כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "תצווה"

(שמות כז, כ – ל, י)

 

 

פרשת "תצווה"

"ואתה תצווה"

"תִקעו בחודש שופר"

מושגים

סיכום

 

 

בפרשת "תצווה" הבורא מוסר למשה פרטים נוספים אודות המשכן ומצווה את בני ישראל לקחת שמן זית לצורך הדלקת "נר התמיד" באוהל מועד, מחוץ לפרוכת, שידלוק מהערב עד הבוקר.

הבורא מורה למשה למנות את אהרון ובניו, נדב, אביהו, אלעזר ואיתמר, להיות לו לכוהנים. הוא מפרט את הציווי של הכנת בגדי הקודש, לכבוד ולתפארת, לפרטי פרטים: האפוד, הציץ, המעיל, ושאר בגדי הכהן.

בהמשך ניתן הסבר על תהליך ההתקדשות של אהרון ובניו לתפקידם במשכן, כולל הקרבה של פר ושני אילים, על מזבח הקטורת שיוּנַח בתוך המשכן לפני הפָּרוֹכֶת, ועל אופן הכנת הקטורת. בסיום מוזכר יום הכיפורים שיתקיים אחת לשנה.

 

פרשת "תצווה" היא עניינית, קצרה ומאוד ומעשית. כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, הוא הבסיס היציב שממנו רצוי להתחיל. את הרצון לקבל אנו מרגישים בתוכנו, בחלוקה לארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדבֵר. כל הרצונות שלנו מחולקים כך, ועלינו לתת להם צורת השפעה, לכוונם על מנת להשפיע. על כל הרצונות להיות מכוונים לחיבור בינינו, "כאיש אחד בלב אחד", לאהבת הזולת, ב"ואהבת לרעך כמוך".

במידה שאנו מתקנים כל רצון ורצון, ואת כל הרצונות יחד, אנו בונים את דמות האדם, הדומה לבורא. זה אותו "אדם הראשון", שהתרסק והתחלק לנשמות רבות. מטרתנו לאסוף חזרה את כל הנשמות לאותה נשמה.

אנו עושים זאת על ידי ביטול האגו שלנו, וחיבור כל הרצונות שלנו. החיבור הוא בדרגת הדומם, צומח, חי ומדבֵּר. בדרגות אלה אנו מחברים הכול יחד למציאות חדשה, שהתורה מדברת עליה בשלבים. ראשית, שמן למאור, שהוא שמן מיוחד, ויש להדליק אותו באופן מיוחד. לאחר מכן, אפשר להכין מהאור המתקבל את בגדי הכהונה, המולבשים על הרצון לקבל.

הרצון לקבל נשאר אותו הרצון, בין אם הוא רוצה לטובת הזולת ובין אם הוא רוצה לטובת עצמו. ההבדל הוא בשימוש ברצון, אם לטובת עצמי או לטובת הזולת. כלומר, האם באמצעותו האדם רוצה להיטיב לעצמו אף שזה יהיה לרעת הזולת, או שהוא רוצה להיטיב לזולת. קיימות שתי אפשרויות וביניהן יש מִדרג גדול של אפשרויות.

מדובר בלבושים על הרצון. התורה מספרת לנו כיצד לבנות לבושים. כיצד לבנות כוונותנכונות על הרצונות שלנו, שהם מדָרגות י-ה-ו-ה, או דרגות עביות א' ב' ג' ד'. הרצונותהמתוקנים יכולים להיות מהדומם, כמו בניית אוהל מועד וארון הקודש, מהצומח כמו צמרופשתים, ומהחי שאלה הם הקורבנות עצמם.

המדבֵּר, הם בני האדם המיוחדים בדרגה שלהם, הלובשים את הבגדים שמתאימים לכהןהגדול: חושן, אבנט, מצנפת, כותונת, מעיל וכולי. הכהן הגדול הוא אדם המכוון כולו להשפעה, לאהבת הזולת, ובאמצעות אהבת הזולת נגיע לאהבת הבורא. יש כהן ויש כהן גדול. כלומר,במדרגה הזאת ישנן קטנוּת וגדלוּת.

אלה הם השלבים שבהם עלינו להתקדם, כדי לתקן את הרצונות שלנו. סך כל הרצון שבראהבורא בכל אחד ואחד מאיתנו, כלול מתרי"ג רצונות, משש מאות ושלוש עשרה רצונות, שעלינו להפוך אותם מקבלה, מעל מנת לקבל, להשפעה, לעל מנת להשפיע לזולת. כך אנו מתקשרים זה עם זה, ואוספים את כולם יחד, את כל הרצונות האלה למנגנון אחד.

 

על ידי הכוונות משנים את הרצונות?

כן, על ידי הכוונות משנים את הרצונות. על ידי הכוונות, שכולנו רוצים להיות בכוונה על מנת להשפיע זה לזה, אנו קושרים את הרצונות יחד לגוף אחד בתוך הכלי הנקרא "בית המקדש". "בית" הוא כלי של קדושה, של השפעה ואהבת הזולת, הנמצא בכוונה על מנת להשפיע. הוא האדם שאנו בונים, הנשמה הכללית שלנו, השכינה, כנסת ישראל או מלכות דאצילות – בה מתגלה הבורא.

בפרשה מוסבר שגם הרצונות שלנו מחולקים. מכתבי האר"י אנו למדים שיש לנו: שורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל, שמהם מורכב כל הכלי שלנו. השורש הוא באדם, הנשמה היא החלק הפנימי שבו, הגוף הוא הרצונות עצמם והלבוש וההיכל הם תוספות.

הלבוש, כפי שהתורה מספרת לנו, כולל את חמשת סוגי הלבושים של הכהן הגדול. ההיכל הוא כל מה שמסביב, אוהל מועד על כל פרטיו. כמובן, שאין מדובר באוהל, באדם, בכלים או במנורה, אלא כיצד הרצון לקבל מתפתח להיות בכוונה על מנת להשפיע כמו שהבורא משפיע לו. על ידי התיקונים הללו, של דרגות וחלקים רבים שבתוך הרצונות שלנו, האדם מגיע להתאמה לבורא ולדבקות בו.

בסיום הפרשה מוזכר גם יום הכיפורים. כל התיקונים שאנו עושים כל השנה, בהכנות, וכל התיקונים על אומות העולם, על עם ישראל ועל הלוויים והכוהנים, אז מגיעים לדרגת הכהן הגדול. כאשר האדם מתעלה מעל כל הרצונות האלה, ומביא אותם יחד למקום של השפעה כללית, הנקרא "בית המקדש", בשנה, נפש, עולם. כלומר, למקום איחוד מיוחד, שבו אנו מגיעים לאיחוד עם הבורא, לנקודת הדבקות, זה נקרא "עבודת הכהן בקודש הקודשים ביום הכיפורים".

אהרון ובניו הם עובדי הקודש, אנו יודעים שרוחניות אינה עוברת בירושה. היו הרבה מקובלים שלא היו להם ילדים, או שהיו להם, אך איש לא ידע עליהם, וכך גם לגבי אבותיהם. אולם פה מדובר על סדר מוגדר מאוד, של אהרון ובניו. מהו הסדר הזה? על כך, ובכלל על מעמד הכוהנים שנמסר מאבות לבנים, מדובר לא רק בפרשה זו.

 

אומרים שעד היום אפשר למצוא גנים של כוהנים.

נכון. זה נמצא גם בגשמיות וגם ברוחניות. יש לכך סיבות רבות, אולם מה שאנו מבינים הוא שמ"כלי" הנמצא בהשפעה, מהפרצוף הרוחני או הנשמה הנמצאת במצב להשפיע על מנת להשפיע, כי כהן נקרא "לקבל בכוונה על מנת להשפיע", הוא עובד בהשפעה אקטיבית, בפועל,אזי הוא מוליד פרצוף מתקדם הנקרא בן.

 

"בן" זו הדרגה הבאה של הכהן?

כן. לכן ברוחניות לא ייתכן, שמפרצוף שאינו נמצא בלהשפיע על מנת להשפיע, או בכוונה לקבל על מנת להשפיע, יצא פרצוף קדוש. כך גם בהעתקה לגשמיות. בגשמיות אנו יכולים לשים לב לכך או לא, משום שמדובר במנהגים בלבד, אולם ברוחניות מובן לנו מהיכן זה נובע. לא ייתכן שמפרצוף שיש לו מסך, עביות ואור חוזר, והוא עושה חשבון ועושה "עבודת הקודש", תצא פעולה לא כשרה. לכן הכהונה עוברת בתורשה מאב לבן.

 

כיצד זה ייתכן שאיננו יודעים מי הם ממשיכי דרכו של משה, הבנים שלו, מה היה איתם. ועם כהן דווקא כן?

משום שמשה זה מגע עם הבורא, שבו נכללים כולם, למעלה מכל הכהונה. הכוהנים הם אלה שנותנים כיוון בעבודת ה', בתיקונים, ומשה הוא נקודת המגע בעצמה. אין זה כיוון, אלא זו פשוט נקודת הדבקות, טיפת דבקות.

 

כלומר הכול בָּנו, אין מדובר במשה חיצוני או במשהו הדומה לכך?

לא, אין דבר כזה. הכול נמצא בָּנו. כשאנו מתחברים בינינו, אנו מייצרים כלי שמביא אותנו להרגשה של חיבור בינינו. תחילה, אהבת הבריות, "ואהבת לרעך כמוך", אהבת ישראל, ולאחר מכן נגיע לאהבת ה'. אלה הם המעגלים שאנו צריכים לבנות בחיבור בינינו. על כל האנושות להגיע לזה, כולל עם ישראל, ובכלל זה אנשים הנמשכים לכך, ויכולים להגיע לחיבור ממשי עם הבורא.

לכן משה בעצם לא שייך לכל אלה, לכהן, ללוי ולישראל, אלא הוא נקודה שהיא למעלה מכל ההגדרות. היא אמנם כוללת אותם, אולם היא למעלה מהן. תיקון העולם הוא שכולנו נתחבר יחד. ככל שאנו מתחברים יותר, ומתאימים את עצמנו לאור העליון, לבורא, כך הוא שורה ושוכן בנו.

 

בפרשה יש תיאור מפורט של הלבושים; כל התיאור של הבגד. נאמר שרק "חכמי לב" יכולים להכין את הבגד הזה, מי הם "חכמי לב"?

"חכמי לב" הכוונה היא שהרצון שלהם, הלב, מסודר לפי החכמה. כלומר, אין אלה רצונות רגילים, אלא רצונות שהסתדרו על ידי אור החכמה. לכן, בתחילת הפרשה, קודם כול מדובר על המאור, האור המחזיר למוטב הכללי, שמאיר על כל הכלים, ורק באור הזה אפשר לבצע את כל המצוות שמתוארות בפרשה, ולכן היא נקראת "תצווה". הציווי של הבורא אינו בא אלא כדי לתת לנו את האור המחזיר למוטב. הבורא אומר לנו כיצד להשתמש בו, כדי להגיע לתיקונים כמו "בגדי כהן הגדול", בניית המשכן וכל היתר.

 

כשהאדם מגיע לשלב מסוים של חכמת הלב, אין מדובר במוח, אלא בלב, רק אז האדם יכוללשים את הלבושים האלה?

"לב" הוא משכן, כל הרצונות שלנו. זאת, רק אם האדם מסדר באור העליון, במנורה שמאירה אליו, את המאור המחזיר למוטב, את כל הרצונות שלו, לפי הסדר הנכון: בכוונה על מנת להשפיע, מהקל אל הכבד. האדם אינו צריך לבנות, אלא זה נבנה מעצמו. נאמר כך גם על המנורה ועל כל הקשור אליה, קח וקדש וכן הלאה.

הציווי הוא רק על הנכונוּת שלנו; עלינו לבוא עם הכלי שלנו תחת האור, ואז הוא יקבל את צורת האור. חכמי לב, אינם יודעים לעשות הכול, אלא רק להכין את עצמם לכך שהאור יעשה את העבודה.

 

כלומר, אותם אנשים, חכמי לב, הם ברמה רגשית גבוהה מאוד. אם כן, מדוע העיסוק בנושא הלבוש מתאפשר רק מכאן והלאה?

הלבוש הוא הכוונות על מנת להשפיע.

 

חכמי לב הם כבר כוונות?

חכמי לב הם מי שמכינים את עצמם לתיקון, וכשהוא מגיע הוא מביא להם לבושים.