רקע - עיקרון היד הנעלמה

הכלכלה הקלאסית מרבה לעסוק בשאלה מהו שיווי משקל כלכלי, מהן דרגות החופש הרצויות של השווקים וכיצד לאזן בין כוחות השוק, כך שהתוצאה המצרפית תהיה אופטימלית. אם נשווה את הגישה הקפיטליסטית הקלאסית, לתשובות של חכמת הקבלה ושל חכמת החיבור המבוססת עליה, נוכל לברר מהן נקודות הדמיון והשוני ביניהן ומהי כלכלה חופשית ואדם חופשי, מנקודת המבט של הכלכלה החברתית.

הגישה הכלכלית הקלאסית מתייחסת אל האדם הכלכלי, כפועל במטרה למקסם את רווחיו שלו ומניחה שאם מספר גדול מספיק של אנשים, יפעלו במסגרת כלכלית חופשית, שבה יש קונים ומוכרים מרצון, מידע מושלם וחופשי ותחרות משוכללת, תיווצר כלכלה חופשית ומאוזנת, כאילו הייתה מנוהלת באמצעות "יד נעלמה" ומכוונת. הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית טען שפעולתם האנוכית של כל אחד מהשחקנים תקדם את טובת הקהילה כולה כך שאזרחי המדינה כולה יגיעו למצב בו מימדי העוני מינימליים, בעוד מעגל העושר והרווחה שואף למקסימום. כלומר, שהתוצאה הכלכלית והחברתית של אוסף של שחקנים אינדיבידואליסטים, הפועלים כל אחד במטרה למקסם את טובתו שלו בשוק החופשי, תהיה טובה עבור המשק כולו.

גם חכמת הקבלה מציגה מרשם משלה לכלכלה חופשית, מאוזנת ויציבה, התורמת לרווחת הכלל והאינדיבידואלים כאחד. אולם למרות הדמיון במילים, ברור שכמעט אין בין שתי הגישות האלה ולו דבר אחד משותף.

מתוך ספרו של אדם סמית, "עושר העמים":

"כל פרט עמל כדי להגדיל את רווחיה של החברה ככל יכולתו. הוא אינו מתכוון לקדם את עניין הציבור, ואף אינו יודע באיזו מידה הוא מקדם אותו. הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נעלמה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת ענייניו שלו, הוא לעיתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביתר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה. מעולם לא חזיתי בטובה גדולה שיצאה מאלו שניסו להשפיע על הסחר לטובת הציבור".

 

השוק חופשי, האדם אגואיסטי

לכאורה, הגישה הכלכלית הקלאסית והוגיה צודקים, כי הם מתבססים על האגו של האדם, על האגו הפרטי, שאנו מכוּונים על ידו בכל רגע נתון, ופונים לכל מקום בו אפשר להשיג רווח גדול במינימום השקעה. כך אנו בנויים, כל הגוף שלנו, המוח והרגש, כך מכַוונים אותנו. לכן, הגישה הזו היא גישה בריאה, טבעית. בעצם, אם היינו מתקיימים כך, כנראה שהיינו מגיעים לחיים אחרים לחלוטין ממה שהם כיום. אבל לצערנו לא זה מה שקרה. לא הגענו, באמצעות אותה כלכלה, המכונה כלכלת השוק, לכלכלה חופשית באמת, לכלכלה שבה האדם רוצה להיטיב לעצמו, ולכן הוא מיטיב לכלל כולו. להיפך, בפועל, ניכר שיש בקרבנו אנשים רבים שאוגרים את כוח הכסף בידם, ומתחילים לשבור את השוק החופשי כביכול, שהופך לשוק שאינו חופשי, אלא הופך להיות מוגבל ומעוות. הם לא נותנים לטכנולוגיות חדשות להתפתח, כי זה לא כדאי להם מבחינה כלכלית. הם מתחילים לנצל את החירויות שהחברה מאמינה בהן לטובתם עצמם, על חשבון האינטרס הציבורי וטובתו של האדם.

 

פשיטת הרגל של מודל היד הנעלמה

התיאור של אדם סמית, אודות האגו האנושי לוקה בחסר, ואולי אפילו בתמימות. האגו לאו דווקא עובד בצורה כזו ישרה, וגם אם היו זמנים שכן, זה היה לפני כמאתיים שנה, היום המצב שונה לחלוטין. האגו שלנו מביא אותנו לעיוות חברתי, כלכלי ומסחרי. הוא עבר מוטציה גרועה מאוד, ואנו לא מרגישים שאנחנו מצליחים להגיע לחיים טובים עבור כולם, בניגוד לתחזית של אדם סמית. מי שכן מצליח בזה הוא העשירון העליון, והיום גם הוא כבר לא עשירון, אלא מצטמק יותר ויותר והפערים בתוך העשירון העליון הולכים וגדלים, לטובת המאיון העליון. כל היתר, מצויים בתהליך של התדרדרות כלכלית וחברתית ובעצם הופכים לעבדים. עבורם, אין שוק חופשי, זו לא יותר מאשליה, סיסמה שמטרתה להנציח את העיוותים והפערים שנוצרו, בשירותם של בעלי האינטרסים, שמשקיעים משאבים רבים, לרבות טכנולוגיות מיוחדות, בשיתוף פסיכולוגים וסוציולוגים המשרתים את העשירון העליון ובמיוחד את המאיון העליון שבתוכו, כדי להנציח ולהגדיל את הפערים ואי השוויון. ההתפתחויות האלה אינן לטובת הציבור, כלל וכלל. לכן, מה שאדם סמית כתב היה נכון, אבל התאים לתחילתה של הכלכלה האגואיסטית, הטבעית.

אשר לטענה של אדם סמית, לפיה ההתנהגות הכלכלית האגואיסטית של מספר גדול של שחקנים חופשיים, תורמת לרווחת הכלל ותייצר שיווי משקל כלכלי, המציאות מעידה שזהו לא המצב. האליטות, שברשותן למעלה מ-90% מההון של החברה כולה, מתחילות להשפיע בהתאם לאינטרסים שלהן, על הפוליטיקה, על הכלכלה העולמית ועל שאר תחומי החיים. כך הפך העולם כולו להיות בידיים של עשרות משפחות בודדות, בעוד שכל השאר נותרו מאחור. המצב הזה לא משרת את טובת הציבור ולא את טובת האזרח. אי השוויון הפך לתופעה רחבה, גלובלית והעוצמה הכלכלית והפוליטית מרוכזת בידי האלפיון העליון וכל המנגנונים למיניהם שמשרתים את האינטרסים שלו, עד כדי כך שחלק גדול מהמשטרים הדמוקרטיים לכאורה בעולם, קרוב יותר לפלוטוקרטיה, כלומר לשלטון של בעלי ההון, מאשר לדמוקרטיה.

אדם סמית לא חזה את ההתפתחות השלילית הזו, כי ההסתכלות שלו על האגו שלנו, שדוחף אותנו כל פעם לכיוונים הטובים עבורנו, להיכן שאפשר להרוויח יותר ובמינימום השקעה, הייתה פרימיטיבית, צרה וקצרת טווח. מה שקרה מאז זה שהתחילו להצטבר יחד אנשים, שאוגרים את כוח הכסף ואת כוח השליטה, התחברו עם פוליטיקאים, ובאמצעות ניצול מניפולטיבי ואגואיסטי של קשרי הון שלטון, התחילו לשחק בכוח הכסף, להשתמש בו לטובתם, וכך בכל פינה בכלכלה העולמית והמקומית. הם הפכו לכוח הדומיננטי גם באמצעות קניית איגודים מקצועיים וועדי עובדים גדולים ופוליטיקאים, הכול נמצא בידיים שלהם. כך הם הופכים לכוח שלילי שהשפעתו מורגשת היטב בכלכלה ובחברה. הכול התחיל מהתפתחותו של האגו הפשוט, הבסיסי שעליו כתב אדם סמית, אך הוא לא חזה שהאגו שלנו גדל ושהתוצאות תהיינה הרסניות, כי האגו החל לשרת את עצמו, מקדם השינוי שלו הפך לשלילי, ככל שמדובר בהתפתחות החברה האנושית והכלכלה, למעט אותו מיעוט מיוחד ומועדף, שהשכיל לרתום את המגמה הזו לטובתו.

מערכות רבות שהקמנו, פועלות היום לרעת האדם. אפילו ברפואה, זה ברור. האינטרס הכלכלי הצר השתלט על כל שאר השיקולים ואנו מייצרים מוצרים רבים, עם תכנון קפדני ומראש של ההתיישנות המתוכננת שלהם, רק כדי שנשתמש, נזרוק, ומיד נקנה חדשים במקומם. החברה הצרכנית לא אמורה להיות כזו, אלא חברה שמרוצה מהחיים ומהתפקוד של כל המערכות שלה, שמשרתות את האדם ולא להיפך. לא יכול להיות שמטרת הקיום שלנו תהיה לקנות, ולזרוק, לקנות ולזרוק. תרבות הצריכה היא התוצאה הבלתי רצויה של הכלכלה המודרנית, ולא במקרה.

כשהכלכלנים מתייחסים אל מנגנון ה"יד הנעלמה" הם מתכוונים למנגנון שאינו ברור לחלוטין, המביא לאיזון בין שחקנים אגואיסטים רבים, למרות שכל אחד חושב על טובת עצמו בלבד. איכשהו נוצר ביניהם איזון, המשרת גם את האינטרס הכללי המשותף. בעצם, זוהי רשת הקשר בינינו, כיוון שכולנו קשורים יחד, והקשר הזה, אם הוא מתגלה בינינו ברמה הפשוטה שלו, כמו בחברה מאוד לא מפותחת ופשוטה, אז כל אחד עוסק בשלו, בדיוק כפי שאדם סמית תאר. אחד רואה שכדאי לו להיות נפח, השני סנדלר, השלישי חייט. באופן טבעי מתקבלות החלטות היכן לייצר מכוניות, היכן לייצר בגדים, איפה לייצר אנרגיה וכולי. כך כל אחד מחפש ומוצא את עצמו, וכולנו מסתדרים, בגלל שאנו תלויים זה בזה, וכלולים במערכת אחת. אבל שיווי המשקל הזה בינינו, מסתדר רק בתנאי שאנו פועלים ברמה הראשונה והפשוטה בלבד בהתקשרות בינינו. אולם כשאנו מתחילים להתחבר ולצבור כוחות בגופים גדולים, ברצונות גדולים שלנו שהטבע מפתח בנו כל הזמן, אז אנו כבר לא מעוניינים לתת יד חופשית לאחרים, אלא להתחיל לדכא אותם. אנו מתחילים לסדר את החברה בצורה כזו, שדרך פוליטיקה, קשרי הון שלטון ושליטה על משאבים רבים, כבר אין שוק חופשי עבור כולם ואנו מאבדים את הסדר הכלכלי והחברתי שאדם סמית חזה שישרור בינינו, לפי החוק הפשוט.

אסור לשכוח שהתנאים שתיאר אדם סמית לקיומו של שיווי משקל כלכלי שמשרת את טובת הכלל, כבר אינם קיימים. ההתרחקות שלנו מעיקרון היד הנעלמה החלה במחצית השנייה של המאה העשרים והיא הפכה את כל התהליך הזה ללא רלוונטי. לא רק בגלל ההתפתחות הכמותית ובמיוחד האיכותית של האגו שלנו, לא רק בגלל המגבלות של כדור הארץ והמחיר שאנו משלמים על הפגיעה בו, אלא גם בגלל הניתוק של המטבעות ושל שיטת הכסף שלנו משווי הזהב העומד מאחוריהן (Gold standard). הניתוק הזה הפך את הכסף שלנו לוירטואלי, דיגיטלי ומלאכותי. הוא מייצג בועת אשראי אדירה שמממנת את תרבות הצריכה, ומשעבדת את הדורות הבאים שלנו, שיצטרכו לשאת ולהחזיר את החובות שאנו צוברים כעת. בנוסף, איך אפשר להמשיך ולטעון שעיקרון היד הנעלמה עודו רלוונטי, אם אחרי המצג של התחרות החופשית, עומדות קבוצות אינטרס חזקות ומערכות שפוסלות לחלוטין את התחרות החופשית מלכתחילה, ושקובעות מראש את כל ההתפתחויות בכלכלה ובחברה. עיקרון היד הנעלמה הפך למצג שווא, אשליה, אידיאל, שבעלי האינטרסים מטפחים במכוון, כדי להנציח את היתרון המוחלט שהוא מקנה להם ולתת תקווה לכל השאר, תקווה שניתן להגשים את החלום האמריקאי, למרות שהוא כבר מזמן אינו נחלת הכלל. אבל התקווה הזו היא שמאפשרת לסדר הכלכלי המעוות הנוכחי לשרוד ולהתקיים, בלי שההמונים יצאו לרחובות. מכל הסיבות האלה ומסיבות רבות נוספות ניתן לקבוע שהתנאים שאדם סמית כתב עליהם, כבר אינם קיימים.

 

האגו המתפתח מעוות את היד הנעלמה

אדם סמית לא הציע מודל חדש, אלא אם כן אנו רוצים לבסס את הכלכלה שלנו על בסיס ההתפתחות של האגו שלנו, לפי הטבע האגואיסטי שלנו. הוא לא יצר מודל וטען שאנו מתפתחים לפיו, כי מלכתחילה זהו המודל הטבעי שלנו. כשאנו מתחילים להתפתח, אנו מגיעים בשלבי ההתפתחות המאוחרים שלנו, כמו אלו שאנו נמצאים בהם כיום, למוטציות, והחברה הופכת להיות מעוותת. מתפתחים כוחות שעוצרים את ההתפתחות הרגילה, ואין כבר שוק חופשי. נוצרים תנאים וסייגים לשוק החופשי, ביניהם בנקים, חברות השקעה, חברות רב לאומיות והאליטות. כל הפרמטרים האלה נכנסים למשחק, שאמור היה להיות פשוט בהרבה, ולפיכך נשללת מכל אחד היכולת והזכות להשתתף במערכת הכלכלית בצורה חופשית. הכול נקבע ומתבצע דרך ממשלות, דרך מקבלי החלטות, ואנו מגיעים למצב מורכב, בו לאו דווקא כוח הכסף, כוח האגו הפשוט, הוא שמנהל את כל המשחק. הגענו לדרגת התפתחות כזו בה אנו מתעלים מעל הרשת הרגילה הזו, מעל אותה יד נעלמה. חדלנו להשתתף בצורה כזו, למרות שכך צריך להיות בטבע.

בהקשר הזה יש להזכיר לפחות שני גורמים בהתפתחות שלנו. הגורם הראשון, הוא האגו שלנו שמתפתח בצורה מהירה ומביא אותנו לפתע לקפיצה גדולה מאוד בהתפתחות הטכנולוגית, במסחר הבינלאומי ובקשרים נוספים בינינו. כך האגו מגביר את הקשר בינינו, את ההשתתפות ואת התלות ההדדית בין כולנו. בתהליכים האלה מעוניינים להשתלב מדינות, חברות וגופים גדולים נוספים. אלא שאנו רואים, שבאיזשהו שלב, ההתפתחות הטכנולוגית והכלכלית יחד, הופכות להיות לגורמים שלא רק גורמים לעיוות של הכלכלה והחברה האנושית, אלא מתחילים לעצור אותם. כמו מעצורים של רכב, המאטים את כל המכונה הזו. מדוע? כיוון שזה לא כדאי עבור אלו המחזיקים במושכות ההתפתחות. כדאי להם להישאר במצב הנוכחי ולהשאיר את האנשים בצורת הקיום הנוכחית שלהם, כלומר שהם יהיו צרכנים בלבד. לכן גורמים בקצה העליון של פירמידת ההון-שלטון מתחילים לשחק משחק הפוך לאותו שיווי משקל שחזה אדם סמית.

הגורם השני, בתהליך ההתפתחות שלנו, הוא שהאגו שלנו, שבזמן האחרון התפתח בצורה מאוד מהירה, מתחיל להתעגל. אנו מתחילים ללמוד זה מזה מסביב כל העולם, התלות בין כולם מתחילה להיות הדדית, העולם כולו הפך למערכת אחת, בה כולנו קשורים ותלויים זה בזה. במציאות עגולה כזו, מתחילים משחקי כוחות ואינטרסים בין המדינות, למשל באמצעות מיסים, מכסות ומגבלות על תנועות הון ומסחר בינלאומי חופשי, שכתוצאה מהם, במקום שכולם ירוויחו, הגענו למצב בו אנו מפסידים מרמת הקשרים המפותחת בין המדינות. מצד שני כל מדינה מעוניינת להגן על הכלכלה שלה ומעמידה מחסומים למסחר החופשי. התוצאה היא שלמרות שהעולם הופך להיות קשור ועגול, אנו כביכול חותכים את הקשרים הטבעיים האלה בינינו, שצריכים להתפתח. כך אנו חותכים את ה"יד הנעלמה" כביכול, ולא רוצים להתפתח ולנהוג לפיה. בעצם, ההתנהגות הזו שלנו משקפת הליכה נגד הטבע האגואיסטי שלנו, היא הפוכה ממנו. באופן פרדוכסלי, איננו רוצים לתת לטבע הפשוט לשחק את התפקיד של המנהל ושל היד הנעלמה שמסדרת את הכול. התרחקנו מאוד מגישתו של אדם סמית.

במקביל, משהו אחר קורה עם האגו שלנו בהתפתחותו. אחרי כל השיאים אליהם הגענו, מבחינת הצריכה וההתפתחות הטכנולוגית והאנושית במגוון התחומים, האגו שלנו נכנס לפתע לצניחה, חריקת בלמים, ולא רוצה לעבוד, להרוויח ולהצליח יותר מדי. האדם מתחיל לקבל ולפתח אגו מסוג חדש, כי הוא רואה שאורח החיים הנוכחי שלו לא מביא לו שמחה ואושר. כאן אנו צריכים להבין שהרגשת האושר ושמחת החיים אינם נמדדים בדיוק לפי כמות הכסף והעושר, אלא עד כמה באמצעות הכסף האדם יכול להרגיש מאושר. במקרים רבים ניכר שדווקא האנשים היותר מאושרים, חיים באפריקה, למרות שמבחינה כלכלית הם נמצאים בתחתית הסולם של ההצלחה הכלכלית. ולהיפך, אנשים שיש שלהם כל טוב מבחינה כלכלית, באיכות סביבתית, חברתית ותרבותית, דווקא בקרבם ניתן לאתר שיעורי דיכאון והתאבדויות גבוהים יותר והם גם נוטים יותר לצרוך תרופות נוגדות דיכאון. אנו עדים להסתבכות בחייו של האדם, כי האגו שלנו גדל לא רק בצורה כמותית, אלא הוא משתנה גם בצורה איכותית, ושני הצירים האלו בהתפתחות האגו שלנו גורמים לנו להתחיל ולעשות חשבון לפי ערכים חדשים, שהקו המוביל אותם הוא הרצון של האדם להיות מאושר. האושר שהאדם מתחיל לחפש, אינו מבוסס בהכרח על סכומי הכסף שצבר או איבד, ולא על מידת ההצלחה שלו בעבודה, בחברה וכולי. אנו חווים את המשבר במשפחה, בחינוך, בגידול הילדים, ביחס האדם לסביבה, ומרגישים שאנו בעיצומו של שינוי שבא מתוך האדם, הרצון שלו משתנה. האדם נעשה איכותי יותר ודורש דברים שאי אפשר לקנות בכסף, כמו שינוי חברתי, משפחתי וקהילתי, בתקווה שבאמצעותם יוכל להגיע להרגשה של שמחה ואושר.

 

החירות להזיק לעצמנו

בנוסף, אנו רואים שכדור הארץ שלנו מוגבל באוצרות הטבע ובמשאבים שלו ויש נזקים גדולים מכל ההתפתחות האנושית. האמת היא שאנו לא רואים מכך תועלת, חוץ מאותם אנשים המרכזים בידיהם 90% מההון העולמי, והמגמה היא שהם ימשיכו לצבור יותר ויותר ממנו. בסך הכול לאדם, לאזרח העתיד, אנו לא משאירים כלום, חוץ מהרבה זבל ופלסטיק שמכסים את כל כדור הארץ. כדור הארץ מוגבל ואנו מתחילים לקבל תגובה מהטבע על ההתנהגות שלנו. מבחינה אקלימית, אנו עדים למכות אקלים, וגם מבחינת איכות החיים, איכות המים זיהום האוויר וכולי. אמנם יש ברשותנו את כל הטכנולוגיות שבאמצעותן אנו יכולים להאכיל את כל אוכלוסיית כדור הארץ, אבל במה נאכיל אותם? לא מספרים לנו על כך מספיק, אבל מה שאנו אוכלים הוא לא באמת אוכל, ומה שאנו שותים ממש לא בריא. איכות החיים שלנו אינה נמדדת לפי המשקל, כמות האוכל או במה שאנו אוכלים. בכל המזון שאנו צורכים אין שום דבר שבאמת אפשר לשמוח בו, שבאמת אפשר להיות מאושר בו, הכול רחוק מאוד מבריאות ומדברים טובים עבורנו. ברור לנו שכדור הארץ לא נותן לנו להמשיך ולהתפתח כבעבר, גם בגלל המוגבלות שלו וגם בגלל העיוות באגו הכללי המשותף שלנו.

בניגוד לשיווי המשקל האגואיסטי שחזה אדם סמית, הכלכלה יצאה מכלל שליטה והיא בעלת יצר הרס עצמי המסכן את כולנו. בנוסף, מתגלה בעולם מנגנון של קשר בינינו, כמו אותה יד נעלמה, אבל בצורה הרבה יותר ברורה. ברור לכולנו שאנו קשורים זה לזה ושיש חוקים של קשר הדדי בינינו. אנו תלויים זה בזה וכל הכסף שבעולם לא יכול לעזור לאדם. אם העולם סובל, אז בסופו של דבר זה יחזור אל כל אחד מאיתנו כמו בומרנג וכולנו נסבול. האדם אינו יכול להשתחרר מהתלות ההדדית הזו, לא באמצעות כסף או כל אמצעי אחר שברשותו. אנו מגיעים לסיומה של תקופה, ולמרות שניתן להרחיב ולתאר את התופעות הרבות המעידות על כך, השורה התחתונה היא שמורגשת התנגדות גדולה להמשיך בדרך הנוכחית של ההתפתחות וההתנהלות שלנו כחברה אנושית, ומקורה של ההתנגדות הזו היא מתוך האדם ומתוך הסביבה. זה לא שהכלכלה מתחילה תקופה של צניחה והאטה, אלא היא מתקדמת לקראת מצב שדומה יותר למבוי סתום. אפשר לכנות את מה שקורה בכלכלה העולמית משבר, אבל בעצם זה לא בהכרח משבר רע, אלא דווקא המקום להתפתחות חדשה, חיובית של הכלכלה העולמית והחברה האנושית.

 

כלכלה אורגנית ושוויונית

הכלכלה החדשה, המושתתת על ערכי חכמת הקבלה ומבטאת סולם ערכים חדש, ערבות הדדית, שוויון יחסי סגולי, צדק ואהבת הזולת, מבוססת גם היא על שיווי משקל, אך את האיזון מספק כוח הטבע, המקשר אותנו למערכת אחידה, שבה כולנו שווים. כמו כל חלקי הטבע, כולנו מקושרים ותלויים זה בזה, חלקים במערכת מקושרת אחת גדולה וסגורה, שבה כולם מתקיימים בזכות אותה תלות הדדית. מה שיכול לכוון אותנו לכיוון הנכון, להתפתחות מוצלחת, זה שאנו נבנה את החברה האנושית כך שהיא תהיה אחידה, כמו כל הטבע. לשם כך, על האדם לחלק את עצמו לשני חלקים. זו הדרישה שאנו מתחילים להרגיש במיוחד בתקופתנו. האדם צריך לקבל לעצמו שני ערוצי אספקה, במקביל. ערוץ האספקה הראשון נקרא הכרחיות, וכולל את כל מה שהוא זקוק לו כדי לדאוג לצורכי הגוף שלו, ושל משפחתו, כלומר לכל מה שהוא צריך כדי להתקיים בצורה בריאה וטובה במהלך שנות חייו. אותו ערוץ מתייחס גם לצורך להבטיח את אותו קיום נורמלי וחיוני גם עבור ילדיו ונכדיו. זהו הצינור שדרכו האדם צריך לקבל את האספקה הזו, את הגשמיות שלו.

הערוץ השני, אחרי שהחברה דאגה לגשמיות של כל אדם ואדם, מתייחס לכך שכל אדם צריך לקבל הרגשה של אושר, שמחה, מילוי. כל אלה אינם קשורים לעושר ולכסף שיש לאדם. מחקרים רבים מעידים על כך שרמת האושר אינה עולה עם העלייה בהכנסה. אבל הרצון של האדם להרגיש מאושר גדל ולא נותן לו מנוח, הוא מחפש את הרגשת הנוחות והביטחון בחיים. השאלה היא איך הוא מגיע לזה? אנו צריכים להבין שהתחושה הזו מגיעה לאדם מכך שהוא נמצא באיזון, בהרמוניה עם הטבע. אסור להתבלבל ולחשוב שזו קריאה לטבעונות, להצטרף למפלגת הירוקים או לחוגים נוספים מתחום הקיימות (Sustainability). זה לא אומר שאנו צריכים ללכת לטייל על הדשא ולנשום ריחות של פרחים. מדובר על ההרמוניה הנמצאת בתוך החברה האנושית.

אם נבנה חברה שבה נרגיש כולנו שווים, שאף אחד לא ירגיש את עצמו כמפסיד, כמקופח לעומת האחרים, זה יכול להיות הדבר הטוב ביותר עבורנו. אבל בחברה כזו, שוויונית, מהיכן האדם יקבל את המילוי? הרי בלי זה אין לו מוטיבציה לזוז. להיות בדיוק כמו כולם, זהו תנאי שעלול לפגוע בתפיסת הקיום של כל אחד מאיתנו, לתת לנו תחושה שה"אני" נעלם. האדם עלול להגיע לחוסר תחושת החיים שלו, כי האגו שלו ניזון מכך שהוא מוצלח יותר מכולם, גדול יותר, מיוחד יותר. האדם צריך להרגיש, כל הזמן, שיש לו "משהו", ואת ה"משהו" הזה הוא מודד לעומת האחרים. זה יכול להיות תכונות פיזיות, אינטליגנציה, רכוש או השכלה. את הכול הוא משווה ומקבל תחושה של חיים מכך שהוא יוצא טוב בהשוואה הזו בינו לבין האחרים, לא חשוב במה. כך האדם בנוי ולא צריך למחוק את זה, כי בכל זאת יש בו משהו שעושה אותו מיוחד. אם האדם חש שיש לו אפילו גרם אחד יותר ממישהו אחר, זה כבר נותן לו את הרגשת חיים, אחיזה בחיים, שמחה.

מכאן מובן לנו האתגר שיש בחיים בחברה שוויונית והרמונית. איך אנו יכולים לתת לכל אחד ואחד בחברה את ההרגשה שהוא מיוחד, לא סתם מיוחד אלא המיוחד, ב-ה' הידיעה, מכל העולם, שהוא המלך של העולם? בחברה המקושרת שנמצאת בשלבי התיקון הרוחני, האיזון של החברה כולה תלוי בכל אחד מאיתנו, ואם נאבד אפילו אדם אחד מתוך המערכת הזאת, כל המערכת תסבול.

 

"נמצא שכל מי שמשחית איזו נטייה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטייה ההיא, לא תארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "החירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 421)

 

התלות הזו בינינו ואופייה של החברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת, יספקו לכל אחד ואחד את אותה הרגשה ייחודית, הרגשה שהוא מיוחד ושכולם תלויים בו. הרגשה זו תמלא אותו יותר מכל שאר המילויים החומריים, היא תספק אותו לגמרי. אבל, כדי להגיע למצב הזה, עלינו לעסוק בחינוך. הכול תלוי בחינוך. עיקרון היד הנעלמה של אדם סמית עבד מצוין, מונע על ידי האגו הטבעי שלנו, במשך 100 עד 150 שנה. כך התפתחנו, עד שהאגו וההתפתחות האנושית החלו להתעוות, במיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, למרות שהתחיל אפילו בתחילת המאה. התוצאה היא שאנו צריכים להבין שמגיע הזמן לחשבון חדש, לכלכלה חדשה.

הכלכלה החדשה, שהיא תוצאה של החברה המקושרת, מותנית בצורך שלנו לתת לאדם השכלה וחינוך "אינטגרליים", כלומר, עלינו ללמד אותו באיזו רשת קשר אנו נמצאים, איזו רשת מתגלה בינינו עכשיו מבפנים, איך אנו נמצאים בה כמו דגים ברשת, אין לנו ברירה. איך במצב החדש הזה אנו יכולים להגיע למילוי, לאיזון, לכל טוב. האדם אמור להבין כתוצאה מ"ההשכלה האינטגרלית", ולהרגיש כתוצאה מ"החינוך האינטגרלי", שמצד אחד אנחנו קשורים לגמרי זה לזה, ושמצד שני כל אחד רוצה להרגיש מאושר. אז אנו מגיעים לתוצאה שבמקרה הזה אין לנו שום פתרון, אלא לבנות את החברה בהתאם לרשת הזו הקושרת בינינו, כי היא מנהלת אותנו. השאלה היא איך נבנה חברה שתהיה מאוזנת, מותאמת לרשת הזו, כך שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו בכל הקשור לחיים החומריים, כדי שיקבל מילוי נפשי וירגיש לא רק שכדאי לו לחיות, אלא שהוא מאושר?

בימיו של אדם סמית, רשת הקשר הזו בינינו הייתה אגואיסטית ופשוטה. אבל ההנהגה השתנתה. הוא טען אז ובצדק, שהאגו הכללי שלנו מנהל אותנו, לכן כשכל אחד הסתדר הוא מילא נישה או צורך מסוים בחברה הכללית. כל אחד חיפש מה יש עדיין לקחת עבור עצמו, איך הוא יכול למלא את הנישה הזו, אילו עסקים הוא יכול לפתוח ואיך להיטיב עם עצמו. באותה תקופה, להוסיף רווח עבור עצמו או למלא מקום בחברה, זה היה בעצם אותו דבר. לעומת זאת, בימינו, כשהרשת הזו מתגלה, היא מתגלה כתלות הדדית מוחלטת בינינו, כולנו תלויים זה בזה, לכן מלכתחילה הרשת מנהלת אותנו. המסר שהרשת הזו מעבירה לנו הוא שהגענו למצב שבו כולנו תלויים זה בזה, גם מלכתחילה, ובמיוחד כיום, בעולם שעבר תהליכי גלובליזציה ואינטגרציה מואצים. אנו תלויים זה בזה בצורה כזו שאנו צריכים לקחת בחשבון את התלות ההדדית בינינו, ולפיה לבנות את הכלכלה החדשה. לפנינו תנאי חדש לגמרי. רשת הקשר הקודמת בינינו, האגואיסטית, אפשרה לנו להתפתח, כמו שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", כל אחד כמה שהוא מסוגל ואיפה שטוב לו. כך האגו כיוון אותנו. אבל כיום, הרשת הזו השתנתה והיא זו שמכוונת אותנו. זו הבעיה של המשבר הנוכחי, כיוון שאנו רוצים להמשיך ולהתפתח לפי האגו, אבל זה לא ביכולתנו, כי הרשת שהתגלתה כרשת קשר בינינו מתחילה לקבוע ולהציב את התנאים שלה, ואילו אנו לא מסוגלים להיכנס לשם עם הגישה האגואיסטית שלנו, כי אין ביכולתנו לקחת בחשבון את הרשת כולה. אם כולנו תלויים בכולם, אם אנחנו חיים בפועל בחברה שהיא מקושרת ומחוברת, אפילו בעל כורחנו, אם כל אחד תלוי בכולם, אז איך האדם יכול לקחת את התנאי הזה בחשבון? הרי אין ביכולתו להרגיש את העולם כולו. אבל זו הדרישה שרשת הקשר החדשה מציבה בפניו, ללא פשרות. כל אחד מאיתנו צריך להרגיש אותה, אני צריך להיות מאוזן עם העולם כולו. כל אחד מאיתנו חייב להגיע עכשיו להתפתחות כזו, למצב בו הוא מרגיש קשר עם כל העולם.

 

"המתבאר, שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל חולשה ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.הרי שמידות טובות ומידות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור. כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלמות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים. אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 461)

 

האם זה מציאותי, אפשרי? כן. זוהי בדיוק המטרה של החינוך המקושר היונק את שורשיו מחכמת הקבלה, שמאפשר לנו להתחיל ולהביא את האדם להבנה באיזה עולם הוא נמצא, באילו קשרים עם הזולת ועם החברה האנושית. הוא מסביר לנו איזו כלכלה, חברה, תעשייה ומסחר אנחנו צריכים לבנות עכשיו, ושלשם כך עלינו להתחיל מטבע האדם, מפני שהרשת הזו, הטבע הכללי, מחייבים אותנו לפעול לתיקונו.

 

ביקורת על חכמת ההמונים

חכמת ההמונים הפכה לפופולרית מאוד בשנים האחרונות ויש המייחסים לה כושר ניבוי טוב. השאלה היא האם ניתן להרחיק לכת ולטעון שהיא יכולה להסביר את שיווי המשקל הכלכלי החדש ואת האיזון עם הטבע, כיוון שלכאורה היא מייצגת מצב בו אנשים רבים פועלים כל אחד לפי החלטתו שלו והתוצאה המצרפית מייצגת איזון מסוים ביניהם. התשובה היא שלילית, כיוון שהם אינם פועלים כדי להיות מחוברים יחד ביניהם, או כדי להזדהות עם הרשת הכללית, עם הטבע הכללי. הרשת או הטבע זה היינו הך. חסידי חכמת ההמונים אינם לוקחים בחשבון שהגענו להתפתחות האגואיסטית המקסימלית ושהיום אנו מנוהלים בצורה חדשה. עד כה, ההתפתחות שלנו הייתה התפתחות טבעית, שבמסגרתה לא התייחסנו לקשרים בינינו. כל אחד התפתח ללא הגבלות, לפי מה שהרצון שלו הכתיב לו. אבל כיום מתגלה התנאי לפיו האדם אינו יכול להתפתח איך שהוא רוצה וללא ההגבלות, אלא אך ורק בתנאי שהוא מהווה חלק אינטגרלי בתוך הרשת הזו, רכיב נכון בתוך הפאזל הגדול שכולנו מרכיבים אותו.

אם אנו מתחברים בקבוצה, בדומה להנחות הבסיס של חכמת ההמונים, ונתחיל להוסיף וללוות אותה בחינוך ובהשכלה המבוססים על חכמת הקבלה, נגיע למצב בו הקבוצה הזו תתחיל להיות מחוברת בצורה רוחנית. כל ההחלטות של חבריה תהיינה בהתאם לרשת שמנהלת אותנו. בצורה כזו ביכולתנו לבדוק את כל הקשרים, לנתח את הסטטיסטיקות ולראות מה באמת קורה בקבוצה כזו. בעצם, לדפוס התפתחות כזה אין מגבלת גודל, ניתן להחיל אותו גם על חברה שלמה, על בסיס אותם העקרונות. אבל התנאי הוא פשוט. כל השחקנים באותה המערכת, ללא קשר למספרם, צריכים להרגיש שהם שייכים לאותה החברה, לאותו המעגל, שיש שוויון ביניהם. התחושה של כל אחד צריכה להתגבש להכרה שהוא חלק מהחברה, שווה לכל האחרים ושכולם תלויים זה בזה, ומחוברים ביניהם. אז, במידה שהם מגיעים לצורה אחידה כזו, ואם אנו מלמדים אותם איך לבנות קשר הומוגני ביניהם, אז אם ניתן להם בעיה כלשהי להתמודד עימה, הם יפתרו אותה מתוך כוח החיבור ביניהם.

לעומת זאת, חכמת ההמונים שכלכלנים ומדענים מתחומים נוספים אוהבים לשבח, אינה מבוססת ולא מייצגת את כוח החיבור, אלא על כך שכל אחד זורק קובייה ושמתוך הטלת מספר רב מאוד של קוביות בלתי תלויות מתקבל נתון שמייצג אומדן טוב למציאות על בסיס הסתברות סטטיסטית. אין בה שום דבר מיוחד. כל מי שלמד באוניברסיטה את תורת ההסתברות מבין שחכמת ההמונים פועלת לפי אותו החוק, ושהיא אינה מציגה שום חידוש, למעט יחסי ציבור טובים ותו לא. זהו ההבדל בין כוח החיבור לבין כוח ההמון. אין מה לתקן, אלא את האדם ואת היחסים בינינו.

 

המלחמה בכלכלה השחורה, כמשל

בשלב המעבר, בין הכלכלה האגואיסטית הנוכחית, לכלכלה האלטרואיסטית המבוססת על רשת הקשר הרוחני בינינו, יכולות להיווצר הרבה התלבטויות אצל הכלכלנים החדשים, המתמודדים עם מצב נתון שהוא בהגדרה הפוך לחלוטין מהמצב הרצוי ומחויב המציאות על פי חוקי הטבע. אז, נשאלת השאלה האם הם צריכים לפעול לתקן את העיוותים הכלכליים הנוכחיים, או לעזוב אותם כפי שהם ולהתרכז בחינוך האדם. מצד אחד, אם לא יפעלו לתקן את העיוותים בשיטה הכלכלית הנוכחית, הם מאפשרים לעוול להימשך ולא מביאים איתם את הבשורה. מצד שני, יש שיגידו שתיקון של עיוותים כלכליים, בלי התיקון של היחסים בינינו, מזיק לתהליך התיקון, כי הוא מרחיק את האנשים מהצורך לתקן את הקשרים ביניהם. האם לטפל בסימפטומים המזיקים בשיטה הכלכלית הנוכחית, או שבכך אנו עלולים להרגיע את המערכת ולדחות את ההכרה שלנו בצורך בתיקון ובטיפול שורש, במקום בסימפטומים בלבד?

אפשר להדגים את ההתלבטות הזו באמצעות הכלכלה השחורה והיחס של הכלכלה המבוססת על עקרונות חכמת הקבלה אליה, בשלב המעבר. לכאורה מלחמה בהון השחור משרתת את טובת הכלל, כיוון שהיא תכניס סכומי כסף גדולים לקופה הציבורית, שכיום עוברים מתחת לראדאר של מס הכנסה. הסכומים האלה יקלו על המצוקה התקציבית ויוכלו לשרת את האוכלוסייה, או לפחות להקל על הגזירות הכלכליות ומצוקת היום יום. מצד שני, ניתן לטעון שאם האזרחים ירגישו הקלה כלכלית, בעקבות החרפת המלחמה בהון השחור, תקטן המוטיבציה שלהם לרצות ולהיכנס לתהליך עמוק יותר של החינוך ושינוי הקשרים בינינו.

כמו כן, חלק מאיתנו מסתדרים היום מבחינה כלכלית, בזכות אותה כלכלה שחורה ורבים סבורים שהחרפת המאבק בכלכלה השחורה תגדיל מאוד את המצוקה הכלכלית של אלו שגם כיום בקושי מסתדרים. לדוגמה, אם מובטל מקבל דמי אבטלה בגובה 5,000 שקלים בחודש, ויש לו חיסכון שצבר מהעלמת מס או מצורה אחרת של כלכלה שחורה, בסך חצי מיליון שקלים, אז הוא משתמש בו לצורך מחייתו השוטפת ואיכשהו מסתדר ולכן לא סובל כל כך מהמצוקה הכלכלית, בטח לא ברמה כזו שתניע אותו לפעולה, לתיקון, לשינוי. זוהי הסיבה לכך שהמצב הנוכחי נמשך ושאין לנו עדיין תוצאות שליליות דרסטיות, כפי שאמורות היו להיות לפי הנתונים הקשים על היקף העוני, אי השוויון וחוסר הביטחון התזונתי בישראל.

אם נלבין את ההון השחור מה המדינה תעשה עם הכסף? נניח שבאמצעות רגולציה, אכיפה, והרתעה, המדינה מצליחה לחסל כמעט לחלוטין את ההון השחור. היא יכולה להוסיף גם מבצעי חנינה לזמן מוגבל, כלומר לעודד דיווח ותשלום מס אמת, בלי להעניש על העבר, בדומה למבצעים שנעשו בעבר להחזרת רכוש צבאי שנצבר אצל האזרחים. נשאלת השאלה לאן ילך הכסף שיצטבר בקופת המדינה והאם הוא ישפר את מצבנו כאזרחים? כאן התשובה ברורה, המדינה לא תשתמש במשאבים החדשים האלה בצורה נכונה, היא לא מסוגלת לכך, כי היא לא מתפקדת כמערכת הרמונית, מתוקנת ורוחנית, אלא פועלת על בסיס מאבקי אינטרסים, קשרי הון שלטון וקשרים לא נכונים בין הזרועות השונות שלה ובינה לבינינו האזרחים. בנסיבות כאלה, עדיף היה לא להחריף את המלחמה בהון השחור ולהותיר את הכסף בידי האדם. הטענה שהסכום שהמדינה תקבל מהחרפת המלחמה בהון השחור, ימלא את מקומם של סכומים שאמורים להיכנס לקופתה מאזרחים באמצעות גזירות כלכליות חדשות, כמו העלאת מסים, אינה נכונה. הצלחה במלחמה בהון השחור לא תצמצמם את הגזירות הכלכליות שיוטלו על הציבור. איכשהו, הכסף יתפזר לכל הכיוונים, אבל לאדם הפשוט, לאזרח הוא לא יגיע.

תהליך התיקון, גם בתחום הכלכלי, צריך להתמקד בחינוך העם לקראת התקופה החדשה שבאה ושאין ביכולתנו לעצור אותה. אנו יכולים להמתיק אותה במקצת, לעכב אותה, אבל לא לעצור אותה. במוקדם או במאוחר היא תגיע, בטווח של מספר שנים. מי שמרגיש ומכיר את מערכת הקשר בינינו, את חוקי העולם הגלובלי והמקושר, הקדים וחזה את המשבר והזהיר מפני התוצאות שלו, שאנו מרגישים כיום. אמנם התהליך הזה נמשך, נמרח, אבל אנו בכל זאת נכנסים אליו. האנושות כולה נמצאת ברכבת ואנו נכנסים דרך שער לעולם החדש. השאלה היא איך אנו מכינים את יושבי הרכבת לעולם החדש. נניח שנשארו לנו שנים בודדות כדי להגיע לכניסה לעולם החדש, זה לא הרבה. לכן יש לנו צורך בחינוך בלבד, אין כאן דבר נוסף, כי בלי חינוך אין ביכולתנו להתחיל פעולות כלשהן. הכול תלוי באדם החדש. זה צריך להיות האלמנט המרכזי בהסברה שלנו, אודות שיטת התיקון ומה שעומד בפנינו. לכן יש מקום להסביר שהדרך הנכונה להילחם בהון השחור איננה באמצעות העמקת הגבייה ואכיפה, אלא באמצעות חינוך ושינוי היחסים בינינו, עד שנגיע לתחושה פנימית והרמונית, שכולנו בני משפחה אחת גדולה. האם הורים יעלימו הכנסות מהילדים הקטנים שלהם? במקום ה"מלשינון" שמס ההכנסה פתח לאחרונה במסגרת מלחמתו בהון השחור, אנו זקוקים ל"חינוכון".

 

הסברה כלכלית חדשה

ההגות הכלכלית עצמה נמצאת בפשיטת רגל. היא ממשיכה להבחין בין קפיטליזם, קומוניזם וסוציאליזם, בעוד שבפועל שלוש השיטות האלה נמצאות בפשיטת רגל אידיאולוגית, כיוון ששלושתן מבוססות על האגו האנושי ולא על התאמה בינן לבין הטבע. מי שמבסס כלכלה לא על התאמה לטבע ייכשל כישלון חרוץ והניסיון המצטבר מעיד שכך קרה, עם כל אחת מהגישות האלה. אבל לא פשוט להסביר את זה לאדם, לגשת אליו ולהתחיל לדבר עימו. בלתי אפשרי לעשות זאת בשיחה אחת קצרה. צריכה להיות כאן כניסה לצורה, תמונה, תיאור מוחשי של החיים החדשים. כי מצד הטבע כולנו נמצאים בספֵירה כזאת, שכך מנהלת אותנו. איך אנו יכולים להתאים את עצמנו לטבע מצד האגו הפנימי שלנו, בחיים במשפחה, בעבודה, בחברה, עם הילדים וכל שאר מערכות החיים המודרניים? כל אדם מחולק לכמה רמות בהתנהגות שלו, ביחס שלו לקרובים, לאנשים בכלל ולטבע הכללי.

השאלה היא איך אנו צריכים לחיות בצורה אידיאלית, בהשוואה למה שהטבע מציג בפנינו כהכרחיות, ואיך להתקדם לצורה הזו? אולי צריך ליצור סרט שבו האדם יראה איך חיים כאלה יכולים להתקיים, אם אנחנו מבינים את מערכת הקשר ביניהם ומסכימים לשנות בהתאם את היחסים ביניהם. כי אם לא, הטבע יכופף אותנו ואז נחוש בעיות וצרות רבות, בכל מערכות החיים והתחומים. באמצעות חינוך והשכלה ניתן לזרז את התהליך ולחסוך הרבה צרות ומכאובים, להקדים חינוך לצרות ולא להיפך. ההסבר צריך להתחיל מהפילוסופיה הכללית, מתחום הסוציולוגיה, ממערכות חדשות, כוחות חדשים שמתגלים בפנינו בהדרגה. בתחום הכלכלי, עלינו לייצר סרטים בתחום המדע הפופולרי, הקל, שבהם נסביר איך אנו מחויבים מצד הטבע לשנות את היחסים בינינו ולהתחבר. חשוב להראות איך הכלכלה התפתחה, יחד עם החברה האנושית במשך אלפי שנים.

אדם סמית לא גילה שום דבר חדש, אלא כביכול רק סידר את הדברים. האם לפניו אנשים לא התפתחו לפי האגו? התפתחו. לדוגמה, בשווקים של ימי הביניים ואפילו בתקופות שקדמו להם, אם אדם הבחין שיש מחסור בביצים, ובתגובה הוא פיתח במהירות משק של ביצים, והביא אותן לשוק. האם זו לא התנהגות כלכלית אופיינית על פי המודל של אדם סמית? ודאי שכן, זה היה כך מאז ומתמיד. כך התחילו להתארגן חייטים, פחחים, ובעלי מקצוע נוספים, באזורים בהם היה למוצרים ולשירותים שלהם ביקוש, לפי המקצועות, אנשים, איגודים מקצועיים וגילדות. מדובר על דפוס מוכר מזה מאות שנים לפני שאדם סמית כתב על עיקרון היד הנעלמה, זה לא חדש. אבל ממנו והלאה, נמשכו בצורה צמודה התעשייה, המסחר והפוליטיקה. זו הייתה תקופה של קפיצה. לא חסרים הסברים והוכחות בגישה מדעית, וגם כאלו שיראו לו מה יהיו הרווחים שלו, הסברים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, בכל התחומים, לרבות החינוך, התרבות, המשפחה, הבריאות, וכולי. כך האדם ייחשף לחיים החדשים וכיצד הם אמורים להיראות, כפי שהטבע מחייב אותם. מילים לא כל כך יעזרו, הסברים אינם מספיקים.

האדם צריך להרגיש מה עומד לפניו ומהם ההבדלים בין המצב הנוכחי לעתידי. עליו לחוש שהשינוי הזה הוא שינוי קל ורצוי. עבור האדם, באופן אישי, זה בכלל לא מובן לו, מדוע עליו להתחיל לשנות את היחס שלו לחברה? בלתי אפשרי לדרוש את זה ממנו בצורה ישירה ומפורשת, הוא לא יקבל את זה. אבל אם אנו מתחילים לדבר על כך שעלינו, בצורה מלאכותית, להתחיל ולארגן את החברה, כך שכולנו מתחילים להיות תלויים זה בזה, ומתחילים להתחייב לזה בצורה אחידה, ואם אנו עוברים חינוך כזה בתוך הקבוצות, וכולם נכנסים לזה, אז זו ממש אוניברסיטה עולמית, שכל האנושות נכנסת אליה בהדרגה. הרי שיעורי האבטלה ברחבי העולם צפויים לעלות דרמטית, לרמות של 90% ומעלה, בגלל הפרידה הצפויה מתרבות הצריכה וממודל הצמיחה שכיום משעבדים את הכלכלה ואותנו. אם נוסיף על כך את האבטלה הטכנולוגית, כלומר את המקצועות שייעלמו כי הם יוחלפו ברובוטים וחידושים טכנולוגיים נוספים, שכיום אנו מעכבים במכוון את שחרורם לשוק מחשש לאסון שהם יגרמו בשוק העבודה, אז בכלל, נגיע ל-99% מובטלים. לכן יהיו בהחלט הרבה מאוד אנשים שיהיו זקוקים ומעוניינים באוניברסיטה עולמית כזו לחינוך המקושר, במיוחד אם תשלום קצבת הקיום הבסיסית יותנה בהשתתפות בלימודים.

בטכנולוגיה החדשה לאדם בכלל לא יהיה מה לעשות. יהיו לנו מכוניות ללא נהג, כולנו נדפיס את כל מה שאנו צריכים במדפסת תלת מימד שתמשיך להשתכלל ולגוון את יכולותיה ואת חומרי הגלם שלה, וכך יהיה בכל תחומי החיים, עד כדי כך שלאדם לא יהיה מה לעשות. מרבית המקצועות הנוכחיים שלנו ייעלמו לחלוטין. חוץ מאנשי מחשב שיעבדו בתוכנות מיוחדות, או מבעלי מלאכה פשוטים הדרושים לחיי היום יום, כמו למשל שרברבים או חשמלאים, ממש לא יהיו מקצועות. מעמד הביניים יעלם לגמרי, הוא זה שהיה החידוש והדומיננטי בכלכלה העולמית ב-100 שנה האחרונות, והוא ייעלם. בעידן של החידושים הטכנולוגיים והרובוטיקה, יישארו רק פועלים פשוטים שאי אפשר להחליף אותם ברובוט, ובנוסף, יישארו המומחים הגדולים, המיוחדים בכל תחום. אפילו ניתוחים מתבצעים כיום באמצעות רובוטים מיוחדים ולא על ידי האדם. בעצם, זה לא העתיד אלא ההווה, אבל אנו פשוט עוצרים את התקופה הזו, לא נותנים לה לפרוץ, אבל לא לאורך זמן. אנו עדים כיום להתנגדות של אנשים בכלל ושל הכלכלנים בפרט, לחיבור ולשוויון, גם אם מציגים בפניהם הוכחות ברורות וחד משמעיות שאם נתחבר נרוויח.

מיעוט מהוגי הדעות בקרב הכלכלנים כותב ומצהיר כי השיטה הקפיטליסטית עובדת במיטבה כשהפערים בהכנסות הם במינימום וכי המשק כולו ירוויח מצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים. קרן המטבע הבינלאומית מצאה קשר בין הקטנת אי השוויון לבין צמיחה כלכלית חיובית ויציבה, וזוכי פרס נובל, כמו פרופסור גוז'ף שטיגליץ ואחרים חוקרים את מחיר אי השוויון, כלומר על ההפסד המשותף של כולנו, גם של העשירים, כתוצאה מהגידול באי השוויון ברחבי העולם. גם בתחומים שיותר קרובים לאדם הפשוט, ניתן להוכיח לו כי באמצעות התארגנות של עובדים או אזרחים, באמצעות קבוצות רכישה, באמצעות קואופרטיבים, הוא יכול להוזיל משמעותית את המחיר שהוא משלם על מוצרים ושירותים רבים. הוכחות לא חסרות, ובכל זאת הרתיעה שלנו מחיבור נותרה בעינה. זה תלוי רק בערכים של החברה, ובעיקר בחינוך ילדים, כי הילדים יכולים להשפיע על ההורים שלהם בצורה כזו שהם יהיו מחויבים לעשות כל מה שמוצא חן בעיני הילד, אחרת הם יתביישו.

הגורם העיקרי המשפיע על האדם הוא הסביבה, היא זו שקובעת מה האדם ירצה. לכן יהיה עלינו להתארגן בחיבור בינינו, אפילו בצורה מלאכותית, כי אנו יודעים מהו טבע האדם ומצד שני אין לנו ברירה אלא להתחבר, למרות שאף אחד מאיתנו לא רוצה בכך. כל ההתארגנות הזו מנוגדת לטבע שלנו, אבל אין לנו ברירה. כמו לפני סכנה, שאנחנו מבינים מה בפנינו ואז מתחברים ונלחמים נגד האיום. זה בדיוק מצבנו הנוכחי, זו מלחמה, אבל שונה במקצת, כי זו מלחמה שבה כל אחד צריך קצת ללחוץ על עצמו, למען עתיד יפה לכולנו. אם החברה מספקת לאדם תמיכה, אז הוא נמצא במצב רוח טוב, בהתעלות. ביכולתו לעשות את מה שצריך, לשנות את היחסים שלו עם הזולת, ללא השקעת כוחות, אלא להיפך, האדם מקבל כל הזמן כוחות מהסביבה, בתגובה למעשיו. לא מדובר על קשיים כמו אלה הנוכחיים, שבכל תנועה שלנו אנו צריכים לשרוף כמות מסוימת של קלוריות. כאן האדם יכול לעבוד עם הסביבה ולא להרגיש שהוא מבזבז קלוריות, אלא להיפך, הוא מקבל. אם הסביבה מספקת לו שכר, ובכך שהוא עובד עבורה היא מעודדת ומכבדת אותו, אז הוא מוכן לעבוד. לא סתם מוכן, אלא מעוניין בכך. הכול תלוי בהערכת הסביבה מצד האדם, ובהשפעת הסביבה עליו. זו ההתארגנות שאנחנו חייבים ליזום ולהגיע אליה. ההתחלה קשה כי היא מלאכותית, אבל אחריה, אם יש סביב האדם סביבה שמשחקת כך עם כל חבריה, אז לאף אחד לא קשה. תמיד נהיה זקוקים ללחץ חברתי. זה שקול לשחייה עם הזרם, במקום נגדו.

 

חופש הבחירה

הדרישה לשינוי הטבע האנושי נותרה קיימת, אך היא רלוונטית רק לשלבים המתקדמים מאוד של התיקון ולא לשלבי המעבר הראשונים. הטבע האנושי לא ישתנה כל עוד האדם לא יהיה מתוקן כך שההשפעה מצדו לסביבה תהיה שקולה אצלו כקבלה לעצמו. הרשת שמתגלה אומרת לנו שאנו נכנסים לעידן החדש, שמעכשיו והלאה אנו מנוהלים על ידי רשת שהיא לא רק מקושרת, אלא אלטרואיסטית. לכן, אם האדם יתאים את עצמו לרשת הזו, הוא יקבל ממנה הזנה, מילוי, ואם לא, אז לא. כשאנו מגלים עכשיו שאנשים מאבדים את הרצון לחיות, מאבדים רצון להרוויח, מעדיפים לשכב על הספה ולא לעשות כלום, מרגישים ירידה בנטייה לחומריות, מרגישים שאין טעם להתאמץ ולשלם מחיר אישי ומשפחתי כבד רק כדי לצבור עוד כמה מיליונים בבנק, מאיפה זה בא? בעין אגואיסטית פשוטה זה נראה לנו תמוה. נשאלת השאלה מדוע האדם מאבד את הרצון החזק שהיה לו להרוויח, לעבוד, להצליח? הוא פשוט לא רוצה. הוא לא מרגיש שהוא מקבל מילוי מהמיליון. אנו מתחילים להיות מנוהלים בצורה החדשה, רשת החדשה שמתחילה להתעורר ולהתקרב אלינו. באירופה, הייאוש הטוטאלי מתפשט והופך למכה חסרת תקדים, זו מחלה שנמצאת בכל אירופה. מהו מקורה? אנו לא לוקחים בחשבון את כל הנתונים הנכונים, עלינו לקרוא את כולם יחד, ואז הכול יהפוך למפה מאד ברורה, שמאותתת לנו שאין לנו ברירה.

חופש הבחירה שלנו, בשיטה הכלכלית הנוכחית הוא לא יותר מאשר אשליה. בנוסף, יש גורמים בשפיץ של הפירמידה הכלכלית והפוליטית המטפחים את האשליה הזו, כי היא משרתת את האינטרסים שלהם ומנציחה את שליטתם ומעמדם. מה פתאום חופש בחירה? אין בשיטה הכלכלית הנוכחית שום אלמנט של חופש בחירה, גם אם נטען שהיא מנוהלת על פי עיקרון היד הנעלמה. המשוואה מאוד פשוטה ומחויבת המציאות, בהתאם לטבע האגואיסטי שלנו. האדם בודק איפה שהוא יכול להיכנס לעסקה כלכלית ולהרוויח ממנה ואחרי הבדיקה הזו הוא פועל. זו בחירה? ודאי שלא. בחירה משמעותה שהאדם יכול לעשות מה שהוא בוחר ולא מה שמשאירים לו האחרים. איזה בחירה זאת? בחירה בחיפוש? גם זו לא ממש בחירה.

 

"תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך; ולולא כן, זכות הקיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע. ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא שאותם בני האומה הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה; ועל פי איכותם נמדדת מידת האושר של האומה וכל זכות הקיום שלה".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 488)

כשאנחנו מתחברים, ברשת הרוחנית כל אחד מרגיש עד כמה שהוא מוסיף, דווקא הוא מוסיף, לכל הרשת הזאת, ומקבל ממנה בהתאם את הרגשת המילוי.