל שבהם הוא כולו בכוונה להשפיע. משום כך, הם דבוקים לכוח העליון ודרכם גם אנחנו, ישראל, שנמצאים בדרגה פחותה מזאת, יכולים לקבל את האור ואת ההכוונות להתקדמות.
כשאנחנו קוראים את הפרשות, האם יש משמעות לסדר שלהן, והאם זה קשור לסדר ההתפתחות הפנימית?
כן. כך גם העולם שלנו מחולק. בעולם שלנו כמו גם בעולם הרוחני יש מושגים, יש זמנים בשנה המחולקים לפרשיות וכולי. בכל דבר ודבר יש כוח מיוחד. לכן, בכל שבוע יש פרשה מיוחדת, כי יש כוח מיוחד שפועל מלמעלה בהתאמה. בהתאם לכך אנחנו מתקדמים מפרשה לפרשה ומתקנים את עצמנו. לכן גם בעולם שלנו זה מתקיים כענף ושורש, אינך יכול לבלבל בין הפרשיות האלה. כל פרשה נקראת במועדה. כך למשל, אינך יכול לקרוא את פרשת "במדבָּר" בראש השנה, ואינך יכול לקרוא בחורף פרשה הנלמדת בקיץ.
לכאורה, כשאנשים קוראים פרשות, לעיתים יש תחושה שהן שייכות לעבר.
כמובן שאיננו מתייחסים לזה כאל עבר. התורה כולה היא תורת חיים, ולכן כדי להגיע למקור החיים עלינו לקיים אותה עכשיו על עצמנו. התורה ניתנה רק כדי לגלות את הבורא ולהידבק בו.
מהי התכונה הרבה סביב המשכן: "קמים", "יוצאים", "הולכים", "מסתדרים סביב"?
זהו הכלי המתוקן הקדוש, שבתוך האדם. אני מרכז את כל כולי: רצונות, הבחנות, נטיות, תכונות, למצב של להשפיע, בדומה לבורא שהוא כוח ההשפעה, הטוב והמיטיב. אני משתדל לתקן ולהביא את עצמי למצב שבו: הגרעין שלי, התקווה שלי, כל הישות שלי, יהיה בהם משהו הדומה לכוח העליון, ושהאור העליון יבוא ויתקן אותי למצב הזה.
המשכן הוא בעצם הנשמה של האדם. אם אני מתקן מסך כל הרצון לקבל, הגדול והאגואיסטי, חלק שהוא עם הכוונה להשפיע, בחלק הזה אני מרגיש את הבורא. החלק הזה נקרא הנשמה, והמילוי שלו הוא גילוי הבורא.
כל עבודת התיקון עושה את האדם כולו לכלי משכן, והיא סובבת בתוך המשכן. על האדם להפוך בעצם לבית המקדש.
מה או מי הוא הרועה שבפרשה?
הרועה הוא דרגת משה – הרועה הנאמן – שבה האדם צריך לבחור. הבחירה היא בכל רגע ורגע. בכל צעד וצעד, עליי לבחור מה מוביל אותי ולאן אני הולך. עליי לבחור מעבר לבהמה שבי, מהם החיים שלי, מי הרועה שלי ואחרי מי הולכים כל הרצונות וכל המחשבות שלי.
התיקון שלנו הוא ההליכה ב"אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא". 7 אם אני רוצה להיות ישראל, אני הולך אחר האור שנקרא "המאור המחזיר למוטב". כשאני הולך אחריו, המאור הזה מביא אותי לקודשא בריך הוא, מביא אותי לתכונת הבורא. ככתוב: "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך". 8 אני חייב להשיג את אותה התכונה שנקראת השפעה ואהבה חלוטה.
רק משום כך ניתנה לנו התורה וזו תוצאת השימוש שלנו בה. על כך נאמר, "בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין", 9 כי "המאור שבה היה מחזירן למוטב". 10 המוטב הוא הטוב והמיטיב, תכונת ההשפעה והאהבה שאנחנו רוכשים. את תכונת השפעה אנחנו משיגים בתוכנו, ולא חלילה, באיזו דמות מחוצה לנו. אנחנו אלה שמרגישים בתוכנו את תכונת ההשפעה והאהבה, שאנחנו קוראים לה "בורא" – בוא וראה.
כאן בעולם שלנו, במצב מתוקן יותר, תהיה הנהגה? איך היא תתגלה?
ודאִי שתתגלה הנהגה. כיום, העולם כולו נכנס למשבר הגלובלי, עד שנרגיש עצמנו ממש במדבָּר, בין אם נרצה ובין אם לאו. המדבר הזה ידחוף אותנו להתקדם אך ורק לארץ ישראל הפנימית, כי רק לכך נועד כל המשבר העולמי.