כָּל מַעְיָנַי בָּךְ
פרשת השבוע בחיינו
מיכאל לייטמן
פרשת "ויקרא"
("ויקרא" א, א – ה, כ״ו)
מושגים
פרשת "ויקרא" עוסקת בדיני הקורבנות ובכוהנים המשרתים במשכן. חלק מהקורבנותהם חובה וחלקם רשות. חלק מהקורבנות נשרפים כליל על המזבח, וחלקם נותר לכוהנים ולמקריב הקורבן.
דיני הקורבנות מדברים על קורבן "עולָה", שהאדם מביא לפי רצונו, מן הבקר, הצאן והעוף. או קורבן "מנחה", שהאדם מביא לפי רצונו מן הצומח. קורבן "שְלָמים", הוא קורבן שהאדם מביא מן הבקר, הכבשים והעיזים. וקורבן "חטאת", מי שחטא בשגגה, מקריב קורבן כדי לכפר על החטא.
בפרשת "ויקרא" אנו למדים על עבודת הקורבנות, שהם הנושא העיקרי גם בתלמוד. את כל המלאכות אנו לומדים מהמלאכות של בית המקדש. בני האדם מתקרבים למטרת הבריאה, לדבקות בבורא, לדרגת האדם, לחיים בעולם שכולו טוב, להרגשת כל העולמות ולהרגשת הטבע כשלם ונצחי כפי שהוכן בעבורנו – ההתקרבות הזאת נקראת קורבן מלשון קרוב.אנו מתקרבים שלב אחר שלב, על ידי תיקון הטבע שלנו. יש בנו תרי"ג רצונות, שאותם עלינו לתקן אחד אחד, כל רצון ורצון על כל חלקיו. הרצונות שבנו מחולקים לארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדבֵּר. עבודת הקורבנות מלמדת אותנו כיצד להקריב ולתקן אותם, כדי שיהיו בהשפעה ואהבה. הכלל בעבודה שלנו הוא לתקן את הטבע שלנו, ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה", ובכך להיות דומים לבורא, להיות איתו בדבקות.
התיקון של הרצון האגואיסטי שלנו, מלקבל לעצמי להשפעה לזולת, נקרא קורבן, שאותו האדם מקריב. הקורבן יכול להיות מכמה מקורות: חלק מהדומם: "על כל קורבנך תקריבספר ויקרא מלח", 1 מים ושמן; מהצומח ומהמעובד כמו "לחם הפנים" ועוד; ומהחי, מקריבים רק סוג מסוים. העבודה התמידית, היומיומית, של הכוהנים והלוויים בעבודת בית המקדש היא להקריב את הצאן, הבקר וכדומה, זו עבודה גדולה מאוד.
ישנם קורבנות שהאדם חייב להקריב יום יום, בדומה להתקדמות שלנו מיום ליום לפי תכנית הבריאה, בקצב שנקבע מראש. כשאיננו פועלים כך, אנו מקבלים דחיפה מאחור מהכוחות השליליים.הקורבנות שאיננו יכולים להקריב, הרצונות שאיננו יכולים לתקן בעל מנת להשפיע, לטובת הזולת, הופכים בעצמם לכוחות שליליים, והם באים לידי ביטוי כבעיות שדוחפות אותנו מאחור על ידי ייסורים. הרצונות האלו הולכים ומצטברים עד שהם מגיעים לכדי משבר, בדומה למשבר הכללי שאנו חווים כיום. המשבר אינו מצב שלילי, אלא הוא נוצר עקב הזנחה, משום שאנחנו כל כולנו שקועים בחומריות במקום להתעלות מעליה, ומשום שאנחנו עקשנים, ואיננו מקשיבים להנחייתם של המקובלים.
המשבר הוא בעצם נקודת הלידה החדשה. הוא מצביע על כך שאין באפשרותנו להתקיים לפי הפרדיגמה הישנה. נקודת המבט שלנו על החיים והיחס לערכים בחיינו, נשברים ונופלים והדבר בא לידי ביטוי בחינוך, במשפחה, בכלכלה וכולי. סדר עבודת הקורבנות חשוב מאוד, משום שהוא מסביר לאדם את אופן ההתקדמות שלו בחיים, ואם יפעל על פי הסדר הזה כלחייו יהיו מסודרים.
הטבע הכללי בנוי כך, שאם האדם מתקן, כל רגע, חלק ועוד חלק מהאגואיזם שלו לאלטרואיזם, לאהבת הזולת, לחיבור עם האנושות, עם הטבע – הוא מתקרב לבורא, שהוא הכוח היחיד הנמצא בכל המציאות. כך הוא נמצא איתו באיזון ואין מצב טוב מזה בעבור האדם,שהרי במצב זה הוא אינו זקוק עוד לכלום, אלא פשוט שורה בעולם שכולו טוב.
פרשת "ויקרא" מפרטת את סדר התיקון של כל תרי"ג הרצונות השבורים, האגואיסטיים שלנו, להתקשרות לזולת ודרכו להתקשרות לבורא כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'".אולם קודם שיתחבר האדם עם הזולת, עליו להיות בנוי נכון בפנים, עליו להכין את עצמו לכך באופן פנימי וחיצוני.
נניח שהאדם חייב להיות "נשוי", כלומר שיהיה לו חיסרון. "אישה" היא החיסרון ליד הגבר, חיסרון המותאם ליכולת לתקן אותו. החלק הנשי שבאדם, צד האישה כחיסרון, הוא צד שמאל, והחלק הגברי שבו צד ימין, הוא המשלים. במצב של עבודה משותפת האדם נקרא נשוי. הגבר שהוא למעלה מהאישה ורוצה להתקדם ולתקן את החיסרון, מקריב קורבן. הקורבן הוא גם בעבור החלק הנשי שבו. וכך גם בנוגע לכל העם, ולכן יש לנו עזרת נשים מיוחדת.
עבודת הקורבנות היא העבודה בבית המקדש, הכלי הכללי של העולם, שם האדם מבטא את היחס שלו לבורא. בעבודה זו נכללים פרטים רבים: איך שוחטים, איך שורפים, איך מאבחנים בין כל החלקים שבקורבנות. ישנו חלק שהאדם שבנו נהנה, וישנו חלק שהוא כ"עשן". המילה עשן היא קיצור ל: עולם, שנה, נפש, שבהם האדם מתעלה מעל כל ההגבלות של העולם שלנו, וכך הוא מתקדם לקראת מטרת הבריאה.
כשהאדם מתחיל להתקשר ולהתקרב לבורא, באמצעות הקורבנות, הוא נעשה מתאים יותר לבורא. בכל פעם אחד מתרי"ג הרצונות שלו מתאים יותר לבורא, וכך הוא מתחיל להרגיש שהמערכת בתוכו דומה לזו של הבורא, ומתחיל להבין אותו. זאת, משום שיש לו דוגמה חלקית ממנו, אשר הולכת וגדלה יותר ויותר. ככל שהרצונות של האדם הולכים ונסגרים למבנה הדומה לא-לוהות, זה נקרא שהבורא "מתלבש" בתוך האדם, כך הוא נעשה דומה יותר לבורא.
האדם, מתוך המערכת הפנימית שלו, שבה נמצא כבר חלק מן הבורא, מתחיל להבין ולהכיר מי הוא. הוא יכול לתאר ולדמיין את המערכת הזאת, את המחשבות, את הרצונות ואת היחס של הבורא אליו, כמו גם להבין יותר את היחס שלו אל הבורא. המבנה הזה, המודל שהאדם בונה בפנים, מאפשר לו להיות בקשר הדדי עם הבורא, וכך הוא נעשה "אדם".
מתחילת הבריאה ועד סופה, אנו עוברים תהליך שבו עלינו לתקן את עצמנו מהעולם שלנו ולעלות לעולם אין סוף. לעלות באופן אישי, פנימי, במבנה הפנימי שלנו, כך שבכל פעם נהיה דומים יותר ויותר לכוח העליון. זו העבודה שפרשת "ויקרא" עוסקת בה.
הבורא מזמין אותנו לעבודה הזו, בתקווה שהאנושות תיענה לה. כל העבודה היא של החלק שבנו הנקרא ישראל, שעליו כתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". כוהנים הם אלה שמנהלים את כל העבודה בבית המקדש, הם מְקַרְבים את כל האחרים, את כל העם לעבודה הזאת, כדי שכל העם יוכל לתקן את עצמו.
אנחנו, כל ישראל, נקראים כוהנים כלפי כל העולם. "ויקרא" זו קודם כל פנייה אלינו, כי אנחנו מחויבים ללמד את כל האנושות להתקרב לבורא, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". זהו המבנה של בית המקדש השלישי, שעלינו להכין מקום בעבורו בתוך ליבנו, לכשיבָּנֶה.
לכן "ויקרא" היא פנייה לכל עם ישראל לתקן עצמו במהירות האפשרית, ובכך נתקן גם את המשבר הגלובלי, את הבעיות בעולם, ונסלק את האנטישמיות. וכולם יחיו ממש כקבוצה אחת, כעַם אחד.
מצד אחד, מקריבים קורבן לה', לבורא. מצד אחר, הקורבן הוא בעצם התקרבות בין אנשים.מה הקשר בין ההתקרבות בין העם, זה לזה, ובין ההתקרבות לבורא?
יש כאן את עניין המעשה ואת עניין הכוונה. כדי לבצע תיקון על האדם להתקרב לזולת, ואין האדם יכול להתקרב לזולת אלא אם תהיה לו כוונה להתקרב, ואם כוח ההשפעה הכללי שקיים בעולם, הבורא, יופיע בינינו. על ידי ההתקרבות ההדדית בינינו, אנו בונים הזדמנות, מקום, מרחב של רצון הדדי, שבו מופיע כוח ההשפעה ההדדית, כוח האהבה, שאינו נמצא כלל בעולם שלנו. הכוח הזה אינו מצוי בתכונות שלנו, אלא אם נתאמץ להכין, לפנות לו מקום. המקום שבו מתגלה כוח ההשפעה נקרא "שוכן", או גילוי "השכינה", אשר לקיומה דרושים שלושה: אתה, אני והבורא.
מהו הסדר ביניהם? ההיגיון אומר, תן לי בית מקדש כזה באמת, ואלך לשם, אביא קורבן,אביא את הפרה שלי, את הסוס שלי.
הכול הוא בתוך האדם, בִפנים, גם הפרה וגם הסוס.
אם כן, עלינו להתקרב לבורא, שייתן לנו כוח לאהוב את הזולת. ואין האדם מגיע באמצעות הזולת אל הבורא, אלא ההיפך, מהבורא יגיע האדם לזולת, כי הבעיות הן בינינו ולא עם הבורא.
נכון, אין שום אפשרות אחרת. אנו מתחילים ממצב שבו אנחנו שונאים זה את זה, שאין לנו שום רצון להתקרב. רק על ידי הצרות והבעיות למיניהן, כשאנו שואלים מדוע ולמה, מה הטעם בחיים, מה קורה בעולם, וכן הלאה, אנו מגיעים להבנה שאנחנו חייבים לתקן את הטבע שלנו ומחפשים פתרון. התיקון הוא מקבלה להשפעה, משנאה לאהבה, מתוך הבנה שהשנאה הורסת את העולם ואת החיים שלנו.
כיום כל העולם עוסק ב"איך לתקן את טבע האדם כי הוא הורס הכול", ובכלל זה גם את כדור הארץ. מדענים רבים מתריעים על הבעיות הללו, שכבר גורמות לנו לקריסה.
הבעיה היא, שאין באפשרותנו לרסן את טבע האדם. אנו פוסעים כצאן לטבח ממש בלא יכולת לעצור את עצמנו. כמו שנאמר, מלאך המוות מגיע אליך עם טיפת רעל על קצה החרב, ואתה פותח את הפה. כי שם יש לך איזו טיפה אחרונה של תענוג, ואחרי זה אתה מת, אתה לא רואה עוד מה יש אחריך, ואפילו אם אתה רואה, אתה חייב את הטיפה הזאת, 2 כך אנחנו מתקדמים ממש בצורה עיוורת, על פי טבענו, למלחמות, לצרות ולבעיות, ובדרך אנחנו הורסים את הכול, כיוון שהכול נעשה ללא ההשגחה העליונה.
אנו צריכים את הכוח העליון. צורך זה מגיע מתוך הרגשת הצרות והבעיות, שכבר מתגלות בעולם, אולם הוא צריך להגיע גם על ידי הסבר. חייבת להיות מערכת הסברתית, שאנו, בני ישראל, חייבים להעביר לכל העולם. זו המשמעות של להיות חלק מ"ממלכת כוהנים". הכוהנים הם אלה שמלמדים את העם, ככתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
עלינו מוטל לפרסם את סיבת המשבר ואת האמצעים לתיקון טבע האדם, כדי להביא אתכל האנושות לאיזון עם הטבע הכללי, שאם לא כן – לא נשרוד. אף על פי שהוכנו בעבורנו כל התנאים לכך, עדיין איננו מממשים את חלקנו בעבודה זו. לכן, אנו עדים להתגברות האנטישמיות בעולם, אשר תלך ותגבר, אם לא נפרסם בזמן את שיטת התיקון והשימוש בה, ונדחוף ליישומה בכל העולם.
אם כן, ברור שאנחנו בעצמנו חייבים להיות קשורים לבורא, ללמוד ולדרוש את גילוי הבורא כדי לאפשר לעצמנו את ההתקדמות. חסרים רק תחושת החיסרון והדחף שלנו לכך, כי ברגע שנצטרך לכוח שלו, נבקש ונקבל אותו.
לכאורה, נראה שלהקריב קורבנות זה דבר די פשוט; קח פרה, תחתוך, תקריב. אולם אנו מבינים שזה קשה מאוד?
ספר הזוהר מבהיר שאין מדובר בפרות ובכבשים, ובכל שאר החיות הכשרות. האדם הוא שצריך לתקן את עצמו, להבדיל בתוכו את החלק החי, החלק המדבֵּר, שהוא כהן, לוי וישראל. האדם מביא ומקריב מהחלק החי, שהוא כל החי שנמצא בו. מדובר על כל הרצונות שבאדם, המחולקים לדומם, צומח, חי ואדם.
מדוע זה קשה, הרי זה נמצא בי. מדוע כל כך קשה להקריב את הקורבן?
האדם אינו יכול לתקן מבלי שיֵדע קודם מה לעשות, מבלי שיבדיל בין הטוב לרע שבו. נכון להיום, איננו יודעים עדיין מה לתקן. אדם יכול לומר, "אני לפעמים משקר", אולם איך יֵדע שזה מה שעליו לתקן?
כל אחד יכול לומר כך לפעמים, לפחות לעצמו, אולם גם אז אין הוא מודה בזה באמת ובתמים. אם כן, איך יֵדע האדם מה מפריע לו להתקרב למטרה? לשם כך אנחנו צריכים את גילוי הבורא, את המאור המחזיר למוטב שיאיר לאדם את אותם הרצונות שהוא מסוגל להקריב. יש קורבן שהוא חובה, ויש קורבן שהוא רשות.
"מי שלא נשא אישה הוא פגום"
"אדם כי יקריב, הוא להוציא מי שלא נשא אישה. כי קורבנו אינו קורבן, וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע, שכתוב, אדם כי יקריב, והוא שונה, שאין הוא אדם, ולא בִכְלל אדם הוא, והשכינה אינו שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעל מום מתרחק מכל. כל שכן, ממזבח להקריב קורבן".
זוהר לעם, ויקרא, 63
אם אדם מרגיש, יודע ומגלה שיש בו מום, המצביע על כך שיש לו עדיין כוונה אגואיסטיתל עומת הקדושה, לעומת ההשפעה ואהבת הזולת – איך הוא יכול להקריב אותו? איך הוא יכול להתקרב לבורא?
על אדם זה להיות קודם שלם, קודם להיות אדם.
אם נשאל את רוב האנשים הם יגידו, "אני בסדר עם הבורא, אני מסתדר איתו, איני מרמה וכן הלאה". מהיכן הם יודעים שזה כך? האם כך הם מרגישים, כך מצטייר להם הבורא?
הם מרגישים כך משום שהבורא נסתר מהם, ואם כך בטוח שאיתו זה בסדר.
אם כן, מדוע הבורא נסתר, אם האדם בסדר?
האדם אינו שואל את עצמו את השאלה הזאת. הוא אומר, "אני לא מרמה את מס הכנסה,אני בסדר עם השכנים שלי, אני אפילו ממחזר בבית את כל הזבל והפלסטיק, אני פועל לפי חוקי המדינה – אני בסדר".
כיצד להסביר לאדם שיש קשר בין הדברים. שהוא צריך לגלות בתוכו את תכונת ההשפעה, שהיא הבורא. כיצד להסביר לו, ש"ויקרא" היא הכוונה שהבורא קורא לו להתקרב למשהו אחר?
אנחנו קובעים את המצב שלנו, את קנה המידה, לפי הכוח העליון שהוא טוב ומיטיב, שלם, ללא שנאה, שכולו לאהבה, שכולו שלמות. אנחנו מודדים, רק בהשוואה אליו, עד כמה אנחנו דומים או שונים ממנו, מהיחיד בעולם, שממנו נוצר הכול ואליו חוזר הכול. ראשית עלינו לראות, להרגיש, במה אנו שונים ממנו או דומים לו, ולעסוק בחכמת הקבלה, שאם לא כן, אין לנו שום סיכוי להתקרב אליו.
צריך למדוד את האדם בהשוואה לבורא, ואז אפשר לראות עד כמה הוא מחויב, ועד כמה הבורא עשה אותו כך. האדם יכול לומר, "לך לאומן שעשני", שהרי הוא שעשה אותו כזה, ורק באמצעות האור העליון שיגיע אליו ייפתח הכול.
האדם עוצב בתכונותיו עוד מילדות, על ידי ההורים, החינוך, הסביבה, הבורא, הגנים, הסבים, הסבתות והדורות הקודמים, וגם הוסיף בעצמו. על אותו חלק שהוא מוסיף לעצמו, שהיה יכול גם לא להוסיף, או להוסיף רע לעצמו, על אותו חלק שהוא הבחירה שלו, אפשר לומר "את זה אתה צריך לתקן". זהו הבירור שיש כאן לפני הכול. זו עבודה מיוחדת מאוד, לכן גם לא מגיעים מיד לקורבנות.
במהלך כל הפרשיות הקודמות, האדם מתקדם אל העבודה הזאת. הוא מגלה, בגובה שבו הוא נמצא, באמצעות תכונת משה שבו, את הבורא, את הכוח העליון, את הדרישות ממנו, ובהשוואה אליהן הוא בודק את עצמו. רק אז הוא יכול לתקן את התכונות שלו, לדעת כמה מהן יש לתקן וכיצד. שכן, יש לו גם תכונות רבות שאין צורך לתקן, משום שהן מיתקנות מעצמן, כי הן לא שלו.
מושגים
קורבן
קורבן מלשון להתקרב, קרוב. כמו שכתוב, "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויירא מאד ויצעקו בני ישראל אל יהוה". 3 פרעה הוא כוח ההתקדמותהגדול ביותר שלנו. למעשה, כל מה שאנחנו שוחטים על המזבח, כל מה שאנחנו מתקנים, אלו הם חלקים מפרעה, מאותו הרצון הגדול לקבל שחותכים ממנו פרוסות ומקריבים. אנו מתקנים ועל ידי כך מתקרבים, עד שנעשית בנו דמות הבורא מפרעה.
חטא
חטא הוא הגילוי של האדם, עד כמה הוא נמצא באהבה עצמית ולא באהבת הזולת.
שגגה
קלקול כוח הבינה שבנו נקרא שגגה. קלקול כוח המלכות שבנו נקרא זדון. בעולם שלנו הזדוֹנוֹת הם הרבה יותר גדולים מהשגגה. כך למשל, אדם הרוצה לגנוב ממישהו, והשגגה היא שהוא מקנא בו, וכביכול, לא עושה לו בזה רע.
תיקון השגגה הוא כאשר האדם מתעלה מעל הרצון לקבל שלו, ואינו רוצה להשתמש בו כלל, אז הוא מתנתק מהשגגה, ולאחר מכן הופך את כל האגו, את כל הרצון לקבל, כדי להשפיע לזולת. כך מתקנים את הזדונות.
"אם עולה קורבנו"
"קורבן עולָה הוא למעלה מהלב, כלומר על המחשבה שהיא למעלה מהלב. ונודעמי העומד על הלב, כלומר המחשבה. שהמחשבה, שהיא חכמה, נבחנת לזכר.והלב לנקבה, בינה, הלב מבין, שמקבלת מחכמה. ומשום זה קרבן עולָה, עולֶהלמעלה, וכולם זכרים. ועל כן פתח הכתוב תחילה בקרבן עולָה, יותר מכל שארהקורבנות, כי המחשבה היא ראש הכול"
זוהר לעם, ויקרא, 73
מתברר שהכול במחשבתנו. אנו לא צריכים לעבוד פיזית. כל העולם הוא עולם רוחני, עולם הכוחות. אנו רואים זאת גם לפי הטכנולוגיה, כיצד אנו מתקדמים למצב שאין לנו צורך עוד במכונות גדולות ובמפעלים המייצרים ברזלים. כשפועלים על ידי המחשבה, העולם נעשה הרבה יותר אוורירי, רוחני. כך באמצעות המחשבה שלנו נעלה לבירור הנכון, נקריב קורבנות ונתקרב על ידם לחיים הטובים.