כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "ויקהל" - "פקודי"

("ויקהל", שמות לה, א – לח, כ)

("פקודי", שמות לח, כא – מ, לח)

 

 

פרשת "ויקהל" - "פקודי"

"כל נדיב לב יבְיאֶהָ"

"אלה פקודי המשכן"

מושגים

"יפֵה נוף משׂושׂ כל הארץ"

 

פרשת "ויקהל" פותחת בציווי: "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", 1 ועוסקת גם היא בתרומת העם. התרומה היא בזהב, בכסף, בנחושת, בבדים יקרים וכדומה. משה מוסיף ומדגיש שבצלאל ואהליאב הם שיבצעו את עבודת הקודש, בשל היותם חכמי הלב, ויאספו את התרומה שהגיעה מכל העם כולל הנשים. בצלאל ואהליאב מודיעים למשה, שכמות התרומות גדולה מאוד ואין צורך בתרומות נוספות כי יש עודף, ומשה מכריז זאת בפני העם.

הפרשה מתארת בפירוט את בניית המשכן על ידי חכמי הלב: יריעות, קרשים, בריחים, ואת עבודתו של בצלאל בהכנה של הארון, השולחן, המנורה וכולי.

פרשת "פקודי", מציינת את שמות האנשים שהשתתפו בבניית המשכן, איתמר בן אהרון הכהן, בצלאל בן אוּרִי ואהליאב בן אחיסמך.

עם סיום מלאכת בניית המשכן, בני ישראל מביאים אותו אל משה, שבוחן שאמנם הוא נעשה על פי ציווי הבורא. הבורא אומר למשה באיזה יום להקים את המשכן ולפי איזה סדר לקדֵש כל פרט במשכן, וכן מצווה עליו למשוח את אהרון ואת בניו לכוהנים. בסוף הפרשה מסופר על הענן המכסה את אוהל מועד; בכל פעם שהענן עלה מעל המשכן, בני ישראל נסעו, ולהיפך.

 

שתי הפרשות הללו מציגות רצף של נושא אחד. התורה מתחילה מ"בראתי יצר רע ובראתי תורה תבלין". היצר הרע הוא כל הטבע שלנו, המתגלה בכך שאנו שונאים זה את זה. תחילה על כל אחד לגלות זאת. לכן התגלות יצר הרע לראשונה מתרחשת עם אברהם במגדל בבל. לאחר מכן, אנו מגלים אותו בעבודת הפרך במצרים וכן ב"הר סיני", שם שרתה שנאה בין כולם, ככתוב "ירדה שנאה לאומות העולם", 2 זהו גילוי הכרת הרע.

אין זה פשוט להכיר את הרע. אין מדובר בכך שהאדם עצלן, או שיש בו נטיות לשקר, לגנוב, לנצל את הזולת ועוד, אלא בכך שהרע מתגלה רק בתנאי שהאדם רוצה להתחבר עם הזולת, בין אלה הנמשכים לחיבור, הנמשכים ל"ואהבת לרעך כמוך", ואז הטבע לא נותן להם להתחבר.

על פי התורה, שהיא הכוח העליון, אם אדם רוצה באמת להגיע לאהבת הזולת, ובאמצעותה לאהבת ה', שהיא האהבה הכללית, ורוצה לגלות את הכוח הכללי הטוב והמיטיב ששורה בעולם, הוא זקוק אך ורק לתורה.

כיום נראה לנו שהעולם הוא נורא מפני שאנו בוחנים אותו דרך היצר הרע שלנו, דרך התכונות המקולקלות שלנו. אנו רואים את העולם מקולקל על פי התכונות המקולקלות שלנו, כי "כל הפוסל, במומו הוא פוסל". 3 אם האדם מתקן את עצמו, הוא הופך להיות צדיק, ובכך מצדיק הן את הבורא והן את הבריאה שלו, ומתחיל לראות את העולם כטוב. "בעל הסולם" מתאר זאת במאמר שכתב "הסתר וגילוי פנים של השי"ת".

מי שמתחיל להתחבר עם הזולת, לאהוב את הזולת, להתקרב לעולם הגלובלי האינטגרלי, כמו שאנו מגלים אותו כיום, ומשום כך גם חכמת הקבלה מתגלה כיום, מתחיל להרגיש את הרע. ורק אז בלבד הוא זקוק לתורה, כי היא "המאור המחזיר למוטב". אין מדובר באדם הלומד את הכתוב בספר, אלא הוא לומד על מנת לקבל את האור המתקן אותו, כדי להיות יותר ויותר באהבה לעולם. כך האדם מדמה את עצמו יותר ויותר לבורא, חוזר לדמות האדם ונקרא אדם. החלק שהאדם משיג ומתקן על פני היצר הרע שלו, החלק שהופך את היצר הרע לטוב, נקרא נשמה.

לכן לוקחים ממצרים את כל הכלים העיקריים, שהם בעלי ערך בעיני היצר הרע הגדול, שבאמצעותם האדם יוצא מהתקופה שנקראת מצרים להכרת היצר הרע, ובונה מהם את עגל הזהב. כשהכול מתגלה באופן ברור ועוצמתי, האדם זקוק באמת לתורה.

משום כך הלוחות הראשונים אינם מתאימים לתיקון, אלא רק הלוחות השניים, שאיתם משה יורד ביום הכיפורים ומביא אותם לעם ישראל, לאחר שהעם הכיר את הרע שבקרבו. האדם מכיר את הרע שבו ונזקק לתורה רק לאחר שהוא רואה את "עגל הזהב" שבו, ועד כמה הוא מתנגד לאהבת הזולת, ורוצה לנצל את כל העולם.

התורה מסבירה לנו את שלבי בניית המשכן. כלומר, אילו רצונות, מתוך כלל הרצונות הרעים שיש לנו כלפי הזולת, אנו מתקנים מלקבל ל-להשפיע, משנאה לאהבה. זו התורה כולה – ההוראה כיצד לעשות זאת. במקום יצר הרע שלנו, שבו אנו שקועים ובו אנו רואים רק את המציאות הצרה של העולם הזה, אם נתקן ולו במעט את הרצונות שלנו, יש באפשרותנו לפתוח את עצמנו לראיית העולם העליון, כאן ועכשיו.

כשאנו מתפתחים כך, העולם סביבנו נפתח ומתגלה כעולם העשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון – עולם אין סוף – בגמר התיקון. ראשית אנו בונים נשמה קטנה המשותפת לכולם, שהיא "אוהל מועד", הכוללת: דומם, צומח, חי ומדבֵּר, שהיא התכונה שלנו הי-ה-ו-ה, ההוויה השלמה שבתוך האדם. על האדם לקחת מכל רצון ורצון ולקשור הכול לרצון אחד, אינטגרלי, משותף בין כולם, שעימו הוא יתחבר עם כל בני האדם, עם כל מי שכבר מוכן לכך, ולבנות יחד כלי מיוחד, משותף, כך כולם מתקדמים.

האדם צריך להיות בתכונות של "בצלאל", בתכונות של "כהן", "אהרון הכהן", ובוודאי של "משה" שהוא הראשון מבין הכוהנים, הלוויים, ישראל, ועוד. התורה בעצם מסבירה לאדם כיצד הוא יכול, על ידי האור שהוא מושך, להבין אילו רצונות הוא יכול לתקן עכשיו, ואילו לאחר מכן.

כפי שאומר משה בפרשה הקודמת, תיקנו באמצעות מחצית השקל, שקל הקודש, רק מחצית, לא יותר מזה, כי החצי השני מגיע מלמעלה. מחצית אחת היא החיסרון שלנו, והמחצית השנייה היא המאור שמתקן ומשלים. אנו בונים בעצמנו, על ידי המאמצים שלנו, את כל מהשתלוי בנו, את כל תכונות הנפש: כוהנים, לויים, ישראל, בכסף, זהב וכל מיני אבנים יקרות.

האדם מרגיש שיש בידיו דוגמה כיצד לבנות את הנשמה שלו, בהתאם לבורא שמתגלה לפניו, על ידי השכל והרגש שיש רק לתכונת בצל א-ל, שהיא כהעתקה מהבורא. כך הוא בונה את הנשמה, שבה הוא מרגיש את העולם החדש, שהוא הכלי, הרצון המתוקן שלו. בתוך הרצון הזה שורה כוח ההשפעה והאהבה שנקרא בורא, בוא וראה. כך האדם מגיע לראייה, לגילוי הבורא.

הצעדים הראשונים מתגלים פעם כענן, ופעם כאש, כבורא שעולה ויורד, "קומה ה', ויפוצו אויביך, וינוסו משנאיך, מפניך". 4 לעת עתה, במצבנו, בעולמנו איננו מסוגלים לספר על כל אלה, או על החלקים שיש לתקן, משום שהאדם עדיין אינו מרגיש את הנשמה שלו. הוא אינו מוצא את הרצונות האלה בו, ואינו יודע בדיוק כיצד למיין אותם, איך לחבר אותם, משום שזו מערכת מורכבת מאוד. התורה מספרת לנו זאת כסיפור, שהוא העתקה מהעולם הזה: על אבנים ועצים, על בני אדם שונים, על הלבושים שלהם, על העולם הכללי, על עניין הזמן, על התנועה, על המקום וכולי.

צורות אלה מתוארות כדי שנוכל להבחין אילו חלקי נשמה עלינו לתקן. בתוך הנשמה נמצאים הכוחות שהם על מנת לקבל ושעליהם להיות על מנת להשפיע. איננו מסוגלים עדיין להביע את הכוחות האלה, לכנות אותם בשם, משום שאיננו מכירים אותם, ולכן התורה מספרת לנו את הסיפור בדרכה, והמקובלים מעבירים זאת בשפת השורשים.

המקובלים מספרים לנו על הכוחות שפועלים, על חלקי הנשמה. גם בספר הזוהר עם פירוש הסולם, שכתב "בעל הסולם", אנו רואים את ההקבלה שנעשית. ספר הזוהר מספר לנו בשפת המדרש ואילו "בעל הסולם" מספר זאת בשפת הקבלה. כך שאנו יכולים להבין את המדובר בתורה, להבין שהתורה מדברת רק על חלקי הנשמה, על תיקון הלב שהוא הרצונות שלנו.

כך נוכל לפתוח את התורה, לגלות אותה בתוך הלב שלנו כמערכת מתוקנת. ולגלות את הכוח העליון, את הבורא, בתוך כל זה.

 

מהי הפעולה, להקהיל?

לאסוף. אלה כל בני ישראל שמשה אוסף כדי להכריז על יום השבת, שהוא סוף העבודה. המטרה חייבת להיות ברורה מלכתחילה , כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם אנו יודעים מדוע עלינו להגיע לדבקות בבורא, מדוע עלינו להתאים את עצמנו, לגלות אותו ולהיות כמוהו, ממש "פנים אל פנים", שזו דרגת משה, עלינו לדעת זאת מראש. בכל פעולה ולו הקטנה ביותר חייבת להיות אותה המטרה, אותו קו ברור שנמשך ומחייב אותנו לכיוון זה בלבד. גם אם בדרך יהיו כל מיני בעיות, עליות וירידות, פניות, הן יהיו כולן לצורך התקדמות בלבד.

לכן, במדבר שבו עוברים בני ישראל יש כל הזמן גילוי הרע, וזה דווקא לטובה. כל הזמן מתגלה עוד רצון ועוד רצון שצריך לתקן כדי להתקדם לארץ ישראל, שהיא הרצון המתוקן שבו שורה הבורא.

 

מדוע על האדם לדעת כל הזמן את כל הפרטים שבהם הוא מתקדם או נופל או הולך, עליות,ירידות?

כך האדם משיג את תכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, את ההבנה, את ההרגשה ואת הידיעה. קיים הבדל בין הרצון לקבל שהבורא ברא "יש מאין" מתחילת הבריאה, ובין הרצון לקבל בסוף הבריאה. ההבדל הוא שבסוף הבריאה יש לו ראש. הוא נשאר אותו רצון לקבל רק עם ראש, הבנה, הכרה והרגשה. הכול מגיע מחיבור של המוח והלב.

 

בכל מקרה האדם יתנסה בכל הפרטים שבפרשה הזו?

לא. האדם לא יתנסה בכל זה בלי התכנון שלו, בלי ההשתתפות שלו, בלי שהוא מעלה מ"ן ובלי בקשה שהוא רוצה לתקן. רק אדם שרוצה, מרגיש, ומודע עד כמה הוא שונא ורוצה להיות באהבה יתנסה בכול. לכן עליו לתקן קצת מהדומם שבו, קצת מהצומח, וכך לגלות את המציאות שבה הוא נמצא, וממנה את המציאות האחרת, וכן הלאה.

אדם הופך להיות למבנה הכולל בתוכו את כל השכל והרגש, את כל החכמה שיש בעולם. כל הטבע נמצא בו, הוא כולל את כל העולמות בתוכו. מחוצה לנו אין כלום. העולם הגדול שאנו מתארים מחוצה לנו, אינו קיים. הוא מתואר כך רק בכלים החיצוניים שלנו, שצריכים להיכנס כולם פנימה, ולכן אין מלבד האדם והבורא, שהם כמערכת אחת.