האדם מחפש מילויים חדשים

המרכזיות של סוגיית הקניין הפרטי בחיי כל אחד מאיתנו וגם בגישות הכלכליות למיניהן, נובעת מכך שאנו רצון לקבל, רצון אגואיסטי. כל אחד ואחד מאיתנו מורכב מחומר אינדיבידואלי, שיסודו הוא רצון לקבל, רצון לרכוש, רצון להיות בטוח היום ומחר. על בסיס הרצון הזה אנו בונים את יסודות החיים שלנו, לרבות המשפחה והילדים. בלי רצון לקבל אי אפשר להתפתח אישית ואי אפשר לְפַתח חברה, תרבות, חינוך, כלכלה וטכנולוגיות. בלעדיו אי אפשר גם להיות בטוחים בעתיד האישי והחברתי שלנו.

הבסיס לכל דבר בחברה האנושית הוא קודם כל הכלכלה, והכלכלנים מבינים זאת היטב.

הבעיה היא שמה שהיה טוב עד אמצע המאה ה-20, החל להתקלקל, להשתבש מזמן זה ואילך. עד אז, הבעלות הפרטית הייתה יסוד מוצק, ככל שהאדם הרוויח יותר, הוא הגדיל את הרכישות שלו, מכל מיני סוגים, זה היה תהליך בלתי מוגבל. כשמתקדמים בצורה כזו, האדם חש דחף בריא, מוטיבציה חזקה להתקדמות וזה נכון גם להתקדמות החברה והעולם. מסביבות שנות ה-60 של המאה ה-20, עיקרון ההתפתחות הזה החל לצלוע, ואנו עדים לשלבי התפתחות לקראת שיטה כלכלית אחרת, המבטאת תפיסת עולם חדשה. השינוי הזה מתרחש דווקא במדינות המפותחות.

עד שהאדם רואה שהוא מסוגל לספק לעצמו את הצרכים ההכרחיים שלו, הוא עסוק במאבק בלתי פוסק, כדי להיות בטוח שיש לו מספיק, והוא מתאמץ להשיג יותר, כך האגו שלו עובד, בצורה ליניארית. אבל גם אחרי שהוא משיג, פחות או יותר, את מה שנחוץ לו לקיומו, הוא ממשיך באותה המגמה. זוהי הנקודה שבה ההתפתחות הכלכלית מתחילה להתקלקל ואינה מתפקדת בצורתה הליניארית הקודמת. אנשים רבים, במיוחד בצפון אמריקה ובאירופה הגיעו לרמה כלכלית כזו המאפשרת להם לספק לעצמם חיים נורמליים יחסית, ולהבטיח לעצמם חיים נוחים, פנסיה, נופש, חינוך לילדים וכל מה שהאדם צריך. בנסיבות כאלו, אנשים רבים מאבדים את המוטיבציה בעבודה וצריך לתת להם תמריצים נוספים וחדשים, חזקים יותר, כדי לארגן אותם.

לפי מחקרים שנעשו לפחות ב-20 השנים האחרונות, מסתבר שחייבים לספק לעובדים, בעיקר ממעמד הביניים, עניין בעבודה, הרגשה והזדהות עם החברה, הקולקטיב, והרגשה של עבודה משותפת לקראת מטרה חדשה. גם בעלי העסקים התחילו להגדיל את דרגת החופש של העובד, מגמה המתבטאת גם בהגדלת מספר ימי החופשה וגם ביד חופשית יותר במקום העבודה. ניתנה גם אפשרות לעבוד מהבית ולהתארגן לקבוצות עבודה לפי בחירת העובדים. האדם נתפס לא רק כמי שעובד תמורת כסף בלבד, זו לא המטרה העיקרית שלו. הפרנסה חדלה להוות גורם מניע יחידי ומספיק, האדם מאבד את הטעם, לכן הוא חייב טעמים חדשים, לא כלכליים, אלא חברתיים ונפשיים.

המגמה הזו ניכרת גם בחברות גדולות מאוד. הן התחילו לעודד את העובדים בצורות אלטרנטיביות, למשל בכך שמשכו את המסגרת המשפחתית לתוך המפעל, מתן ימי חופשה ונופש משותפים לכל העובדים ובני משפחתם, ויצירת מסגרות חינוכיות לילדים, מתינוקיה ועד לבתי ספר, סביב מקומות העבודה ובחסותם. נוצרה נוסחה חדשה לשילוב בין עבודה, משפחה וחברה, כי הנוסחה הקודמת חדלה מלעבוד. לדוגמה, העלאת שכר לא מניבה את הגידול המצופה בתפוקה, בעוד ששינוי היחסים במקום העבודה ובין העובדים, מניב תוצאות טובות. אם העובדים תומכים זה בזה, מקיימים ביניהם תקשורת בריאה, אם הם נמצאים בקשר יפה יותר זה עם זה, אז הקשר ביניהם מקרין לחיוב על התוצאות העסקיות, היעילות והתפוקה. בנוסף, הגידול בשכר הממוצע בעולם המערבי המתועש, לא גרם לירידה בשיעור הסובלים מייאוש, מחלות והיעדרויות ממקום העבודה בקרב האוכלוסייה, להיפך, הם נמצאים במגמת עלייה.

מגמות אלה מספקות לנו הרבה חומר למחשבה. עברנו מחברה חומרית, מטריאליסטית, חברה שעובדת רק תמורת המשכורת וגובהה, לחברה שעובדת גם עבור מעמד האדם, כבודו, וחשיבות סביבת העבודה ואיכותה. כשהאדם מגיע לגובה משכורת מסוים, וכשהוא בטוח שלא יחסר לו דבר מבחינה חומרית, הוא מתחיל לשאוף למילוי מסוג חדש.

הסיבה לשינוי איננה גובה השכר והרווחה הכלכלית שלו, אלא שינוי שהתרחש בטבע האדם, במאה השנים האחרונות. עד אמצע המאה ה-20 כולנו רצנו אחרי הצלחה כלכלית, אבל ב-30 השנים האחרונות התחלנו להרגיש שמשכורת מכובדת ואורח חיים נוח לבדם, אינם ממלאים אותנו. אחת העדויות לכך היא העלייה בשיעור הסובלים מדיכאון, שהפכה למגפה עולמית. החברות הבינו את זה מזמן והחלו להשתמש בשירותיהם של פסיכולוגים ומומחים תעסוקתיים למיניהם ולארגן מערכות יחסים חדשים בין העובדים, ותמריצים מיוחדים ונוספים עבורם, מעבר לגובה השכר. העלאת שכר לבדה, מעל לגובה מסוים, לא סיפקה לחברות את התמורה לה ציפו מהעובדים.

כל אלו מעידים על כך שהעולם מתחיל להשתנות מבחינה פנימית. אי אפשר להשוות בין אדם שהתפתח במשך אלפי שנות ההתפתחות האחרונות שלו, לבין התפתחותו ב-50 השנים האחרונות. האדם מאוד השתנה. התוצאה מאוד מעניינת. המעסיק יכול לשחק עם גובה השכר עד רמה מסוימת, כך שהאדם ירגיש פחות או יותר מסופק יחסית ויוכל להרשות לעצמו אורח חיים רגיל, אבל אם החברה רוצה לקבל ממנו תוספת תפוקה, היא חייבת להעניק לו תמריצים חדשים.

זהו הבסיס להסתכלות קדימה כלפי העתיד ומתוך גישה המשלבת לימוד ממערכת הטבע. אנו נעשים קשורים זה לזה, וככל שהעולם הופך למקושר, גלובלי, ככל שהמשבר הנוכחי הופך לבעיה המשותפת של כולנו, כך אנו צריכים לחשוב על פרדיגמה חדשה. זוהי הסיבה שכל כתבי בעל הסולם נראים לנו יותר ויותר אקטואליים.

 

הגישות השונות לבעלות על רכוש

בעלות פרטית על רכוש וזכויות קניין אינן תופעות חדשות והן מלוות אותנו מאז ומעולם. לדוגמה, בימי הביניים הכול היה בבעלות פרטית. אפילו בני האדם היו בבעלות פרטית של מי ששלט עליהם. בעלות פרטית על רכוש הבטיחה לנו התקדמות יפה. בעבר חשבנו שאם בעל הבית מעוניין בעבודה טובה מצד העובדים, אז עליו לדאוג להם כפי שהוא דואג לרכושו. ההנחה הייתה שהפועלים הם הרכוש שלו, ובהתאם עליו לדאוג לספק להם את כל הדרוש להם. האגו של האדם אינו מוגבל, והוא רוצה להוציא מהעובדים את המקסימום.

לאורך זמן, לא רואים דוגמאות יפות באף חברה, ליחסים כלכליים וליחסי עבודה, גם לא במשטרים דמוקרטיים ולכאורה חופשיים. שינויים לא יתרחשו כתוצאה משינוי ביחס של בעלי ההון והמעסיקים הגדולים, שליטים, מלכים, או אליטות, זה לא משנה. השינוי יבוא מתוך תהליך השינוי בטבע האדם. כולנו משתנים מבפנים אך לא מרגישים בכך. זהו ההסבר לתמורות בשוק העבודה ולקשר הרופף בין רמות השכר לאושר. עלינו לפתח רגישות לזמן ולשינויים הפנימיים המתרחשים בנו, ואז נראה עד כמה אנו והעולם משתנים. צריכים לתת לתהליך הזה זמן להבשיל, לראות את המגמה.

בעוד הקפיטליזם מקדש את הזכות לקניין פרטי כזכות יסוד מהותית, ואף טוען כי כתוצאה משיווי משקל של פרטים רבים, על בסיס עקרונות השוק החופשי ו"היד הנעלמה", שכל אחד מהם פועל לטובת האינטרס העצמי שלו, הכלכלה תתייצב על נקודת שיווי משקל אופיטמלי גם עבור הכלל, הקומוניזם הביא איתו גישה שונה לחלוטין, מהותית.

הגישה הקומוניסטית לבעלות על הרכוש, כל מה שניסו לעשות ברוסיה, היה עיוות של הקומוניזם האלטרואיסטי עליו כותב בעל הסולם. העם הרוסי לא היה מוכן, הוא לא הבין מה רוצים ממנו, וגם המנהיגים והמנהלים לא הבינו את הקומוניזם. הם לא התחילו מחינוך של העם, הרי תחילה חייב להיות חינוך. בעל הסולם כתב במפורש שאסור להגיע לצורת חיים קולקטיבית, אם האנשים עצמם אינם נמשכים, רוצים בכך. לדבריו, השינוי חייב להגיע דווקא אם רוצים לחיות בצורה קולקטיבית ולא בשום צורה אחרת, ומוכנים לסבול כדי לדכא את האגו הפרטי של כל אחד ואחד, וכתוצאה מכך להגיע לרצון משותף, לרכוּש משותף, לקומוניזם.

לכן רוסיה לא הייתה דוגמה. זו הייתה קבוצת אנשים שלא הבינו עד הסוף מה הם עושים. הם אימצו את הרעיון הקומוניסטי וניסו ליישם אותו במצב הלא נכון ובזמן הלא נכון. כזכור, רק 50 שנים לפני המהפכה הקומוניסטית, העם הרוסי השתחרר מהעבדות. הניסיון הקומוניסטי ברוסיה לא מהווה דוגמה טובה, לא צריך להתייחס אליו כאל קומוניזם, מונח שמקורו מהמילה קומונה, שיתוף, כפי שבעל הסולם התכוון אליו.

 

"כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. וּתְמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קניין ליחיד, למה יהיה מקנה לאומה שלמה, וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בין לאומי: בין חומר הגלם, ובין אמצעי היצור ובין רכוש המצטבר לכל האומות בשווה בלי הפרש בין לבן לשחור, בין צביליזרטי לפרימיטיבי. ממש כנוהג בין יחידים של אומה אחת".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 832)

 

גם יחסן של הגישות הקפיטליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות לנושא הבעלות על רכוש פרטי, אינו משקף ניסיון מוצלח או מרשים במיוחד. בעצם הן גישות זמניות, שהשתנו בהתאם למנטליות של כל אומה ולהתפתחותה. כולנו נמצאים בתהליך של התקדמות יחסית, פרטית ומשותפת ולכן התפתחותן של דיסציפלינות כלכליות שונות היא תוצאה של תהליך לימוד והפקת לקחים. מה שטוב בסין לא טוב בנורבגיה, ולהיפך. לכן קשה להתייחס למצבי הביניים ולדגמים השונים על הרצף שבין קפיטליזם קיצוני בקצה האחד, ועד לדגם קומוניסטי בקצה השני. אי הוודאות גדלה ולראָיה, המאמצים והמשאבים הגדולים שבעליהם של העסקים הגדולים מקצים בניסיון להתמודד עם הבעיות הנובעות מהשינויים החדים והמהירים בעולם. המשבר מחייב אותם, וגם המכות האקולוגיות, ובשני התחומים האיום צפוי לגדול.

 

העולם והאדם משתנים והשיטה הכלכלית לא

אין לנו מה ללמוד מהדיסציפלינות הכלכליות הקיימות, כי מקורן אינו בחקר הטבע וטבע האדם, ומתוך ידיעה ברורה לאן פניה של ההתפתחות הטבעית והאנושית. אין בכל הגישות האלה הכרה בהכרחיות להיות מאוזנים עם הטבע הכולל, הבנה שהמשבר העולמי שאנו מתקשים להתמודד עימו אינו עוד משבר, אלא הוא מחייב אותנו להשתנות ולקבל צורה חדשה. אם הצורה החדשה שההתפתחות האנושית מקבלת לא תתקיים באיזון, אז מה שאנו מרגישים כמשבר הוא תוצאה של חוסר האיזון עם הטבע. זה לא עוד משבר, בשורה של משברים קודמים או עתידיים, אלא הפעם מדובר על לחצים חדשים עלינו, המכוונים אותנו לכיוון ההתפתחות הרצוי. לדוגמה, אם תלמיד בבית הספר נכשל בפיסיקה, אז יש עליו לחץ. אם הוא ייכשל גם במתמטיקה, הלחץ עליו יגבר, וכולי. במה מתבטא המשבר? האם בבית הספר או בתלמיד? האדם צריך כל הזמן להתאים את עצמו לדרישות החדשות. כך עלינו להתייחס למצבים שלנו, במיוחד אם הם אינם נעימים.

התפיסה הזו עדיין אינה מקובלת ולכן אנו לא משנים כלום, לא בחברה או בתעשייה, במסחר ובמערכת הכלכלית, בהתאם לדרישות החדשות מצד הטבע. הדרישות החדשות מקורן בהתפתחות טבע האדם, הטבע האנושי, ואת ההתפתחות הזו אין ביכולתנו לעצור, היא בתוכנו. זו התפתחות פנימית שלנו וכך עלינו לקבל אותה, ללמוד איך להתאים את מערכות החיים והכלכלה שבנינו, אליה.

לא רק שאיננו לומדים, אלא אנו רוצים להתאים את הטבע לגישות החברתיות והכלכליות הקיימות, לאורח החיים שלנו, ולכן התוצאה הפוכה מזו שאנו מקווים לה, כי כך אנו מכפילים את המשבר. זהו המשבר שמורגש בנו, עד שהמכות הללו, בסופו של דבר, ילמדו אותנו, כמו את הילד בבית הספר, שסופג כישלונות ולחצים, עד שהוא משתנה.

לו היינו מקדישים משאבים למחקר איכותי ומקיף אודות מה שמשתנה בטבע האדם ובחברה האנושית, אז היינו מזהים בהם מגמה חדשה, לקראת חיים בחברה אחידה, קולקטיבית ואפילו קומוניסטית. זוהי המגמה. איך להגיע למצב כזה, איך לטפל בטבע האדם האגואיסטי שהפוך למגמה החדשה הזו? אלה שאלות שאיתן אנו חייבים להתמודד.

 

הטבע מחייב אותנו להגיע לחלוקה שווה וצודקת

 

"הקומוניזם, אם הוא צודק כלפי כל אומה, הוא צודק כלפי כל האומות, כי איזה זכות ובעלות יש על חומר גלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר. מי חקק חוק החזקה ומכל שכן שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 832)

 

החזון הזה של בעל הסולם מתקדם ביחס לראייה הנוכחית שלנו. התפיסה שלו מקורה לא בגלל שהוא קומוניסט או סוציאליסט. בעל הסולם רחוק מלהיות קומוניסט מלכתחילה, גם לפי אופיו, לפי הגישה הכללית שלו, וגם לפי החינוך שקיבל. אלא רק מתוך לימוד חכמת הקבלה וחוקי הטבע, רק מתוך הפרספקטיבה הזו שלו אודות ההתפתחות האנושית, הוא הגיע לגישה כזו של חיי החברה והכלכלה.

בעל הסולם, שלא היה מאוהדיו הנלהבים של קרל מרקס, ראה שהטבע מקדם את האנושות לכיוון הזה, בתהליך בלתי נמנע שאין ביכולתנו לעשות דבר נגדו. כמו שאין לנו מה לעשות כדי למנוע הוריקן שמגיע, או סופות נוספות הצפויות להגיע. אפשר אולי להתגונן, להיכנס למקום מוגן, ככל שיחזיק, אבל לא יותר.

לכן, מרגע שרואים את מגמת ההתפתחות, טבעי שכנגדה ננסה לפתח שיטה שתאפשר לנו לבטלה. אם זה בלתי אפשרי, אז במקום לבטל, צריך לאזן. באמצעות מה מאזנים? מבצעים פיצוי מסוים, כך אנו מתאימים את עצמנו.

השינוי ההכרחי הזה של האדם מבוסס על האבחנה לפיה אנו אלו הגורמים לחוסר האיזון ולהשלכותיו הקשות, ולכן אולי יש כאן באמת סיבה אנתרופוסופית, חוסר ההתאמה בין הטבע האנושי, בגישה, ביחס של בני האדם לטבע, הם שגורמים את חוסר האיזון המורגש בנו כמשבר.

הרי כולנו נמצאים בדרגת התפתחות של דומם, צומח, חי ומדבר. דרגת המדבר היא דרגת הטבע המפותחת והגבוהה ביותר. דווקא אנו, ביחסים הקיימים בינינו, גורמים לכל הבעיות. בהדרגה גם החוקרים למיניהם מגיעים למסקנה הזו, למרות שזו רק התחלת הלימוד שלנו אודות הדרגות הגבוהות של הטבע. לפי המגמות הנוכחיות ומה שקורה לנו בזמן האחרון, בכל מה שהאדם עוסק בו, ניכר שבין אם נרצה בכך או לא, הכול נמשך לחיבור, לתלות הדדית. התלות ההדדית, ממש מצמידה אותנו יותר ויותר זה לזה, אפילו בעל כורחנו. השאלה היא עד כמה נוכל להיות מצד אחד צמודים יחד ומצד שני שונאים זה את זה יותר ויותר. עד כמה ועד מתי נוכל להיות קשורים ותלויים זה בזה ובה בעת כל אחד מאיתנו, מתחשב רק בעצמו? יש גבול לחוסר האיזון הזה, עד לנקודת ההכרעה שלנו, התפוצצות, או הסכם של שיתוף בינינו. נקודת ההכרעה הזו תקפה הן לגבי היחסים בין אדם לזולתו והן ליחסים בין מדינות במערכת הבינלאומית.

אוצרות הטבע והמשאבים הטבעיים שייכים לכולם. האדמה לא שייכת לאף מדינה.

ברור שיש כרגע מצב נתון, מצב ביניים, לפיו מדינה, או אפילו חברה ומשקיע ספציפיים, השקיעו לפני היתר ומצאו תגליות נפט וגז טבעי משמעותיות ועכשיו מבקשים ליהנות מפירות השקעתם. מה פתאום שימסרו את הנכס הזה לכולם?

 

שלב המעבר - חוק ההתאמה לטבע

בעל הסולם לא מתייחס למצבי ביניים כאלה, אלא עוסק בגישה כללית, בתהליך כולו, מההתחלה ועד הסוף. כדי להבין את גישתו, אי אפשר לנתח את מצב הביניים, אין לדבר על חצי או רבע דבר, כי זה תמיד בעייתי. אם נקבל מהיום ואילך החלטה שאנו מתקדמים לקראת האיזון, אז ההתקדמות מתחילה לא בגילוי של גז או נפט, אלא בכך שאנו מחנכים את האנושות לגישה החדשה הזו. זה חייב להיות מהלך דרמטי, מאסיבי, חובק עולם, חוק כלל עולמי, לפיו כולנו משתתפים בחינוך לחיבור, בלימוד חכמת החיבור, שמטרתו להביא את כולנו לחיים מתוך ערבות הדדית ואהבת הזולת.

זה מה שהטבע מציג לנו, לכן עלינו ללמוד תחילה את חוק הטבע. עזבו את מה שאדם זה או אחר חושב, את מה שמדינה זו או אחרת חושבת, אין לזה חשיבות כלשהי. מעניין אותנו לדעת מה הטבע דורש מאיתנו. הטבע הוא אחד ושווה לכולם, בין אם אנו רוצים בכך או לא, נצטרך לקיים את חוקיו. לכן אין טעם לעסוק במצבי הביניים הזמניים האלה. אם מתקרבת סופת הוריקן, זה משנה מי קומוניסט, מי קפיטליסט ומי סוציאליסט? האם הסופה מבחינה ומפלה בין זה לזה? לכן, צריכים תחילה ללמוד את חוקי הטבע ולחנך נכון דור שלם.

כשנבצע זאת, ב-20 השנים הראשונות, נרגיש שאנו משתנים מבחינה פנימית, ורק אז, מתוך הסכמה כללית, בצורה יפה וטובה ומתוך רצון חופשי, נתחיל לשנות את הדברים. נשנה את התעשייה, המסחר, את היחסים בכל מערכות החיים שבנינו, נבטל את הגבולות בין המדינות ונבנה ממשלה עולמית אחת. אבל השינויים האלה חייבים להתרחש בנו בהתאם להתפתחות האדם על פי חוק הטבע ובהתאמה אליו.

ברור שאנו חייבים להיות גלובליים, כלומר להגיע לחיים המתאימים לכך שכולנו מקושרים סביב כדור הארץ. אין ברירה, חייבים להיות מקושרים בינינו. זה לא נתון לבחירה שלנו, זו עובדה, אנו תלויים זה בזה והמשך הקיום שלנו תלוי בכך שנכיר בזה. עלינו להגיע לצורה שווה, לחיים בשוויון. זה מה שרואים בפרספקטיבה, כך זה יקרה. מה יקרה לנו אם לא? אז כל אחד "יאכל את השני", עד שנגיע בכל זאת לרמת חיים ממוצעת ואחידה, או באמצעות מלחמות ובעיות, או במאמץ המשותף שלנו לפתח את האיזון.

חייבים להגיע לכלכלה חדשה, בראש ובראשונה לספק לכל אדם את ההכרחיות שלו, כלומר את כל מה שדרוש לו ולבני משפחתו לצורך קיום ברמת חיים נורמלית, לספק לכל אחד ואחד סל המבוסס על צריכה רציונלית. בגלל תהליך החינוך לחיבור שכולנו נעבור במקביל, נתחיל להבין היכן אנו יכולים לחסוך. לדוגמה, צריכת הדלק והאנרגיה, שממלאים במטוס או במכונית מרוץ, מספיקה להאכיל אדם אחד במשך שנה. זו דוגמה אחת, אבל יש בזבוזים גדולים מאוד בכל התחומים.

את החינוך לכלכלה חדשה כזו, אי אפשר לבצע באמצעות כפייה, לחצים ושימוש בחקיקה ורגולציה. ברחבי העולם התפשטה כיום אופנה של חקיקת יתר, ממש אוהבים לחוקק חוקים. מדי יום נחקקים מאות חוקים חדשים ברחבי העולם, ומה משתנה כתוצאה מהם? בעצם, צריכים לקיים חוק אחד בלבד, את ההתאמה לטבע, זה הכול. אם האדם לומד את זה, אז כולם מתקדמים בהדרגה ובהרמוניה הדדית. לא חשוב איך נכנה את התוצאה של תהליך שינוי כזה, את המצב העתידי שלה, "קומוניזם", "סוציאל-דמוקרטיה", אלא חשוב לנו לחיות בעולם מאוזן.

 

מודל כלכלי מתוקן וגלובלי

החלוקה לאומות, במצבים המתקדמים של ההתקדמות האנושית, תהפוך למיותרת. היא זו שגורמת לכל הבעיות. כל המלחמות סובבות סביב מחלוקת על כסף, או גבולות, או בגלל שנאה, דתית או לאומנית. כל אלו מיותרים ומזיקים. האם הטבע לא מתייחס אל כולם בצורה שווה? אם מסתכלים על מה שמפריד בין העמים, דת, גבולות, רכוש, את כל אלו יש לבטל. אבל לא לבטל בכוח, בכפייה, כפי שהקומוניסטיים עשו. כשהם ביטלו לחלוטין את הדת, כולם הפכו מיד ל"חיות" וההתפתחות לכיוון הנכון נפגעה. כשהם ביטלו את היחסים בין בני האדם, נפגעה המוטיבציה לגדול ולהתפתח. לכן, כל השינויים הרצויים צריכים להיעשות רק באמצעות תהליך חינוכי ובהתאם אליו. נגיע למצב כזה, השאלה היא כמה זמן ודם זה ייקח, אבל אין ספק שזה מה שהטבע מחייב.

 

"והעצה לזה רק הקומוניזם האלטרואיסטי, שמלבד מה שמאחד כל האומות להיות אחד שיסייעו זה לזה, הנה גם נותן את כוח הסבלנות לכל אחד ואחד, והעיקר שהקומוניזם נותן כוח מרובה לעבודה באׂופן שפריון העבודה ישלים חסרון העניות".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 836)

 

אם מדברים על כדור הארץ, על כך שאנו חיים בתוך הטבע ושהוא מתייחס אל כולנו בשווה, אז מדוע צריכים לחלק את כדור הארץ לגבולות? למה לקבוע מה שייך למי? כבר היום, אם מסתכלים על החברות הגלובליות הגדולות ועל השווקים הגדולים, איפה הגבולות ביניהם? הכול מגיע ממקום למקום, עובר מצד לצד, מעל גבולות ומדינות. גם הגבולות באירופה מפריעים באירופה להתפתחותה ולהתאוששותה. האירופאים חנוקים ולא יכולים להיפטר משום בעיה, כל בעיה קטנה הופכת לגדולה, מקפיצה את כל מדינות האיחוד. אי אפשר לדבר גם על חלוקה צודקת בתוך מדינה, אם לא תהיה חלוקה צודקת בכל העולם, אפילו אם השיטה הכלכלית והחברתית באותה מדינה בודדת תיראה לנו צודקת ושוויונית. מדוע? כי הפרט והכלל תלויים זה בזה, כלומר עתיד אומה ספציפית ועתיד המערכת הבינלאומית כולה.

איך תיראה מדינה מאושרת ומתוקנת, שאימצה את הקומוניזם האלטרואיסטי? זו תהיה מדינה ששייכת לעם כולו. בראשה חֶבר חכמים שבשיתוף מומחים מתחומים שונים, סוציולוגים, כלכלנים, אנשי מדע, בודקים כמה משאבים, מכל הסוגים, נמצאים ברשותה ואיך ליצור איזון בין כולם בצורה אופטימלית. כי איזון הוא החוק הכללי של הטבע. לדוגמה, באלסקה כל תושב מקבל מעל אלפיים דולר בשנה מקופת המדינה, בגין חלקו במכירת משאבי הנפט שהמדינה מפיקה ומוכרת. זה אולי לא סכום משמעותי, אך זו בהחלט עזרה, כשבנוסף האזרחים רוכשים במחירים מוזלים ומסובסדים גז, דלק ואנרגיה לחימום. גם בצפון רוסיה המצב דומה, אחרת הם לא היו יכולים להתקיים שם. זו מטרה מדינית, לקיים במקומות כאלה ערים או מפעלים מיוחדים, אחרת האנשים לא יעבדו שם, לא יחיו שם.

בסך הכול צריכה להיות חלוקה צודקת בין כל תושבי המדינה, שלא יהיו עשירים ולא עניים. מה זו חלוקה צודקת? חלוקה כזו המספיקה לרמת חיים הכרחית, רציונלית, לכל אחד ואחד. מעבר לכך, המדינה צריכה לעודד ולתמרץ את כל מי שמשקיע יותר בחברה. איך? החברה תזהה אנשים מיוחדים כאלה, תרגיש אותם דרך הילדים, הקרובים, והשכנים שלהם, והם יקבלו אותות כבוד, תעודות הצטיינות והכרה ציבורית. אנו כבר מתקרבים למצבים שבהם אלו סיטואציות שכבר מתרחשות פה ושם וגם בקרב החברות גדולות, שעושות בכך שימוש. הן הבינו שבאמצעות הכסף בלבד הן לא יכולות לעודד את העובדים, ושהם זקוקות לתמריצים חדשים, להנעה חדשה שאינה נמדדת בכסף.

בסופו של דבר, חברה מאוזנת מתקיימת רק בשני התנאים: כל אדם חייב לקבל שכר בגובה רציונלי, הכרחי לחיים, ומעבר לו, המילוי הוא רק מילוי פנימי ורוחני של האדם.

 

קומוניזם אלטרואיסטי

 

"יש להודות שקומוניזם אגואיסטי הוא שלב לצדק, על דרך "משלא לשמה באים לשמה". אלא אני אומר, שכבר הגיעה עת לשלב הב' שהוא קומוניזם אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'. והחיפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשימוש בכוח שבקומוניזם האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלמם, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

נכון, הטבע לוחץ אותנו וזה לא נעים. האם לא הרגשנו לחץ מההורים שלנו? כל אדם זוכר איך הוריו דרשו ממנו. לדוגמה, גם אם מאוד לא אהב ללמוד מוסיקה, הם דחפו אותו חזק. כשהוא נזכר בזה, עד היום הוא סובל מזה, גם אם מדובר על משהו שקרה לפני עשרות שנים. הוא מרגיש עדיין כמה אין ביכולתו לסלוח להם על כך, ההרגשה הזו עדיין חיה בו. אבל לו היה מבין ויודע מראש עד כמה זה יכול לעזור לו במשך החיים, בכל מיני צורות ומקרים, אז היה סובל פחות.

 

"אכן עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהיפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם. כי העובדה החיה שבארץ רוסיה כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת, כי כל החיסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת. כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא "מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי צרכיו".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 494)

 

אין סיבה לנתח את החסרונות וחוסר היעילות של הניסוי הקומוניסטי ברוסיה, כיוון שכאמור אין שום סיכוי להגיע לדגם שיתופי נכון ויציב בטרם יהיה חינוך לחיים בחברה מקושרת, המבוסס על עקרונות חכמת הקבלה. כל השינויים במבנה המדינה, ובשיטה הכלכלית והחברתית יכולים להתרחש רק אחרי תהליך החינוך. אם העם אינו מסוגל, מוכן, משתוקק, חולם על חלוקה צודקת, אין להנהיג אותה, אין כפייה.

בעל הסולם סבור שהקומוניזם האלטרואיסטי הוא הנכון ביותר, בגלל שזוהי צורת חיים בהתאם לטבע. הוא לא אהב את קרל מרקס, לא הייתה לו שום גישה או חולשה מיוחדת למילה "קומוניזם". כזכור, הוא לא היה קיבוצניק, או מפא"יניק. בעל הסולם היה חרדי, מקובל, שלא הייתה לו שייכות כלשהי לכל אלו. אדם שהבין שהטבע, בסופו של דבר, יביא אותנו לאיזון.

למשל, כשיושבים בחדר שיש בו חוסר סדר, חום, קור, יובש, לחות ולחצים שונים, מה יקרה תוך זמן מה? יתקבלו תנאים ממוצעים. זה גם מה שיקרה בחברה האנושית. בכל מה שקשור לרצון שלנו שכך יקרה, כאן הטבע עובד נגד האגו שלנו, אבל בסופו של דבר הוא יכופף אותנו להיות שווים. אז למה שלא נלמד את זה מראש, למה שלא נפתח רגישות גבוהה יותר לכך שעלינו להיות שווים, ואם זה אפשרי, נתאים את עצמנו לכך? הרי החיים המודרניים, דורשים מאיתנו דברים רבים, אבל אם לפחות נשתדל, פה ושם, להתאים את עצמנו לחיים באיזון עם הטבע ובשוויון בינינו, יהיה לנו קל וטוב יותר. הכול תלוי בהכרה שלנו.

בואו נלמד מהחיים. חכמת הקבלה אינה מביאה אותנו לדמיון פרוע או למצבים בלתי מציאותיים. להיפך, היא מפתחת בנו את היכולת ללמוד מהטבע ולעשות, כך שנרוויח בכל מצב וזמן.

אסור לנו לעשות את אותה הטעות שעשו הקומוניסטים ברוסיה, אם בכלל אפשר לכנות אותם "קומוניסטים". תחילה עלינו להכין את העם, להעלות אותו לגובה הקומוניזם, לעורר בבני האדם את הרצון לחיות בקומונה, במדינה המבוססת על חלוקה צודקת, שהביא אותם להכרה שרק זו צורה החיים הנכונה. שינוי כזה יגרום לנו לעשות את מה שצריך בעצמנו, בלי שאף אחד יצטרך לחייב אותנו. זה מה שהיה חסר ברוסיה, החינוך, ההכנה ולכן השתמשו בכפייה ובכוח.

מה עשה לנין? מחק את כל הרכוש הפרטי, בבת אחת לא היה לאף אחד שום דבר. הוא לקח מכולם, כולם נעשו עניים, אנשים אכלו דשא. וכך בכפייה הוא הבטיח שמי שיעבור לחיות בקולחוז יקבל חצי קילו לחם ביום. אז הם הלכו לקולחוזים, האם הייתה להם ברירה, האם כך בונים חברה חופשית, חדשה, שוויונית, האם זו הגישה? ברור שלא.

אם העם מוכן לחיות צורה מתוקנת כזו, בקומוניזם במשמעותו הנכונה, היא גם תהיה הצורה היעילה ביותר מבחינת חלוקת המשאבים והשירות של המגזר הציבורי ואילו כל יתר הצורות, המוכרות לנו כיום, לא תהיינה אפקטיביות. כי בני האדם ירצו לחיות רק במסגרת כלכלית וחברתית שיתופית, שוויונית, מתוקנת. אם כל אחד מאיתנו, בתוכו, יעבור שינויים פנימיים שהטבע יבצע בנו, המאור המחזיר למוטב, אם מתבצע תיקון בטבע האדם, אז בהתאם אליו הוא כבר לא יהיה מסוגל לחיות בשום צורה אחרת.

אפילו מיליון דולר ליום לאדם, לא יהווה עבורנו תמריץ, לא נעבוד ולא נשקיע בחברה בגלל סכום כסף, גדול ככל שיהיה. כל אחד מאיתנו ירצה לעבוד, יחד עם כולם, במקום עבודה נעים, לבלות זמן עם עמיתיו לעבודה, לאכול ביחד, לעבוד ביחד, לבלות ביחד. בשביל מה לנו מיליון דולר, מה נעשה איתם? את הסיפוק והנחת מקבל מזמן איכותי עם הילדים, עם בן או בת הזוג, עם המשפחה כולה, באלו נרגיש נחת, בתנאי שלכל אחד מאיתנו תהיה "הכרחיות", כלומר אותה יכולת כלכלית לקיים את התא המשפחתי ברמת חיים הכרחית, נורמלית, לא פחות אבל גם לא יותר. היחס כלפי אותה "הכרחיות" לכולם, שהיא תנאי מרכזי שמתאפשר, ומאפשר את הכלכלה החדשה, הוא כאל דבר שהוא "לא יגונה ולא ישובח". במקביל, כולנו נהיה כבר חלק מתהליך החינוך על פי חכמת החיבור שבהתאם אליו ניישם את עקרונותיו בחיים היום יומיים של כל אחד מאיתנו ושל המדינה והמערכת הבינלאומית כולה.

הרבה מהשאלות המתעוררות בנו עכשיו, כשמדברים על הדגם של המדינה והכלכלה העתידית, על פי עקרונותיו של בעל הסולם, ייעלמו מאליהן, כי הכניסה של כולנו למסגרת החינוך על פי חכמת הקבלה תשנה אותנו ואז, בהתאם לאותו שינוי נדע מה אנו רוצים ומהו הכיוון הנכון והמשותף להתפתחות אישית וחברתית, בכל התחומים והרמות.

מה זה "חינוך"? תהליך שבאמצעותו אנחנו מתחילים לרכוש שכל ורגש אודות מה הכי טוב עבורנו, בכל הרמות. המקובלים ובעלי שיטת החינוך לחיבור היונקת את שורשיה מחכמת הקבלה, מעלים אותנו לרמה בה כל אחד מאיתנו ייווכח בעצמו שזה נכון, יעיל ומשתלם לחיות במסגרת המבוססת על חלוקה צודקת, על העיקרון שכולם עובדים כמיטב יכולתם ובתמורה זכאים לקבל משכורת ושירותים שיאפשרו לכולם את אותה רמת "הכרחיות" ושכל העודף המצטבר בקופה המשותפת, מעל הדרוש כדי לספק לכולם רמת חיים הכרחית, יהיה שייך לכלל החברה, וגם לכלל העולם. כך, כשאנו מזדהים עם הטבע ומגלים בטבע עמקות רוחנית הולכת וגדלה, מגיעים גם לצורת החיים האופטימלית. זה לא יבוא כתכתיב מהמדינה או בית המחוקקים, אין כפייה, אלא כל אחד מאיתנו בעצמו יגיע לרצון כזה ואז בהתאם לתשוקה הזו, כולנו יחד נארגן את השינוי במערכות החיים שבנינו, כולל זו הכלכלית. סדר הזמנים חשוב. ארגון מחדש כזה לא יכול להתבצע אפילו לא רגע לפני שיתרחש שינוי כזה בכל אחד מאיתנו.

 

סוגיית הבעלות על הרכוש הפרטי תאבד מחשיבותה

האם צבירת רכוש פרטי היא דבר טבעי? התשובה שלילית. התירוץ הנפוץ הוא שאנחנו צריכים רכוש פרטי כדי להבטיח את הביטחון וצורכי הקיום של כל אחד מאיתנו. בסופו של דבר נגיע למצב מגוחך וכדי להבטיח את ביטחוננו כל אחד מאיתנו יצטרך להכין רק מקלט מוגן, לאגור ולאסוף בו חפצים, מזון ומה שנחוץ כדי לשרוד לשבת בו ולפחד שלא יפרצו. האם כך נגזר עלינו לחיות, בחשש מסופות, מלחמות ושודדים? כך זה ייראה אם כל אחד מאיתנו יחיה בצורה אינדיבידואליסטית. וכך האמריקאים חיים כיום.

עדיף להגיע לתהליך החינוך לחיבור מתוך מצב טוב והבנה כלפי המצב אליו אנו מתקדמים, או שניאלץ להתחיל את השינוי מתוך מצוקה קשה, ממש עד כדי כך שלילדים שלנו לא יהיה מה לאכול, זה יכול להתרחש בקרוב. מה נעשה? נגיע ונשתתף בלימוד אודות משמעות החיים בעולם המקושר. כי הטבע יחייב אותנו להגיע, אבל זו דרך קשה, כשהטבע יחייב אותנו לזה מתוך כאב וצער ולא מתוך מצב של כל טוב.

על הכלכלנים להכין תכנית כלכלית חדשה, המבוססת על חלוקה צודקת ויפה בינינו, ולייעד את כל העודפים של המדינה, לקופה משותפת. אין קושי אמיתי, מהבחינה הכלכלית, להגיע לחלוקה צודקת. לדוגמה, במדינת ישראל חיים שמונה מיליון איש, כל אחד ואחד צריך לקבל אספקה הכרחית נורמלית, נניח בגובה 20-15 אלף שקלים בחודש וגם הסכום הזה יותאם למספר הנפשות במשפחה, לגילאים ולצרכים הספציפיים והיחסיים של כל בית אב. התאמה כזו הכרחית וזה ההבדל בין שוויון מוחלט, לבין שוויון יחסי-סגולי. כל היתר יופנה למימון פתרון בעיית הדיור לכולם, לפיתוח מערכות חברתיות, לבתי ספר, למערכת הבריאות ולהבראה ולשיפור של כל מערכות החיים, הפועלות כיום תחת אילוצים תקציביים והזנחה קשים. הפן הכלכלי של תוכנית כזו אינו מהווה עבורנו בעיה.

המרוץ אחרי צבירת רכוש פרטי יעלם מחיינו. הוא אומנם יהיה קיים, אך רק ברמה נורמלית, הכרחית, במטרה לספק לכל אחד ובני משפחתו את הדרוש לקיומם. הכוונה לבית, רכב, תכולה, פנסיה, חופש, כל שאר הפרמטרים הדרושים לאדם הרגיל. אם ניקח את סך הרכוש וההון במדינה, כולל אלו של האליטות והעשירונים העליונים ונחלק אותם בשמונה מיליון תושבי המדינה, אז נקבל את רמת החיים שאנו יכולים להרשות לכולנו במסגרת חלוקה צודקת. זו לא בעיה לחשב ולבנות חלוקה צודקת בינינו. אבל כרגע, לפני שנתחיל בתהליך החינוך, זהו רק חישוב תיאורטי, על הנייר ולא תוכנית ליישום מידי.

גם המרוץ אחרי צמיחה כלכלית יחדל להיות פונקציית המטרה העיקרית של הכלכלה ומה שיחליף אותו זה האיזון עם הטבע. מדוע אנו חושבים שהתפתחות ללא גבול זו המגמה, המטרה, הצורה הנכונה לחיות בה? זו תפיסה מעוותת. אנחנו מנסים להשליך מהאגו הפרטי הלאה, לכל העולם, ומניחים שאין לזה סוף. אם כדור הארץ לא מספיק לנו, אז נקפוץ לירח, נקפוץ למאדים וכולי. עבור הכלכלנים זה מצב נתון, אבל בעצם זה עיוות שצריך לתקן.

האינטרס לצבור רכוש והון נוצר בגלל שבעבר לא היה לאף אחד מאיתנו כלום, אבל מרגע שהאדם מגיע לצבירה יחסית נורמלית של הון ורכוש, מכאן והלאה יש לו בעיה, הוא לא מסוגל לעצור. אנחנו לא מסופקים, לא מקבלים סיפוק מהעודף. המרוץ הזה חייב להיפסק, אי אפשר להוסיף לו בעלמא אלמנט חינוכי, ולקוות ששניהם יתקיימו במקביל. זה לא יעבוד. נשאלת השאלה, איך במצב כזה ניתן לספק לאדם מילוי לבעיות שלו? אנו רואים את נתוני העלייה בדיכאון, את תחושת חוסר האונים, את הפנייה לסמים. כל אלו מבטאים חוסר דרך, כיוון. מה יעלה בגורלנו? בקרוב, 90 אחוז מאוכלוסיית העולם יהיו מובטלים. מה יקרה להם? הכלכלנים עדיין חולמים על צמיחה כלכלית והתקדמות, אבל זו רחוקה מאוד מהמציאות, הם לא קוראים נכון את המצב, לא לפי הסטטיסטיקה ולא לפי המגמה המתפתחת בעולם.

אם מדובר על התפתחות, השקעה והתחדשות של מערכות החיים בצורה שוויונית וצודקת, אם נבצע זאת בצורה מתוקנת, בחברה מתוקנת, אז נראה שיש ברשותנו עודפים משמעותיים.

אנו זקוקים לחינוך כדי לספק לאדם מילויים מעל הגובה ההכרחי. כדי שהוא ישתתף עם כולם, שיהיה לו נוח וטוב עם כולם, שהוא יקבל סיפוק מכך שהוא נמצא עם כולם יחד, בחברה אחת, בחיבוק אחד. זו התוצאה המקווה של החינוך.

נכון, עכשיו זה רחוק מאוד מהאדם. אבל אנו יכולים להגיע לזה, ראשית כל כי הטבע ידרוש זאת ושנית, מפני שאין לאדם סיפוק אחר, והוא נאלץ לפנות לסמים או לתרופות נגד ייאוש. זו המגמה הפנימית שלנו. אנו לא בוחרים את שלבי ההתפתחות האלה, בין אם הם נראים לנו כטובים או לא, אלא הם הכרחיים, כך הם עומדים לפנינו. עלינו להפסיק להתנגד להם. ביחד, ביכולתנו לראות את האמת מצד אחד, ומצד שני, להתאים את הגישה האגואיסטית שלנו, להשתנות בהתאם למה שיקרה. ככל שנסכים עם התהליך הזה, וככל שנתאים את עצמנו אליו, נרוויח. בסך הכול עלינו ללמוד מהטבע. ולא חשוב מה חושבים הכלכלנים בימינו, כולל גישות מודרניות לכלכלה, כי העובדות מדברות בעד עצמן, על בסיס ההיסטוריה והדוגמאות שהיא מספקת לנו.

לסיכום, כל אדם חייב שתהיה לו פרטיות, במסגרת הבית שלו, המשפחה שלו, בן או בת הזוג שלו, הילדים, ההורים, הקרובים, כל אלה תמיד יהיו לידו. זה לא נתון שניתן לשנות, כך אני בנוי מהטבע, ומה שמקורו בטבע על האדם לקבל במאה אחוז, אין כאן ברירה.

לפי הגישה הזו, האדם חייב שיהיה לו כיסוי, מילוי וביטחון כך שאת הצרכים הבסיסיים והנורמליים שלו הוא יקבל מהחברה: בית, פנסיה, חופש, חינוך לילדים וכל שאר הדברים שהוזכרו כאן. זה נקרא "הכרחיות". זו חובה. את זה האדם חייב לדעת שיש לו.

כיוון שכל אדם נמצא בגופו, נמצא עם משפחתו, יש לו דרישה טבעית לאותה רמת חיים הכרחית, נורמלית. זהו היעד של השיטה הכלכלית החדשה, לספק לכל אחד את ההכרחיות שלו, על בסיס עקרונות של שוויון יחסי וחלוקה צודקת, בהדדיות יפה ועל בסיס הסכמה לאומית רחבה. מעליה, באמצעות תהליך החינוך, האדם ישתנה ויפתח בעצמו את היכולת לחשוב על כולם, אבל רק בתנאי ואחרי שההכרחיות קיימת. מדובר על שילוב. יש רכוש פרטי, ויש רכוש כללי. לגבי הרכוש הפרטי המדינה חייבת לספק לאדם ביטחון, שלא יחסר לו דבר. כל מה שקשור לעודפים ולרכוש הכללי, המדינה תצטרך לספק לכולנו תהליך ושיטת חינוך, כדי שהאדם יוותר על כל היתר, חוץ מהרכוש הפרטי הדרוש לסיפוק ההכרחיות שלו, וירצה שהעודף יהיה שייך לכלל.