כשהחומריות תפסיק לבלבל אותנו

אנחנו, בני האדם, התחלנו להתפתח מדרגת החי לדרגת המדָבֵּר. ההבדל בין שתי הדרגות מתבטא בכך שהמדבר עולה לרמה אחרת של קיום ואינו משאיר את עצמו בדרגת החי, כמו החיות. אדם בדרגת החי שבו, מסתפק בכך שהוא מארגן יפה את הסביבה שלו, את הבית שלו, את מקום המגורים, דואג לבריאותו ולמערכת בריאות, לחינוך וכל שאר מערכות החיים, כלומר, מטפל, עוסק ודואג רק לדברים ברמה הזו של החיים. אבל ברמת המדבר שבו, האדם דואג גם לרמה הרוחנית, הפנימית שלו. כי האדם בכל זאת משתוקק למשהו מעבר לחיים של 70 או 120 שנים יפות וטובות בעולם הזה. אנו רואים שהאנשים מתעייפים מזה, ומתחילים לשאול יותר אודות מהות הקיום וסיבת החיים האלה. בתהליך הדרגתי, בני האדם מתחילים להתייחס אל החיים שלהם כאל קרש קפיצה לרמה, למטריצה אחרת, למימד אחר, שבו הם מרגישים משהו שלא שייך לחומריות בלבד, אלא למעלה ממנה.

אם נעשה עכשיו קפיצת זמן או מרחק קדימה, אז נראה את האנושות, בצורה כפי שהטבע מקרב אותנו אליה ונטפל בעצמנו, בחיים שלנו, בגוף שלנו, בצורה יפה, פשוטה, כדי שהוא יתקיים בצורה נוחה, ובריאה, נספק לו את כל מה שמגיע לו. עלינו לטפל בגוף שלנו, שנמצא בדרגת החי, בצורה נורמלית, מספקת, ולא להפריז כפי שאנו נוהגים היום. ההפרזה הזו, ההתמקדות בחומריות מזיקה לנו וגם נמצאת בדעיכה. למשל, התרבות על גווניה השונים, החינוך, הצריכה המוגזמת ותרבות הצריכה, כולם נמצאים על צומת דרכים ומאבדים את מעמדם, אנו לא יודעים מהו המינון הנכון, הבריא, שאנו צריכים לתת לעצמנו, כדי להתקיים. בדומה לאדם שמפריז באכילה, בשתייה, ובדברים נוספים. אפילו שהוא מסוגל לספק לעצמו מעל ומעבר ולהרשות לעצמו מה שבא לו, עליו להציב לעצמו גבולות, לטובתו שלו. אנו צריכים לדעת מה טוב לנו ובצורה כזו לקיים את כל החיים שלנו, אחרי כל הבלבול והבזבוז של היום, ותעשיית הפרסום האדירה, חובקת העולם, שמעודדת אותנו לצרוך כמה שיותר, וערוצי טלוויזיה שמלמדים אותך רק איך להכין עוד ועוד מאכלים. כרגיל, זה עוד מעט ייגמר, כמו כל דבר, ואז נראה שעלינו לטפל בחיים שלנו, בגוף שלנו, בהכול, כדי להתקיים. מרגע שאנחנו מתחילים כעובָּרים ברחם האימא שלנו, דרך הלידה וכשאנו גדלים, ועד שאנו מסיימים את החיים, רמת החיים והדאגות לסיפוק הצרכים הפיזיים שלנו יהיו בצורה האופטימלית הנדרשת לקיום שלנו, לא פחות, אבל גם לא יותר.

אז נגלה שהדברים האלה לא דורשים מאתנו מאמץ כל כך גדול, והטכנולוגיה תתפתח בהתאם, תתמוך בקיום שלנו ובצרכים שלנו, רק לצורך זה ולא יותר, כי אנחנו לא צריכים יותר. אנחנו לא צריכים לבנות מכוניות שנוסעות חמש מאות קמ"ש, או עוד דברים שאין לנו בהם שום צורך אמיתי, ושמטרתם לשרת את האגו של הממציא או המפתח ולהעשיר את חשבון הבנק שלו.

במציאות חדשה כזו, כל התעשייה, המסחר, ההתכללות וההתקשרות בינינו, ייעשו רק לצורך חיים בהרמוניה עם הטבע הפנימי שלנו ועם הטבע החיצון, כי בסך הכול זו המטרה, ובצורה כזו נרצה לחיות. השינויים האלו יהיו אפשריים רק מתוך חינוך, מתוך שינוי האדם, שתהיה לו ההבנה הזו, וכך יהיה. החברה האנושית תהיה חברה הומוגנית, יפה, ובצורה כזו היא תתקיים.

 

מה נעשה אם לא נצטרך לדאוג לפרנסה?

הדברים האלה כבר מתחילים לצאת בצורה כזו, כמו צמחים מהאדמה, באים ויוצאים. אם נשאל, מה יעשו כל יתר האנשים במציאות כזו, שבה הם יצטרכו לעבוד רק כדי לספק לעצמם חיים בריאים, טובים, בטוחים ונוחים, אז התשובה היא, ששאר האנשים, שייפלטו משוק העבודה בעקבות ההתכווצות הדרמטית הצפויה בתעשייה, במסחר ובשירותים, ישמשו זה את זה וילמדו איך להתקשר נכון ביניהם. כך הם יתחילו להבין, שדווקא כאן צריכה להיות הפעולה העיקרית שלנו. השגשוג והשגת ההצלחה צריכים לבוא מתוך חיבור יותר ויותר נכון, צמוד, ומיוחד בינינו. זו הפרנסה העתידית. הפרנסה לא תתבטא במאמץ שיהיה לנו די אוכל, חינוך לילדים בגן ילדים ובבית ספר, ולמבוגרים באוניברסיטה, ובדאגה לנוחות ולצריכה מוגזמת של ערוצי התקשורת. כל הדברים האלה יהפכו לזמינים ולזולים מאוד, עבור כולנו.

לדוגמה, לפני עשרים שנה בניית אתר אינטרנט הייתה כרוכה בהוצאות כבדות, כל יציאה לרשת עלתה כסף, ולפי רוחב הפס שעליו שילמת, גם לפי הגלישה. היום אין הגבלות, כמה שאתה רוצה, גלישה חופשית, הורדה של תמונות וסרטים. שינוי זהה יגיע בכל התחומים. לא יהיה חשבון על כמות האוכל, או על כמות השעות. כל הדברים החומריים האלה יתקיימו ויתפתחו על בסיס טכנולוגיה חדשה, עד שנגיע למצב בו לא נדבר עליהם בכלל. יהיה ברור שזה מוכן, זמין ואפשרי עבור כולנו. גם היום אפשר, ולגבי העתיד איך בכך שום ספק. היום, אם רק היינו מסדרים את החברה האנושית נכון, ביכולתנו לכסות את הצרכים של כולם, מתחום הבריאות, המזון ובכל שאר תחומי החיים. בעצם אין בעיה אמיתית להסדיר חיים נוחים לכולנו, הבעיה היא רק סדר בינינו. לכן, בעתיד, האנושות תפסיק לראות בקיום נוח כזה דבר יוצא דופן. כמו שלפני 40 שנה רק אנשי עסקים או אנשים אמידים מאוד היו נוסעים לחוץ לארץ, והיום הנסיעה לחוץ לארץ הפכה למוצר המוני, זול וזמין עבור כולם.

כך יהיה בעתיד לגבי כל מוצר או שירות. אנו לא נראה בשפע הזה ובזמינות שלו עבור כולם, משהו מיוחד, זה יפסיק להיות פיצוי על משהו, יפסיק להיות הרווח, הפרנסה. לא נראה בכל אלה משהו שמחייה את האדם. האדם יחפש, ירצה לראות את מה שממלא אותו, ויגלה שמה שממלא אותו זה רק הקשר בין כולם. ששם, כמו שמגלים עכשיו בשימוש בחכמת ההמונים, מתחילים למדוד את האושר לא בדולרים, אלא בסיפוק, במילוי של האדם, במדידה איכותית ולא כמותית, כמו למשל באמצעות השימוש במדדי האושר למיניהם. אז המדידה האיכותית של האושר, החיפוש אחרי מילוי פנימי ולא חומרי, יהיו מבוקשים יותר מתמיד. כי האנשים יפסיקו להתחשב בדברים הרגילים שכיום מעסיקים ומטרידים אותם. יהיה ברור שלכולם יש מה לאכול, יש חופש ופנסיה וכל שאר הזכויות הבסיסיות הנחוצות לקיום נורמלי ומכובד. כמו שכיום, שיעור ההתאבדויות והדיכאון בקרב תושבי המדינות המפותחות, שלכאורה לא חסר להם כלום מבחינה חומרית, עולה, כך בעתיד יתחילו בני האדם לגלות שרק מתוך איחוד החברה והחיבור, משם האדם פותח כביכול באר מים חיים, שממנה נובע הכול ומשם הוא מקבל את המילוי. זה העיקר, ולכן לזה האנשים ישימו לב, הם יטפלו ויקדישו את כל זמנם לחיבור. זו תהיה גם התעסוקה, גם העיסוק המועדף שלנו בשעות הפנאי, הבילוי שלנו. זה יהיה כל עיסוקו של האדם, של החברה האנושית, כי רק ממנו הם ירגישו שהם יכולים למשוך, ממש לשאוף את התענוג, את המילוי, את הרגשת החופש וההרמוניה. זה מה שיהיה להם כתוצאה מהעיסוק המתמיד בחיבור.

שוק העבודה ישתנה בדומה לשינויים שעוברים על צבאות מודרניים. לפני כ-40 שנה, כשהייתי בצבא, כולם היו הולכים לצבא. לא היה דבר כזה שמישהו לא הלך לצבא, אלא אם כן הוא עבר דרך הקב"ן שהחזיר אותו הביתה, וזו הייתה סטיגמה חברתית קשה. ואילו כיום, כמה הולכים לצבא? שיעור המתגייסים ירד דרמטית וגם כך, בגלל אילוצים כלכליים, הכיוון הוא קיצוצים נוספים. תופעה דומה מתרחשת בכל המדינות. לא צריכים אנשים, לא את המסות. את מי כן צריכים? את המלומדים, את העוסקים במחשבים, את אלו השולטים במכאניקה ובטכניקה. אבל גם מהם לא צריכים הרבה. המדינה כבר עסוקה בתוכניות להפנות חלק מאלו שמגיעים לגיל גיוס, לשירות לאומי ולעבודות שירות בערים, שיעזרו בעבודות כלשהן לטובת החברה והקהילה, במקום לשרת שירות צבאי מלא. במערכות הנוכחיות במגזר הציבורי, בצבא וגם בחלק מהמערכות במגזר הפרטי, יש בזבוז אדיר והרבה מאוד אנשים מיותרים, אבטלה סמויה.

לא צריכים כל כך הרבה עובדים, אין צורך בעבודה המונית לכולם. במצב כזה, אנשים יעבדו לפי היכולת, לפי הצורך, לפי הרצון, ולפי ההכרחיות שהחברה מחייבת אם צריך, ולא יותר. אנו צריכים להבין שזה מפני שאנחנו בני אדם, וצריכים לספק לעצמנו מזון הכרחי ואת שאר צורכי הקיום הבסיסיים שלנו, ובכל יתר הזמן שלנו לבנות את האדם שבנו. לא שאנו בדרגת האדם, נקדיש את חיינו ונטפל בדרגת הבהמה שבכל אחד מאיתנו, אלא במקום אורח חיים כזה, אנו נספק לדרגת החי שבנו, לגוף, את מה שהיא צריכה, אבל העיסוק העיקרי של כל אחד מאיתנו ושלנו כחברה יהיה גידול דרגת האדם. מדובר על תרבות, על חינוך, ובעיקר על הקשר בין בני האדם. מתוך הקשר הזה, נתחיל לראות ולהרגיש את הדרגה העליונה יותר, את המימד העליון ושם נשיג פרנסה.

חכמת הקבלה מסבירה לנו את הגישה הזו, אבל מאיפה היא שואבת אותה? אנו מגלים את הגישה הזו מתוך הטבע, שבא ומקרב לנו את המצב הבא שלנו. הפורמט הבא, הוא בסך הכול מה שהטבע מייצב לנו. לכן הכלכלה העתידית תהיה כלכלה רוחנית, ומה שיניע אותה זה החיפוש אחרי מילוי לרצונות האיכותיים שהטבע מפתח בנו, החיפוש אחרי האושר.

 

המהפכה התעשייתית החדשה

ההתכווצות הדרמטית הצפויה בתעשייה, במסחר ובשירותים, תפלוט מיליארדים מחוץ לשוק העובדה. מצד אחד, שוק העבודה יתכווץ כיוון שמכונות יחליפו את בני האדם. השילוב בין חידושים טכנולוגיים, רובוטיקה מתקדמת והדפסת תלת מימד, יקטין את הצורך בעובדים. מדובר על מגמה שכבר ניכרת במספר ענפים והיא צפויה להתפשט בקצב מהיר. מצד שני, בגלל ההתפתחות האיכותית של הרצון שלנו, החיפוש אחרי משמעות החיים, מילוי ואושר, תרבות הצריכה תיפגע משמעותית ותפסיק להוות את מרכז חיינו. הצריכה המוגזמת, שענף הפרסום מלבה, תלך ותדעך ואיתה יקטנו היקפי התעשייה, המסחר והשירותים. כתוצאה מכך שוק העבודה יצטמצם בצורה דרמטית וקבועה. מבחינת מודל כלכלי של ייצור, ידוע שדי ב-10-5 אחוזים מכוח העבודה כדי לייצר עבור כולנו את צורכי הקיום הבסיסים שלנו ולספק גם שירותים הכרחיים עבור כולם. הטכנולוגיה הנוכחית מאפשרת את זה והשאלה היא מה לעשות עם כל האוכלוסייה שתיפלט משוק העבודה? בנסיבות כאלה, האדם צריך לצפות שתהיה לו עבודה, אם בכלל, לא יותר משעתיים ביום ומצד שני לא לדאוג מבחינה כלכלית, כי הוא ירוויח יותר ממה שהוא מרוויח כיום. כיצד זה אפשרי? עלינו להבין שמושג הרווח ישתנה, בהתאם לשינוי התפיסה, לשינוי הפנימי באדם. המונח רווח ישקף את מה שנחוץ לאדם, לא פחות, אבל גם לא יותר, והאדם יחיה כך שהוא לא צריך להרוויח יותר ממה שדרוש לו כדי לספק את צורכי החיים שלו ולנהל את ביתו ומשפחתו. אם הוא צריך עשר חליפות, יהיו לו עשר חליפות, גם היום אין בעיה שיהיו לו. אם הוא צריך מקרר קטן או גדול, יהיה לו. הכול יהיה בשפע, לא צריך יותר. מה עוד האדם צריך? יש גבול להגזמה שהתרגלנו אליה וכיום מתחילים לראות את הגבול הזה. זו לא בעיה, אם היינו מתארגנים נכון בינינו, גם היום היינו ממלאים את כולם. גם היום לא היינו שורפים מזון ומוצרים טובים לחלוטין, לא היינו מבזבזים וזורקים את הירקות לים, או שורפים את הבגדים שעבר זמנם כביכול, כי הם כבר לא נמצאים באופנה. לצד הגידול באי השוויון ובמימדי העוני, אנו ממשיכים לזרוק ולהשמיד מזון, ביגוד, ריהוט והרבה דברים נוספים שיכולים היו לסייע רבות לאלו שאין להם, אבל לא אכפת לנו זה מזה, האדישות והאטימות בינינו הם הבעיה האמיתית ולא מחסור במשאבים או במשרות. הכול עניין של סדר נכון, וכבר היום אנחנו מסוגלים לזה, לו היינו מאמצים את הטכנולוגיות הקיימות כיום, בקלות היינו מסוגלים לדאוג ולספק לכולם ביגוד, מזון, שירותי חינוך, בריאות וגם דירות. אין שום בעיה להגיע למצב כזה של שפע, יש לנו טכנולוגיות בשפע, אלא הכול נמצא בשוק האגואיסטי, שמתנהל על בסיס שיקולי רווח והפסד ואינטרסים צרים, ולכן הכול יוצא בקטן וביוקר. כלומר, המערכת הכלכלית האגואיסטית דואגת למחסור ולהקצאה לא שווה של משאבים ומחירים, כדי שהביקוש יעלה על ההיצע והמחירים יישארו גבוהים, למרות המצוקה שנגרמת למעגלים הולכים וגדלים של אנשים ברחבי העולם. ברור מה יכול היה להיות, איך העולם והכלכלה היו נראים, אם זה היה אחרת, אם היינו מתנהלים בהתאם לעקרונות החינוך המבוסס על חכמת הקבלה והכלכלה האלטרואיסטית, מתוך החיבור בינינו. גם בשוק העבודה החדש, זה שבו מרביתנו נחיה במסגרת החינוכית החדשה, לא חסרים סמלי סטאטוס. בכל חברה אפשר להמציא סמלים. הבעיה היא אחרת, מהי הפנימיות? לאן הטבע לוקח אותנו?

כשמדברים עם כלכלנים או אנשי עסקים ומנהיגים למיניהם, מורגש שצריך לשכנע אותם שהגישה הזו של חכמת הקבלה אל העולם, האדם והכלכלה היא רציונלית. הדבר הרציונלי ביותר הוא שהטבע הוא זה המחייב אותנו, שזה השלב הבא של ההתפתחות האנושית. אם העולם ימשיך להיאחז בשיטה הכלכלית הנוכחית, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה משבר גדול יותר מקודמיו וסבל אנושי רב. הקושי לקבל את גישתה של חכמת הקבלה לשינויים מחויבי המציאות באדם, בחברה ובכלכלה, מובנים, אבל בסופו של דבר הטבע ינצח. לכן, אין לאנושות ברירה אלא לחפש ולמצוא את הצורה העתידית המתוקנת ולהשתדל להתאים אליה את כל מערכות החיים האנושיות ובראשן את השיטה הכלכלית. אני רק פותח עבורכם את השלבים שכבר היום ניתן לזהותם, שכבר מתקרבים אלינו, ומזמין אתכם לראות ביחד את העתיד, לפחות חצי צעד קדימה. איני ממציא את השיטה, אני לוקח ומפתח אותה מאותם סימנים שהיום הם כבר די ברורים בעולמנו ושבעל הסולם התייחס אליהם בהרחבה במאמריו ובמיוחד ב"כתבי הדור האחרון".

 

שוק העבודה החדש - עבודת האדם

כיום, עבודה היא לא רק אמצעי להתפרנס, אלא היא גם סמל סטאטוס חברתי, היא חלק מאיך שהאדם מציג ותופס את עצמו, היא משפיעה על ההערכה העצמית שלו ועל איך שהחברה מחשיבה אותו. לכן נשאלת השאלה, גם אם האדם יסתדר מבחינה חומרית וכלכלית ללא עבודה, מה יקרה לכל ההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים הנלווים למונח עבודה? התשובה היא שאת האופן הנוכחי שאותו אנו מייחסים למושג עבודה, תחליף העבודה הרוחנית, הקשר בינינו, כיוון שמהם אנו יכולים להוציא את כל התענוג, את המילוי. גם זו נקראת עבודה, דווקא העבודה הרוחנית היא זו הנקראת עבודה, עבודה אמיתית, עבודת האדם, לא עבודת הבהמה, או עבודה של עבד מודרני, שהולך לשתיים עשרה או חמש עשרה שעות, ומסכן, עובד כל החיים בצורה כזו.

התופעה מוכרת. כל אנשי ההייטק שחיים בשכונה בורגנית, יורדים מסכנים לרכב בשש בבוקר עם כוס קפה ביד אחת, והילד ביד השנייה, הוא לרכב שלו, היא לרכב שלה, מכניסים את הילד לגן, והולכים למשך כל היום לעבודה בחברות שדורשות מהם את המיטב שבהם. מהי התועלת בכך? במה הם מתגאים? מה הם עושים בסך הכול? הכול בלון אחד נפוח.

אשר להשלכות על שוק העבודה, הוא לא ייפגע, שוק העבודה יתחלף. זה יהיה שוק עבודה רוחני. זה תמיד כך, שוק העבודה מתחלף מסוג אחד לשני. מה היה לפני 500 שנה, מה היה לפני 1,000 שנים? לכל תקופה תמיד היה שוק עבודה משלה. כבר עכשיו אנו עוברים לטכנולוגיה יותר פנימית, לעולם יותר וירטואלי.

אם היינו מספרים, לפני מאה שנה, שרוב האנשים היום ישבו ויתעסקו בעבודה מול מחשב, זה היה נשמע כמו מדע בדיוני ומעורר פליאה. היו מתעוררות שאלות מובנות, כמו איפה הברזלים? איפה העץ? איפה הפועלים בפס הייצור? אבל מי צריך את כל אלה, כיום? כל המפעלים הגדולים נסגרים או ייסגרו, הכול הופך להיות למחשבים, לפלסטיק והעתיד הוא בהדפסת תלת מימד, שמשלבת את שניהם ותחולל מהפיכה בייצור, בכלכלה ובשוק העבודה.

תהליך דומה קורה היום, סביב מה שניתן לתאר שיקרה בעוד כמה עשרות שנים, כי הכול מתקצר, הקצב מתגבר, וזה יהיה עולם חדש. שוק העבודה יהיה שונה לחלוטין. האדם יעבוד בצורה רוחנית, כלומר הוא לא ילך למשרד או למפעל, אלא לארגונים חברתיים שבהם נעסוק בהתעלות של האדם, בקשר של האדם עם הסביבה, עם החברה. זו תהיה עבודה פנימית יותר. כמו שהתפתחנו מעידן הטכנולוגיה של הברזל, מכונות קיטור ופסי הייצור ההמוני, וממנו עברנו לעידן החשמל, אחריו לעידן המדע והמידע, כך עכשיו אנחנו עוברים לעידן חדש.

הכלכלנים מודאגים מפגיעה בשוק העבודה, כי הוא שוק מרכזי, הוא נחשב המנוע של השיטה הכלכלית, ומשפיע דרמטית על הכנסות המדינה ממסים ועל היכולת הכלכלית של משקי הבית והצריכה הפרטית. אבל הם צריכים להבין שהשינוי הצפוי אינו מהווה פגיעה, ושהמעבר לשוק העבודה החדש, העבודה הרוחנית, יתבצע בצורה חלקה, כי יהיו אנשים רבים מאוד שפשוט ייפלטו משוק העבודה הנוכחי, והמדינה, האליטות והכלכלנים יצטרכו להתמודד עם הבעיה כיצד להביא אותם לשוק העבודה החדש. לאלו שיאבדו את מקום עבודתם לא תהיה אלטרנטיבה, הם כבר לא יחזרו למעגל העבודה, מדובר על תהליך שאיננו הפיך. לא יהיה להם מה לעשות, למעט הצורך להיכנס, כבר עכשיו, לשוק העבודה החדש, שהוא הקשר בין בני האדם, ושממנו נוציא את המטבע החדש, שהוא האושר. אושר גדול עד כדי כך, שהאדם לא יצטרך יותר ממה שהוא מספק לגוף שלו, לדרגת החי שבו, כמו שלחמור לא צריך לתת יותר מגרעיני חיטה, טובים ויפים ומים נקיים וצלולים לשתייה. יותר מזה החמור לא רוצה ולא צריך שום דבר. אם ננסה להאכיל אותו בסטייק או בעוגה, הוא לא יאכל. הגוף שלנו הוא בעל אותם מאפיינים, אלא שאנחנו הרגלנו אותו לצרוך בצורה מופרזת, מפני שלא היה לנו במה עוד לעסוק וגם כי הצריכה המוגזמת שירתה אינטרסים כלכליים חזקים וצרים.

 

ההשקעה בדולרים, והשכר במטבעות של אושר

התקופה הזו של טיפול מוגזם בגוף מסתיימת, ואנו צריכים לפתח גוף חדש, פנימי יותר, וירטואלי, שבו הקיום שלי כאדם הוא כביכול מחוץ לגוף הפיזי שלי. לזה הטבע מחייב אותנו. זוהי הסיבה שאין להתרגש מהגידול בשיעורי האבטלה באירופה וברחבי העולם וממה שעוד צפוי בשנים הקרובות. לא צריך לראות במחוסרי העבודה מובטלים. הם לא מובטלים, הם מובטלים מהעבודה הקודמת, משוק העבודה הישן, שחלף זמנו. הכלכלנים לא מבינים שצריכה להיות עבודה חדשה ושוק עבודה חדש ושאליהם אנו צריכים להתחיל להוביל, להעביר אותם, אל שוק העבודה הרוחני.

החוקים בשוק העבודה הרוחני מאוד פשוטים וממוקדים ביצירת אושר עבור כל אחד מאיתנו, באמצעות החיבור בינינו. כמו שחקנים שמתפרנסים מכך שהם מייצרים אושר. אנשים בוכים, אבל מאושרים ומשלמים? השחקן גם מקבל משכורת טובה וגם תורם לאושר של הקהל. כבר היום ישנם אנשים רבים המייצרים את האושר. כיום אנו עדים לתופעה שלא הייתה קיימת לפני 100 שנה, במסגרתה קיימים מקומות עבודה רבים, שמייצרים ומשרתים אנשים, שנותנים לאנשים מילוי, כמו למשל תיאטרון, תעשיית התיירות, תעשיית הבידור והטלוויזיה וכולי. משקיעים בכל הענפים האלה מיליארדי דולרים, כי הם אמורים לגרום לאדם הנאה ואושר. אבל בהדרגה אנו מבינים שזה לא אושר אמיתי, אלא מדומה וזמני. השאלה היא איך מספקים לאדם אושר אמיתי, בלתי מוגבל וקבוע?

חכמת הקבלה ממליצה לכלכלנים ולאותם אנשים שכיום מתחילים להתייאש מתעשיית האושר המדומה, לרבות מהטלוויזיה ומהתיאטרון, ולכל אלו המחפשים את האושר, לפתוח ביחד עסק חדש. אנו נספק לבני האדם אושר. הם יבואו אלינו, לארגונים שלנו, למשרדים שלנו, לאוניברסיטאות, ולבתי הספר, ויקבלו מההשתתפות, מהלימוד, מהסדנאות שלנו, מכל מה שנעביר להם, הרגשה טובה, ואושר. מה עוד האדם צריך, אם יש לו גם קורת גג, ביגוד, מזון ובריאות טובה? שום דבר. זה ברור. זה שוק העבודה החדש. לאנשים תהיה תעסוקה וסיפוק והם ייצרו תחושה טובה בזולת. הם יבואו ללמוד, למלא את עצמם בהרגשה הטובה הזו, מהבוקר עד הלילה, כמה שרק ירצו, בהתאמה לכל אדם, לפי ההרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש שטוב לו. האדם מוזמן לשהות בפעילויות חיבור כאלה, במסגרת החינוכית כמה שרק ירצה, עד שהוא יוצא משם, ומשול למי שקיבל אינפוזיה, ומרגיש מאושר, שהחיים טובים, עם מבט אופטימי על העולם ועל החברה והסביבה בה הוא חי. הכול יפה וטוב, זה מה שהאדם רוצה. זה יהיה העסק שיניב את התשואה הגבוהה ביותר בכל המובנים, הן עבור היזמים והן עבור הלקוחות. ההמלצה עבור כולנו היא ליישם את המודל העסקי החדש הזה תוך שימוש בכסף הנוכחי שלנו. מכניסים דולרים והם יהפכו להיות מטבעות של אושר.

 

הכלכלנים נאחזים בתרבות הצריכה

אשר לדאגה שמביעים הכלכלנים בקשר לפגיעה בהכנסות המדינה ממסים, בשל הגידול הצפוי באבטלה והתכווצות הפעילות הכלכלית, בענפי הייצור, התעשייה והמסחר, אין לה בסיס. המדינה תחיה מהמסים. היא תחיה מההכנסות מכל מה שיישאר חיוני, אבל מכל היתר לא, כל היתר לא ימשיכו להתקיים. כבר היום אנו עדים למפעלים רבים שנסגרים, וכך יקרה לכל העסקים שמה שהם מספקים לנו אינו בגדר הדברים ההכרחיים לחיי האדם. בקרוב כשניכנס לסופר, נבחין שכבר אין לנו מבחר של 200 סוגי חלב וגבינות, אלא שיהיו 5 סוגים בלבד, מקסימום 10. יהיה את מה שהאנשים צריכים. לא פחות, אבל גם לא יותר. לדוגמה, מאפיית הלחם לא תאפה אלפי סוגי לחם שונים ותצטרך למכור כמה שיותר מהם ואפילו תהיה אדישה אם אחר כך זורקים אותם או לא. במקום המצב הנוכחי, שאף אחד לא מרוויח ממנו, למעט מיעוט מיוחס, המאפיה תאפה עבורנו דברים בריאים לגוף, שיגרמו לנו להנאה מהאוכל.

התענוג ישתנה, כי אנחנו כל הזמן משתנים. כל ההתקדמות שלנו היא באמצעות הרצון שלנו שמשתנה, גם מבחינה כמותית וגם איכותית. כיום, הרצון שלנו מפסיק ליהנות מהחיים הגשמיים, הרגילים. יצרנים ומשווקים משקיעים סכומי עתק בפרסום ובשיווק, עד לרמה השקולה ל-70% ממחיר המוצר, אבל בגלל ההתפתחות האיכותית של הרצון שלנו, ההשקעה הזו תרד לטמיון, לא יעזור אפילו אם ישקיעו 100% ממחיר המוצר בפרסום ובשיווק. אפילו אם המוצר לא יעלה ליצרן כלום והוא ירצה למסור אותו, אפילו בחינם, בני האדם לא ירצו אותו. הם לא ירגישו בו תענוג, כי הרצון שלהם השתנה. אין לכלכלנים, ליצרנים, לתעשיינים ולמפרסמים שום אפשרות להילחם במגמה הזו, כי כך הטבע פועל בנו.

התפתחנו עד לשלב בו האדם כבר אינו מעוניין בדברים האלה, המוגזמים, המיותרים, היקרים. במקומם, עלינו לספק לו שירותים ומוצרים נורמליים לחיים בסיסיים וטובים וזהו. אדם כזה כבר לא צריך יותר. יש לו חופש, פנסיה, אוכל, ביגוד, הילדים מקבלים מה שהם צריכים והכול מסודר. מה עוד הוא צריך? שום דבר אחר לא מושך את הרצונות החדשים שלו. הכלכלנים צריכים להבין שאם הרצון משתנה, הם לא יוכלו לעשות שום דבר עם האדם. בדומה למצב בו המעסיקים מתלוננים על כך שלפועלים אין מוטיבציה לעבוד, ולא ברור להם מדוע? המעסיקים חושבים שתמורת השכר מגיעה להם עבודה איכותית במקסימום מאמץ וחושבים שאם הם יעלו את השכר, התפוקה של הפועלים תעלה, אבל התוצאות מראות שזה לא כך. התפוקה נמצאת בירידה וגם העלאות שכר לא מביאות את התוצאות המקוות. העובדים לא מתנהגים כצפוי והם לא אשמים. פשוט אין להם, מבחינה פנימית, את המנוע שהיה להם פעם, את מה שהמעביד מחפש בהם, את המנגנון שגרם להם מילוי.

כך אנו מגיעים לשינויים הפנימיים באדם ועל הכלכלנים ללמוד את עקרונות חכמת הקבלה, פילוסופיה, קצת היסטוריה, זו חובה, אם הם רוצים להבין את המנגנון החדש שמניע את האדם ובהתאם גם לבנות שיטה כלכלית חדשה, המתאימה להתפתחות הרצון ולמה שהטבע מחייב אותנו. אין להם ברירה. מדע הכלכלה נמצא בפיגור גדול, הוא תקוע כבר 50 שנה, מדובר על פיגור גדול. הכלכלנים אינם רוצים לעזוב את הדיסציפלינה הנוכחית שלהם, למרות שהיא לא עובדת כבר הרבה זמן. העולם השתנה, הפך לעולם שקושר את כולנו בתלות הדדית מוחלטת, שמחייבת גם התאמה של השיטה הכלכלית והחברתית, משיטה אגואיסטית לאלטרואיסטית, והפער הזה, בין היחסים הנוכחיים בינינו, לבין אלו המתחייבים מהעולם הגלובלי והמקושר, הוא המורגש בנו כמשבר.

כל השינויים בשיטה הכלכלית, ההתכווצות של התעשייה, הפרסום והמסחר, הפרידה מתרבות הצריכה, הגידול הדרמטי הצפוי באבטלה, לא יתרחשו על פי הגחמה של כלכלן או מנהיג זה או אחר, אלא בגלל שהטבע יחייב אותנו להגיע לצורת חיים כזו. לא מדובר על החלטות שרירותיות של כלכלנים או מנהיגים, שינהיגו קיצוצים דראסטיים של עשרות אחוזים בתעשייה, או בשוק העבודה והפרסום. ההחלטה מה לעשות ומה לא, כבר איננה בידם, בניגוד למצב שהיה עד היום. בני האדם, השווקים והכלכלה הריאלית והפיננסית חדלו להתפקד לפי חוקי הכלכלה הישנים. מה שקובע כיום זו כלכלה חדשה, שתתנהג בהתאם לשינוי ולגידול הפנימי שלנו, לפי כמה שאנו נשתנה, לפי כמה שנבין שהטבע דורש מאיתנו להיות מחוברים, ואיך אנחנו צריכים להיראות ולחיות בחברה מקושרת הדדית, בחברה רוחנית.

 

לקראת שוויון - לא טראומה, אלא הזדמנות

מבחינת שוק העבודה וכל אלו שיאבדו את מקום עבודתם בלי יכולת למצוא עבודה חדשה, הכול תלוי בתהליך החינוך שיעברו ובמסגרת החברתית שנייצר עבורם. בהתאם לחינוך לחיים בעולם המקושר שאנו ניתן לאדם, האנשים האלה לא יהיו סתם מנותקים משוק העבודה. הם לא ישבו בבית בבטלה ולא ידעו מה לעשות, עד שהם ישתגעו, ישברו חלונות ראווה ברחובות, ויעשו מהפכות. זה לא יקרה, כי הממשלות עצמן ירצו לממן עבורם את הלימודים ואת המסגרת החינוכית והחברתית שמעניקה חכמת החיבור, כדי להרגיע אותם. אחרת תתערער היציבות הפוליטית והחברתית וחוסר היציבות עלול לגרום לנזקים כלכליים כבדים, הן בתחום של סחר החוץ, בייצור המקומי והן בשווקים הפיננסיים, שמגלים רגישות גבוהה מאוד לחוסר יציבות פוליטית ומדינית. גם האליטות והעשירים עלולים להיפגע מכך קשות. מה יעזרו להם כל המיליארדים שיש להם, אם העם מתמרד ומעוניין לפגוע בהם וברכושם? כולם מעוניינים בחברה רגועה. אם המדינות יגיעו למצב של 70% מובטלים, מה הם יעשו? מדובר על איום קיומי על משטרים, מדינות ואליטות וברור שכתוצאה מכך גם על השיטה הכלכלית הנוכחית כולה.

הכלכלה המודרנית כבר הגיעה למסקנה שאין צורך בכמות האנשים הזו בשוק העבודה. הדאגה של הכלכלנים אודות גורלם של המובטלים ושל תקציבי המדינות מובנת, אך הברירה שלהם היא או לנסות ולהילחם בטבע ובמגמה הברורה אליה שוק העבודה מתפתח, או להסתגל, לקבל ולהתאים את השיטה לנסיבות החיים החדשות ולמה שהטבע מחייב אותנו לעשות.

כדאי לנו לראות נכון את העתיד. בואו נטפל במובטלים. בואו נטפל גם בעסקים כדי שהם לא יקרסו. בואו נעביר אותם לסגנון החיים החדש, בהדרגה. השינוי הזה בשוק העבודה, גם הפרידה מתרבות הצריכה, לא חייבים להיות טראומטיים או מזיקים לנו. הגיע הזמן גם להתחיל ולצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים, באמצעות חלוקה מחדש של עושר ושל משאבי המדינה. אף אחד לא מרוויח ממצב בו חצי מדינה ענייה. העשירים לא מבינים שאי שוויון קיצוני פוגע גם בהם? הם הרי המנצחים הגדולים של השיטה הכלכלית הנוכחית והם חיים בעושר כיוון שאנו רוכשים בחנויות ובמפעלים וברשתות שלהם ואנו גם "בשר התותחים" שלהם בשווקים הפיננסיים. יש להם אינטרס כלכלי מובהק לצמצם את אי השוויון, אחרת המצב יצא מכלל שליטה ועלול לחזור אליהם כבומרנג. בינתיים, יש להם עדיין לאן לברוח, בגלל מעמדם הרם כבעלי ההון והאפשרויות הכלכליות הבלתי מוגבלות שברשותם. אבל הם מעטים, בזמן שכל היתר סובלים, לא רק השכבות החלשות אלא גם מעמד הביניים שהולך ונעלם. ייטיב לכולנו אם נביט יחד כלפי העתיד, אפילו במקצת, וניערך לקראתו בהתאם, באמצעות תיקונים. לא מדובר על פעולות דרסטיות, אלא כאלו שיתנהלו בקצב שהחיים מחייבים אותנו, ולא יותר. חבל שהאליטות סוגרות את עיניהן ואינן רוצות לראות את העובדות לאשורן.

ההתפתחות הזו יכולה להיעשות בצורה רכה ונעימה. נכון, היא מחייבת שינויים בשיטה הכלכלית והחברתית ותדחוף אותנו לקראת שוויון וחלוקה צודקת, זו עובדה מוגמרת, אין ממנה מנוס. השאלה היא האם נבצע את המעבר אליה בצורה רכה או לא? כדי לבצע התאמות, במקום מהפיכות אלימות, דרושה נכונות ושיתוף פעולה מצידן של האליטות ושל המערכת הפוליטית והשלטונית. כל שינוי אצלן, התפתחות בכיוון הנכון, בדיוק כמו אצל כל אחד מאיתנו, תלוי בחינוך. אנו צריכים לשנות את האדם.

היום אנו נמצאים בתקופת מעבר, ועל כך כותבים רבים וטובים. אנו נמצאים בראשיתה של מהפכה, בעיקר מהפכה איכותית, שמשמעותה שהשינוי קורה באדם עצמו. בעבר, כל המהפכות היו מהפכות מתצורה אחת לתצורה שנייה, ממשטר למשטר, מתוך מטרה להיות יותר חופשיים, להרוויח יותר ולהיות פחות משועבדים למכונות, לעריצים או למבנה חברתי לא שוויוני או כפוי. הפעם, זו מהפיכה אחרת לחלוטין. היום השינוי הוא בתוך האדם. האדם הופך להיות חלק מחברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת, בהתאם לטבע שכך מציג את עצמו. אנו צריכים לעזור לעצמנו לבנות את המציאות החדשה, גם מהבחינה הכלכלית, הנגזרת מהשינוי הפנימי שהאדם עובר, במקום לנסות ולעצור את התהליך בכוח. כי ניסיונות להילחם במגמה שהטבע מחייב אותנו להתפתח בה, מייצרים את המשבר שאנו מרגישים, בכל תחומי החיים, לרבות בכלכלה. אם הכלכלנים, המנהלים, השליטים, המערכת הפוליטית, הבעלי ההון וכל שאר מנהלי החברה האנושית, היו מרגישים איך הטבע משנה אותנו, ומייחסים את השינוי לטבע, הם לא היו מביאים אותנו למשבר. עד היום הם גילו אטימות לשינויים שהעם עובר ולמקורם, הם ניסו להיאחז בשיטה הנוכחית ולהציל אותה, להחזיר אותה למסלול. הם לא רוצים להבין שישנם שינויים גדולים גם בחברה, גם באדם, וגם בכוחות הכלליים שברשת הקשר בינינו, ושאנחנו הם אלה הנדרשים לעשות שינויים.

זה בולט בעיקר במערכות הכלכלה והפיננסים, כי הן מבטאות העתקה של הקשר בינינו, שאינו תואם למה שהוא צריך להיות, בצורה מחויבת, בעולם שיצר בינינו מערכת אחת גדולה בה כולנו תלויים זה בזה. הם עדיין רוצים להחזיק ברשת הקשר הישנה, וזה המשבר. אף אחד לא עשה את המשבר, חוץ מאשר הם בעצמם. למשל, אם נבדוק מה הם מלמדים עד היום את הכלכלנים, באוניברסיטאות, הם עדיין דבקים במה שאדם סמית כתב לפני 200 שנה, אודות עיקרון היד הנעלמה והשוק החופשי. כל החברה עודה מתנהלת לפי אותם הכללים שהיו אז, או אפילו לפי איך שהתנהלו הדברים גם לפני 2,000 שנה. מהו החידוש? שום דבר. אנו נמצאים בפיגור עצום, ואנחנו צריכים להבין את זה. הבעיה שלנו היא להחליף את הפרדיגמה.

 

שיטה כלכלית שמשרתת אותנו ולא להיפך

 

"תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב צבורו יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל, דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשר עד י"ב שעות ביום ויותר, וכל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו וכל הנכנס במסגרת הקומוניזם יהיו להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד ממש לרווחים ולהפסדים ולתוצאות".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 821)

 

כאמור, בעל הסולם כתב שבחברה החדשה, כל אחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו. אין טעם לנסות וליישם את המודל הזה כיום, לפני תהליך החינוך היונק את שורשיו מחכמת הקבלה, שיבסס באדם את הידיעות וההרגשות אודות השינויים מצד הטבע ברצונות שלו. במסגרת תהליך הבנייה של חברה חדשה, אלטרואיסטית ושיתופית כזו, עלינו לראות תחילה מה נדרש לחברה ומה מיותר עבורה. לדוגמה, אם יש במדינה 10 מיליון איש, והיא צריכה לספק לכולם את כל הדברים ההכרחיים עבורם לקיום מכובד, כפי שבעל הסולם כותב ב"דור האחרון", כולם יקבלו את הדברים ההכרחיים לחיים, לא פחות ולא יותר, כי זה הכי בריא לגוף שלנו, לדרגת החי שבנו. כך, באופן רציונלי, לכל אחד יהיה הכול, אנו לא מגבילים את האדם, אבל גם לא מפריזים. אחרי חישוב כזה התוצאה יכולה להיות שעבור 10 מיליון אנשים, המדינה זקוקה ל-500 אלף עובדים. אז כוח העבודה יכלול חצי מיליון איש מתוך 10 מיליון התושבים וכל היתר יתעסקו בעבודות אחרות, לא בעבודות לשירות הגוף והחומריות של החברה, אלא בעבודות לשירות הנשמה, לדוגמה אנשים יתעסקו כל הזמן בחיבור ביניהם, וכתוצאה מכך יגלו את מקורות האושר. העיסוק בחיבור, על פני היום לא מורכב מסדנאות בלבד. אלא כמו בתעשיית התרבות היום, יש עיסוקים מגוונים מאוד, טקסטואלים, חזותיים, פיזיים, אישיים ווירטואליים, תאורטיים ומעשיים, רציניים ומצחיקים, מדובר על תעשייה שלמה של חיבור שאנו צריכים לפתח ולהתאים לכל אדם. תרבות, משמעותה מקור פרנסת האושר. חלק מהעוסקים בה מציגים את הנושא, חלקם מלמדים, חלקם מעבירים הפעלות למיניהן, וחלק מהם פאסיביים ומקבלים. למשל, כשהאדם רואה משחק כדורגל, הוא נפעל. אבל בכל מקרה, אלה נהנים וגם אלה נהנים.

"כי בעבור זה נברא האדם, כי לא נברא לקנות הון ולבנות בנינים וכו', על כן יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה ולבקש האמונה וכו', וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו".

(הרב יהודה אשלג, "הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 141)

השאלה המהותית היא אחת, האם האדם נולד וחי סביב השעון כדי לבזבז את משאבי כדור הארץ, לעסוק בסחר חליפין בינם לבין עצמם, ואז לזרוק, רק כדי לחזור ולרכוש, לסחור, להרוויח?

התשובה היא לא רבתי. לא צריך להאשים אף אחד, אלא פשוט להבין שהגישה הזו הייתה נכונה בעבר, אבל היא כבר לא עובדת, כי העולם השתנה והפך לעגול, בהדרגה גם אנו מתקדמים לצורה הזאת, ובה אנו מתחילים להתפרנס כבני אדם, שמארגנים את רשת הקשר בינינו בצורה עגולה, בצורה וירטואלית. ואז כל אחד יספק לשני אושר. זה מה שהאדם צריך. בשביל מה האדם עובד כיום? אם הוא עובד במקום טוב, אולי 20-10 אחוז משכר העבודה שלו דרושים לו כדי להתקיים ברמה נורמלית, כל השאר זה כדי לספק רצונות שהחברה עוררה באדם, באמצעות הנורמות שלה, מערכות הפרסום, שיטות החינוך והשפעת הסביבה. כלומר, כל אחד מאיתנו יכול היה לעבוד הרבה פחות שעות, לא להשתעבד לעבדות המודרנית ולזכות ביותר שעות פנאי איכותיות. ללא ההגזמה והשאיפה למותרות. למה משמשים אותם 80 אחוז הנותרים מהעבודה? לשדרג את הרכב, לטוס מספר פעמים בשנה לחוץ לארץ, ולצריכה מוגזמת של מוצרים ושירותים. כל אלה הם הרבה מעבר לאותה הכרחיות, הדרושה לקיומנו, בדרגת החי שבנו. אנו יכולים למדוד את הדברים האלה במטבע אחר, את מקורות הפרנסה הרוחנית, שתהיה רק מתוך קשר בין בני האדם, כך הטבע מציג את הרשת שלו, את הקשר בינינו. שאם לא ניכנס לעיסוק בפרנסה רוחנית, נהיה אומללים, אנשים יהרגו את עצמם מחוסר מילוי.

ממשלות, אליטות וכלכלנים עדיין רוצים לחייב אנשים ליהנות מהכסף, ואילו אנו כבר עוברים למצב שבו אנו יכולים ליהנות רק מהרגשת האושר, ולא מהכסף שברשותנו. העידן החומרי הזה עבר, נעלם. כל החכמה היא לזהות את המגמה הזו מרחוק, להקדים ולהיערך אליה, באמצעות חינוך, כי אז תהיה לנו אפשרות לעבור את כל השלבים האלה, מחויבי המציאות. את שלבי המעבר, בצורה חלקה.

מעטים מבינינו יזכו לעבוד. כמעט אין בכך צורך. הרובוטיקה והטכנולוגיה יכולות לתת לנו מענה כמעט מלא ולהחליף את העבודה האנושית. עד כדי כך, שבמרבית המפעלים יהיו רק רובוטים ומכונות אוטומטיות שיעבדו. האם אנו צריכים להוסיף מיליארד סינים כדי שיתפרו בגדים עבורנו? היום אין צורך במפעלים עתירי כוח אדם, כמעט בכל התחומים. שני אנשים יכולים לחלוב 1,000 פרות, שני אנשים יכולים להפעיל מפעל ענק של בגדים, או של נעליים. אין שום טעם בהעסקה המונית של ציבור גדול. מי שראה איך עושים מכוניות כיום יודע, כך אפשר לעשות כל דבר, הכול תלוי רק בשאלה אם נרצה או לא נרצה לעשות את השינויים המתחייבים הללו. האדם אינו חייב לעבוד. גם החיות לא עובדות כל היום. העבודה הרוחנית של האדם לא תהיה תמורת כסף. כולנו נעסוק בחינוך, ומתוך החיבור והקשר בינינו נבנה חברה חדשה, חברה רוחנית, אנושית, זו דרגת האדם. כל העיסוק הנוכחי בגוף שלנו, בחומריות, הוא דרגת החי. מעתה והלאה, עיקר העיסוק שלנו הוא לטפל בקשר בין בני אדם. רק האדם הרוחני נקרא "אדם", אחרת זו בהמה משוכללת, ולא לטובה.

 

"ועתה בנים שמעו לי, כן חָכְמוֹת, בַּחוּץ תָּרׂנָּה, והנה עתה מרחובות קוראת אליכם מי לה' אליי, לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם, כי לא נבראתם לחזור אחר מעשה דגן, ותפוחי אדמה אתם וחמוריכם באבוס אחד: וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם, לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי, אבל מטרת החמור לשמש האדם הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש להשי"ת ולהשלים כוונתו כמו שאמר בן זומא, כל אלו לא נבראו אלא לשמשני, ואני לשמש את קוני".

(הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 137)