האנושות משתנה במהירות

האנושות עוברת תהליך מאוד מיוחד, בניגוד לאבולוציה הרגילה בטבע הנמשכת לאורך תקופות ארוכות מאוד של זמן, אנו כחברה אנושית עוברים תהליך הרבה יותר מהיר. במשך ההיסטוריה עברנו צורות שונות מאוד, אפילו מנוגדות, בבניית החברה, התעשייה, הטכנולוגיה ובמערכות חיים נוספות שבנינו. האדם משתנה במשך החיים שלו, כל דור שונה מאוד מדור אחר, ובדורנו בפרט אנו נמצאים בזמן שנעשה הרבה יותר סמיך, מצומצם. אנו מרגישים שכל שנה ואפילו כל חודש וכל יום, מביאים איתם חדשות ביחס שלנו לעולם, לאנושות, והאדם הוא זה שמשתנה.

אנו עוברים במהירות רבה לתשתיות אחרות, היום אנו לא מנוהלים על ידי קיסר, או מפלגה, ואפילו ממשלה, הכול עובר במסגרת האינטרנט, דרך הרשת החברתית, הכול נעשה הרבה יותר פתוח, עגול. החברה האנושית קובעת הרבה דרכים בעצמה, ואנו רואים שלמרות המניפולציות השונות שיש ברשת, השליטה על החיים שלנו עוברת בהדרגה מאלה שפעם החזיקו את כל החברה האנושית, אל החברה עצמה, וזהו באמת שינוי משמעותי. אנו נמצאים אומנם בתוך התהליך, אבל רואים שהוא מתרחש.

במקביל, אנו בעיצומה של מהפכה טכנולוגית גדולה. אם בעבר בנינו הכול על בסיס טכנולוגיות שמטרתן הייתה להעשיר את האוצר הלאומי בלבד, של כל מדינה ומדינה, עתה אנו עוברים לטכנולוגיות כגון רובוטיקה, ננו-טכנולוגיה, והדפסות בתלת מימד, שבעזרתן אנו יכולים לייצר דברים מכל הסוגים, ממש בכל מקום. הטכנולוגיות האלה רק החלו להיכנס לחיים שלנו, הן בעצם הטכנולוגיות של המחר יותר מאשר של היום, אבל אנו רואים שבכך השתנו מהלכים רבים בתעשייה, במסחר ובאספקה, בהשוואה למוכר לנו מהעבר. לא יהיו קווי אספקה ממקום למקום, כפי שיש כיום, אלא בכל מקום יהיה אפשר לייצר כמעט מיד את הדברים השונים הנחוצים לאוכלוסייה.

גם התהליך הכללי שהחברה עוברת, לא התהליך הטכנולוגי, אלא החברה כולה ברחבי העולם, הוא תהליך בו אנו עוברים קריסה של המערכות הקודמות. בין אם אנו רוצים או לא רוצים, אנו נמצאים ממש לפני קריסת מערכות. מערכות ישנות רבות, שאנו עדיין רגילים אליהן, מחזיקים אותן ורוצים להישאר בהן, יהפכו למערכות שעובדות בצורה אחרת. אנו נמצאים לפני פשיטת רגל של התעשייה הכללית, הגלובלית, חלק ניכר מענפי התעשייה והמסחר, מקצועות ומותגים מוכרים, צפויים להעלם. אנו רואים שאנשים נעשים יותר מוגבלים בכושר הקניה, ובשירותים שידרשו. כבר היום אנו קונים יותר דברים ששייכים להכרחיות בלבד, כלומר שנתפסים על ידנו כהכרחיים לקיומנו ומוותרים על מותרות. הצרכנים גם משתמשים בשירותים מסחריים למיניהם בצורה הרבה יותר צנועה. יש לכך השפעה רבה מאוד על התעשייה והמסחר.

בין אם רוצים בכך או לא, רואים שאנו בתהליך של קריסה, ומגיעים למצב כזה ברחבי העולם, שסביר שהחברה תפחית את הצריכה שלה. במקום תרבות הצריכה וההתמכרות לקניות, במקום חיים הרבה מעל הרמה הכלכלית האמיתית שאנו יכולים להרשות לעצמנו, האנושות תעבור לשימוש בחפצים, מוצרים ושירותים רציונליים בלבד. כך עלינו לראות את העתיד שלנו.

בעיה נוספת היא המשאבים המוגבלים של כדור הארץ והאקולוגיה, שאנו יכולים לקבל ולהשתמש בהם. לכן אנו צריכים לראות לאן כל הבעיות מובילות אותנו, לאיזה סדר חיים, לאיזו צורת חיים, לאיזו שיטה כלכלית, לאיזו צורה חדשה של החברה האנושית.

 

"כתבי הדור האחרון" - החברה העתידית

הרב יהודה הלוי אשלג, המכונה "בעל הסולם" עסק בשאלות אלה ב"כתבי הדור האחרון" לפני כשבעים שנה. הכתבים האלה אינם כתובים בצורה שעל פיה הוא רצה להגיש אותם לעולם, אלא אלה כתבי יד שלו הנמצאים בארכיון ההוצאה לאור. על בסיס הכתבים האלה הודפס הספר "הדור האחרון", שאינו מסודר כפי שבעל הסולם כתב, אלא בצורה שתהיה נוחה לשימושו של כל אחד ואפשר ללמוד ממנו דברים רבים.

ברצוני להדגיש שבעל הסולם לא היה סוציאליסט שרצה לכתוב תעמולה לסוציאליזם ולפרסם אותו. אלא הוא ראה בכתיבת החזון החברתי והכלכלי של האנושות על פי חכמת הקבלה, תהליך שהאנושות חייבת לעבור, מתחילת התפתחות האדם על פני האדמה ועד להשלמתו. בעל הסולם ראה בכך תהליך מוגדר מאוד, תהליך בן ששת אלפים שנה, והוא שם דגש מיוחד וכותב על השלב האחרון בהתפתחותה של האנושות.

אנו נמצאים כבר בשלבים שבהם אנו צריכים להגיע לצורה האחרונה, המתוקנת, של החברה האנושית. הצורה הזאת צריכה להיות דומה לטבע הכללי. לפי מה שאנו יכולים להגיד מצד הטבע, על בסיס מדעי הטבע שברשותנו, הטבע כולו נמצא במצב עגול, משולב, אחיד, במערכות שקשורות זו לזו. כל דבר שאנו בודקים הנמצא במקום מסוים, משפיע בכל מיני דרכים על כל יתר המערכות והמקומות, וכך גם החברה האנושית מושפעת על פיהם. זוהי השקפת העולם של בעל הסולם, שהחברה צריכה להגיע להיות חברה אחידה, חברה מחוברת, חברה שצורכת בצורה רציונלית בלבד, כי עבור גופו של אדם אין צורך ביותר ממה שהגוף צריך כדי להתקיים, וכל הרצון האגואיסטי שבאדם, הרצון לקבל לעצמו ולהנות, צריך לקבל מילוי שהוא תוצאה של התפתחות פנימית, אישית וחברתית.

מתוך השקפה זו בעל הסולם בנה את התמונה העתידית, כך שלא חשוב באמצעות איזו טכנולוגיה היא תתממש, נצטרך לספק לכולם אורח חיים שווה, רמת חיים שווה. על פי הגוף אנו כמעט ולא שונים זה מזה. ודאי שלכל אחד יש הרגלים שונים, אבל בסך הכול מדובר על דברים שצריכים לספק לגוף ועל שירותים שהגוף שלנו צריך כדי להתקיים בנוחות. זה מה שצריך כל אדם, וצריכה כל משפחה. אבל כל ההתפתחות שלנו שהיא מְעֵבֶר לאותה יכולת לספק את צורכי הגוף, לא צריכה להיות מוקדשת ליצירת עודף בדברים חומריים שאין בהם באמת שום צורך. ההתנהלות הכלכלית הנוכחית שלנו אינה משרתת את האינטרס החומרי שלנו ואינה מקדמת אותנו להתפתחות אישית, פנימית, חברתית ורוחנית. להיפך, באמצעותה אנו ממלאים את המדפים בחנויות, הופכים לצרכנים כפייתיים ומזיקים לעצמנו ולכדור הארץ.

האדם כבר מתחיל לראות שאין לו שום סיפוק בחיים מכל הצריכה החומרית, גם על פי רמת הייאוש הגבוהה בחברה, שאנו עדים לה דווקא במדינות שיש בהן כביכול הכול, ושבהן האזרחים סובלים לכאורה פחות מהאחרים. יוצא מכך שכל התפתחות האדם צריכה להיות התפתחות בקשר בין בני האדם, כך שהחברה האנושית תקבל צורה עגולה כמו כל הטבע, צורה מקושרת הדדית. זוהי בעצם גישתו של בעל הסולם.

 

האדם הוא רצון לקבל, ליהנות

אנו לומדים מחכמת הקבלה על הטבע הכללי, שהוא כולו רצון לקבל, רצון ליהנות, רצון למלא את עצמו. הרצון הזה קיים בכל מיני רמות בטבע, ודווקא הרמות שלו מחלקות את הטבע לדומם, צומח, חי ואדם, המְדַבּר. ככל שהרצון לקבל גדול יותר, אז היצור, הנברא, נמצא גבוה יותר גם בצרכים שלו וגם ביכולת שלו לחיות ולספק לעצמו את כל הנחוץ לו, ולפתח לעצמו רמת חיים נאותה.

בדומם, הרצון לקבל הוא קטן, לכן הוא אפילו לא צריך לזוז כדי לשמר את עצמו במבנה שלו. הצומח כבר צריך יותר כדי לספק לעצמו את החיים שלו, אז הוא נפתח ונסגר, יש לו תהליך של התרבות והחיים שלו הם קצרים, לפי העונה. הוא כבר שייך לטבע של העונות, יום ולילה וכולי. הרצון לקבל של החי, הרצון למלא את עצמו, הוא עוד יותר גדול, אז הוא בונה בו גם יכולת לעבור ממקום למקום, כי לא מספיק לו להיות במקום אחד כדי לספק לעצמו את המילויים הדרושים לרצון לקבל שלו. ולכן הוא זז ומתרבה, וכבר אנו רואים משפחות. החי אינו תלוי כל כך בשינויי העונות. אמנם יש לו קשר לכך, אבל במידה פחותה מזו המאפיינת את הצומח, ויש לו חיים פרטיים משלו. אבל הוא בכל זאת שייך וקרוב לטבע.

האדם כביכול נמצא כמנותק מהעונות, מיום ולילה, ומזיקה למקומות ספציפיים. הוא עוד יותר חופשי, מפני שהרצון שבו הוא רצון מאוד גדול. כדי לספק את הרצון שלו, הוא חייב את החופש הזה, הוא חייב גם חכמה, הוא חייב לגדול, הוא חייב להתפתח מיום ליום. כמובן שגם ההתפתחות שלו היא רק כדי לספק לרצון הגובר שלו, לרצון הגדל מיום ליום, את הצרכים שלו. כך אנו מתפתחים.

כשאנו מדברים על כל הרצון לקבל על פי חכמת הקבלה, אנו מדברים על הדומם, הצומח והחי בצורה מאוד מוגבלת, כי בהם אין בחירה חופשית, אין בהם התפתחות משל עצמם, אלא אצלם ההתפתחות היא אינסטינקטיבית, לכן אין להרבות ולדבר עליהם. הם נמצאים בצורות החיים סביבנו, הם הסביבה שלנו. אבל האדם, שכל רגע ורגע מרגיש מתוכו את ההתפרצות של האגו שלו, של הרצון לקבל, לכבוש את כל העולם ולרצות יותר ויותר, ושאינו חי על פי אינסטינקטים אלא חייב כל פעם להמציא לעצמו מילויים נוספים למיניהם, הוא המיוחד מכל דרגות ההתפתחות בטבע, רק לאדם ישנה הנטייה להזיק לזולת, אבל גם האפשרות להיות מודע לעצמו ולהשתנות. האדם הוא האלמנט הבעייתי בכל התמונה הכללית, ולכן אנו עוסקים בו. כשמדברים על האדם, מדברים על יצור שחייב להגיע לאיזושהי תכלית, על פי כל התהליך שהטבע עובר, ובתהליך הזה יש לאדם בחירה חופשית, יש לו יכולת לקבוע בעצמו עד כמה שהוא מותאם לטבע, עד כמה הוא מבין אותו, עד כמה הוא נמצא איתו בהדדיות, ומבין את חוקי הטבע וממש נמצא איתם בהרמוניה או לא, האם הוא יודע להשתמש בהם נכון, או לא.

זוהי הבעיה באדם, שמצד אחד הוא אמנם מבין את חוקי הטבע ומבין שכדאי לו לנהוג כך, אבל יש באדם תכונה מיוחדת, המבוססת על הרצון החזק שלו לקבל לעצמו וליהנות, שבגינה הוא ואינו רוצה לשמור את חוקי הטבע, כי הם מעוררים בו דחייה, כי הוא צריך להשקיע את עצמו בזה, להגביל את עצמו, הוא צריך לכופף את עצמו. האדם אינו לומד את הטבע כדי לשנות את עצמו בהתאם לטבע, הוא אינו רוצה לחיות ולהתפתח על פי הכיוון אליו הטבע מתפתח, בגלל הרצון השולט באדם, הרוצה רק למלא את עצמו ולא חשוב מה יהיה. כמו ילד קטן שמתעקש ורוצה לקבל לעצמו משהו, בעוד אנו המבוגרים מבינים שהדבר לא לטובתו, כי יש תנאים אחרים, יש סביבה, הוא צריך לעשות משהו נגד רצונו הקטן והמוגבל, אבל הילד לא מבין זאת. הוא רוצה, כך הרצון שלו מכתיב לו את התנהגותו. אנו בכל זאת משתדלים איכשהו להגביל את הילדים וללמד אותם שלא כדאי, האהבה שלנו מחייבת אותנו לטפל בהם ולהגביל אותם בצורה רכה.

אבל אנו כבר ילדים גדולים, אין מישהו, אין אבא שאומר לנו לא, שמסביר לנו שכדאי לנו לשמוע, שכדאי לנו לראות מה קורה בטבע. אין מי שמסביר לנו שאנו צריכים להגביל את עצמנו, ולא לעשות מה שבא לנו מתוך הדחפים הפנימיים שלנו בלבד. בפועל, אנו עושים מה שאנו רוצים. באמצעות החכמה שלנו, הטכנולוגיה והמדע, אנו מגיעים למימוש של כל הרצונות הגרועים ביותר שלנו. אם אנו מסתכלים על האנושות, יש לפנינו דוגמה לילדים שלא קיבלו חינוך נכון. אין מעליהם סוג של אבא ואימא שאומרים להם שלא טוב לחיות בצורה כזו, שהם הורסים את עצמם וסובלים כתוצאה מההתנהגות שלהם, שהם צריכים לבחור דרך אחרת ולהתנהל בצורה שונה. בגלל שאין לנו הורים כאלה, אנו סובלים.

את החלק הזה משלימה לנו חכמת הקבלה, והמקובלים שנותנים לנו קצת אור לדרכנו. הם מסבירים לנו איך עלינו להתנהל, איך לתקן את ההתנהגות שלנו כדי להתקדם לחיים בטוחים ושלמים, בביטחון ובשמחה.

 

על קבלה וסוציאליזם

העיקר בשבילנו זוהי הכלכלה, המזון, כי אנו קודם כל זקוקים לספק לעצמנו את צורכי דרגת החי, את החלק שבנו ששייך לדרגת החי, זה הגוף שלנו. ואילו החלק השייך לדרגת המדבר, הוא המדע, ההתפתחות הרוחנית שבאדם, התרבות, החינוך וכולי. אבל תחילה האדם צריך לספק לעצמו לחם. הוא צריך שתהיה לו דירה עם כל מה שנחוץ לו. הוא זקוק למערכות שיספקו לו את הצרכים ההכרחיים לקיומו, זהו היסוד. המקובלים דנים על מה שמעבר לזה, אבל מפני שאנו מדברים בסך הכול על הרצון לקבל שבטבע, אז בסופו של דבר אנו מגיעים למקור הבעיה, לאדם. אבל האדם הוא גם האלמנט היחידי בטבע שמסוגל לשנות את עצמו ולהביא את כל הטבע לצורה מאוזנת, להרמוניה.

 

"והנני להודות, שהאידיאה הסוציאליסטית, שהוא הרעיון של חלוקה שווה וצודקת, אני רואה אותה לאמתית ביותר. כי כדור ארצנו די עשיר לפרנס לכולנו. ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכירה חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה; והקץ לכל הצרות!".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

בעל הסולם כותב כך לא מפני שהיה סוציאליסט לפי האופי שלו, או נולד והתחנך בצורה כזו. אנו מכירים היטב את המקורות שלו. הוא היה דיין בוורשה, זו הייתה עיר ובה שלושה מיליון יהודים, הוא התחנך בישיבה. לא היה לו שום קשר ורקע לסוציאליזם. הוא עסק ברעיון הסוציאליסטי מפני שהוא ראה שהצורה העתידית שלנו חייבת להיות אחידה ושווה, ובעולם שלנו גישה כזו כביכול מתבטאת במילה "סוציאליזם". גם בסוציאליזם עצמו קיימים עיוותים רבים. מפלגות שונות, מדינות ומשטרים קוראים לעצמם "סוציאליסטים", החל מנציונל-סוציאליסטים, דרך שיטות סוציאל-דמוקרטיות למיניהן ועד הסוציאליזם ברוסיה.

לפי חכמת הקבלה, המילה סוציאליזם מקורה מהמילה "סוציו", שמשמעותה היא עם, חברה. זוהי בדיוק חלוקה שווה לכל אחד ואחד בנטל, וחלוקה שווה באספקה. האנשים לא חיים כדי להרוויח יותר מהשני, אין תחרות, הם חיים כדי לקיים את עצמם בצורה יפה, שווה. בצורה כזו העולם לבטח יהיה באיזון עם הטבע ואת כל עודף הרצון לקבל שלנו, שרוצה יותר ויותר, אנו בסך הכול צריכים לנווט לדברים שהם לא חומריים. אם נבנה חברה כזו, יסתבר שאנו לא מקלקלים את כדור הארץ, שאין לנו שום הגבלה או גבול להתפתחות.

המונח חלוקה שווה מרתיע רבים, הן בגלל שהוא מנוגד לרצון האגואיסטי של האדם, והם בגלל הטראומה מהכישלון הקומוניסטי ברוסיה. חלוקה שווה וצודקת, הכוונה היא שכל אחד יקבל את מה שנחוץ לו בצורה סגולית, ביחס אליו. ייתכן שאחד צריך יותר בשר, השני זקוק ליותר חלב, והשלישי רוצה לאכול רק עשב או מנגו. הכול בהתאם לצורכי האדם, בהתאם לטבע שלו, בהתאם להרגלים שלו. גם את ההרגלים אפשר לשנות, אבל בסופו של דבר אנו מספקים לאדם את מה שהוא צריך בצורה רציונלית, ומשתדלים שכך יהיה לכולם. ודאי שאין שוויון מוחלט בפרטים עצמם, אבל אורח החיים, רמת החיים שווה. כל אחד מקבל את מה שמספיק לו, הוא לא צריך עודפים. מדובר על אספקת דברים הכרחיים. המדינה עושה חשבון מה כל משפחה צריכה לקבל בממוצע, כמו למשל בית, מקרר, מכשירי חימום ועוד מכשירים שונים עבור הבית, ביגוד, אולי גם מכונית ליד הבית. כך עושים, פחות או יותר חשבון מה צריכה משפחה ממוצעת, וכך לגבי כל משפחה ומשפחה. את סל הקיום הזה, המבוסס על מוצרים ושירותים חיוניים, סל שיאפשר לכל אדם ומשפחה קיום נורמלי, המדינה צריכה לספק לכולם, ובצורה שווה.

מה האדם יעשה עם שאר הרצונות הגוברים שלו? אנו צריכים לכוון אותם להתפתחות רוחנית פנימית, לתרבות, ובעיקר לחיבור עם בני האדם. רק בחיבור האדם יכול לגלות כמה מילוי הוא מקבל מהרצונות הגדולים שלו, כי רק בחיבור הוא מקבל מילוי. אם אנו לא הולכים בדרך הזו, אז מגיעה אלינו הגבלה מצד הטבע. כפי שאנו רואים, כל התעשייה, כל אותה רמת חיים והגישה לחיים שפיתחנו מעבר להכרחיות, מגיעה היום לקריסה.

אף משטר לא הציב את זה כמטרה, באף מקום. במדינות סקנדינביה יש כביכול משטרים סוציאליסטים. זה לא בדיוק סוציאליזם, אלא דאגה גדולה קצת יותר לרמת החיים של כל אחד ואחד, על מנת שהאנשים לא ירדו ברמה החיים, לא ייפלו ויתדרדרו לקיום על סף עוני. אבל לפי מספר מקרי ההתאבדות, הייאוש והגירושין, מלבד הנתונים שמגיעים אלינו מהכלכלנים, אנו לא יכולים להגיד שהאנשים שם מרוצים במיוחד או מאושרים, למרות רמת החיים הגבוהה והיעדר הבדל משמעותי בין עשירים לעניים. בעל הסולם הכיר בחסרונות של הסוציאליזם, כפי שנוסה במקומות שונים בעולם באמצעות כפייה, בחברה שכל חבריה היו ונותרו אגואיסטים. לכן, בעל הסולם מבחין בין קומוניזם אגואיסטי, לקומוניזם אלטרואיסטי המבוסס על חכמת הקבלה, אהבת הזולת ותיקון האדם.

 

"יש להודות שקומוניזם אגואיסטי הוא שלב לצדק, על דרך "משלא לשמה באים לשמה". אלא אני אומר, שכבר הגיעה העת לשלב הב' שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'. והחיפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשימוש בכוח שבקומוניזם האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלם, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

גם ברוסיה בנו סוציאליזם, אבל המשטר ברוסיה היה מנוהל אך ורק כדי להעלות את המדינה לרמה כמה שיותר חזקה בכל מה שקשור לכלי נשק ולשליטה, וזאת על מנת לכבוש בכוח את העולם תחתיה. גם המשטר הנציונל-סוציאליסטי בגרמניה היה משטר בעל אותו הטבע. אלו וגם אלו רצו בסופו של דבר לכבוש את העולם בכוח. יש בכך דמיון, במשהו, למה שקורה כיום עם התנועות האסלאמיות בעולם. לכן אי אפשר לקרוא לכל הניסיונות האלה "סוציאליזם". לא עליהם כותב בעל הסולם.

 

מחסור? יש מספיק לכולם

חברה לא יכולה להיות בהרמוניה עם הטבע, אם המשטר לא תומך בחלוקה שווה, ולא מספק לאדם את הצרכים הגשמיים ואת הצרכים רוחניים שלו. בסופו של דבר אנו צריכים להגיע למצב שכולם יהיו מרוצים על פני כדור הארץ. רק בצורה כזו החברה תהיה שלמה, רק בצורה כזו אנו נהיה באיזון ובהרמוניה עם הטבע. אם נקפוץ לרגע לסוף ההתפתחות, אז השאלה היא איך אנו יכולים לספק לכל אחד ואחד את הכול, לפי הרצונות שלו, וגם להגיע למצב שכולם יהיו מרוצים. לשם כך צריך להיות חינוך מיוחד, כדי שכל אחד יבין שזה אפשרי רק באמצעות חלוקה שווה וצודקת. שווה יחסית, כאמור. חלוקה צודקת משמעותה שאנו כולנו מחליטים מהי רמת החיים שלפיה נתקיים, אבל חייבת להיות רמת חיים אחת, בכל כדור הארץ.

עלינו להתייחס לכך כאל התכנית הגדולה שלנו, ומעבר לזה, מעבר למשימה החומרית החשובה הזו, אנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנו מעלים את האדם לדרגת התפתחות כזו, שכל הרצון להתפתח ולהתעשר באמצעות אחרים, כל הרצון לכוח, לביטחון לעתיד, כל הגאווה שלו, הקנאה שלו, התאווה והכבוד העצמי שלו, יתמלאו כולם באמצעות מקורות אחרים, במקום שהאדם יעבוד קשה, במקום להשתמש באחרים ולנצל את הזולת רק כדי לקנות עוד משהו כדי להרגיש מעליו. הרי בפועל, פעם הזולת מעליו ופעם הוא מעל הזולת, וכך עד בלי סוף ואין מי שמרוצה. בסופו של דבר אף אחד לא מאושר, כולם נמצאים בתחרות. אם תשאל אותם למה? כולם יגידו "זה העולם". בנוסף, מפני שבזמננו זה מנוגד לטבע, אז גם היכולת הזו נהרסת. אנו כבר רואים, ועוד נראה בזמן הקרוב, עד כמה כל המערכות שאינן שייכות להכרחיות של האדם, עוברות משבר ופושטות רגל.

 

"כי כדור ארצנו די עשיר לפרנס לכולנו; ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכירה חיינו מדורי דורות? הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה; והקץ לכל הצרות!".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

ספק רב אם ההנחה כי כדור הארץ שלנו מוגבל ואינו יכול להכיל ולספק את כל הנחוץ אפילו למאתיים מיליארד איש מדויקת. לדעתי אין מגבלה, שמעתי אפילו על מספרים גדולים יותר, גם מהמורה שלי, הרב ברוך שלום אשלג. אנו לא צריכים לחשוב על כמות האנשים שיכולה להיות על פני כדור הארץ, כי אם אנו חושבים על איזון, אז האיזון יבוא גם מצד הטבע. כפי שכיום, לפתע, אנשים לא רוצים להוליד ילדים ולהתרבות, יש ירידה בשיעור הילודה באירופה ובמדינות רבות נוספות, לכן גודלה של אוכלוסיית כדור הארץ אינו מהווה בעיה. לפי הסטטיסטיקה, אנו זורקים אוכל, איננו רוצים להתחלק בו. כבר היום יכולנו לספק לכולם מזון בשפע. מה שאנו מייצרים היום מספיק לכולנו. אבל כדי לשמור על מחירים גבוהים ולהרוויח, אנו זורקים או שורפים חלק משמעותי מהתבואה ומהתוצרת החקלאית וכולי. היחס הזה לחברה האנושית, הורס אותה.

גם ההתדלדלות של משאבי הטבע איננה הבעיה. בעתיד הקרוב, נעבור לשימוש בטכנולוגיות חדשות ולא נצטרך את אוצרות הטבע באותה המידה כפי שאנו זקוקים להם כיום. בכך שנהיה באיזון עם הטבע, נוכל לגלות מקורות אנרגיה אחרים לגמרי, תהיה לנו אנרגיה בלתי מוגבלת.

 

האם צמיחה כלכלית היא מטרת העל?

אם נקטין את התעשייה לגודל ההכרחי בלבד, אז נראה שאנו זקוקים אולי לעשירית מכל מה שאנו מייצרים כיום. היום מודדים כמה מוצרים ושירותים מדינה מייצרת בסך הכול, והכלכלנים מראים לנו שצמחנו באחוז אחד או שניים. המרוץ אחרי הצמיחה משעבד אותנו לשיטה כלכלית שאינה מטיבה איתנו, להיפך. מדידה כזו מייצרת מצבים מגוחכים, למשל, אם המכונית של האדם ועוד אלפי מכוניות עומדות בפקק, וכל אלפי הנהגים תקועים בפקק ועצבניים, שורפים עכשיו טונות של דלק, אז הצמיחה הנמדדת על ידי הכלכלנים עולה. אולי באחוזים היא עולה, אבל במקביל מצבו של האדם מתדרדר. אם כך, איך יכול להיות שהמדדים שבשימוש הכלכלנים מעידים על החיים שלנו, על רמת החיים שלנו, על היחס שלנו לחיים ועל אופי החיים שלנו? אומנם הכלכלנים יכולים להראות שהצמיחה עלתה ב-2%, אבל בעיני האדם, בהרגשה שלו, ירדנו באחוזים כאלו או אחרים. שיטת המדידה הזו, היא לא לטובת האדם. גם מדדי איכות החיים, מדדי האושר, למרות שגם איתם יש בעיות מדידה והגדרות, מעידים על כך שהקשר בין צמיחה כלכלית לאושר הוא חלש ובעייתי.

רק אם ננקה את עצמנו מענפי התעשייה והמסחר שמרביתם מיותרים, ממוצרים ומותגים שהאדם לא באמת צריך אותם, אלא ספג מהחברה, מהסביבה, את הצורך בהם, הרי אנו לימדנו אותו, אנו פרסמנו לו, אנו חינכנו אותו לצריכה מוגזמת, מספיק שניפטר מהצריכה המוגזמת, כבר נרגיש מספיק בטוחים עם הקיום הנוכחי שלנו.

בנוסף, האיזון שלנו, ההתקרבות שלנו לטבע, יאפשרו לנו לגלות בו מקורות אנרגיה כאלה, שכיום אנו לא מסוגלים לעכל אותם. לדוגמה אם נרתום את האנרגיה של סופת הוריקן גדולה אחת, היא תספיק לכל כדור הארץ לשנים רבות. בנוסף, כיום יש אפשרויות רבות נוספות לייצור אנרגיה, שאינן תלויות בנפט, בגז ובשריפה שלהם, אבל גם במקרה הזה יש גורמים אינטרסנטיים, שלא נותנים לדברים להתפתח, שפשוט לא רוצים לפתח אותם. לא מדובר רק על אנרגיה ירוקה שבמסגרתה נגדל תבואה מסוימת כמשאב לייצור אנרגיה זולה, למרות שגם עצירה מכוונת של טכנולוגיה כזו היא בזבוז גדול. אבל כיום לא מאפשרים לדברים אמיתיים ומשמעותיים להתפתח, כמו במקרה של התרופות ודוגמאות רבות נוספות.

כל דבר שמלכתחילה פיתחנו כדי לשרת את האדם, הפך למוטציה שפועלת לרעת האדם. כך זה נעשה בגלל האגו שלנו. לא צריך להאשים כאן אף אחד. כל אחד מאיתנו, לו היה במקומם, היה עושה את אותו הדבר. לדוגמה, אם איל נפט שגורף מיליארדים מהמאגרים שבבעלותו, יקבל פניה מממציא המציע לו להחליף את הנפט למשאב אחר, זמין מאוד, כמו גרגר חול שממנו ניתן להפיק אנרגיה השקולה לזו המופקת כיום מכל המאגר שלו, מה תהיה תגובתה של תעשיית הנפט? היא תחסל את הרעיון המהפכני הזה, מחשש שיביא אותה לפשיטת רגל. ההתנהגות הזו נפוצה בכל התחומים, זה ידוע. לכן אנו לא צריכים להסתכל על התעשייה הצפויה להתכווץ ולנסות למנוע את התהליך הזה, שהוא מחויב המציאות. אין גם טעם לחשוב במה אנו נחליף אותה ומה אנו נעשה. פתרונות יש לכל דבר.

עלינו לגשת לכל הנושא הזה ממקום של חוסר ברירה. לא מדובר על אוצרות הטבע והאם אנו צריכים לשמור עליהם ועל כדור הארץ או לא. הבעיה גם איננה במה שאנו עושים עם כדור הארץ מבחינה אקולוגית, אלא המשבר הוא הרבה יותר מהיר וכללי. הוא מאיים עלינו ומנקה אותנו מכל מה שהוא מיותר ושיצרנו בצורה מלאכותית, הוא מוציא את האנשים לרחוב, מוציא אותם משוק העבודה, ופוגע בכוח הקנייה שלהם שהופך למוגבל. הממשלות והכלכלנים חייבים לספק להם את הדברים ההכרחיים לקיומם בכל מקרה. כך, באמצעות מכות ומשברים, בתחומי החיים השונים, בין אם אנו רוצים בכך או לא, אנו מתפתחים ומקבלים את אותה הצורה.

 

איזה מודל כלכלי-חברתי יעשה אותנו מאושרים?

 

"ולמה לנו מלחמת החיים הטרגית המעכירה חיינו מדורי דורות".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

כל המלחמות הן על השליטה. כדור הארץ שלנו, הטבע, ואנו כולנו, הנמצאים בתוך הטבע, מחויבים להיות בהרמוניה עם כל המערכות, כפי שאנו לומדים מהמדע. עלינו לחיות בהרמוניה עם הטבע ובינינו. הצורה ההרמונית הזו, שבעל הסולם כותב עליה, היא הסוציאליזם, כפי שבעל הסולם מבין אותו ומצביע עליו כפתרון. אז יתבטלו המלחמות, התחרות, מאבקי השליטה והכוח. כל אלו ייעלמו מחיינו. אז, במקום שנחיה על פני האדמה כמו החיות, שרק מסדרות את הטריטוריה שלהן, את האספקה שלהן, את כל מה שהן צריכות בצורה הנכונה, נוכל להתחיל להתפתח לדרגה הגבוהה ביותר, לדרגת האדם. האדם שבנו הוא האידיאה, ההתפתחות הפנימית, התרבותית, החינוכית, הרוחנית, לכל אחד, לפי כמה שאנו מספקים לו את הצרכים הפנימיים האלה, ועד כמה שאנו יכולים לפתח אותו, מזה כל אחד נהנה.

כיום, אנו מורידים לגשמיות את התשוקה הרוחנית של האדם, וחושבים שכך נמלא אותו. אבל הוא לא מלא, הוא סובל. די לראות מה קורה בארצות המפותחות ביותר. ב-60 השנים האחרונות אנו שואלים, מי מרוצה מהחיים? רואים לפי היקף הייאוש, לפי צריכת הסמים, תרופות נגד דיכאון, לפי כל התוצאות והאינדיקטורים, למשל שאנשים לא רוצים להתחתן, להביא ילדים לעולם, להחזיק משפחות, כלום. מה חסר להם? זה קורה כי האנושות והצורה הכלכלית והחברתית בה היא מתנהלת, לא ממלאים את האדם שבאדם, אלא רק את ה"חיה" שבאדם, את דרגת החי שבנו, את הצרכים החומריים הקיומיים של הגוף שלנו בלבד. מדרגת החי הזו האנשים כבר לא מרוצים יותר. בשביל מה? מה יש להם מזה? מהתחרות הזאת גם העשירים לא מרוצים בסופו של דבר. העשירים נהנים רק מהגאווה וגם היא עוברת לאט לאט. למרות שהחברה עדיין מפרסמת שזה חשוב, זה עוד נמשך, הדגש על חומרנות ועל עושר כמדד להצלחה בחיים, קיים עדיין בנורמות החברתיות ובמסרים שאנו מקבלים בבית הספר, בכלי התקשורת ומכל עבר, אבל האדם גדל ומתפתח, אי אפשר להמשיך כך.

מכל הצדדים האדם בסופו של דבר צריך להגיע להחלטה שלהיות מאוזן בחברה האנושית ועם הטבע ברמה הגשמית, ולהתפתח ללא גבול ברמה התרבותית והרוחנית, זה הדבר החשוב ביותר, וצריך להבדיל בין שתי הרמות האלה. כי מה האדם צריך בצורת החי? בית, מכונת כביסה, חפצים שונים שיש לו בבית, חדר לכל אחד, רכב ליד הבית. הוא צריך שתהיה לו עבודה, למרות שלא ברור מאיפה נמצא לכל אחד עבודה. אם לא עבודה, אז אנו יכולים לפתח לימוד וקשר חברתי. אנו צריכים להכניס את מחוסרי העבודה להרצאות, לסדנאות, לעבודות שונות בתחום הפרסום של החיבור ויתרונותיו. יש כאן עבודה לכל אחד והתפתחות אינסופית, והאדם ימצא בה קורת רוח. זוהי ההתפתחות התרבותית והרוחנית של האדם.

אפשר להבחין בין שני סוגים של בני אדם. יש כאלה שמרגישים תענוג מקשר עם בן/בת הזוג, עם החברים ועם החברה הגדולה יותר שסביבם. הם נהנים מדיונים על הדשא, מהתפתחות של אינטראקציה חברתית, מבילוי וחיבור. לעומתם, יש כאלה שרוצים להעמיק ולהיכנס לתוך החיבור של החברה האנושית, ואז הם מוצאים בו את הכוחות הפנימיים הנסתרים, את העולם הרוחני. זה תלוי בטבע האדם, אבל בסופו של דבר כולם, מתוך הקשר הכללי שביניהם, יגיעו לגילוי הרמה הבאה של הקיום האנושי, וזוהי הרוחניות.

"רוחניות" משמעותה שאנו מגיעים לקשר שהוא לא ברצון לקבל בינינו ובמילוי שלו, אלא ברצון להשפיע באופן הדדי. אז האדם מתחיל לראות את עצמו כלא מוגבל ומגלה את הטבע העליון, כוח נוסף בטבע, הנמצא מחוץ לרצון לקבל שלו, והוא הרצון להשפיע. כך האדם חי בין שני כוחות, הוא ממש מרגיש בין שני הכוחות האלה את החיים העליונים. זוהי רמה נוספת מעבר לדרגת החי, ועלינו לשאול איך אנו יכולים להגיע עכשיו לדרגת המדבר, לרמה אחרת של תפיסת המציאות. בכל מה שקורה יש תפיסה יותר עליונה, ואנו נמצאים ממש בכניסה אליה. זוהי הרוחניות, התשוקות שבאדם שאותן הוא לא יכול למלא ולא מיועד למלא באמצעות משחקים ומילויים גשמיים למיניהם.

החברה משדרת לאדם מסר, באמצעות הפרסום, שאם הוא יקנה את המוצר הזה, או השירות הזה, הוא יהיה מרוצה. מגיל צעיר הוא סופג יחס כזה אל תרבות הצריכה שהוא גדל על ברכיה, שאם הוא ישתמש במוצרים ובמותגים הרבים שרכש, הוא יהיה מרוצה ומאושר. אבל בפועל אנו רואים שהצריכה המוגזמת לא פועלת לטובתו של האדם, אלא להיפך. מדובר על שיטה כלכלית מניפולטיבית, שמטרתה לא לגרום לשביעות רצון ולאושר של הצרכנים, אלא למקסם את הרווחים של היצרנים. בעצם, השיטה הכלכלית הנוכחית העבירה את ההון והעושר שבעולם מהרבים לידיהם של מעטים בלבד. בעלי ההון והיצרנים מתעשרים ומרוצים מכך שאנו נרוץ לעבוד יותר שעות ולקנות את מה שהפרסומות מדרבנות אותנו לרכוש, כדי לספק את הרצון של היצרנים ושל העומדים בראש הפירמידה הכלכלית והחברתית. כך הם מבלבלים את האדם, מייצרים ומטפחים אצלו רצונות מלאכותיים, משכנעים אותו בתחכום רב שהוא כביכול צריך לקנות את מה שהם מוכרים לו ושהצריכה תעשה אותו מאושר. באמצעות מניפולציות כאלה הכלכלנים והמפרסמים "עובדים" על בני האדם. במקום שעות הפנאי שלו, במקום שיעשה דברים למיניהם לפי רוחו, לפי טבעו, עכשיו הוא צריך לעשות דברים לפי הרצון שלהם.

למה החיים האלה נראים לנו מתוקנים? למה האדם לא יכול לגלות באמת מה שהוא רוצה ולא להיות תחת שליטת הפרסום, תחת השליטה של אלו שרוצים להרוויח על חשבונו? למה לא מספיק לו לעבוד שעתיים שלוש ביום, ולספק לעצמו את מה שהוא באמת צריך?

 

עובדים יותר, מאושרים פחות

לרוסים היו תקוות גדולות לגבי ההשלכות החיובית של הסוציאליזם על חיינו. המבוגרים קיוו שהשיטה תבטיח את איכות החיים של הדור הבא, הם אפילו קינאו בהם, חשבו שהשיטה הסוציאליסטית תאפשר להם לעבוד 4 שעות ביום במקום 8, ושבכל יתר השעות, האדם יוכל להתעסק בתחביבים, יבלה, אולי ירצה לאסוף דברים מיוחדים, לשחק, ובקיצור להתפתח. אבל המציאות טפחה על פניהם וככל שחלף הזמן הם נוכחו לדעת שבמקום 8 שעות כפי שעבדו אז, יום העבודה התארך והיום עובדים 10 שעות ויותר. ולגבי הפנאי המובטח, איזה פנאי? כמה שעות נשארות לאדם כשהוא מגיע הביתה מהעבודה? הוא כל הזמן מסתכל היכן הוא יכול להשקיע חלק מהמשכורת, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות. הוא פוחד שמא יפטרו אותו מהעבודה ואם עדיין לא הספיק לרכוש מקצוע אחד, הוא כבר צריך מקצוע נוסף, והוא נאלץ לרוץ לקורסים שונים וכולי. הוא טרוד ללא הפסקה, הדאגות החומריות לא עוזבות אותו, גם כשהוא בבית.

הגענו לטירוף. בשביל מה? כדי בסך הכול לספק רצונות מוגזמים וללא שום הצדקה, בשביל מה? אפילו האגו של האדם אינו רוצה להמשיך לחיות כך. אם נשאיר את האדם לבד, הוא רוצה לשכב על הספה ולנוח, ולעבוד כך שיספיק לו, לא פחות, אבל גם לא יותר. כך זה אצל רוב האנשים, הם עצלנים. אבל החברה, הכלכלנים, העשירים ממש מזריקים להם כל הזמן את הרצון החדש, "תקנה, תקנה, תקנה". זה מקלקל את האדם שבו ומונע ממנו להתפתח. למה שלא יהיו קורסים, אוניברסיטאות והשתלמויות לכולם? למה שכולם לא יבלו כך חצי יום? למה שהאדם לא יעלה לדרגת האדם, למה שלא יבין איפה הוא חי, יבנה את המשפחה שלו נכון, יהיה יותר עם הילדים שלו? ראשית, הוא יוכל ללמוד איך לחנך את הילדים. אנו לא מלמדים את זה כיום. מתי יש לו זמן להיות עם הילדים? אז בשביל מה לנו לחנך אותו להיות אבא או אימא? בשביל שיהיה עם הילדים שלו כמה שעות ביום, מה הבעיה? פעם ילדים היו גדלים ליד אבא ואימא, והיום רואים שבשעה שש בבוקר ההורים סוחבים את הילדים המסכנים לאוטו, כדי להוריד אותם לגן ולרוץ לעבודה. כל החיים מעוותים. איפה המדידה של האושר? איפה המדד הזה, לפי מה מודדים? לא רואים אנשים מאושרים. לא כך מגיע לאדם לחיות. נעשינו עבדים למישהו, והמישהו הזה מסתתר. הוא יודע להסתתר יפה.

 

מהי חברה שוויונית?

 

"הבה נחלק בין עצמנו את העבודה ואת פריה במידה שווה; והקץ לכל הצרות!".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

החלוקה הנכונה היא בצורה שווה, כך שכל אחד ואחד מקבל תפקיד הנחוץ לחברה, לפי היכולת שלו. אם יהיו אנשים שאין להם תפקיד ואין בכך צורך לחברה, אז הם ילמדו, או יעשו המון דברים שאנו יכולים לעשות, כמו למשל לארגן את האנשים שייפלטו ממעגל העבודה, אפילו שינקו רחובות, העיקר שיעשו. אחרי כל מה שעשינו עם כדור הארץ, יש עבודות למכביר.

 

"תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב ציבורו יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל, דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשר עד י"ב שעות ביום ויותר, וכל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו ויהיו כמו עם אחד ממש לרווחים ולהפסדים ולתוצאות".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 821)

 

השוויון מתבטא בכך שהם ירגישו קודם כל שהנטל הוא שווה. כפי שכולם מקבלים בשווה, גם הנטל הוא בשווה. כך כל אחד יקבל בשווה. זה לא אומר שלפי שעות עבודה יהיו שוויון במדויק. אם אדם אוהב לעבוד פיזית ונותנים לו עבודה כזו, אז מה זה בשבילו לעבוד ארבע שעות? ואם אדם שני הוא עצלן לפי האופי שלו, עבורו חצי שעה של עבודה זו בעיה. אז איך אנו יכולים למדוד את ההשקעה של כל אחד ואחד? זהו דבר מאוד רגיש, איך נמדוד? אם נכניס רואה חשבון, שרגיל לעבוד עשר שעות מול המחשב, לעבודה פיזית, תוך חצי שעה הוא יגיע לגבול היכולת שלו, ואילו אדם אחר, הפוך ממנו. חלק מהאנשים מעדיפים פשוט לעשות מה שאומרים להם ועושים את זה בשמחה.

לכן כדי להגיע לשוויון, אנו צריכים לחנך את האדם, כדי שירגיש שהוא נמצא בחברה שמתקדמת לקראת שוויון, לקראת חיבור, שהוא ירגיש את החובה שלו להיות שווה לאחרים. אחרת, מאיפה הוא ירכוש את ההרגשה הזו? לכן בעל הסולם מתייחס לנוסחה הכללית לפיה כל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו.

כאן עולה סוגיית השכר, וזו בעיה גדולה. איזה שכר אדם צריך לקבל כדי שיעבוד, בלי שיהיה צורך להעמיד מעליו שוטר, בלי להגיד לו מה עליו לעשות בכל צעד ושעל, אלא שהוא בעצמו יחפש לעשות את מה שטוב לחברה. מלבד החינוך, בסופו של דבר צריך להיות שכר גבוה יותר, שבאמצעותו כשהוא מגיע לשוויון, לתרומה הנכונה לחברה, ליגיעה למען החברה, הוא מגיע להתכללות בחברה ושם הוא מוצא את החיים העליונים, את החיים הרוחניים שלו. האדם צריך חומר דלק, צריך לתת לו מטרה. בלעדיהם הוא לא יעבוד, בלי זה לא יהיה שוויון, בלי זה כל חברה אחרת תישבר, סוציאליסטית או לא. בעל הסולם הִרבה לבקר את הקומוניזם הרוסי ודומיו, או כפי שהוא כינה בשם הקומוניזם האגואיסטי, בין השאר כיוון שהוא היה מבוסס על כפייה, פרוטקציוניזם, היעדר חינוך וערכים משותפים ומוסכמים בין העם להנהגה ועל חוסר התייחסות לסוגיית חומר הדלק, כלומר המוטיבציה של האדם לחיות בחברה שיתופית ושווה.

 

"לפיכך במשטר קומוניסטי מובהק, שהפועל יודע שלא יוסיפו לו אם יעבוד יותר, ולא יגרעו ממנו אם יעבוד פחות, ומכל שכן לפי הסיסמא המושלמת, "שכל אחד יעבוד כפי כוחו ויקבל כפי צרכיו", נמצא שאין לו לפועל שום תמורה בעד חריצותו היתרה ואין לו פחד כלל מפני התרשלות שלו, אז אין לו חמר דלק שידחוף אותו לעבודה, ואז ירד פריון עבודתם של הפועלים עד לאפס, ועד שיחריבו את המשטר כולו. ושום חינוך שבעולם לא יועיל להפוך טבע האדם, שיוכל לעבוד בלי חומר דלק, דהיינו בלי תמורה. היוצא מכלל הזה הוא האידיאליסט האלטרואיסט מלידה, שבשבילו התמורה היותר יפה היא, טובת זולתו, שחומר דלק האלטרואיסטי הזה מספיק לו לגמרי לכוח עבודה, כמו התמורה האגואיסטית לכל בני האדם. אכן אידיאליסטים הם מועטים, ומספרם אינו מספיק שהחברה תתבסס עליהם. והנך רואה שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 816)