מאפייני התלות ההדדית בינינו

תלות הדדית היא קשר בו האחד תלוי במצבו של השני, והשני תלוי במצבו של הראשון, ללא הבדל אם זה מצב של זה או זה. בדומה לתלות של אימא בתינוק שלה. זו תלות הדדית. כלומר, זהו קשר הרבה יותר עמוק מנסיבות אובייקטיביות בהן הפעולות של האחד משפיעות על השני ולהיפך.

תלות הדדית משמעותה שהאדם מרגיש את הרצון של הזולת, את המצב שלו, כפי שהוא מרגיש את המצב שלו עצמו, ומתייחס אליהם כזהים, שווים. זה נקרא "הדדיות". הדדיות זה לא שאנו נמצאים יחד על פני כדור הארץ, וכשהאחד מזהם את האוויר במקום מסוים, השני סובל מהזיהום הזה במקום אחר. זהו אומנם קשר ברור של תלות, אבל זוהי לא תלות הדדית.

"הדדיות", זה מצב בו בין שני גורמים או אפילו יותר, מתקיים מצב של "שלי שלך ושלך שלי", ממש אותו הדבר, זוהי תלות חזקה עד כדי כך. כמו הורים וילדים שמתקיימת ביניהם תלות טבעית. הורה תלוי בילדים שלו, אם הם מרגישים טוב, הוא מרגיש טוב, כשהם מרגישים רע, גם הוא מרגיש רע. למה? כי יש קשר ביניהם. כך זה בטבע.

במקרה שלנו, כיום כל בני האדם, ברחבי העולם, נמצאים בתלות הדדית. הטבע קובע שיש בינינו קשר כזה, אבל בקשר הזה לא נכנס רגש, ולכן למרות שאנו רואים שאנו תלויים זה בזה, איננו מסוגלים לקיים את הקשר הזה. חסר לנו רגש, מה נעשה?

התלות בין מדינות, חברות עסקיות, שווקים פיננסיים, כלכלות, יצרנים ולקוחות ניכרת היום יותר מתמיד, זהו אחד המאפיינים הבולטים של עולם שהפך לכפר גלובלי קטן אחד. אבל לא יעזור לנו לחשוב על הקשר הברור בין יצרנים, משווקים וצרכנים, כל עוד האדם לא ירכוש בפנים את ההרגשה שאנו יחד, תלויים זה בזה. תלויים כך, שמה שהאחד מרגיש, השני מרגיש. התלות ההדדית הזו מורגשת בנו עד כדי כך, כיוון שאנו מדברים על עולם שהוא מערכת מקושרת הדדית, שכל החלקים והמערכות שלה מחוברים עבור מטרה אחת, שאין בה הבדל בין כל החלקים, הם שייכים לאותה המערכת, כמו בגוף, שהראש מנהל את כל החלקים יחד, כשווים.

האבחנה הזו בין סתם תלות לבין תלות הדדית היא עקרונית להבנת המצב של האנושות ושל השיטה הכלכלית כולה, הן בקשר לבעיות והן בגישה לפתרונות שבעל הסולם וחכמת הקבלה מציעים לעולם. אי אפשר לקרוא לתלות שבין בעל מפעל, עובדיו, הספקים והלקוחות, תלות הדדית. זוהי אכן תלות, קשר בין כולם. זה שאחד מוכר מוצר או שירות למישהו והוא מוכר אותם בתורו לגורם שלישי וכך הלאה, עד כדי כך שזוהי מגמה המקיפה את כל העולם. זה אומנם תהליך הדדי, אבל לא "תלות הדדית". כשאנו משתמשים במושג "תלות הדדית" הכוונה היא לקשר בדומה לאימא התלויה בילדים שלה, מפני שהאהבה קושרת אותה, כובלת אותה אליהם. האהבה הזו משעבדת אותה, מחייבת אותה לשרת אותם. זה נקרא תלות. לכאורה זו לא תלות, כי היא חופשיה ועצמאית כביכול. היא יכולה לקנות לעצמה כרטיס ולטוס סביב העולם, אבל האם היא יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך, אם יש לה בבית ילדים קטנים? לא. זוהי תלות.

לעומת זאת, כשאנו עוסקים במסחר, בכלכלה, אנו לא לוקחים בחשבון שום דבר, למעט הרווח שלנו, הוא המטרה. כל אחד חושב כיצד למקסם את הרווח שלו. שיתופי פעולה בין שני עסקים, גם הם מתבצעים כדי שיוכלו להרוויח יחד, על חשבון האחרים. זה לא קשר של תלות הדדית. השימוש הנפוץ שהכלכלנים ואנשי עסקים עושים במונח "תלות הדדית" הוא מוטעה מיסודו. קיים מרחק שנות אור בינו לבין מה שהמושג הזה בא להסביר לנו באמת.

 

הקונפליקט בין התלות ההדדית לשיטה הכלכלית הנוכחית

בעל הסולם רוצה להביא את העולם למצב של איזון ושוויון, בצורה יפה, הדרגתית, בלי להיכנס בדרך למשברים חריפים, למלחמת עולם, לשפיכות דמים, למהומות, למכות טבע ועוד. לכן הוא כותב שקיימת בעיה, שהמצב הנוכחי שלנו הפוך ממש לזה הרצוי. המונחים שוויון, חלוקה צודקת והצורך להתאים את השיטה הכלכלית לאותה תלות הדדית, במובנה על פי בעל הסולם, מהווים בעיה גדולה עבור הכלכלנים ובעלי ההון, שהם, לכאורה, המרוויחים הגדולים מהשיטה הכלכלית האגואיסטית הנוכחית. אבל אם הטבע יקדם אותנו בכל זאת לאותו מצב חדש, אם אנו נצטרך להיכנס בניגוד לרצוננו לשוויון ולשיטה כלכלית שמושתתת עליו, כי זה מה שמתגלה כיום, כצורה הכרחית של הטבע, כיוון שהאנושות חייבת להיכנס למערכת מקושרת ומחוברת הדדית, בין אם היא רוצה בכך או לא, אז תהיה לנו בעיה.

זה מה שצריכים להסביר היום לבני האדם. איך הכלכלנים, בעלי העסקים וההון יכולים להגן על השיטה הנוכחית? להתנגד לשינוי שהאדם, שהקשרים בינינו, ושהכלכלה הנסמכת עליהם, צריכים לעבור? או להלין על מה שקורה כיום בעולם, בזמן שהגישה של כל אחד מהם היא אישית, אינדיווידואלית, ואגואיסטית לחלוטין? כל אחד רוצה להרוויח מכולם, לשלוט בכל העולם, להגיע למצב שבו כולם יהיו פועלים שלו ולתת להם תמורה זעומה, מינימלית על עבודתם. אדם כזה חושב לעצמו שאם יגדיל במקצת את שכרם, המצפון שלו יהיה שקט, עד כמה שהוא יכול להיות שקט. הם כולם יעבדו עבורו והוא יהיה בעל העסק היחיד בעולם, או שיהיו בעלי עסקים נוספים, אבל פחותים ממנו, כדי שיוכל להתגאות לעומתם, שיהיה לו עם מי לשתות קפה ולהתרועע. בעצם, זה מה שהאדם רוצה.

השאלה היחידה שצריכה להישאל היא מה האדם רוצה, לטובת מי הוא עסוק? לטובת עצמו, למלא כמה שיותר את כל המצברים שלו. מבחינתו, ייטיב לו ככל שכולם יהיו פחותים ממנו. רצוי שיהיו גם אנשים ספורים שלעומתם יהיה לו חשבון או תחרות, כי צריכים גם קצת אקשן, תחרות, משחק. אבל בסופו של דבר, הוא השולט. זוהי דמות פּרעה, כלומר שליטת הרצון לקבל, האהבה העצמית, על האדם.

המצב הזה הפוך לזה המתבקש מאותה תלות הדדית, במשמעות האמיתית שלה. גם אם בעל מפעל או טייקון יראה לנו את העסק שלו ויסביר לנו שהוא דואג לפועלים שלו, בעצם הוא לא דואג, אלא במידה המינימלית המחויבת כדי לנצל אותם. אין כאן אהבה, חיבור ההדדי, הכרחיות להיות בחברה הדדית, כמו במשפחה אחת המנהלת את היחס שלו אליהם ובכלל את כל העסקים שלו. אלא מה שקובע כרגע זה הרווח הפרטי שלו בלבד. כדי לשרת את המטרה הזו, האדם מוכן להיטיב, לכאורה עם עובדיו. הוא שואל את עצמו האם כדאי לו להקים גן עבור ילדי העובדים. כדאי? הוא יעשה, לא כדאי? למחרת לא יהיה גן. זה החשבון הנוכחי שלו. זה נקרא הדדי? כאן הוא שולט.

השאלה היא איך אנו יכולים לקדם חברה כזו, ממצבה הנוכחי, לרמה של החברה העתידית, המושתתת כפי שבעל הסולם כותב, על משטר של חלוקה שווה וצודקת, על אחדות ושיתוף בינינו ועל אהבת הזולת? בינתיים זוהי רק שאלה.

 

קפיטליזם לא מאוזן

המודל הקפיטליסטי מניח שמתקיים שיווי משקל כלכלי שהוא שילוב של ריבוי שחקנים קטנים וחופשיים, שיוצרים ביניהם מצב אופטימלי, למרות שהאינטרס של כל אחד מהם הוא למקסם את רווחיו שלו. אחרי המשבר הגדול בארצות הברית ב-1929, התפתחה הגישה הקפיטליסטית ולברירת המחדל של עיקרון השוק החופשי, המנוהל על ידי יד נעלמה, התווספה ההכרה שלעיתים חייבים לאפשר התערבות ממשלתית מסוימת בשוק החופשי, בתחומים ובזמנים בהם מתקיימים כִּשְלֵי שוק.

אם מסתכלים על מה שקרה בכלכלה העולמית, במיוחד ב-30 השנים האחרונות, רואים עד כמה הגישה הזו לחלוטין לא נכונה.

ראשית, מזה 200 שנה קיימות מספר משפחות המנהלות את העולם, זה ידוע. הן מאפשרות לעסקים קטנים לרוץ בינתיים בין הרגליים שלהן, כמו ילדים בין הגדולים, אבל הכול נמצא תחת שליטתן. הן אלו שמנהלות את העולם, ולא מדינות, צבאות או גופים אחרים.

שנית, זה שהאליטות השולטות מאפשרות למדינות, לממשלות להתערב בכוחות השוק, זה מפני שהן לא רוצות להתעסק בכשלי השוק בעצמם. הן לא רוצות להתחשב בבעיות הסוציאליות של העָם, ולכן מפרישות פרוטות לממשלות, כדי שהן יטפלו בעמךָ.

העולם מנוהל על ידי המערכת הכלכלית, ולא על ידי המערכות הפוליטיות, הסוציאליות ושאר המערכות. המערכת הכלכלית הזו היא שקובעת הכול והיא בונה תחתיה מערכות, סוציאליות, תרבותיות, חינוכיות ומערכות חיים נוספות. לכן, הממשלות לא עושות בעצם כלום. הן מתעסקות במה שהמערכת הכלכלית מאפשרת ומעוניינת שממשלות יתעסקו בו. בזה הממשלה עוסקת, כל ממשלה וממשלה. המערכת הכלכלית זורקת לממשלות כמה פרוטות, כמה הטבות, כדי שהן יתעסקו עם העם, שינהלו את העם. כל צורת תיאור אחרת של המצב הנוכחי היא מעוותת. אנשים לא מודעים לזה, אבל זה מה שקורה. גם העיתונים וכלי התקשורת, גם החלטות בנושאים ביטחוניים, לרבות האם לפתוח במלחמה או לא, הכול נמצא בידיים של הכלכלנים, הכול בידיים של המערכת הכלכלית.

בעבר הרחוק, העם היה בבחינת רכוש של העשירים בלבד, נכס כלכלי לכל דבר ותו לא. אחר כך הביאו אותם לכפרים, עשו מהם פועלים, הקימו מפעלים והתהליך הזה נמשך עד היום. אנו המאסה הזאת, שאינה מבינה כלום. לא די בכך שהם לא מנהלים שום דבר, הם אינם מבינים שהם מנוהלים לחלוטין, דרך הממשלות, ושהממשלות מנוהלות על ידי האליטות הכלכליות והבעלי ההון. הכוונה לאו דווקא לאלה שאנו מכירים, אלא לאלו המסתתרים גבוה יותר בהיררכיה הכלכלית.

הפירמידה הנוכחית הזו צריכה להתעגל, לקבל צורה שווה לכולם. השאלה היא, איך אנו נעשה את זה? האם זה תהליך שיקרה באמצעות מהפכות, הרס, מלחמת עולם ושבירה כללית של המערכת הקיימת? או שאנו עומדים מול מהפכה פנימית של האדם, שהאדם הוא זה שמשתנה ושהכסף והמערכות הכלכליות הקיימות ייעלמו ויקבלו צורה אחרת, וערכים אלה יקבלו מימוש אחר?

על פי חכמת הקבלה, לאורך כל ההיסטוריה שלנו התקדמנו על יד האגו שגדל בנו. אבל כיום הפסקנו להתפתח כך. אנו צריכים להפוך את האגו לעגול. האגו הזה, בכל אחד ואחד מאיתנו, חייב לדאוג לזולת. הפירמידה הזו תהפוך לעיגול יפה, חלק, כך היא תשתנה מיום ליום. השאלה היא איך היא תשתנה, האם בעצמה ובאמצעות אילו כוחות? או שהיא תתפוצץ לגמרי וכל השברים שלה יתחברו שוב, בלית ברירה, בצורה של מערכת עגולה, בסוג של קיבוץ או קהילה. אפשר לתאר לעצמנו שכך אפשר לבנות משהו חדש, אחרי שלאף אחד אין כלום והכול נשבר ונחרב. אבל זו צורת התפתחות שהטבע מביא אותנו אליה, הנקראת "בעִתו", כלומר בדרך ארוכה וקשה, מלאה בייסורים. האם כך זה יקרה? איך אנו יכולים להקל על תהליך השינוי הזה שוב ושוב, להגיע מצורת הפירמידה לצורה העגולה? זוהי הבעיה והאנושות צריכה לחפש עצות תיאורטיות, איך זה אפשרי.

 

להקדים חינוך לכל שינוי חברתי-כלכלי

איך נסכים עם הצורה העתידית, עם כלכלה שהיא ממש הפוכה לשיטה הנוכחית, עם חברה המבוססת על איחוד, חיבור ואהבת הזולת? על כך בעל הסולם כותב שצריכים ללמוד. המפתח הוא בחינוך. אין מדובר בסתם לימוד, באמצעות הלימוד האדם הוא שמשתנה. המטרה של כל מה שלמדנו עד כה הייתה מימוש הרצונות האגואיסטיים שלנו, בצורה תחרותית, המועילה ביותר, כדי שכל אחד יהיה יותר מוצלח מהאחרים. כיום אנו צריכים להיכנס לחינוך המושתת על חכמת החיבור, במסגרתו אנו לומדים יחד, בצורה אחרת. ההבדל הוא בתכנים, בתהליכים וגם מבחינה פיזית, כי הוא מתבצע סביב שולחן עגול, כולנו יחד, בידידות ובהתחשבות הדדית. באמצעות שיטת החינוך ולימוד חכמת החיבור, בני האדם מתחילים להבין מה קורה אם אנו מתחברים בינינו. איזה רצון, כוח, איחוד, מציאות חדשה, אנו מולידים מתוך החיבור, בתנאי שכולנו מביאים את כל הכלים שלנו, הרצונות והמחשבות, לצלחת משותפת אחת. כך אנו מתחילים לייצר מהות חדשה, הנקראת מערכת רוחנית, ורוכשים את הרגשת המציאות הרוחנית החדשה. כלומר אנו מתחילים להרגיש בקשר בינינו כמו תאים שמתחברים לגוף חדש, לגוף אחד, והגוף הזה מתחיל לחיות. אם אנו נתחיל להתחבר בצורה כזו, נתחיל להרגיש את הזרימה שבינינו, את החיים החדשים. לזה כוונת הטבע להביא אותנו, לרמת חיים, לרמת קיום חדשה. הלימוד הוא לא סתם לימוד, הוא יצירת כוח נוסף, מודעות חדשה, ואז כולנו נחיה מאותו חיבור בינינו. כמו תאים שכבר הבינו שהם לא יכולים להתפזר, כי בחיבור ביניהם יש לכל תא את הרגשת חיים המינימלית, כדי שיוכלו אחר כך לממש את התוכנית, להתחבר ולהגיע לגוף אחד. זוהי הסיבה היחידה שלשמה אנו קיימים, בצורה אישית.

לכן אנו זקוקים לחינוך. שיטת חינוך כזו אינה מיועדת להעביר סתם ידיעה, אלא זו בנייה של חסרונות חדשים בנו, חסרונות לחיבור, חיבור כזה שבתוכו אנו מרגישים מציאות חדשה. שם יהיו גם המחשבות והרצונות של כל אחד ואחד, באמצע בינינו. זו הרגשה שאיננה ברשותנו כיום. לכן אי אפשר לדבר על זה לפני שנביא את האדם לטעימה הראשונה, לפני שהוא מתחיל לטעום מה קורה בחיבור בינינו, וכשהוא טועם את זה, אז כבר לא צריך להסביר לו יותר כלום. הוא מבין שזו מציאות חדשה. זה באמת השלב הבא של האבולוציה שלנו. כך אנו נתקדם.

לכן השאלה היא איך נעודד את בני האדם להשתתף במספר פגישות, במסגרת החינוך לחיבור? 3-2 פגישות יספיקו, זה תפקידנו. הניסיון מראה כי אפילו מפגישה אחת האדם כבר מתחיל לקבל טעם, מתחיל להבין שיש כאן הזדמנות אחרת, מיוחדת מאוד. כך הוא מרגיש.

ברור שהשתתפות של האדם בפגישות הראשונות של תהליך החינוך לחיים בחברה מקושרת אין משמעותה שהוא יסכים מיידית לחלוקה שווה של רכוש ומשאבים, אבל הוא יראה במערכת רציונליות חדשה, שבעבר לא הבחין בה כלל. הוא יתחיל לשאול את עצמו מה ייצא לנו מזה שנתחבר? איך הוא יתחבר, האם עליו לוותר על עצמו? כאן הוא יתחיל להרגיש רווח משותף, גדול יותר מהוויתור שלו, כלומר אפילו בחשבון האגואיסטי כדאי לו להגיע לרווח כזה, כדאי לו להיות מחובר עם האחרים, כי הוא מרגיש כתוצאה מהחיבור ביטחון, הרגשה יפה וחום. יש בתוך החיבור תחושת סיפוק, גדולה יותר בהשוואה למחיר שהאדם משלם בוויתור עצמי. על מה בעצם יש לו לוותר? על התחרות, על הבעיות, על הצרות, על האיום המצטבר מיום ליום, על כל מה שיש לו היום? יש לקוות שהאדם לא יהיה זקוק למכות ובעיות נוספות מצד הטבע, שבמקום שיידחף מאחור על ידם, הוא יימשך קדימה על ידי דוגמה טובה, התרשמות נעימה מחיבור. הבחירה בידיו.

 

ניהול המערכת הכלכלית החדשה

השיטה הכלכלית החדשה לא תתנהל מתוך אנדרלמוסיה. כפי שהיום ההחלטות הכלכליות מתקבלות ומיושמות בצורה של פירמידה, למרות שאנו לא מכירים בדיוק מה קורה בה, גם בכלכלה השיתופית והמקושרת החלטות יתקבלו באופן מסודר. דגם אחד אפשרי הוא של מועצת חכמים, המבינים מהי מערכת רוחנית ומרגישים אותה מבפנים, ומתוך כך קובעים את הקווים והעקרונות העיקריים עבור העולם. בהמשך זה ירד לכלכלה ולתעשייה, לשכבות נמוכות יותר ויותר בשרשרת הייצור הכלכלית וכך הלאה. אבל באיזו צורה הפירמידה הזו חייבת להתקיים? הרי לא כל אחד ואחד מסוגל לנהל בצורה מקושרת ומשולבת את מה שצריך. כנראה שאת התפקיד הזה ייטול גוף הדומה לסנהדרין, למועצת חכמים, שתורכב מאותם המצטיינים, המיוחדים בניהול של מערכת מקושרת הדדית שכל חלקיה ומערכותיה מחוברים עבור מטרה אחת משותפת.

סוגיות כלכליות למיניהן, שכיום נראות לנו מהותיות, יקבלו משמעות ומשקל שונה לחלוטין, בשיטה הכלכלית החדשה. כמו למשל סוגיית התחרות, שעוד נעסוק בה בהמשך בהרחבה. התחרות לא תבוא לידי ביטוי בכלכלה. איזו תחרות יכולה להיות בכלכלה, אם אנו צריכים רק לאתר את החוסר בדברים ההכרחיים בחברה ולדאוג למילוי שלו? למה צריכה להיות כאן תחרות? כמובן שאם האדם יכול להועיל לחברה בצורתה החדשה, באמצעות ייצור של אותם דברים הכרחיים הנמצאים במחסור, אז ודאי שזה המצב הרצוי. האדם לא ילך וייצר משהו מפני שנראה לו שהוא יכול להיות בזה יותר טוב מהאחרים. צריך תחילה להבין שכלכלה שיתופית ומחוברת, עליה כותב בעל הסולם, צריכה להתבסס על אדם מחובר ומקושר הדדית, כלומר שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לאמץ תחילה את הגישה המשולבת והמקושרת הזו.

השיקול של היצרן צריך להיות מה הוא מרוויח מזה שהוא מצליח לייצר מוצר יותר פרקטי, זול ומועיל יותר? התשובה היא את הערכת החברה. לכן על היצרן להציע לחברה את מה שהוא מייצר ולהסתפק בכך. אם החברה תקבל ותהיה מעוניינת במוצר ובכך שהוא ייצר אותו עבורה, אז הוא ייצר אותו, ואם לא, אז לא. ברמה הכלכלית לא יכולה להיות תחרות כפי שהיא מוכרת לנו כיום, אחרת שוב נחזור לצורה קפיטליסטית. לכן המודל הוא מודל של מתכנן מרכזי. זה לא יכול להיות אחרת, כפי שבגוף שלנו, המוח אחראי על התפקוד, וכל אחד מוכן ומבטל את עצמו כלפיו.

בקיום שיתופי ומחובר כזה, המבוסס על הרגשה של התלות ההדדית בינינו במובנה המלא, ועם הנהגה של מומחים שמצטיינים במיוחד בשיטת הניהול המקושר והמתאים למערכת בה אנו חיים, המשבר העולמי יחלוף לבלי שוב. ניתן גם להעריך איך תיראה ישיבה של אותו סנהדרין, בהשוואה לישיבות העקרות של הנהגת ה-G20 וה-G8, שמסתיימות פעם אחר פעם ללא החלטות חיוביות, או עם החלטות שנותרות על הנייר.

 

פתרון תהליכי לבעיות כלכליות וחברתיות

הפתרון שבעל הסולם כותב עליו, הוא פתרון תהליכי, כיוון שאי אפשר לקפוץ מהמצב הנוכחי, למציאות של ה"דור האחרון", במיוחד אם לוקחים בחשבון את ההופכיות הגמורה בין שני המצבים האלה.

הפתרון שנועד לצמצם את הפער הזה, מבוסס על חינוך על פי חכמת החיבור, לקהלים גדולים ככל האפשר, ועל הקמת מערכות שיאפשרו לבני האדם להתקרב זה אל זה בפועל. למשל, על ידי ההשתתפות ההדדית בפעולות משותפות במסגרת החינוך ההדדי החדש, אפשרות לשבת יחד סביב שולחנות עגולים, ואפשרויות נוספות שיוצגו בפני העם, כדי לממש את השינוי. אנו לא מבינים עדיין את מהות החינוך. האנשים שיעברו את החינוך, באמצעות השתתפות בתרגילים וסדנאות, מקבלים עוצמה פנימית, ידיעה, הרגשה, תפיסה, פילוסופיה פנימית, של החיים החדשים. הם ירגישו שהחיים העתידיים הם כשהאדם יוצא מעצמו וחי בתוך החיבור, שכל בני האדם הם בעצם שבעה מיליארד תאים של גוף אחד. זו ההרגשה שהם מתחילים לקבל. אז בהתאם לזה הכול משתנה. דרך שינוי התפיסה משתנות כל המערכות: היחסים הבינלאומיים, היחסים האישיים, וכמובן המערכת הכלכלית והחברתית, הכול משתנה.

צריך גם לקחת בחשבון איך המחשבות, הרצונות והדעות של הכלל, של המאסות, משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. באיזו עוצמה של לחץ סביבתי היחיד נמצא, עד כמה מהר הוא משתנה כתוצאה ממנו. אנו מסוגלים לבצע את זה כאן ועכשיו, ממש במצבנו, בעולם שלנו, ותוך מספר שבועות נראה שינויים, לבטח. אפילו לא שבועות. מנסיון עם אנשים מבוגרים ובמסגרות חברתיות נוספות, רואים את תחילתו של השינוי כבר מהמפגש הראשון. אנו רואים שינוי, והמשתתפים בעצמם מעידים על כך.

אנו לא מבינים שהחינוך הוא בעצם הפיתרון. אי אפשר להכניס את האדם למסגרת חדשה, לחייב אותו, כפי שרצו לעשות ברוסיה אחרי המהפכה הקומוניסטית, כשעשו את זה על ידי דיכוי. הרוסים הרגו ארבעים מיליון איש כדי לממש את הסוציאליזם שלהם, ומה הם השיגו? אנו לא יכולים לעשות את זה. רק לא בכוח. זה חייב להיות מתוך הכרה, מודעות וברצון. מה זאת אומרת, רצון? הטבע מחייב אותנו להתחבר. בין אם האדם רוצה או לא רוצה בכך, הוא חייב. זה נגד הרצון הנוכחי שלו, אבל הוא מפתח בעצמו בהדרגה, רצון להתקרב ולקיים את חוקי הטבע.

 

"מסופקני, אם יימצא איש מהתנועה שיענה על דבריו. או אולי, שיהיה מוכן לתפוס את דבריו כפי שהם. כי לא קל הדבר לזקן בן מאה שנה, אשר הצליח כל כך עד הנה בלימודיו, לקום בפעם אחת ולהעביר קו-מחק על כל תורתו, ולחזור להתחיל לשבת על ספסל הלימודים מחדש, בדומה לאותו פיסיקאי, כפי שהחבר בוטקובסקי דורש מטובי התנועה הסוציאליסטית. אכן איך עוברים על דבריו לסדר היום?".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 495)

 

מצד אחד בעל הסולם מזהה את הקושי של האדם להשתנות, ומצד שני הוא מסביר לנו שזה שינוי מחויב המציאות, כיוון שעל האדם ועל האנושות כולה להגיע להשתוות הצורה עם חוקי העולם הרוחני, שפועל מתוך הדדיות והרמוניה שלמה. שינוי שאנו יכולים לעבור בדרך ארוכה וקשה, שחכמת הקבלה מכנה "בעִתו", או בדרך קלה ומהירה, המכונה "אחישנה". המפתח הוא בחינוך, לכן בעל הסולם כותב שעל האדם להסכים, להשתתף ולפעול. זה בכל זאת תלוי באיזה בני אדם מדובר. האדם הרגיל, פועל מתוך הסכמה. הוא לא מפעיל את עצמו, החברה מפעילה אותו. דעת החברה היא שמניעה את השינוי באדם, את ההסכמה הזו. בכך אין שינוי בהשוואה למצב הנוכחי. גם היום האדם הוא תוצר של השפעת הסביבה, שמקנה לו ערכים ונורמות ומעצבת אותו וגם את ההתנהגות הכלכלית שלו, כצרכן כפייתי. אבל כיום, השפעת הסביבה מעוותת, גם בגלל שמי שבעצם מושך בחוטים מלמעלה ומעצב את האדם ואת ההתנהגות הכלכלית והחברתית שלו הן האליטות, מספר משפחות עשירות מאוד. אבל זה דפוס שהולך להישבר בהדרגה. זה יקרה לאט לאט, אם נרצה לעשות את זה כך. אם לא, אז זה יקרה באמצעות שבירה. הפירמידה הנוכחית מתנפצת ונשברת לחלקים, ואחר כך מאין ברירה אנו מחויבים לאסוף אותה מחדש, לצורה של כדור, שתהיה שווה והרמונית.

 

איך להימנע מהסכנות הרבות שלפנינו?

 

"ואם אפשר עוד לשבת בחיבוק ידיים, בנוגע לחורבן תנועת הפועלים הבין לאומית? כי איך שהוא, עוד אינם עומדים על סף החורבן ממש. ועל כל פנים עוד בטוח להם מידת חיים של עבדים ושפחות נרצעים, - אין הדבר כן בנוגע אל הסכנה העומדת לפני התנועה של הפועלים העברים, העומדים על סף הכליה ממש, תחת הסיסמא של האויבים "להשמיד ולהרוג ולאבד טף ונשים", כבזמנה של אסתר המלכה".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 495)

 

זו אזהרה שכתב בעל הסולם בתקופה שקדמה לשואה. האם היום אנו לא עומדים בפני אותן הסכנות? כל עוד אנו לא נממש את היעוד שלנו, אנו נמצאים תחת אותו האיום. שום דבר לא השתנה. עברנו את השואה, טעות לחשוב שהיא לא יכולה להתפרץ בכל רגע.

מי האשם בכל בעיות העולם? היהודים. אפשר לשמוע על כך מכל אנטישמי שבעולם.

האם קשה לנו להסכים עם זה? אין מה להאשים את הכלכלנים, או את האמריקאים או הסינים. בסופו של דבר הם יפנו לעם ישראל, וכולם יגידו שאנו אשמים. וזה באמת נכון. הם אומרים את זה, לא מתוך שיקולים כלכליים או על רקע מצבה של הכלכלה העולמית שרבים מהדמויות הדומיננטיות בה הם יהודים, בתעשייה, בפיננסים ובמערכות הניהול. מה עם מיליוני היהודים האחרים בעולם, העמך? האנטישמים טוענים שכל העם היהודי אשם, מפני שאנו בעלי השיטה, ואנו לא מממשים את הייעוד שלנו להיות אור לגויים, להביא להם את השיטה הזו. לכן אנו חייבים לבנות כאן בישראל, דווקא בגלל זה, כלכלה לדוגמה. בניגוד לתפיסה הרווחת, אנו לא תלויים בכולם, אלא להיפך. כפי שהאנטישמים אומרים שהם תלויים בנו, שאנו גורמים להם את כל הרע, כך נראה שאנו יכולים לגרום להם כל טוב, ושבאמת הם תלויים בנו ולא אנו בהם.

נכון שכרגע מחצית מהתוצר הישראלי של מוצרים ושירותים מיוצא לשווקי חוץ לארץ, אבל בקרוב לא יהיה לנו למי למכור. או שזה יבוא בצורה אנטישמית של חרם כלכלי, שלא ירצו לקנות מאתנו, ואנו כבר רואים את זה מתחיל לקרות, או שפשוט בגלל שהעולם נכנס למשבר, שווקי חוץ לארץ יתכווצו בצורה משמעותית, והפגיעה ביצוא הישראלי תהיה קשה. מה יהיה גורלו של היצוא שלנו, מה יקרה עם היבוא, מי יקנה, מי צריך את כל המוצרים והמותגים שאנו מייבאים מחוץ לארץ? החשש איך נסתדר בלי סחר בינלאומי בהיקף הנוכחי, וגם בלי ייבוא של מוצרים חיוניים, מובן, אבל זו טעות לחשוב שנוכל להמשיך לחיות באותה השיטה ובאותה רמת החיים. האדם יכול לשאול את עצמו איך הוא יסתדר עם הרכב שלו, אם ייבוא הנפט לישראל ייפגע, אבל הוא לא מבין מה עומד לפניו. בעצם, הוא צריך לשאול את עצמו האם רכב צמוד זה מוצר בסיסי עבורו? אנחנו לא מבינים בפני מה אנו עומדים. הכלכלנים, אמורים להבין שאם יש משבר, הוא לא מסתכם בכך שהבורסות נופלות בכמה אחוזים. אם היבוא והיצוא נעצרים לחלוטין, מה קורה במדינה? במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. אנו מתקשים להבין שבנסיבות כאלה המדינה עלולה להתפרק ושכולנו נצטרך להיפרד מרמת החיים אליה התרגלנו, מהמותרות, מהבית, מהמכונית, מהכול. תסריט האימים הזה איננו התסריט הרצוי עבור ישראל, אבל אם לא יחול אצלנו שינוי, המשבר הזה יגיע אלינו, בעל כורחנו. הוא לא רחוק מאיתנו בכלל, התהליך הזה מתקדם אלינו. לא ברור מה יעשו הכלכלנים וראשי המשק בתגובה. אולי זה יחייב אותם לחשוב על כלכלה אחרת.

השאלה היא האם שיטתו של בעל הסולם מחייבת שנגיע למשבר כזה, כדי שנוכל לצאת ממנו למצב החדש? לדוגמה, אם אדם בא לרופא, ועובר צילום רנטגן שהתגלה בו ממצא המחייב אותו לעבור בדחיפות ניתוח או טיפול, אז ברור שכך הוא יעשה, כדי לרפא את עצמו. הוא לא היה מודע למחלה הזו, רק המומחה ידע לזהות אותה. אם החולה יעשה מה שהוא המליץ, אז הוא יבריא. הכול תלוי באיזה שלב אנו מאבחנים את המחלה. אנו לא רוצים לאבחן את המחלה כשהיא כבר גלויה לעין, כי אז הנזקים ממנה וגם מהטיפול ההכרחי בה עלולים להיות גדולים משמעותית. האנלוגיה למצב הכלכלי ברורה, אבל יש עדיין מומחים, דווקא בתחום הכלכלי, בישראל ובעולם, שטוענים שאין מחלה. בשנים האחרונות לא רואים ולא שומעים מהכלכלנים הבכירים עצות מהותיות כלשהן, מה הם כמומחים ממליצים בתגובה לכל מה שקורה בכלכלה העולמית? בינתיים ההצעות שלהם, לרבות הפחתות הריבית והדפסת כסף, הם לא יותר ממתן זריקה לרגל מעץ.

אבל אין להם ברירה. כל מה שהכלכלנים עושים בתגובה למשבר זה רק בשביל הפרסום, אבל בעצם זה כלום. כשמדפיסים כסף ומורידים ריבית, זה עוזר לעת עתה, למרות שברור לנו איזה בעיות אדירות צעד כזה מביא איתו. מספיק לראות את הבועות החדשות שמתנפחות בפיננסים ובנדל"ן, בגלל היצע אדיר של כסף זול ואת העלייה בחוב הריבוני של מדינות, בגלל הצורך שלהן להזרים משאבים רבים כדי לנסות ולתמוך בפעילות הכלכלית, שההתאוששות שלה מאז משבר 2008 מינורית ושברירית מאוד. בסופו של דבר אין לכלכלנים שיטות להתמודד עם המצב. הם עסוקים בחילוץ המדינות מהמשבר, במטרה לשמר את השיטה הכלכלית הקיימת, אותה שיטה שגרמה למשבר, ושעדיין ממשיכה לייצר בועות חדשות, מגדילה את אי השוויון בעולם ומקשה מאוד על חייהם של 99% מאוכלוסיית העולם.

 

מי אמור להרוויח מהשיטה הכלכלית החדשה?

הכלכלנים ומקבלי ההחלטות לא מקבלים את הפתרון שבעל הסולם מציע לאנושות משמעותו פרדיגמה כלכלית חדשה לחלוטין. אומנם נצטרך להמשיך להשתמש בכסף, לפחות זמנית, ולהמשיך לקיים את התעשייה, המסחר, ואת כל המרכיבים הקיימים העיקריים הנחוצים במערכת הכלכלית, אבל יהיה שינוי משמעותי אחד. אנו משנים רק את הנתון העיקרי, את המטרה, את הכוונה. כלומר, כל פעולה ופעולה מצדנו צריכה להביא לנו תועלת חברתית, תועלת כללית ולא תועלת פרטית. בזה אנו משנים את המגמה כולה, הן הכללית והן הפרטית. כל החשבונות שאנו עושים כיום ישתנו בהתאם לאותו כלל, אבל החשבונות עצמם נשארים. לא יכול להיות אחרת. לדוגמה, האם מפעל גדול, למשל תחנת כוח, יכול לעבוד ללא מחלקת חשבונאות, ללא העברת סחורות וחומרי גלם? העולם לא נעצר, הוא רק נפרד מענפי תעשייה מיותרים. הבלון הזה שבנינו וטיפחנו עשרות שנים יתכווץ למידה רציונלית, אבל כל מה שקיים, כל המרכיבים בשרשרת הייצור הכלכלית ייקבעו כדי לספק את הצרכים הנורמליים של האוכלוסייה, לא פחות מהם, אבל גם לא יותר. שיקולי הרווח וההפסד ישתנו בצורה מהותית. במקום לשאוף לרווח כספי מקסימלי, הרי כסף זה מה שמנהל אותנו כיום, הרווח יימדד לפי הרציונליות של המערכת הכלכלית והמידה בה היא משרתת את האנושות כולה ולא להיפך. כלומר, ככל שהאדם מבזבז פחות, ככל שהוא גורם פחות נזק לאקולוגיה, כך הוא תורם ומועיל יותר לחברה. חייבת להיות נוסחה פרטית וכללית, שתביא למקסימום את התועלת לחברה, במינימום השקעה.

האם זו אינה נוסחה אגואיסטית? ודאי שכן, אנו אגואיסטים ורוצים להרוויח כמה שיותר, ולהשקיע כמה שפחות. ההבדל המהותי מתבטא בשאלה מי מרוויח. בכלכלה החדשה, מי שירוויח זה כולנו, כמשפחה אחת. בנוסף, עלינו לקחת בחשבון שגם הטבע הוא שלנו, אנו חיים בו, כדור הארץ והאטמוספרה, הכול שלנו. איך אנו שומרים על הכול, ובמקביל חיים בצורה הטובה ביותר, איך אנו גורמים מינימום נזק ומקסימום תועלת? הדברים מאוד ברורים. מה הבעיה, הרי פתרנו נוסחאות מתמטיות כאלה כבר בשנה השנייה והשלישית באוניברסיטה. אם המרחק מתחנה A לתחנה B הוא 100 קילומטר, השאלה באיזו מהירות מקסימלית צריכה הרכבת לנסוע ולשרוף כמה שפחות דלק תוך כדי נסיעה בטוחה וטובה בין התחנות? צריך לקחת בחשבון את הבלאי של הרכבת, את שירותי הביטחון בדרכים, את הכול. עלינו להתחשב בנתונים רבים מאוד, לרבות צריכת הדלק, כמה דלק נשרף בתאוצה ובעצירה, כמה זה מועיל לחיסכון במערכות למיניהן, בבלמים, בדלק, בזמן, וכולי. הכלכלן לוקח את כל הנתונים האלה ומסדר אותם, באמצעות מקדם מיוחד ביניהם ואז מגיע לנוסחה ששווה למקסימום. זו נוסחה פשוטה, דיפרנציאלית.

אתגר דומה ניצב בפנינו כיום, כשמתכננים את השיטה הכלכלית החדשה, שיעדיה ופונקציית המטרה שלה ברורים לנו. יש לנו בסיס מתמטי לעבודה עם מערכות כאלה בכלכלה. בשיטה הכלכלית החדשה, אנו לא עולים לפתע לשמים ומתנתקים, זו שיטה ריאלית, מה שהשתנה זה רק חישובי התועלת, מי הוא המרוויח? המטרה היא להנהיג שיטה שתייצר תועלת מקסימלית עבור החברה האנושית כולה, או הטבע, כי מעתה ואילך אנו לוקחים את הכול בחשבון. חלפה התקופה בה יכולנו שלא לקחת בחשבון את האקולוגיה, כי בעל הבית הוא הטבע, ואנו חלק ממנו. זו גישה מאוד רציונלית, היא גם הכרחית, בגלל מה שאנו מגלים עכשיו בעולם, כי הכלכלנים ומדע הכלכלה ניצבים בפני שוקת שבורה, ואין להם פתרונות לבעיות המעיקות על כלכלת העולם.

אולי הנוסחה החדשה הזו נראית לנו מסובכת, כי היא מתחשבת בגורמים שחלה לגביהם אי וודאות גבוהה, כמו למשל אקלים ומשתנים אקולוגיים נוספים. אבל לא משנה בכמה נתונים יהיה עלינו להתחשב, צריך להשתדל לקחת אותם בחשבון, עד כמה שאנחנו מסוגלים. כשנתחיל לקחת בחשבון את הטבע, נראה לפתע שאנו כן מסוגלים לקחת אותו בחשבון. הוא לא יהרוס לנו דבר, כי ניקח אותו בחשבון.

לכן, השיטה הכלכלית הנכונה יכולה להרגיע את העולם ולמנוע מאיתנו התפתחות בדרך הייסורים. כי אנו נמצאים בעולם עגול. אם האדם משתדל להיות באיזון עם כל המערכות, אז הוא לא מזמין מהן תגובות לא רצויות.

כשבעל הסולם כותב על כלכלה שיתופית, המבוססת על שוויון וחלוקה צודקת, נשאלת מיד השאלה, מה יניע את האדם ואת המערכת הכלכלית? מה יהיה חומר הדלק שלו, במקום חומר הדלק האגואיסטי שמניע אותו כיום ושמאפשר את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית הנוכחית? כמו הרכבת, גם האדם והמערכת הכלכלית צריכים חומר דלק, מוטיבציה כדי לעבוד. השוויון שבעל הסולם מתכוון אליו, הוא בעצם רק אמצעי, לא מטרה. שוויון הוא אחד מהתנאים שאליהם אנו צריכים להגיע כדי להיות באיזון עם הטבע. זה מה שנדרש עכשיו מאיתנו, כתוצאה מהמחקר שאנו עושים על מערכת הטבע. זו מערכת עגולה, שבה כולם תלויים זה בזה, לכן אנו חייבים להיות בשוויון יחסי והמערכת הכלכלית כולה צריכה להתבסס על העיקרון היסודי הזה. מהו קיום בשוויון יחסי בינינו? כמו שעל האדם לדאוג ללב שלו יותר מאשר לרגל, כי עם רגל חולה הוא יכול לחיות, אבל עם לב חולה זו כבר בעיה גדולה יותר, כך צריך להתבטא עיקרון היחסיות בשוויון במערכת הכלכלית החדשה. כלומר, לא כל המערכות שוות, אבל כולן עובדות למען המערכת הכללית, כל אחת לפי החשיבות, לפי דרכה וכולי. שוויון זה כאשר יש דאגה יחסית, דאגה פרופורציונלית לכל דבר ודבר, בהתאם לכמה שכל מערכת בחברה חשובה יותר או פחות לחברה הכללית.

בצורה כזו הדינמיקה שלנו משתנה לדינמיקה חברתית. המערכות האקולוגיות חשובות לנו עכשיו, כי הרסנו את כדור הארץ וכעת צריכים להשקיע את כל הכוחות שלנו בשיקומו. מיליארדי האנשים שצפויים להיות מפוטרים בקרוב מעבודתם, כל העוצמה שעל ידה הרסנו את האקולוגיה כדי לייצר כל מיני סמרטוטים או מכוניות, וכל מיני שטויות שבאמצעותם הרסנו את כדור הארץ, את כל המשאבים העצומים האלה אנו צריכים להשקיע עכשיו, בכסף ובכוח אדם, בניקוי כדור הארץ. במקביל, כאמור, אנו צריכים להשקיע בחינוך, לפתח את מערכת החינוך ומערכות תומכות נוספות. יש הרבה מה לעשות, אבל התנאי הבסיסי לעשייה כלכלית חדשה הוא שעלינו תמיד לקחת בחשבון את התועלת הכללית.

 

ללמוד מהכישלון הסוציאליסטי

 

"ואין להשוות מצב החורבן שלנו עם חורבן התנועה שבעמי העולם, כי אילו רק לעבדים ולשפחות נמכרנו - החרשנו גם אנו כמוהם. אבל הביטחון של חיי עבדים ושפחות נקפח ממנו. לכן אסור לנו להחמיץ את השעה. יש לנו לשבת מחדש על ספסל הלימודים, לחקור מחדש את הרעיון הסוציאליסטי לאור העובדות והסתירות שהופיעו בימינו. ובלי לחוש כלל לפריצת גדר רעיונית, כי אין לך דבר, שעומד בפני פיקוח נפש".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 495)

 

אין לנו ברירה, לא סתם בעל הסולם כותב שהגענו למצב של פיקוח נפש. אנו חייבים להתקדם לכיוון הזה, לקראת סוציאליזם ושוויון, במשמעות שבעל הסולם מתכוון אליהם, ולא כפי שהם נתפסים כיום בעיני הציבור והכלכלנים. אנו צריכים גם ללמוד מהתחום הטכני, מהי מערכת מקושרת הדדית שכל חלקיה מחוברים עבור מטרה אחת ומה המשמעויות של חיים במסגרת חברה כזו, הן ברמת הפרט והן ברמת השיטה החברתית והכלכלית. אני למדתי על המערכות האלה במסגרת לימודי הקיברנטיקה באוניברסיטה. יש לנו גם בסיס במתמטיקה, אנו שולטים במערכות האלה ומבינים מה צריך להיות. האתגר הוא רק איך לממש את הדברים. לצורך זה מגיעה שיטת החינוך על פי חכמת החיבור. צריך לשבת על ספסל הלימודים. מי יְלַמד? רק המקובלים, כי הם היחידים הרואים את הדברים האלה מראש.

כשבעל הסולם כותב שעלינו לחקור מחדש את הרעיון הסוציאליסטי, כוונתו שעלינו לחקור את מה שיש בו נכון להיום, כדי שלא נגיע למצב של סכנה מוחשית. יש להוציא ממנו את כל הדברים הנכונים לימינו, שמתגלה בהם חיסרון, ולממש אותם. אבל שיטתו של בעל הסולם איננה סוציאליזם כפי שאנו מכירים ממקורות שונים. יש בה כמה נקודות נכונות לזמננו. הבעיה היא לא בסוציאליזם עצמו, אלא איך באמצעות שיטת החינוך אנו יכולים להביא לאנשים את הידיעה, את ההבנה, את הרצון, את ראיית העתיד הטוב. אם אנו מתקדמים על ידי הטבע, אז אנו מתקדמים על ידי מכות וחורבנות. אבל אם אנו רוצים להתקדם בעצמנו, אז זה רק באמצעות חינוך הדרגתי שאותו אנו צריכים להביא, לכל אדם ואדם בצורה רכה.

אי אפשר לקחת משהו מהסוציאליזם שהיה, מהניסיון הקומוניסטי במזרח אירופה. כלום. למה? כי הוא לא היה מושתת על חינוך, על שינוי האדם, אלא על דיכוי של כולם. תחת סיסמאות של שוויון מיידי בין כולנו, נוהלו דברים בכפייה, תוך עיוות של האידיאה הסוציאליסטית עצמה. במה שווים? בכך שניפטר מהרכוש, ננקה את כולם מכל מה שיש להם? נהיה כולנו רעבים? זה מה שהם עשו. הרצון להראות שביכולתו של המשטר ליצור שוויון מידי בין כולם, היה כיסוי לטרור כלפי האוכלוסייה, הביאו את כולם למצב בו הם רעבים, ממש על סף מוות מרעב, ואז נתנו לכל אחד ואחד 100 גרם לחם, ואחר כך 200 גרם לחם.

זה שוויון בין כולם? זו אכזריות, השינוי שהונהג לא בא מתוך הרגשת קשר, מתוך אהבה וחיבור, אלא מתוך דיכוי. האם בצורה כזו אפשר לטפל באגו של האדם? האם כך ניתן להעלות את האדם לרמה אחרת, כדי שירגיש את כל העולם מחובר אליו, ממש כמו בחבל הטבור? ודאי שלא. אין מצב כזה. באמצעות דיכוי וכפייה אנו גורמים לאדם להיות גרוע יותר, אגואיסט יותר. הוא מתחיל לחשוב איך הוא מציל לפחות את עצמו, מה אכפת לו מהעולם?

לכן הפתרון של בעל הסולם, השיטה הכלכלית החדשה, שעל האנושות להגיע אליה, היא הפוכה לחלוטין מהניסיון הקומוניסטי ההיסטורי. עלינו לספק לכולם לפחות רמה הכרחית של קיום, ולא שחצי עולם יגווע מרעב. עלינו להביא לעולם גם את שיטת התיקון, להעלות אותם, לחנך אותם, לרגש אותם כל פעם, למלא אותם כל פעם בשמחה ובתקווה. מלבד המזון ההכרחי, צריך להביא להם גם מזון רוחני פנימי.

זאת צורה שונה לגמרי מהסוציאליזם שהיה, היא שונה גם מהמודל הכלכלי הסקנדינבי ומקומות נוספים. זה לא סוציאליזם ואין לנו ממי ללמוד, רק מהמקובלים.