מגזר ציבורי יעיל, ועסקים שכולם מלכ"רים

הניהול הכלכלי והחברתי במדינה שתושביה נמצאים עדיין בשלבים שונים של תהליך תיקון האדם והקשרים שבינינו באמצעות חינוך המבוסס על חכמת החיבור, מופקד, כמו בכל מדינה כיום, בידי המגזר הציבורי, באמצעותו מספקת המדינה לתושביה שירותים שונים, משירותי חינוך, דרך בריאות, ניקיון, רשויות מקומיות ושירותים נוספים שהם חלק מההוצאה הציבורית. בחברה המתוקנת נהיה עדים לטשטוש הגבולות בין המגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי, מכיוון שהאזרחים כבר יחיו בנטייה מסוימת לערבות הדדית ביניהם.

אם כיום מגדירים את המגזר הציבור כמי שאחראי על מתן שירותים לאזרחים, אז כל השירותים האלה יועברו לידיה של החברה עצמה. שירותים כאלה לא יינתנו על ידי עסקים פרטיים, אלא באמצעות החברה, במסגרת המגזר הציבורי בלבד. בהקשר של היציאה ההמונית הצפויה משוק העבודה ורמות האבטלה הגבוהות באירופה ובארצות הברית כיום, כל אלו שנפלטו משוק העבודה יועסקו בהתארגנויות חברתיות, שלא על בסיס קבלת רווח, כגון עמותות או מלכ"רים. לא מדובר על מסגרות תעסוקה רופפות או התנדבותיות, אלא על מלכ"רים שיחייבו כל אחד ואחד מבין חסרי התעסוקה, לעבוד במסגרתם מכסה נקובה וידועה של שעות ביום, ממש כמו בכל עסק פרטי. זו תהיה המסגרת וכוח העבודה שישרתו ויספקו לציבור את כל השירותים שהם היום באחריות המגזר הציבורי. כמובן שבתחומים בהם נדרשת מומחיות מיוחדת, למשל בתחום הפיתוח, הם יועסקו על ידי המדינה, בשירות לציבור, בדומה למגזר הציבורי כיום, רק שהיקפו יצטמצם דרמטית, בהשוואה לגודלו המנופח וחסר היעילות שלו כיום. שירות לציבור תהיה עבודה נדרשת, מכובדת ומוערכת ולא יהיו הבדלים גדולים בין מי שעובד בחברת החשמל החדשה, לבין מי שעובד בשירות הקהל בשמירה על הניקיון ברחובות, או שמספק לאזרחים צרכים אחרים שלהם.

כל העסקים שישרתו את האזרחים יהיו מלכ"רים, כי כל אחד ואחד יקבל את השירותים המגיעים לו, לפי מפתח שהחברה קובעת עבור כולם, על בסיס נטייה של הקצאה שווה, פחות או יותר, עבור כולם, ובהתאם לצרכים של האדם. האדם יעבוד בשירות הציבור, בהתאם למקצוע שלו, לפי הנטייה שלו, במקומות מתאימים לתחומי ההתמחות שלו ושיתפקדו כמלכ"רים נותני שירותים לאזרחים. בשונה מהמצב הנוכחי, בו עיקר כוח העבודה מרוכז במגזר הפרטי, המבוסס על שיקולי רווח והפסד, החברה מתפתחת לשלב בו כולם יעבדו במסגרת המגזר הציבורי החדש הזה, שמאורגן במסגרת מלכ"רים, וכל הרווחים, במידה שיהיו כאלה, יוגדרו מראש כשייכים לחברה כולה, ויוקצו כולם לפי קריטריונים שהציבור יקבע.

המגזר הציבורי החדש, ללא קשר אם חלקו יישאר באחריות המדינה או לא, יתנהל שלא מתוך כוונות רווח ומבלי להעדיף סקטור או פעילות אלו או אחרים על בסיס שיקולי רווחיות, אלא כל אחד מאיתנו, במקום עבודתו, יעבוד כדי לשרת בכך את הציבור ומתוך מטרה שכולם ייהנו מהעבודה שלו, מתוך תחושה אישית שהעבודה שלו היא באמת חיובית, חיונית, הכרחית, אחרת אין בה צורך. זה יהיה חומר הדלק של העובדים בשירות הציבור. ההצדקה היחידה לעבודה היא שהיא הכרחית ומועילה לציבור, בניגוד למצב הנוכחי בו עסקים נפתחים כדי לעודד צריכה של האזרח ומתוך כוונה להרוויח על חשבונו. מדובר על שיטה אחרת לגמרי, במסגרתה כל אחד מאיתנו מקבל מהחברה את מה שנחוץ לו, בצורה הכרחית, לצורך קיום מכובד ורציונלי שלו ושל משפחתו, לא פחות ולא יותר. כל היתר נשאר לציבור, לטובת הציבור.

וודאי שגופים כמו המשטרה או הצבא יישארו בידי המדינה, אבל כבר לא תהיה אבחנה חדה וברורה בין הציבור לבין המדינה, כי הם יהיו היינו הך. הסיבה לכך שכיום יש הבדל גדול ביניהם היא ריבוי של גופים אינטרסנטים, שמייצרים את ההבדל בין טובת הציבור לטובתם שלהם.

חייב להיות גוף שיספק לחברה את צורכי החיים הרציונלים של כל אחד ואחד מאיתנו. פחות משנה אם יקראו לו המגזר הציבורי או שם אחר, אלה רק הבדלים סמנטיים, אך העקרונות על פיהם גוף זה יושתת ויפעל, ברורים. בהדרגה, הוא יפסיק לתפקד על בסיס כסף, משכורת, ואינטרסים צרים של עובדים או מנהלים על חשבון האינטרס הכללי. השינוי הזה ייקח זמן, והבעיה שצריכה להיפתר, בראש ובראשונה, היא שאנו, כחברה, כמשק, נפרדים בהדרגה מהצריכה המוגזמת, מחיים מעל האפשרויות הכלכליות האמיתיות שלנו, מהמרוץ המזיק אחר צמיחה כלכלית, מסדרת הבועות בשווקים הפיננסיים, בשוק האשראי והדיור, לטובת חיים רציונלים, מאוזנים, רגועים שאנו יכולים להרשות לעצמנו לאורך זמן. האם השינוי המהותי הזה יתרחש כתוצאה ממשבר, או באמצעות החינוך? זו השאלה. האם המשבר יכפה אותו עלינו בצורה מאוד חדה, מאוד לא נעימה, שתתבטא בקריסת מערכות, בפשיטות רגל ובסדרת מפולות פיננסיות ומשבר עמוק בכלכלה הריאלית, האמיתית, זו של בני האדם והעסקים, ולא של הגרפים והרישומים הווירטואליים בבורסה ובבנקים? או שאנו, באמצעות חינוך, נעבור את השינוי המהותי הזה, בצורה רכה יותר, כך שנרצה להפטר מכל הדברים העודפים והמיותרים שאנו צורכים, שאין בהם באמת צורך.

 

עסקים ועובדים בחברה רוחנית

בשלבים מתקדמים של תיקון האדם וכתוצאה מכך של החברה כולה, אנו צריכים להגיע למצב של 'משפחה אחת'. אבל בינתיים, תקופת המעבר היא תקופה מאוד לא פשוטה, שאף אחד לא עבר אותה לפנינו ולכן אנו צריכים להיות מאוד ריאליים ולבחון עד כמה ניתן לעבור מהמצב הנוכחי, למצב בו מתקיימים ארגונים שהם חיוניים בלבד. יש תקווה שהמשבר הנוכחי יסייע לנו מאוד להגיע למצב כזה, שהוא ינקה את השטח מכל הדברים המיותרים והמזיקים ויותיר רק את העסקים, השירותים והארגונים ההכרחיים בלבד, שבלעדיהם אי אפשר לחיות ולתפקד. החינוך עצמו, יחד עם המשבר, יפעלו שניהם במקביל, המשבר ידחוף אותנו מאחורה, והחינוך ימשוך אותנו קדימה, וכך ייווצר מסנן, על כל מה שהחֶברה עוסקת בו. דרך הפילטר הזה, נעביר את כל העסקים שבמדינה, והתוצאה הרצויה תהיה שמה שיישאר לנו הם העסקים ההכרחיים באמת, כל היתר ייעלמו.

שני הכוחות האלה, הכוח השלילי, המשבר שדוחף מאחורה, והכוח החיובי, החינוך שמושך מקדימה, שניהם יעשו את זה, אבל לאט. אנו לא צריכים ללכת ולסגור עסקים בצורה יזומה ומלאכותית, או להעביר את העסקים הקיימים מגופים פרטיים העובדים למטרות רווח, למלכ"רים או לארגונים העובדים בצורה התנדבותית בלבד. הציבור עדיין לא מוכן לשינוי כזה. מדובר על התפתחות הדרגתית, בהתאם למידה בה המשבר והחינוך יפעלו יחד על מצבה של החברה בכללה ושל האזרח עצמו. כך הדברים יעברו מחשבון עסקי לחשבון אזרחי או חברתי בצורה רכה, בצורה שנראה שאנחנו לא מפסידים מהתהליך הזה. כי ידוע שעסקים זקוקים למסגרת ברורה ואם הם מתנהלים ללא בעל בית כביכול, וללא חשבונות של כסף, תפוקה ועמידה ביעדים, הם מתחילים להתפורר.

זוהי הנקודה בה עלינו לבחון, האם החינוך שלנו מספיק, כדי לחייב את האדם לעבוד עוד יותר, ביתר מרץ וכוח רצון, בהשוואה למצב הנוכחי בו הוא עובד תמורת כסף. במצב כזה, האדם לא חושב על כסף. כפי שאנו לומדים, אם הוא מרגיש שכולם דואגים לו והוא חי בחברה שמספקת לו את כל מה שהוא צריך, אז הרצון לקבל שלו מנוטרל, ועלינו לדאוג שיהיה לו רצון להשפיע, עד כמה שניתן לעודד אותו לכך, ושיהיה לצורך זה תהליך ומסגרת של חינוך פנימי. הביטוי של התהליך הזה, בהקשר של העולם העסקי והמגזר הציבורי, הוא שעד כמה שהחברה מתקדמת, בהתאם, נוכל להעביר עסקים מחשבון של כסף לחשבון אחר, המבוסס על כבוד עצמי וקנאה. כלומר, להגיע למצב בו האדם ירְאה שמשינוי כזה, הוא מרוויח ומקבל מהחברה סיפוק. בשלבים מתקדמים יותר של התיקון, העיקר בשבילו יהיה שהוא ירגיש שככל שהוא תורם לחברה, הוא נכלל במעגל הרוחני, עם כולם יחד. ועד כמה שהוא תורם למעגל הזה, הוא מתחיל להרגיש כוח, בריאות, חומר דלק, התעלות רוחנית, נפשית, פנימית, שהופכים עבורו כאוויר לנשימה.

המצב הרצוי הוא שככל שהאדם נותן, הוא מרגיש שיש לו יותר אוויר לנשימה וזה יהיה חומר הדלק שהאדם ירְצה, כי אחרת הוא ירגיש את עצמו ריק. השינוי הוא כל כך בולט, בהשוואה למצב הנוכחי, שקל להסיק שמדובר בתהליך ארוך ולא פשוט. אך בפועל, התהליך תלוי במידה שאנו מזהים, שאנשים מוכנים לעבוד עם חומר הדלק החדש. במקום הכסף, הם יעבדו עם אותו כוח מיוחד שהאדם מקבל מהחברה, עם חכמת ההמונים, עם הכוח הרוחני החדש, שבאמת מעלה אותו, שנותן לו כוח לחיוּת בדרגת האדם ולא בדרגת החי.

כל השינויים תלויים בשינוי פנימי באדם, המגיע באמצעות החינוך. דרך ההשתתפות של האדם בהשכלה ובחינוך לחיבור, הוא גם לומד את חוקי העולם החדש ואת מקומו בהם, הן באמצעות הרצאות ורכישת השכלה אודות משמעות החיים בעולם המקושר והן באמצעות הפעלות כמו סדנאות, פעילות קבוצתית ומשחקי חיבור, שמטרתם לגרום לו להרגיש את המטרה והאמצעים שברשותו להשיגה. הפעלות כאלה יהפכו לשכיחות מאוד, במקום המגורים, העבודה, בקהילה, במשפחה, עם אנשים כמונו, ואז התוצאה תהיה שנתחיל כולנו להרגיש עד כמה כדאי לנו, לקחת את מה שאנו מרגישים בזמן הלימוד וההפעלה, בזמן הסדנאות, ולהעביר את ההרגשה הטובה הזו למעגלים הולכים ומתרחבים, כלומר, לטפל במה ששייך לשכונה שלנו, לעיר שלנו, כל אחד ואחד במקום שלו.

אם נקפוץ קדימה בזמן, לשלבים מתקדמים יותר של השינוי באדם והתיקון בחברה, לשלב בו כולנו נרגיש ונחיה מתוך תחושה שכולנו משפחה אחת גדולה, העסקים היחידים שיתקיימו הם אלו ההכרחיים לקיום. לא יהיו עסקים מדומים, בניגוד למצב הנוכחי בו ברוב המכריע של העסקים אין צורך אמיתי ומאחורי קיומם יש רק אינטרסים כלכליים צרים ושיקולים שונים שקשורים בשוק העבודה ובעידוד הצריכה הפרטית ותרבות הצריכה. אותם עסקים הכרחיים שישרדו, יתנהלו בדומה למצב כיום, עם כוח אדם שעובד לפי שעות מוגדרות. ואין לטעות ולחשוב שסילוק שיקולי רווח והפסד כלכליים יהפוך את העסקים לבלתי יעילים או מדידים. החברה תמדוד את ההספק של העסקים ואת התפוקה שלהם, שחייבת להתאים לצרכים של החברה כולה. אם נזהה שעסק מסוים לא יכול לעבוד, לא מסוגל או לא רוצה, או שלא מתפקד בצורה תקינה ולא מפיק את התפוקה שהוא יכול לייצר, כלומר לא ממצה את הפוטנציאל שלו עבור החברה, אז בהתאם לזה אנו נפעיל עליו לחץ חברתי, עד כדי הטלת קנס, או להיפך, הענקת עיטור או מדליה על הצטיינות והתקדמות מיוחדת, אם הוא ראוי לכך.

תמריצים חייבים להיות. כמו למשל דעת החברה, חופש נוסף לעובדים, פרסומים חיוביים על תרומת העסק לחברה וציון לשבח בכל כלי התקשורת. זה הכרחי, כי חומר הדלק, המוטיבציה, היא סוגיה חשובה ביותר, לא רק כיום, אלא גם בעתיד. גם כיום האדם לא חי בשביל השטרות עצמם, אלא עבור התענוג שהוא יכול לקנות באמצעות השטרות. אלא שבחברה המתוקנת, הדברים יותר ברורים, יותר קרובים לאדם. ככל שהאדם תורם יותר לחברה, הוא בעצמו מרגיש מכך סיפוק, כי הוא מקבל רוח חיים מהחברה, וגם תמריצים. תמריצים אלה יכולים להיות אות הצטיינות מיוחדת, מדליה, או חופש מיוחד. אחת האפשרויות הרבות להבעת הערכה מצד החברה לאדם יכולה להיות גם שבבית הספר שהילד של העובד המצטיין לומד בו, יקדישו זמן וידברו בשבח אביו. אפשר למצוא מנגנונים חיוביים כאלה, תמריצים פסיכולוגיים ואמצעים רבים המשפיעים על האדם הרבה יותר מכסף, כי הכבוד והמעמד שלו, מאוד חשובים לו.

השינוי חייב להיות דו צדדי, לא רק אצל הצרכנים, אלא גם בקרב היצרנים, שכיום פועלים אך ורק משיקולי רווח והפסד. אנו לא מעוניינים שיהיו בחברה עסקים שעובדים באוויר הריק. מהו הטעם בעסק שייתן לנו מים שמחירם יהיה גבוה פי עשרה מהיום, רק בגלל שהוא עובד ללא שום חשבון? הפרידה משיקולי רווח והפסד כספיים, אין משמעותה פרידה מיעילות, תמחור של תשומות ותפוקות ואיכות העבודה והמוצרים. על כל דבר ודבר ייערך חשבון מדויק, בדומה לבעל בית טוב, חזק, קפדן, שידאג לכל הדברים האלה. זה בהחלט יהיה ביכולתו של מי שחונך בשיטת החינוך לערבות הדדית ולחיבור. למה שלבעל העסק, או למנהל, תהיה דאגה כזו, אם הוא לא נמדד על סמך הרווח שהעסק מפיק, או לא רואה בו טובת הנאה אישית? הוא יחיה עם תחושה שהוא אחראי כלפי החברה, שזה תלוי בו, האם הוא יכול לחסוך לציבור או לא. אחריות כזו מקורה הן בתחושה אישית שהיא תוצאה של החינוך והן בדעת הציבור שחייבת ללחוץ עליו, ושהוא ישתדל לחסוך בעבודה שלו ולהיות המומחה הטוב ביותר בתחומו לטובת הציבור, וכדי לספק לאזרחים את כל מה שהם זקוקים לו.

אותם עסקים הכרחיים לקיומנו ימשיכו לעבוד לפי חשבון מדויק, בדומה למצב הנוכחי. בדרך, במסגרת תהליכי התיקון והשינוי, הכסף לא ייעלם בבת אחת. כסף, שטרות, או סימנים אחרים שווי ערך, שבאמצעותם אנו יכולים לקנות, למכור, לבחור ולהחליף זה עם זה את מה שהרווחנו, יישארו איתנו זמן רב נוסף. בהדרגה, ההתנהלות תעבור לדברים רבים שנקבל באספקה חופשית יותר.

 

צריכה רציונלית וחברה שוויונית שדואגת לכולם

בהתאם לרמת ההבנה וההתקדמות של האדם, בתהליך התיקון שלו ושל החברה, הוא לא יצרוך שום דבר בצורה עודפת שאינה הכרחית, חשמל, מים, גז וכולי, לכן ההתחשבנות תהיה קלה ותאפשר קיום מערכת כלכלית יעילה לניהול החברה כולה, במסגרת החשבון הכללי. הכול יעבור בהדרגה לחשבונות והספקה של הכרחיות, שכל אחד צריך לקבל מהחברה, ילדים ומבוגרים כאחד. רוצים או לא רוצים, אבל כל אחד חייב לקבל סל מסוים לחודש או לשבוע ימים. החברה תגיע ליכולת למדוד מה אפשר להעביר לאספקה ללא חשבון, לכל אחד מחבריה.

 

"טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותן לכל אחד ואחד. ודעת הציבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך, לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

כלומר, הציבור ממש רגיש ועובד על זה, כי העיקר זה החינוך. השינוי העיקרי לא קשור לאם האדם יצרוך יותר או פחות, אלא בפתרון הבעיה המרכזית, שהיא ההשתתפות הלקויה של האדם בחיבור בינינו. זה מה שעוצר אותנו מלהתקדם פנימית, רוחנית, ולכן אנו דואגים לזה. ההתנהגות הכלכלית שלו כצרכן, המידה בה הוא מבזבז קצת יותר או פחות, אינם הבעיה. אומנם היום אנו מבזבזים הרבה יותר, אך ההשתתפות של האדם בחיבור בינינו, היא זו שחשובה.

כל החיים שלנו צריכים להיות מכוּונים לכך שנתחבר יותר בינינו. כי בהתחברות בינינו אנחנו מגלים כוח מיוחד, כמו שחכמת ההמונים מגלה היום, כך אנו נגלה רוח מיוחדת של החיים, וזהו השכר הכי גדול. כאן אנו צריכים לדאוג, בגלל העובדה שבעולם העגול החדש, כולנו כיושבים בסירה אחת, שלא יהיו בקרבנו אנשים גסי רוח, שפועלים נגד החיבור. בנושא זה, חשובה מאוד דעת החברה, כיוון שהשפעת הסביבה על האדם היא גדולה מאוד, ויש באפשרותה גם ללחוץ, להעניש, בצורות שונות, וגם לתגמל ולהלל, במטרה להעלות את ערך החיבור והערבות ההדדית בקרב אלו שנחלשו.

ניתן להתאים לרוח הזמן את מה שבעל הסולם מסביר לנו כאן אודות הדרך בה החברה תספק ליחיד ולמשפחתו את אותו סל קיום בסיסי. היום ניתן לעשות זאת דרך האינטרנט ומשלוחים לבתים של התושבים, או שהאזרח הולך ולוקח את המוצרים מהמחסנים ומהסופר. לא צריכים לראות את השיטה הזו כמאוד רחוקה מהשיטה הנוכחית. ההבדל המהותי הוא שהאספקה הופכת בהדרגה ליותר ויותר שווה בינינו, וגם לנקייה, חופשית מכל הדברים שאין לנו בהם שום צורך. המוצרים שהמדינה תספק לכל אחד מאיתנו יהיו אלו שהכרחיים עבורנו, שיותר הגיוניים ואינם פרי של תרבות הצריכה המוגזמת והאינטרסנטית, ומחירם יהיה שווה לכל נפש.

 

מגזר ציבורי חדש ויעיל לשירותנו

כיום, המגזר הציבורי לוקה במחלות רבות ופועל מאינטרס פרטי. שכר גבוה והטבות ייחודיות, קביעות, יותר ימי חופש, הסדרים פנסיוניים מפנקים וזולים ותנאים נלווים נוספים. מדובר, במקרים רבים, על מגזר שעובדיו שבעים, יש להם הכול והם יכולים לשבת ולא לעשות כלום, או כמעט כלום. היעילות היא מהם והלאה והאבטלה הסמויה היא בבחינת סוד גלוי. אבל בעתיד, אם לא יהיה להם מה ואיך להרוויח, מה הם יעשו? אם בהדרגה הפערים ברווחים, בשכר ובמעמד ישתוו זה עם זה, מה יקרה עם המגזר הציבורי? מה יבטיח רמת שירות איכותית ויעילה של המגזר הציבורי, לאזרח בחברה הנמצאת אפילו בשלבים ראשונים בלבד של לימוד ויישום של חכמת החיבור?

מבחינת כוח אדם, צריכים לעבוד שם אנשים שעובדים על בסיס התנדבותי, כלומר שאינם מקבלים משכורות או הטבות יתר כלשהן ביחס לאחרים. לעובדי המגזר הציבורי החדש אסור שיהיה שיוך מפלגתי, והארגון כולו יהיה חף מאינטרסים צרים המזיקים לאינטרס הציבורי. לעובדי המגזר הציבורי יהיה ברור מהי השליחות שהם אמורים לבצע בשם החברה ולטובתה. עליהם לעשות חשבונות מה צריך לספק לציבור ולא יותר. המגזר הציבורי החדש יחדל לתפקד כבירוקרטיה מנופחת, לא יעבדו בו פקידים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם, הוא יהיה קטן ויעיל, מבוסס על רואי חשבון וכלכלנים שידעו לחשב איך לספק לכולם את השירותים והמוצרים הבסיסיים וההכרחיים לקיומם. בעצם, הם עצמם משולים לספקים, זוהי הפונקציה העיקרית שלהם, בשירות לחברה.

חוץ מבדיקה מה צריך כל אחד ורישומים חשבונאים, לא יהיה להם מה לעשות. בנוסף, לא יהיו להם כלים להפלות את עצמם לטובה על חשבון הציבור. התנאים המועדפים, האפליה, הנפוטיזם וחוסר היעילות של המגזר הציבורי כיום מתאפשרים גם בגלל קשרי הון-שלטון, אבל ברגע שהפוקוס יעבור לטובת האינטרס הציבורי, שכל הקיום של המגזר הציבורי לא יהיה סביב כסף ושליטה, אז כל המחלות הנוכחיות של המגזר הציבורי ייעלמו. אם האדם עובד, אפילו בעבודה הפשוטה ביותר, וזוכה למילוי פנימי נפשי גבוה, ויש לו קורת גג ובה מצרכים במקרר, בכמות ואיכות שמספיקה לו ושווה לכולם, אז מה כאן יכול להיות ההבדל? אין הבדל בין עובד פשוט, למנהל ולעובד במגזר הציבורי. כולם שווים. אפילו אם העובד מקבל מענק, או שבוע חופש נוסף, מנגנון ההקצאה יהיה שוויוני ולכל שאר העובדים ישנו סיכוי זהה, שוויון בהזדמנויות. לא יהיו הבדלים בין העובדים השונים, בכל מה שקשור לשוויון הזדמנויות, תנאי עבודה, וקבלת שירותים מהמדינה, באמצעות המגזר הציבורי. במצב כזה, כל הבעיות הנוכחיות של המגזר הציבורי, מהן כל החברה סובלת ייעלמו. לא יהיה לעובדי המגזר הציבורי מה להרוויח מעצם היותם שייכים למגזר הציבורי, בניגוד לשליטה המוחלטת שלהם על המשאבים ועל שירותים חיוניים כיום. בנוסף, בגלל ששירותים רבים יעברו לארגונים חברתיים, תקטן תלותם של האזרחים בפקידים של המגזר הציבורי, כלומר, האזרח ישתחרר בהדרגה מהתלות בהם. בדומה למגזר הפרטי היום, כמו למשל גנים ובתי ספר פרטיים, כלומר חינוך פרטי, ושירותים נוספים רבים שאינם תלויים במגזר הציבורי.

מדוע ואיך נגיע למצב כזה? כנראה משילוב של המשבר ושל חינוך, יחד. לכאורה מדובר על אתגר רציני, איך ישתנה המשטר, המגזר הציבורי הענק, עם עשרות אלפי פקידים, עם הטבות מופלגות, עם משכורות מנופחות, ועם שליטה, שררה וקביעות? התשובה נמצאת אצל הציבור עצמו. כתוצאה מכך שהציבור יעבור חינוך לחיבור, הוא יוכל להיכנס לתוך הממשל והמגזר הציבורי ולהתחיל לעשות בהם סדר. סדר יום אזרחי כזה, תכליתי ונקי מאינטרסים פוליטיים או צרים, הוא בהחלט אפשרי ויש לו סימנים ראשונים כבר היום, ברחבי העולם, שבאים לידי ביטוי במהומות, אסיפות גדולות, התנגדות מהעם ועד כדי שינוי משטרים ושליטים, בצורה דמוקרטית, עקב הלחץ הציבורי. אפשר לעשות את זה, בצורה רכה ונכונה. זה אפשרי.

 

קהילה ורשויות מקומיות כדוגמה

מידת הריכוזיות של המשק החדש תלויה בשלב של תהליך התיקון בו אנו נמצאים, כי אנו צריכים לעבור תהליך מיוחד, ממצב קפיטליסטי לחלוטין עד למצב רוחני, אלטרואיסטי. מדובר על תהליך ארוך ומגוון. הדגם העתידי הפשוט ביותר של המשק, ככל שמדובר על ישראל, יתבסס על צורה אזורית. הגופים הדומיננטיים יהיו עיריות או רשויות מקומיות שייטלו את הפונקציות הכלכליות והחברתיות על עצמן, בשל העובדה שהציבור שחי בהם, יהיה מוכן להתחיל לטפל בעצמו. בכל עירייה או חבל ארץ כזה, יהיו גם סניפים של הביטוח הלאומי ושל שירותים נוספים למיניהם, תהיה ממשלה אזורית, שהיא חלק מממשלה כללית. לכאורה, שילובים כאלו בין שלטון מרכזי ומקומי קיימים גם כיום, בפדרציה המודרנית, אולם מדובר בדמיון צורני בלבד. למרות שבכל המדינה יהיו בתוקף החוקים הישנים, אנו נהיה עדים לחוקים חדשים שייכנסו לתוקף בחבלי ארץ שונים, בתוך המדינה. לא חוקים ברמת המדינה, אלא חוקים חדשים ומקומיים, ברמות חידוש שונות, בהתאם למידה בה ניתן להנהיג חידושים באותו האזור. כך, בהדרגה, הכוח עובר לאזרחים, על חשבון המנגנון המרכזי והם יתחילו לקבוע יותר.

זו דוגמה, איך אנו משנים את הרשות המקומית, את הגישה והמערכות שלה, ומשלבים בה יותר ויותר כוח חברתי, עד שהיא תהיה לדוגמה כיצד ניתן לשנות באופן דומה את כל המדינה. הדגם הבריא יותר לשינוי רוחבי ומעמיק כזה במשק ובצורת ההתנהלות הכלכלית והחברתית מבוסס על שינוי מלמטה למעלה, מהרמה הקהילתית, דרך הרשות המקומית ועד לרמת המדינה כולה. זו הדרך בה נוכל להיות בטוחים שאנו לא טועים, או לא עושים צעדים מלאכותיים שאולי אין להם שום בסיס. עדיף להתחיל מהקהילה ובהדרגה להתקדם. לדוגמה, הציפייה שלנו לראות שבעיר בה אנו מיישמים את שיטת החינוך ואת השינויים הכלכליים והחברתיים הנגזרים ממנה, הכול מוצלח. גני הילדים, בתי הספר, המשפחות, כל הגופים הציבוריים והמערכות, עובדים בצורה יפה, נכונה ולשביעות רצון כולם. בנוסף, כתוצאה מהשינוי ביחסים בין בני האדם, מורגש שיש חיסכון גדול בהוצאה המצרפית על החשמל ותאורת הרחוב, במים, בניקיון ובכוח האדם. אחת התוצאות החיוביות הנוספות אמורה להיות ירידה דרמטית בפשיעה, בקטטות ובוונדליזם, ירידה שמשמעותה חיסכון משמעותי בתקציבים שכיום מוקצים לטובת שיטור ושמירה על הביטחון האזרחי והקהילתי. בקהילה מתוקנת כזו צפויה גם ירידה חדה בשיעור הגירושים ומנגד, עלייה בהישגים ובהצלחה של הילדים בבתי הספר ובבחינות של משרד החינוך. לפנינו דוגמה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנה.

 

שיפור באיכות החיים וצמצום דרמטי באי השוויון

כל השינויים החיוביים האלה מתרחשים בזכות החינוך המבוסס על חכמת החיבור, ובגלל שאת החינוך הזה ניתן ליישם בכמה שיותר ענפים ותחומי פעילות ובאמצעותם להדגים את התוספת באיכות החיים ובאושר, לצד החיסכון משמעותי בהוצאות. השינוי יורגש לא רק במדדי איכות החיים והאושר, אלא גם בתקציב הקהילתי ובכיסו של כל אזרח ואזרח. החיסכון יורגש בצריכת החשמל והמים, בניקיון השטחים הציבוריים, בירידה ברמת הפשיעה ובתחומים רבים ונוספים, שכיום מסבים לנו נזקים, בגלל שהם מושתתים על יחסים מקולקלים בינינו, על אטימות, אדישות, אינדיבידואליזם, תאוות בצע וחוסר הרגשת הזולת. שינוי היחסים בינינו, יתבטא בתוצאה כלכלית חיובית וניתנת למדידה ולפיכך זה יהיה כרטיס הביקור הטוב ביותר של השיטה ותוצאותיה.

אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של השיטה הכלכלית החדשה תהיה צמצום משמעותי בפערים החברתיים ובאי השוויון, שהפכו לבעיה מרכזית בכלכלה המודרנית ברחבי העולם. מדובר לא רק על בעיה מוסרית או נורמטיבית, אלא גם על בעיה כלכלית חמורה, כיוון שהעלייה באי השוויון פוגעת בצריכה הפרטית, בצמיחה ובאיתנות הפיננסית של הכלכלה ושוקי ההון. באמצעות יישום שיטת החינוך המבוססת על חכמת הקבלה ואורח חיים שהוא תוצאה ישירה שלו, אנו מתחילים להעלות את השכבות החלשות מלמטה למעלה, ובמקביל לצמצם, בהסכמה ומתוך נכונות לוויתורים הדדיים וערבות הדדית, את העודפים שיש לשכבות החזקות. לא מדובר על צדק חלוקתי שיעשה בכפייה או באמצעות חקיקה ורפורמות מס שיעלו את נטל המס על העשירים, אלא על שינוי מרצון, שמקורו ביחסים השקולים ליחסי אהבה בין בני משפחה. בנסיבות כאלה, ברור שאין מה לדבר על פערים, אפליה וטובות הנאה שלא מוקצות באופן שווה ושקוף. כך אנו מתחילים "לעגל" את כל האזרחים, בתנאי שהם מקבלים סיפוק מכך שהם חיים ונהנים ממילוי פנימי. זוהי הרגשה שלא ניתן לקנות בכסף. מדובר על שינויים הדרגתיים ולאורך זמן ולא בפתרון חפוז ומלאכותי, כי עליו להיות מְגוּבּה ולקבל חיזוק מהחינוך לערבות הדדית ולאהבת הזולת.

 

הנהגה חדשה למשק ולחברה

התאגדויות של עובדים, במשק שיתנהל על פי עקרונות החינוך לחיים בחברה מחוברת ומקושרת, יתקיימו, אך במאפיינים שונים לחלוטים מאלו המוכרים לנו כיום מוועדי עובדים, ארגוני עובדים ומההסתדרות. כיום, ההסתדרות היא בראש ובראשונה גוף פוליטי שפועל לטובתו שלו, לטובת האינטרסים של מפלגה זו או אחרת וכמובן לטובת המנגנון שלו, אלפי הפקידים שמאיישים בו משרות רבות, בתנאים נוחים מאוד עבורם. המצב הזה לא יימשך במשק מתוקן, המבוסס על אהבת הזולת, שיתוף וחלוקה שווה וצודקת. במקומו, נראה ארגוני עובדים המייצגים את כלל העובדים ושעיקר דאגתם היא לחיבור בין כולם, עובדים ומעסיקים כאחד. זו פונקציה חברתית חדשה שיש לה חשיבות רבה מאוד. עלינו לשאול את עצמנו האם יש ארגון או מחלקה, במסגרת המגזר הציבורי החדש, שדואגים לטובת כולם, לחיבור בין כולם?

בגלל התפקיד הייחודי הזה, ברור שארגון כזה צריך להיות שונה בתכלית השינוי מארגונים כדוגמת ההסתדרות. הוא דומה יותר לפרלמנט של העם. לא לכנסת שאנחנו מכירים כיום, אלא לסנהדרין, שבו ישבו אנשים מיוחדים באמת, אנשים שהשתנו באמצעות החינוך החזק שקיבלו, ושמבינים ומרגישים איך באמת צריכים להוביל את העם. לא מדובר על ארגון עובדים יציג, או על בעלי אינטרסים צרים כלשהם, אלא על אנשים שמחליטים יחד אודות המערכות כולן, כי מערכת חינוך העם והדאגה לצרכים השונים שלו זה היינו הך, האחד לא יכול להיות להתקיים ללא השני. זאת בניגוד למצב הנוכחי, המבוסס על גופים שהם כולם אינטרסנטים ובעלי זיקה פוליטית, שמפלגת את העם.

ברור שלאלו שמועסקים כיום בוועדי העובדים ובארגונים יציגים, כמו ההסתדרות, תהיה התנגדות רבה לכל שינוי העלול לפגוע בהם ובמעמדם המונופוליסטי. הגישה אליהם צריכה להיות מתוחכמת, עדינה, מתחשבת וכזו המציגה את היתרונות עבורם, במעבר למשק חדש, לכלכלה המתוקנת, כלכלת האושר. במקום הגישה הכוחנית, הלעומתית, אנו באים אליהם רק כדי להסביר איך אנו יכולים להיות יותר מותאמים למצב החדש שמתגלה בציבור, בארץ ובאנושות בכלל. איך רואים שמצד הטבע החיצון הכול נסגר, כמו באקולוגיה, בשינויי האקלים. שיבינו שמה שקורה, הכחדת מינים למיניהם, כמו הדגים, הדבורים וכולי, היא חשובה מאוד עבורנו, כי היא מאיימת עלינו, עד כדי כך שלא יהיה לנו מה לאכול. זה מצד אחד, מצד הטבע החיצון.

מצד שני, מצד הטבע הפנימי שלנו, האדם נעשה אגואיסט, האחד רחוק מאוד מהשני, הוא נעשה עצלן, קשה לו למצוא תמריצים, יש גם בעיה עם איזו מוטיבציה להפעיל אותו. הוא מרוחק ממשפחתו, אנשים מתגרשים, משפחה לא יכולה להחזיק מעמד יותר מעשר או חמש עשרה שנה. כלום לא אכפת לו, לא מהילדים ולא מההורים. אנו מסבירים להם מה קורה, גם על המשבר החיצון, וגם על המשבר הפנימי, ושהמשבר הוא עקב זה שאנחנו מגלים, גם מצד המדע, בין אם אנו רוצים בכך או לא, שאנו חיים ברשת כללית שמתגלה יותר ויותר מיום ליום. לכן, אם אנו מקושרים בהכרח בתוך הרשת, ומצד שני הנטיות שלנו הן אגואיסטיות ואנו מרוחקים זה מזה, אז אנחנו לא יכולים להסתדר וזוהי הסיבה למשבר. לכן ההצלה שלנו, הפתרון לכל הבעיות שלנו, כולל למשבר הכלכלי שלמרות מאמצים חסרי תקדים, אין אנו מצליחים להיפטר ממנו ולחזור לרמות אבטלה נמוכות וצמיחה גבוהה, הוא רק ללמוד איך להיות מותאמים לאותה רשת שמתגלה, לעולם שהפך לעגול ולמקושר ומחייב אותנו להתחיל להתייחס זה לזה בהתאם, כראוי לאלו הנמצאים באותה הסירה, או באותה המשפחה.

 

שינוי המגזר הציבורי וטיפול בהתנגדויות

 

"כי כל חברה נחלקת על חרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קפיטליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציה, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו לעמלים את מי החלב הכחושים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 837)

 

איך נגיע ליחסים כאלה בינינו ולכלכלה החדשה הנגזרת מהם, ששונה באופן מהותי מהכלכלה האגואיסטית הנוכחית? התשובה שלנו היא שבדיוק לצורך זה קיים אימון מיוחד, שעל ידו אנחנו יכולים להגיע ולהיות מקושרים יותר ולהשלים זה את זה. במצב כזה, לא נרגיש משבר אלא פריחה, נוחות, לא תהיה אלימות וכל מיני מעשים נוראים שקורים במשפחות וברחובות וכולי. כדי שזה יקרה, אנו צריכים להיות באיזון עם הטבע, כי זה החוק הכללי של הטבע, חוק השתוות הצורה.

מדובר על מערכת שלֵמה של לימוד, ואחריו של הפעלות וסדנאות. באמצעות פעילויות משותפות כאלה, הפונות לשכל ובעיקר לרגש, אנו צריכים ללמוד איך להתקשר זה לזה, כי אין לנו את התכונה הזו בכלל. כל ההתקשרויות הנוכחיות בינינו מבוססות על אינטרסים, רווחים ואינדיבידואליזם. ברור כי לעת עתה אלטרואיזם דוחה את מי שעדיין אגואיסט ולא תיקן את עצמו ואת היחס שלו אל הזולת ואל החברה. לכן מה שיקל על ההתקדמות החברתית לחיבור היא הסברה, שתתמקד ברווחים ובתועלות ששיטת החיבור החדשה תַקנה לכל אחד מאיתנו, בכל תחומי החיים.

ברור שלא מדובר בתהליך ללא מהמורות, כיוון שהאגו מתנגד לחיבור ולהעדפת האינטרס הכללי על פני האינטרס האישי, אך בהדרגה ההפרעות האלה ילכו וידעכו. יש גם הבדלים בין אדם לאדם, ביכולת שלו לשמוע, להפנים וליישם את שיטת החינוך המבוססת על עקרונות חכמת הקבלה, אם כי בסופו של דבר היא מיועדת עבור כולם. יש אנשים עם נטייה מיוחדת לרוחניות, אצלם יש בעיה כי המאבק הפנימי הוא גדול. אבל אצל כלל האנשים, המהווים 99.9 אחוז מהאוכלוסייה, אין דבר כזה. אצלם לא יהיו התפרצויות של האגו כתגובה לתהליך, לא עליות, לא ירידות ולא מאבקים עם עצמם ועם האגו הנגדי. הם ילכו יחד עם האגו שלהם כי הם יבינו שזה לטובתם. האדם מרוויח מצב רוח, קל לו יותר בעבודה, הוא עושה את כל הדברים בכיף, מעביר טוב יותר את הזמן שלו ושם את הלחצים והמתחים מאחוריו. כלומר, הציבור מתחיל להרגיש עד כמה החינוך לערבות הדדית טוב עבורו. זה מה שיבטיח שלא יהיה אצלם מאבק. הם יתקדמו בצורה רכה ויבינו שאין להם צורך בכל המערכות המיותרות שעולות להם כסף רב. המשאבים הרבים המתבזבזים כיום, כמו במשטרה שנאלצת להחזיק בכוח אדם גדול במיוחד כדי למלא את תפקידה, כמו פקידי העירייה והעובדים הרבים בכל האגפים שלה, כמו אגף חזות העיר והתברואה, בכל אלה לא יהיה צורך, בגלל השיפור בהתנהגות שלנו זה לזה. כך נתחיל להרגיש במקומות הציבוריים בחיסכון בחשמל, במים, ובכל שאר התחומים. ההבדל יורגש לא רק בשטחים הציבוריים, אלא גם בביתו של כל אחד מאיתנו. נתחיל להרגיש שהחיבור בינינו מוסיף הרבה, שנפתחו לנו כביכול מקורות נוספים של אנרגיה, כסף ועוצמה. יהיו לנו חוגים חינם לילדים, ופעילויות משותפות רבות, שכיום או שאינן מתקיימות, או שעולות לנו בכסף רב.

אפילו אם נשאיר את המנגנונים המנופחים האלה, בהם מתקיימת אבטלה סמויה ונפוטיזם, מה יקרה? השינוי לא חייב להיות פתאומי ובכפייה, אלא צריך להתבצע בהתאם לרוח החדשה החיובית הנושבת בינינו, כיוון שבמקביל כולנו נוטלים חלק בתהליך החינוך לחיבור, בהפעלות ובסדנאות משותפות בינינו. למשל, אפשר להקפיא תקנים, לאפשר למי שמגיע לו לצאת לפנסיה לא לקבל עובדים חדשים במקומם, כי לא מורגש שיש בהם צורך. צריכים גם לקבל בהבנה שבתקופת המעבר תהיה אבטלה סמויה והמשך ניפוח של תקנים במגזר הציבורי. פשוט עלינו להסתכל על המגמה ולא לנסות לבצע מהפכות פתאומיות שיעוררו אנטגוניזם והתנגדות שיזיקו לכולנו. בהדרגה, גם אלו שהם בעצם מיותרים, כתוצאה מהחינוך, יתחילו להרגיש שהם יכולים להוסיף, לתרום לעשות משהו חיובי עבור המערכת והחברה, אז שיעשו. אם נייצר שוויון בין כולם, גם מבחינת תנאי השכר וההטבות במקום העבודה, אם הם מקבלים כמו כולם, לרבות אותות כבוד והצטיינות בהתאם ליחס היפה שלהם כלפי הציבור, אז התקנים שהיו מיותרים ומזיקים, הופכים לכאלו המאויישים על ידי מי שתורמים לרווחת הכלל ושותפים מלאים בתהליך השינוי שעוברת החברה כולה. ניתן גם לנייד אותם לזרוע אחרת של המגזר הציבורי, בצורה מועילה. אבל תהליך ההסתגלות של המגזר הציבורי לתנאים החדשים תלוי בחינוך. ככל שנחנך את האדם, ככל שנשקיע בו יותר, אם הוא יראה שבמקום העבודה שלו הוא בעצם מיותר ואינו מועיל לחברה, אז הוא בעצמו יחליט שעליו לעזוב, או לעבור למקום בו יהיה מועיל לחברה, כלומר, בהדרגה, באמצעות השוואת שכר, באופן יחסי וסגולי בין כולם, והשתתפות בחינוך לערבות הדדית בינינו, התוצאה שתתקבל היא שהמגזר הציבורי ינקה את עצמו, יתייעל מיוזמתו, ישפר את השירות שהוא מעניק לקהילה ואף יחסוך משאבים רבים, שיוקצו לרווחת הכלל. לכן, אין גם צורך בפעולות חדות ודרמטיות.

הגישה אל מוקדי הכוח הנוכחיים, כדוגמת וועדי העובדים החזקים, שלא מהססים להשתמש בעוצמתם כדי להגן על זכויות היתר שלהם איננה יכולה להיות כוחנית. המדינה לא יכולה לנסות ולשבור אותם, מלמעלה. מדובר על חוגים אינטרסנטים שהתאחדו ומחזיקים בעוצמה גדולה עם יכולת להשבית את המשק, ממש את כל המדינה. זה בלתי אפשרי לכפות עליהם שינוי. ודאי שאם לעשות את זה בכוח, אז זה אפשרי רק בצורה דיקטטורית, שמישהו חזק מגיע ומרגע זה והלאה הוא זה שקובע את הכול ולא מוכן לפשרה ולצורך כך אפילו עושה שימוש בצבא. אבל זו אלטרנטיבה גרועה, שלא נראה ממנה תוצאות חיוביות, כי למצב הנוכחי גם אנו שותפים ואחראיים. אנו אפשרנו לו להתקיים לאורך זמן ויש לנו אחריות כלפי כולם. לכן זה רק עניין של חינוך, זו האלטרנטיבה היחידה שאפשרית ושתניב את התוצאה האופטימלית עבור כולם, ובוודאי כשמדובר בתהליך ולא בפתרון מיידי. מבחינת סדר התיקון, אין טעם להתחיל את השינוי באמצעות יישומו דווקא בקרב אותם גורמים חזקים ומונופוליסטים המתנגדים לו, אלא להתחיל אותו מהקל אל הכבד. רק אחרי שנבריא את החברה, אחרי שרוב המדינה תבין לאן היא הולכת, לקראת האיחוד והחיבור, רק אז כולם יראו באותם גורמים חזקים המתנגדים לשינוי כדי לשמור על עוצמתם, גרורות סרטן בגוף הבריא, ואז, במידת הצורך ובלית ברירה, נוכל להילחם בהם וכולם יהיו מאוחדים סביב המאבק הזה. אז לא תעזור להם עוצמתם, כיוון שכל העם יהיה מאוחד סביב מטרה אחת. במצב הנוכחי, ששיקולי רווח ואינטרסים צרים נמצאים בכל פינה ושקשרי הון שלטון מונעים רפורמות משמעותיות לטובת הכלל, וטיפול שורש בבעיות הדורשות טיפול ושניצבות בינינו לבין היותנו חברה מתוקנת, מחוברת, מאוחדת ועגולה. לכן, צריך קודם לחנך את העם, צריך להגיע להסכמה חברתית רחבה, שהחברה עצמה תראה ותבין שכולנו יחד ויש מספר גורמים שהפוכים מאיתנו ושצריך לטפל בהם, כדי לאפשר את השינוי שאנו חפצים בו. לכן העצה היחידה היא חינוך. כל יתר האלטרנטיבות גרועות מאוד.

בתסריט האופטימלי, לאחר שרוב העם יהיה מאוחד, בעקבות תהליך החינוך לחיבור, נוכל להרחיב את השינוי גם בקרב גורמי הכוח החזקים שהתנגדו לו, כי גם הם יחושו שהפעם מולם חברה מאוחדת ונחושה, וגם בגלל השפעת הסביבה. העובדים באותם המקומות הגדולים הם חלק מאיתנו, שכנים, הורים לילדים בבתי הספר המשותפים ולעיתים גם קרובי משפחה שלנו, ולכן לשינוי הכללי שהחברה עוברת, חייבת להיות השפעה גם עליהם, הם לא נפרדים מאיתנו. אין מדובר על מלחמה. בנסיבות כאלה נוכל להעביר חוקים ודיונים חברתיים, על בסיס לגיטימציה ציבורית, כדי להשפיע על ועדי העובדים הגדולים ולרתום אותם לטובת האינטרס הציבורי. המטרה היא להשוות צורה, כלומר שאותם החוקים, אותה התשתית החברתית החדשה שהתגבשה בקרב הציבור, תשרה גם בארגונים, רשויות וועדי עובדים גדולים וחזקים וזה אפשרי רק אם קיימת כבר תשתית ציבורית חזקה ומגובשת שלוחצת ומשפיעה עליהם. כאמור, התיקון הוא מהקל אל הכבד ולא להיפך. בהדרגה, החינוך לחיבור והשפעת הסביבה ישנו את העובדים ואת התרבות הארגונית הכוחנית והאינטרסנטית. הם לא יוכלו להיות הפוכים מכל העם, בטח שלא לאורך זמן.