כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "צו"

(ויקרא ו, א – ח, ל״ו)

 

 

פרשת "צו"

"נר"ן של חול נר"ן של שבת"

מושגים

סיכום

 

פרשת "צו" עוסקת בדיני הקורבנות, בדגש על דיני הקורבנות מצד הכוהנים. מוזכרים בה: הציווי על תרומת הדשן, על קורבן מנחה, על קורבן חטאת, על קורבן אשם, על קורבן שלמים ועל איסור אכילת חֵלֶב.

מוזכרים גם עונשים: למי שאוכל בשר פיגול ככתוב, "והנפש האוכלת ממנו עווֹנה תישא", 1 ולמי שאוכל חֵלֶב מהקורבנות, "ונכרתה הנפש האוכלת, מעמיה"; 2 ולמי שאוכל דם מהקורבנות, "ונכרתה הנפש ההוא, מעמיה". 3

בהמשך, הפרשה עוסקת ב"שבעת ימי המילואים" ובחנוכת המשכן. הבורא מצווה על משה לקחת את אהרון ובניו הכוהנים ואת כל העדה ולהקהיל אותם בפתח אוהל מועד. משה רוחץ את אהרן ובניו, ומלביש אותם בבגדי הכהונה. משה מושח בשמן המשחה את המשכן ואת כל אשר בו, ומקדֵש את אהרון ובניו, ומראה לכוהנים, על פי ציווי הבורא, מה לעשות עם האיברים השונים של הקורבנות.

 

הקורבן הוא הדרך להתקרב לבורא, אין כלום מלבד הקורבנות. אנו נמצאים כיום במצב הגרוע ביותר. אין גרוע מהעולם הזה וממצבנו כאן ועכשיו. עלינו לצאת מהמצב הזה ולהתקדם לקראת הבורא, הנקרא "בוא וראה". אנו נגלה את הבורא בהתאם לשינוי ולתיקון שבנו. זאת, משום שהכוח העליון, האור העליון, נמצא במנוחה מוחלטת, וכל השינויים הם רק באדם, ככתוב "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". 4

ההתקרבות לבורא היא על פי התכונות, לכן עלינו לשנות את עצמנו. עלינו לתקן את כל הרצונות הרעים והאגואיסטיים שבנו, כל אחד ואחד על פי סדר מסוים, שעליו מספרת לנו התורה. "תורה", היא מלשון הוראה כיצד לתקן את הרצונות האגואיסטיים שלנו, ולהפוך אותם לעל מנת להשפיע, להשפעה ואהבה. ולעבור משנאת אחים לאהבה חלוטה.

המשבר הגדול הפוקד את עולמנו הוא בשל שנאת חינם בין כולם. בעולם יש שפע רב, אולם איננו מצליחים לחלק אותו בינינו. איננו מצליחים להגיע לצדק חברתי, לחיבור, לאיחוד, לסדר את עצמנו ואת החיים שלנו טוב יותר, בגלל האופי שלנו, ככתוב "יצר לב האדם רע מנעוריו". 5 כדי לתקן את הלב, המסמל את כל הרצונות האגואיסטיים, את תרי"ג הרצונות המקולקלים שלנו, אנו צריכים את התורה.

התורה היא "המאור המחזיר למוטב". מי שמתייחס נכון לתורה, מגלה שהוא רע, שהוא רשע, כמו שכתוב "לא נברא העולם, אלא לרשעים גמורים או לצדיקים גמורים", 6 האדם צריך לגלות את עצמו כרשע גמור, "בראתי יצר רע", ואחר כך "בראתי תורה תבלין" כי "המאור שבה מחזירו למוטב", ואז הוא יגיע למצב של צדיק גמור, כך עלינו לראות זאת.

ה"צו" הוא ציווי, ישנה אפשרות לעבור את התהליך על ידי מכות, ב"דרך ייסורים", שהיא דרך שאינה מכובדת ואינה רצויה, לא בעיני הבורא ולא בעיני הנבראים. אולם ישנה גם אפשרות אחרת, לעבור את התהליך בהכרה, מתוך הבנה והרגשה שמובילים אותנו לגילוי הכוח העליון, ומעלים אותנו למימד עליון יותר. המשבר והייסורים שאנו מרגישים בעולם הזה, נועדו לדחוף אותנו להתפתחות למדרגה עליונה יותר, למדרגת האדם, הדומה לבורא. 

בעבודה הזו יש שלבים רבים. יש שלבים הנקראים "אומות העולם", שבהם אנחנו מבררים את הרצונות שלנו ומתקנים אותם מעט בדרגת "אומות העולם" (גם בהן יש שבע מצוות). רק לאחר מכן אנו מגיעים לדרגת ישראל, "ישר א-ל", שבה אנחנו כבר יכולים לכוון את עצמנו לבורא.

אנו עושים מצוות פירושו, תיקונים ברצונות שלנו; מתרי"ג הרצונות השייכים לעבודת ישראל, אנו מגיעים לדרגת "הלוויים" ולדרגת "הכוהנים", כך עוברים י-ה-ו-ה מלמטה למעלה, ממלכות, זעיר אנפין, בינה, חכמה, עד לכתר, לדבקות בבורא.

זאת כל העבודה וסִדרה, שהתורה מתארת והם מובאים גם בתלמוד הבבלי. עניין הקורבנות הוא עניין מורכב יותר, זו בעצם כל עבודת האדם. הקרבת קורבן, הכוונה היא כיצד להתקרב לבורא על ידי תיקון ועוד תיקון על הרצונות של האדם. אנחנו מתקרבים אל הבורא בהדרגה, בתיקונים שמתחילים ברצונות הקלים ביותר ונמשכים עד לרצונות הקשים, הכבדים, והאגואיסטיים ביותר.

לאחר מכן, מדובר על סוגי הרצונות שאנו ממיינים בתוכנו ובאיזה אופן לתקן אותם. משום כך מוזכרים כאן כביכול חלקי הגוף, זמן, תנועה, מקום, ומציינים גם את הכוח שעל ידו אנחנו מתקנים ובאיזה מצב. יש לזכור שמדובר כאן אך ורק במבנה הפנימי שלנו.

אנחנו נמצאים בים של אור עליון שהוא הבורא, האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, וכל השינויים הם אך ורק כלפי האדם הנמצא בתוך האור. אם איננו מרגישים שהאור, הבורא, ממלא את כל המציאות, משמע, שאנחנו נמצאים בהסתרה כפולה. איננו מרגישים כלל שמשהו נסתר מאיתנו. הדרגה הראשונה שאליה אנו מגיעים היא הרגשת ההסתרה, שיש משהו הנסתר מאיתנו.

כיום אנו רואים שגם האנושות בכללותה כבר מתקרבת מעט לתפיסה הזו. המדענים והפסיכולוגים מתחילים לזהות שהעולם עגול. הם כבר מדברים על כוח אחד שסוגר עלינו, ששולט בנו, בהנהגה ובהשגחה אחידה, שהעולם קשור בהרמוניה מסוימת על פי חוקים קבועים, "חוק נתן, ולא יעבור". 7 בין אם נרצה ובין אם לאו, נאלץ בסופו של דבר להתקרב אל אותו חוק, ללמוד אותו, להעתיק אותו אלינו ולקיים אותו בלית ברירה. אם נרצה בכך, טוב. אם לא נרצה, נאלץ לקבלו על ידי מכות, כפי שמתואר בכל סיפורי התורה.

התורה מספרת לנו על הדברים הרעים כביכול שיקרו אם לא נפעל נכון. הכרח הוא שתהיה הכרת הרע וגילוי הרע, כי "בראתי יצר רע". בכל פעם היצר הרע צריך להתגלות, ואחר כך עלינו לתקנו. אפשר להבחין ביצר הרע רק אם ניפול בו, אבל אם נגיע מוכנים, לא נכלל בו, לא ניפול תחתיו, אלא נשלוט בו ונתקן אותו. לשם כך בעצם ניתנה לנו התורה.

העולם כולו מתקדם להכרה הזאת. ישנם מדענים רבים הטוענים שאנחנו נמצאים במערכת עגולה, שיש כוח טבע אחד שפועל עלינו ודורש מאיתנו להתאים עצמנו אליו, בעולם גלובלי ואינטגרלי, בהרמוניה, באיזון עם הטבע וכן הלאה. הם כבר מדברים על הוליזם ועל שאר התופעות האלה. קיימת כבר התרגשות, התפעלות והתקרבות לאמת.

בשלב הראשון עלינו להשיג את ההכרה שיש באמת משהו הנסתר מאיתנו. זו כבר "הסתרה", וזה כבר טוב, זו הרגשת הגלות. כשאנו נמצאים בגלות, אנו מרגישים זאת על ידי המגע עם אותו כוח עליון השולט בנו ופועל עלינו. זאת, אף על פי שאיננו מרגישים כלל איך הוא עובד ואיך הוא שולט בנו. איננו מבינים את הפקודות שלו, איננו יודעים מה הוא רוצה מאיתנו. ואפילו אם נדע זאת, לא נדע איך לקיים את רצונו, לא נוכל להיטיב את מצבנו. יש בתוכנו הכרה, שאם לא נדע אותו נפסיד בגדול. כל העולם מתקדם בהדרגה לקראת ההבנה וההכרה הזו.

 

כשנאמר "אותו", הכוונה היא לחוק עליון, או לבורא כפי שהוא קיים בעיני המדענים?

אין הכוונה לדמות, אלא לתכונה הכללית השולטת עלינו, התכונה של ההשפעה והאהבה הכללית. ככל שאנחנו מתקרבים אליה, אנחנו יכולים לזהות אותה יותר.

ההתקרבות נעשית על ידי הקשר הטוב והיפה בינינו, ככתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אם נקים קבוצות לשם לימוד הטבע העליון, כדי להתקרב זה לזה ולהיות באהבת אחים, מה שנקרא באהבת ישראל, נתחיל להרגיש את אותו הכוח העליון לפי חוק השתוות הצורה, השתוות התכונות, ונגלה שאנחנו נמצאים באמת בגלות, שהיא ראשית התהליך. לכן, כשאנחנו קוראים את "מגילת אסתר", אנחנו מגלים את ההסתרה, שהיא השלב הראשון.

כשאנו מתקרבים לפסח, למצב שבו אנחנו מרגישים את עצמנו במצרים, בגלות מגילוי האור, מגילוי הכוח העליון, יש לנו את "שבת הגדול", שבה מדובר על חשיבות הרגשת הגלות, כי בלעדי הרגשה זו אי אפשר להגיע לגאולה. ההבדל בין גלות לגאולה הוא באות א', אלופו של עולם, שבו הבורא מתגלה. הגלות היא החיסרון לגלות אותו, שאותו עלינו להשיג, ואחר כך להמשיך.

כשאנו רוצים לגלות את הבורא, אנו מביאים את כל הרצונות שבנו למצב שבו לא נהווה מחיצה בדרכו של האור העליון כמו שנאמר, "כבודו מלא עולם", 8 הוא ממלא את הכול בלי שנפריע לו. כשהאדם מצמצם את החשיבות העצמית שלו, את האגו שלו, את העצמאות שלו, את הייחודיות שלו, את כל ה"אני" שלו, הוא מרגיש שהבורא עובר דרכו, ובאופן כזה הוא מגלה אותו.

תחילה על האדם להיות כביכול שקוף, לא להוות מחיצה, לא להפריע לאותה תכונת ההשפעה והאהבה השורה בעולם, ואז לגלות שאנחנו באמת שרויים בתוך האור העליון, שממלא את הכול ואנחנו בתוכו. זו הדרגה שאליה צריכים להגיע, זו הגאולה בשלב הראשון שלה. ההתקרבות היא בהרגשה שלנו, שאנו בתוך האור העליון שממלא את הכול ושעושה את הכול, "עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים". 9 זו בעצם ההצלה לאדם מכל המשברים, מכל הייאוש והבלבולים בחייו.

 

יש בפרשה סוג של ציווי, שזה חוק ברור מאוד. הקורבן הוא לבורא, שורפים, וכך כביכול נותנים משהו. מדוע אין מביאים קורבן זה לזה, ועל ידי כך להתקרב? כך אפשר היה לומר, שבאמת באמצעות אהבת הזולת מגיעים למשהו גדול יותר .

זה נראה כך רק בגלל השימוש בשפה שלנו. בעבודת הקורבנות על האדם לעבוד עם כל רצון ורצון אגואיסטי שדוחה את הזולת, שבו הוא רוצה לנצל את הזולת, או אפילו לא לשים לב אליו. זאת, כדי שלא יפריע לו בדרך, בהתקרבות לזולת . עם ההתקרבות של האדם לזולת, הוא יוצר גם מערכת יחסים של השפעה הדדית, הוא מגלה את האור העליון. האור העליון שורה בינינו, אולם לא בכל אחד ואחד. אנחנו מזמינים ומגלים אותו דווקא על ידי כך שאנחנו מייצרים בינינו את תכונת ההשפעה.

 

האם ההתקרבות הזו היא בין החברים בקבוצה?

ההתקרבות הזו היא בין בני האדם, ולא בתוך האדם עצמו. האדם יכול להרגיש בתוכו רק תופעות אגואיסטיות, לכן כעת הוא מרגיש את העולם הזה בלבד, באמצעות חמשת החושים הגופניים שלו.

 

כיצד האדם מקריב קורבן מהקבוצה לבורא?

אדם המתקן את הרצונות שלו כלפי הזולת או כלפי הבורא, זה היינו הך. כולנו עושים יחד את התיקון בינינו למען גילוי תכונת ההשפעה והאהבה הכללית השורה בעולם. תכונת ההשפעה היא הבורא, זו תכונה, זו מחשבת הבריאה. האדם אינו מכוון לישות מסוימת. ישנו קושי להסביר זאת כי בעולם שלנו הכול קונקרטי, הכול מלובש בחומר, ואילו בחכמת הקבלה אין חומר, אלא רק כוח.

 

בפרשה נאמר, שאם בני ישראל לא יקריבו נכון את הקורבן ייענשו. מהו העונש?

העונש הוא, שלמרות הכול, האדם יעשה את הדבר. "כי לא ידח ממנו נידח" , 10 והכול יחזור לשורשו.

 

כתוב, "ונכרתה הנפש ההיא מישראל", מה הכוונה?

הכוונה היא שהאדם נכרת ממדרגתו. אם האדם נמצא בדרגת ישראל, ישר-אל, ונופל ממנה לדרגת אומות העולם הוא יסבול מכך. זאת, משום שנפל, משום שהתרחק מההשפעה, מהאהבה, מהגילוי, מההבנה ומהמוּדעות. ולכן, עליו לעבור שוב זמן מה בחיפושים, בדרך לא נעימה, ורק לאחריה הוא חוזר. זהו העונש.

אם האדם אינו יכול לעבד את הנתונים באופן נכון, טוב ומהיר על ידי עבודה ברצון עם השכל, כפי שהתורה מזמינה אותו, הוא יעשה זאת בדרך הייסורים. הוא יעשה אמנם את אותה עבודה, אלא שהיא תהיה ממושכת יותר ולא נעימה. בדומה לילד שאם הוא מקשיב למה שאומרים לו, ועושה את הדברים טוב, הוא מרוויח. ואם לאו, הוא יעשה את הדברים בלית ברירה, אבל יסבול .

 

כיצד אנו יכולים להשתמש בעניין הקורבנות בגישה לחינוך?

מה ההבדל? אם אדם נולד עצלן ועקשן, האם הוא יכול לחזור ולומר להורים שלו, "מה אתם רוצים ממני, אתם עשיתם אותי כך. אני לא רוצה ללמוד, אני לא רוצה להקשיב לכם, אני רוצה רק לשחק. כזה אני. האם הזמנתי את התכונות האלה?" לא, אין מה לעשות. 

האם ההורים אשמים או האדם עצמו? אלא שהאדם יכול ליצור לעצמו סביבה שתעזור לו להיות חכם, שתעזור לו להצליח. הסביבה תעזור לו להבין מהי תכלית הבריאה, מטרת הבריאה, איך להגיע אליה ואיך לסבול פחות, משום שהכול תלוי בסביבה . אם אדם פועל בסביבה נכונה, טובה, שתומכת בו, היא מלמדת אותו להיות משפיע כמוה. כך הוא מתקרב להשפעה ולאהבה. זו עבודת הקורבנות שהאדם מבצע.

 

מדברים בפרשה על "כהן", שזה שלב גבוה מאוד . האם גם בדרגה זו אפשר לשייך את הדברים לחינוך?

מתחילים מאפס, מדרגת "אומות העולם", כל אחד ואחד מיועד להגיע לכך. תכלית הבריאה היא שכולם ייכנסו לעבודה הזאת, שכולם יתקנו את עצמם עד גמר התיקון השלם, המלא, הנקרא "הגאולה השלמה". עם ישראל, בבית המקדש הראשון, כבר היה בגובה הגאולה – "מוחין דחיה", ובבית המקדש השני ירד לדרגת "מוחין דנשמה", וכעת הוא צריך להגיע לבית המקדש השלישי, לדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדרגות ברוחניות, שבה אנחנו מצרפים את כל האנושות. 

 

אם הקורבן זו ההתקרבות לחברה, האם בתוכה משלבים את נושא החינוך, או שהוא נפרד?

אי אפשר להתחנך לבד, אלא רק בחברה. אדם מתחנך להתקשר עם האחרים, במערכת יחסים הדומה לתכונת הבורא. אנו מגלים בינינו את התכונה הזאת, כי רק בינינו הוא מתגלה. כמו שמשנים משהו במקלט רדיו מבפנים, ואז הוא קולט את הגל שנמצא בחוץ.