כָּל מַעְיָנַי בָּךְ

 פרשת "בראשית"

(בראשית א, א – ו, ח)

 

 

 

 

 

פרשת ״בראשית״ מתחילה עם שני סיפורי בריאה. הראשון מדבר על ששת ימי המעשה ועל השבת, והשני על בריאת אדם וחוה, שהובאו לגן עדן, ועל חטא עץ הדעת. בהמשך מסופר על קין והבל ועל עונשו של קין, ״נע ונד תהיה בארץ״ 1. כמו כן, מסופר על עשרת הדורות מאחרי אדם ועד נוח, ועל מצב דרמטי, שבו ״רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו, רק רע כל- היום״ 2. ו״אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה״ 3. עם זאת, יש שמץ של תקווה, נוח, ועליו כתוב ״ונוח, מצא חן בעיני ה'״ 4.

 

מה המיוחד בפרשה זו, שספר הזוהר וגם המפרשים מעניקים לה יחס מיוחד?

פרשת ״בראשית״ מספרת על שורש הבריאה ויסודותיה, על טבעם של הכוחות הפועלים ועל מערכת ההנהגה וההשגחה. כל ההתרחשויות נובעות מכל אלה.

הזוהר מקדיש לפרשת ״בראשית״ ספר שלם. פירוש הסולם לפרשה זו מעמיק מאוד, ובו הסבר על כל המערכות והכוחות העליונים הפועלים ומשפיעים עלינו ועל עולמנו. הימצאותנו בעולם הזה נובעת מפעולתם של המערכות והכוחות העליונים האלה, שמקדמים את העולם שלנו לתכלית הבריאה.

פרשת ״בראשית״ מתחילה מגובה רוחני מסוים והיא מהווה ״בראשית״ רק כלפינו. היא, ברא-שית כלומר ברא בשישה ימי בראשית, בשש פעולות, אבל לפני כן היו הכנות נוספות.

ואכן חכמת הקבלה מלמדת אותנו, שלפני פרשת ״בראשית״ היה קיים בבריאה רק כוח אחד, כוח ההשפעה. כוח זה הוא הכוח העליון, ״הבורא״, שמטרתו היא לבנות אדם, שבסופו של דבר יגיע גם הוא לדרגת הבורא. גם אנחנו מולידים ילדים ורוצים שבסופו של דבר יהיו כמונו ואפילו יותר.

כדי לברוא מישהו שיהיה בדרגת הבורא, ממש כמוהו, צריך נברא שנמצא מחוץ לו, נבדל ממנו. אם הבורא הוא כוח ההשפעה, אזי הנברא חייב להיות ההפך מהבורא, כוח הקבלה. אבל כאמור עליו להיות דומה לבורא. לכן, האדם נברא כך שבתוכו רק כוח הקבלה, כוח הרע, שרוצה לקבל הכול לעצמו, הרצון לקבל הוא למעשה כל הטבע שלו. על הטבע הזה הוא צריך לקבל רצון חדש, רצון להשפיע, כוונה להשפיע. כלומר להשתמש ברצון לקבל שלו, אבל לצורך השפעה, ״לקבל על מנת להשפיע״. זהו למעשה תיקון האדם. כל התהליך שאנו עוברים מתחילת הבריאה ועד סיומה הוא למעשה התיקון.

על כוח הטוב, ההשפעה, להיות כלול מכוח הרע, הרצון לקבל, והרצון לקבל צריך להיות כלול מכוח הטוב, רצון להשפיע. הם צריכים ״להתערבב״, להתכלל זה בזה. על האדם לדעת להבחין בין טוב לרע, כיצד לבחור ביניהם, וכיצד להעדיף את האחד על פני האחר. כלומר עליו לראות את כל תהליך הבריאה מתחילתו ועד סופו, ולהתכלל מהכול, לעבור הכנות והבחנות רבות.

לכן, כל הבריאה מתחילה מעולם אינסוף, היכן שקיים רק כוח השפעה והוא זה שבורא את כוח הקבלה, כלומר הרצון לקבל נברא על ידי האור.

האור שבורא את הרצון לקבל מפתח אותו בהדרגה, ונותן לו יותר ויותר הבחנות, כך שהוא מתחיל להתפתח לטבע שהוא לקבל בכוונה על מנת להשפיע. כלומר הוא מתחיל לבטא את עצמו ממש כמו האור. העולם שבו הוא מתחיל לבטא את עצמו נקרא ״העולם הראשון״ או עולם ״אדם קדמון״. אמנם הוא כבר אדם, אבל ״קדמון״, עוד לפני האדם הראשון. האדם הזה הוא עדיין לא אנחנו. ישנן דרגות רבות ובכל דרגה ודרגה הוא נקרא ״אדם״, אך בכל פעם השֵם

מצביע על דרגה אחרת שבה הוא נמצא.

לאחר שנברא העולם הראשון, שנקרא עולם ״אדם קדמון״, מגיע עולם שנקרא עולם ה״אצילות״. זהו העולם שעליו התורה מדברת במובן הרוחני, לא הגשמי.

בעולם ה״אצילות״ יש מערכת שנקראת ״ראש דאצילות״ ו״גוף דאצילות״. ״גוף דאצילות״ מורכב משבע ספירות, דרגות. שש דרגות שהן: ״זעיר אנפין״, ״חסד״, ״גבורה״, ״תפארת״, ״נצח״, ״הוד״, ״יסוד״, והשביעית, ״מלכות״. כשהדרגות האלה נבראות הן נקראות ״שישה ימים״ והשביעית נקראת ״שבת״, יחד שבעה ימי בראשית.

לאחר שהמערכת הזאת נבראת בעולם ה״אצילות״, הכוחות שפועלים בה מהווים את הסביבה שבתוכה נברא האדם הראשון. האדם הראשון הוא למעשה נשמה, רצון לקבל שכולו בכוונה על מנת להשפיע, רצון מתוקן, דומה לבורא וקרוב אליו מאוד, לכן הוא נקרא ״יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא״ 5, ואין בו שום דבר רע. אבל באופן הזה הוא אינו יכול להכיר את עצמו, הוא אינו מבין את כל הבריאה כי אין לו את שני הכוחות, השפעה וקבלה, כך שיוכל לבחור ביניהם. לכן הוא אינו מסוגל להגיע לבירור, לביקורת, להבנה, וגם לא להכיר את הבורא. מדובר ביצור ״קטן״ מאוד, שאינו מבדיל בין טוב לרע, בין אור לחושך.

כדי שתהיה לו היכולת הזאת, יש להבליט בו את שני הכוחות, שיהיו זה כנגד זה. אז מתחילה להתהוות ״חוה״ שהיא כוח כנגד האדם. הוא הרצון להשפיע, הדומה לשש הספירות הראשונות, ואילו היא הרצון לקבל כנגד ה״מלכות״, הספירה האחרונה, השביעית.

כשמתעורר הכוח ״זה כנגד זה״, ״אדם וחוה״, מתעורר גם הרצון לקבל הגדול הלא מתוקן שנקרא ״נחש״, ואז הם נשברים. המערכת שנקראת ״אדם וחוה״ מתחילה לקבל את המאור הגדול, את גילוי הבורא, אבל בכוונה על מנת לקבל. זהו החטא, ולכן המערכת הזו נשברת. ואז האור מסתלק, עולמם של אדם וחוה חָשַׁך והם מתנתקים מהכוח העליון.

מהתיקונים שהם בכל זאת הצליחו לעשות, נולדים בהמשך קין והבל. אלו הם שני כוחות, ״ימין״ ו״שמאל״, טוב ורע, השפעה וקבלה, כשהאחד מצליח התגבר על האחר. כלומר הכוח הרע התגבר על הכוח הטוב והורס אותו. לכן כל המערכת נפלה מדַרגת ה״בינה״, מדַרגת ההשפעה, מדַרגת האהבה ומקִרבה לכוח העליון למקום הנמוך ביותר, שהוא הגירוש מגן עדן. כך למעשה התעצב העולם הרוחני אבל בצורתו הרעה. עד שמגיע ״נוח״, הכוח השלישי, הכולל בתוכו את שני הכוחות, וממנו מתחיל העולם החדש.

מתוך הסיפור על אדם וחוה ועל קין והבל, הדבר החשוב שיש להבין הוא – הכוח העליון, הבורא, ברא רצון לקבל שהוא הפוך ממנו, רצון הכלול הן מהרע והן מהטוב, מהתכללות של השניים. אותה התכללות נמצאת ביצור המיוחד שנקרא ״נוח״, היכול כבר להתחיל לברר בין טוב לרע, ולתקן אותם. כך שאם רק ירצה יוכל תמיד לגרום לכוח הטוב לשלוט על הכוח הרע. שני הכוחות יגדלו יחד, עד שבסופו של כל התהליך יגיע הנברא למצב שיהיה דומה לבורא.

 

סיכום

הבורא, כוח ההשפעה, ברא את כוח הקבלה ופיתח אותו, וזה נקרא עולם ״אדם קדמון״. לאחר מכן ברא את עולם ״האצילות״, שבו הכוח שנמצא באדם קדמון הועבר לדרגה תחתונה יותר ונחלק לשני כוחות, כוח הקבלה וכוח ההשפעה, ״אדם וחוה״. ואז הרצון לקבל ביניהם גדל, זה נקרא שהנחש התעלה והם נשברו. בתיקון שלהם הם הולידו את ״קין והבל״, שני כוחות, ימין ושמאל, השפעה וקבלה, כאשר השמאל התגבר על הימין, הרע התגבר על הטוב,

כלומר קין הרג את הבל.

העולם נראה אז במצב של חוסר תקווה. עד שנולד הכוח השלישי שנקרא ״נוח״, הכלול משמאל וימין, ובין שני הכוחות האלה נוצר לו מקום הבחירה. נוח מתחיל את התיקון החדש, את העולם החדש, ואותה הנשמה שנקראת ״אדם״ מתחילה להיתקן כדי להגיע בסופו של דבר לדרגת הבורא.

 

מהם עשרת הדורות שבין קין והבל לבין נוח?

עשרת הדורות מקין והבל עד נוח ומנוח עד אברהם, אלה הם תיקונים. התהליכים בעולם הרוחני, מתרחשים גם בעולם הגשמי כהעתקה ממנו. חכמת הקבלה מספרת לנו על העולם הרוחני, ואילו המדע בעולם הזה מספר לנו על העולם הגשמי, והתהליכים בשני העולמות האלה תואמים זה לזה כענף ושורש. מתוך חכמת הקבלה אנו יודעים שניצוץ של אור מהעולם הרוחני, פרץ לעולם הזה וברא את כל מה שיש בו – זהו למעשה ״המפץ הגדול״ על פי המדע.

כך מתרחשים התהליכים בעולם שלנו על פני כדור הארץ. תחילה התפתח הדומם ואחר כך הצומח והחי. כל אלה נקראים בחכמת הקבלה עולם ה״אצילות״, ואצלנו בעולם הזה, התפתח האדם, נברא האדם. בימינו ההתפתחות היא בתיקון דרגת האדם שבנו. מכאן והלאה אנחנו מתחילים להיות דומים לבורא.

כמובן שחסרים כאן פרטים רבים, כדי לקשור את הספירה העליונה יחד עם כל הכוחות שפועלים על הספירה הפנימית, שהיא העולם שלנו, ועלינו.

 

מה הקשר בין הספירה העליונה, המערכת הרוחנית העליונה, ובין החיים שלנו בעולם הזה?

במערכת הרוחנית העליונה יש עולם ו״אדם״ שהתחלק לחלקים רבים הנקראים ״נשמות פרטיות״. ״אדם״ הוא הנשמה הכללית, וכל החלקים שלו הם הנשמות הפרטיות. החלקים האלה קשורים ביניהם, ובהתאם לדרך שבה התעצבו, מגיע אחר כך העולם שלנו, שבו אנחנו קיימים כאנושות. בכל אחד מאיתנו יש חלק מאותו אדם הראשון. האדם הראשון וכל

העולם הרוחני אלה הם כוחות, והעולם שלנו הכולל אותנו, זה עולם החומר. התפקיד שלנו הוא להתחבר בינינו, לא בגופים, בחומר, אלא בתכונות הפנימיות שלנו, כי הגוף הפיזיולוגי שלנו שייך לדרגת החי. עלינו להתחבר יחד עד למצב שבו נחזור להיות דמות אדם אחד. ״אדם הראשון״ המתוקן. ואז כל העולם שלנו יעלה לדרגת העולם העליון, שני העולמות יתחברו יחד לעולם אחד נצחי ושלם.

 

האם יש לנו קשר לחטא שעשה האדם הראשון, או לקין שהרג את הבל?

אנחנו קשורים לזה מכיוון שבנו נמצאת התוצאה מהחטא הזה – האגו ששולט עלינו כל הזמן.

 

האם במערכת העליונה שתיארת הייתה למישהו בחירה לבצע את אותו חטא?

ודאי שלא. אין לנו חופש בחירה אמיתי, אלא רק בשלב שבו אנחנו מתחילים את תהליך התיקון. עד לאותו רגע אין דבר שתלוי בבחירה, אלא הכול נעשה כפי שהוא צריך להיות.

רק עכשיו, בתקופתנו, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו קשורים יחד במערכת עגולה, בדומה לעולם העליון שבו כולם קשורים לנשמה אחת. אך כעת אנחנו קשורים בינינו בכוח הרע. עלינו להפוך את הקשר הרע לקשר טוב, זה הייעוד שלנו ולכך עלינו להגיע.

 

כיצד אפשר להסביר את סיפור הפרשה, כך שהאדם ירגיש שהסיפור מדבר עליו?

קשה להסביר את הפרשה הזאת, כי יש בה פרטים רבים: אדם, חוה, נחש, עץ הדעת, קין, הבל, נוח, ואיננו יודעים כיצד לקשור אותם יחד כדי להבין, ולכן יש בלבול. אפשר להסביר שהאדם בעולם שלנו מתחיל מיצר הרע, כמו שכתוב ״בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין״ 6 ״כי המאור שבה מחזירו למוטב״ 7. ומנוח מתחיל בעצם תיקון העולם, אבל רק לאחר שעוברים עשרה דורות, מהאדם הראשון ועד נוח, עשר הספירות הראשונות, המבנה הראשון. התיקון הראשון הוא נוח, שהוא רק הכנה, והתיקון השני הוא כבר אברהם, ועוד עשרה דורות.

מכאן אנו למדים שעלינו לבצע תיקונים, אנחנו כלולים מכוח הטוב ומכוח הרע. עלינו לדאוג שהכוח הטוב שלנו ינצח תמיד את הכוח הרע, ולא המחיר שנשלם יהיה גבוה מאוד. אדם שמגיע לכך, מרגיש את העולם העליון, זוכה ל״פקיחת עיניים״ ומבין את כל המציאות הגדולה. אבל לא יכול להיות רק טוב, אלא חייב להיות גם רע, כדי שהאדם יהיה מסוגל תמיד להבחין בין טוב לרע ולהיות כ״גבר״ שעומד בין שני הכוחות האלה ומנהל אותם.

בסיפור על אדם וחוה אין מדובר על גבר ואישה כמו בעולם הזה, שבו כביכול הגבר הוא כוח הטוב ואילו האישה היא כוח הרע. אלא מדובר על שני כוחות, יצר הטוב ויצר הרע, שקיימים בכל אחד ואחד מאיתנו, הן בגברים והן בנשים. ה״נחש״ הוא היסוד של היצר הרע שמפתה אותנו כל הזמן להיות רעים לאחרים, ובסופו של דבר אנחנו רעים לעצמנו. אבל אם משתמשים בכוח ה״נחש״ באופן נכון, מתקנים אותו למען בריאותנו, כמו ברפואה שכל תרופה ביסודה

היא ״רעל״, וסמל הרפואה הוא הנחש, אזי יכולים להגיע לבריאות גופנית ונפשית.

לכן, אם אנו לוקחים מעט מכוח ה״נחש״ שיש בנו, ומתקנים אותו במידה מסוימת, נוכל להגיע למבנה האדם המתוקן. באדם יש אמנם כוחות רעים, אבל באופן זה כולם נמצאים בשליטתו, הוא יודע כיצד לנהל אותם, ולכן הוא גָדֵל.

גם בסיפור על קין והבל מדובר באותו תהליך, לאחר שהנחש פיתה את חוה ודרכה גם את אדם, אותו כוח מגיע דרך קין. ״קין״ הוא צד שמאל, כוח ה״נחש״, והבל הוא הכוח ההפוך. זו מערכת שנחלקת לשתי מערכות משנה, כשכוח הרע הוא חזק מאוד והכוח הטוב תמיד מוותר, ולכן קין הורג את הבל.

כוח הרע וכוח הטוב הם הרצון לקבל והרצון להשפיע. כוח הרע הכוונה להשתמש באחרים, לנצל אותם. כוח הטוב הכוונה לאהוב את האחרים, להשפיע להם ולוותר להם. אבל כאמור בכל אדם ואדם צריך את שניהם, כדי להתקדם צריך ״שתי רגליים״, שני כוחות, ימין ושמאל. בפרשה זו שני הכוחות האלה הם ״קין והבל״. קין מנצח את הבל, כדי שבסופו של דבר הם יוכלו להתחבר יחד. כתוצאה מהחיבור בא ״נוח״, שיודע כבר להשתמש בכוחות האלה באופן נכון.

נוח בונה תיבה ונכנס לתוכה. הוא יודע כיצד לשמור על עצמו מהמבול, מכוח הרע. הוא מסתתר בתוך כוח ההשפעה, בתוך כוח הטוב, כוח ה״בינה״, וכך הוא ניצל מפני המבול. באופן דומה גם האנושות בימינו תוכל להתקדם ולהינצל מכל רע, על ידי כך שנבנה לעצמנו ״תיבה״ משלנו, כלומר סביבה חדשה, שבה יהיו לנו חברים שתומכים בנו ושאנחנו נתייחס יפה זה לזה. רק כך, נינצל מ״מי המבול״ הרבים שמגיעים אלינו מכל עבר בחיינו.

לאחר שהאדם מציל את עולם החי, כמו שעשה נוח, הוא מגלה גם את הדרגות הנמוכות יותר, את הצומח והדומם. הוא מגלה את העולם החדש, דרגה חדשה.

אחרי סיפור בראשית היו עוד עשרה דורות עד אברהם, ושם כבר מתחיל התיקון בפועל. כלומר פרשת ״בראשית״ היא רק ההכנה. בעולם שלנו, התיקון עדיין אינו קורה בפועל אלא רק בכוח, והוא התבטא בדמות אדם שחי בעולם הזה, נוח, שעשה את התיקון הראשון שלו. ממנו והלאה אנחנו מתחילים את תהליך התיקון עד אברהם, שממנו כבר מתהווה האומה, עם ישראל.

הפרשה כולה מתרחשת בעולם הרוחני. היא עוסקת בפנימיותו של האדם ומסבירה מאילו כוחות אנחנו נכללים.

 

האם סיפורי התורה אכן התממשו בעולם הגשמי?

האדם הראשון שאל את השאלה, מה הטעם בחיי? בשביל מה אני חי? למה אני חי? אלה אותן שאלות שאחר כך שאל גם אברהם. על ידי מחקר וחיפוש תשובות לשאלות האלה, גילה אברהם את הא-לוהות, את הכוח האחד שפועל. לכן אנו מתחילים את הספירה ממנו.

למעשה זוהי אלגוריה, מדובר בכוחות הפנימיים שלנו. ״חוה״ או ״נחש״, אלה התכונות והכוחות המצויים באדם, שאותם הוא גילה ועליהם מסופר בספר בראשית. אחריו הגיע אברהם, אמנם היו לו כבר הכנות מתוכו כאדם, אבל גם הוא שאל את אותן השאלות, ולכן גילה את הכוח העליון כמו אדם. אדם כתב את הספר ״רזיאל המלאך״, ואברהם המשיך בחקירה וכתב את ספר ״היצירה״.

בכל דור ודור כתבו המקובלים על הגילויים שלהם, ומתוך כתביהם יש לנו את חכמת הקבלה. וכך גם בעולם שלנו, אין לנו אלא רק מה שאנחנו חוקרים ומה שאנחנו מגלים מתוך חקירה.

 

אדם היה המקובל הראשון?

אדם היה המקובל הראשון, וקין והבל שבאו אחריו אלה הם הכוחות שבתוך האדם. לפי חוק ״ענף ושורש״, היו קין והבל בהשגה רוחנית גם אם לא כתוב על כך במקורות, ועל אחת כמה וכמה נוח שמייצג את ״הקו האמצעי״, ובכלל כל עשרים הדורות, מאדם דרך נוח ועד אברהם.

כל מה שהתורה מספרת לנו הוא מההיבט הרוחני, גם בהקשר לאדם, לאברהם וכולי. לפיכך, עלינו להתייחס אליהם כמהות רוחנית ולא כמהות גשמית. מבחינה גשמית העולם שלנו נקרא ״העולם המדומה״, והוא מורגש בתוכנו רק כהעתקה מהעולם הרוחני. העיקר מבחינתנו הוא לדעת, שהכוחות הפנימיים שלנו הם אלה שמציירים לנו את תמונת העולם הזה, וכדי להבין זאת עלינו ללמוד את חכמת הקבלה. על ידי הלימוד מתהווים באדם תחושות, כוחות והבחנות

שונים, ואז מתבהר לו על מה ספר התורה או ספר הזוהר מדברים. הוא גם מתחיל להבין שמדובר ביחס שבינו לבין אותם כוחות פנימיים שמנהלים אותו.

 

האם כל ״שורש״ חייב לגעת ב״ענף״ הגשמי, האם יש קשר בין אדם או אברהם בעולם הזה ובין אדם או אברהם בעולם העליון?

לא. האדם שבעולם שלנו הוא בגיל העמידה, בגיל 30-20 , בצורת גבר שגילה את העולם הרוחני. מסופר על הגילוי שלו, על אופן הגילוי, כיצד התקדם עמו וכיצד העביר אותו לצאצאיו. והצאצאים, בין אם היו בניו ובין אם לאו, אלה כוחות שאותם גילה והשיג. ואת כל מה שהשיג הוא העביר לדור הבא, וכך זה הגיע עד נח.

בימי נוח היה מבול והוא בנה תיבה. מדובר בתיקונים פנימיים רוחניים שבתוך האדם שנקראים ״מבול״ ו״תיבה״. האם באמת היה מבול? אם אנחנו מתייחסים לכך שכל כוח רוחני חייב לגעת ב״ענף״ הגשמי, השאלה היא במה הוא נוגע? האם הוא נוגע בפעולות הפיזיות או שזה מתרחש בתוך האדם? אפשר לפרש זאת כך או אחרת.

 

האם האדם שעושה את התיקונים האלה משנה ומשפר את המצבים בעבור שאר הנשמות הבאות אחריו, או שהוא רק מגלה את העולם העליון?

בזה שהאדם מגלה את העולם העליון הוא נכנס אליו, הוא נמצא שם. והוא גם מועיל לאחרים, אבל הם אינם מרגישים זאת. זו דואליות מיוחדת, שבה אדם יכול להיות בעולם אחד והאחר בעולם שני, והם אינם מרגישים ואינם מכירים את אותם הדברים, הם סגורים זה כלפי זה. יכול להיות שכלפי אדם אחד יש מבול ואילו כלפי האחר אין מבול, כך גם העולם הזה מצטייר בעיני כל אחד באופן שונה.

כל אחד ואחד נמצא בדרגה שלו, אחד יכול לראות את האחר או לא לראות, ולכן קשה להסביר את הפרשה הזאת, האם היה מבול או לא? האם נוח והתיבה היו או לא? האם מדובר על מקובל שגילה את העולם, או שבנה תיבה והכניס לתוכה חיות שונות? אנשים מבינים זאת באופן גשמי, אבל התורה למעשה מדברת על הכול באופן רוחני.

בזמן לימוד חכמת הקבלה מובן לאדם מה קורה באופן הרוחני, כי הוא עובר את זה על עצמו, הוא מרגיש את כל התופעות והתהליכים האלה בתוכו, אבל אי אפשר לומר בוודאות מה התרחש או לא התרחש גם בעולם הגשמי.

חלק מהאירועים שבפרשת ״בראשית״ התממשו בגשמיות, אבל הפרשה, כולה ברוחניות, למעט אותן תופעות הכרחיות שהתקיימו גם בעולם הזה. כמו שבעל הסולם כותב על אדם. הוא מסביר שהיה אדם, גבר, בסביבות גיל שלושים שהוריו קראו לו ״אדם״, והוא היה הראשון שגילה את הא-לוהות. לכן ממנו, מהגילוי הראשון של הא-לוהות, אנחנו סופרים את לוח השנה שלנו, עד לגילוי האחרון, סך הכול 6,000 שנה.

כמו כן, מסופר שהייתה לו אישה בשם חוה, אבל התיאור הוא רוחני, פנימי. היא הייתה בפנימיותו של אדם, גם אם בגשמיות הייתה לו אכן אישה. או שהיו לידו נחש ועץ הדעת, טוב ורע. אנחנו הרי איננו רואים דברים כאלה בעולמנו, ואנחנו גם איננו לומדים על כך. כלומר יש כאן לימוד פנימי, ועלינו לבנות קודם כול בתוכנו את המערכת הפנימית הזאת, לדעת מהם כל הכוחות האלה, ואז נוכל להבין מה קורה. לכן תמיד תהיה בעיה לאדם הרגיל, שלא נמצא עדיין

בהרגשת הפנימיות, להבין את פרשת ״בראשית״.

אנחנו חייבים להקנות לאדם את ההבנה, כיצד הוא רואה את העולם וכיצד העולם נראה באמת, וכיצד אנחנו יכולים להגיע לראייה האמיתית.