כלכלה מסודרת, ללא רגולציה

קשה להתעלם מהתפקיד המרכזי שיש כיום לרגולציה, לחקיקה ולפיקוח ממשלתי על הכלכלה המודרנית, ברחבי העולם. כלכלנים, מנהיגים, פוליטיקאים וצרכנים מגלים כל העת את החסרונות הרבים של מנגנון השוק החופשי, שהיה נערץ ונחשב לאידיאל, אך הפך בהדרגה למודל בעייתי, שנכשל במספר רב של פעמים ומקומות, ושדורש התערבות של יד מכוונת ומפקחת. וכך, במקום "יד נעלמה" שמסדירה את כוחות השוק החופשי, הולכת וגדלה הדרישה להתערבות ממשלתית ולרגולציה, שיסדירו את הכשלים והפגמים של מנגנון השוק החופשי. אומנם הרגולציה טובה ברמה ההכרחית, יש לתמוך בה, אך במקביל חייב להתנהל תהליך חינוכי של האדם, אחרת הטבע האנושי תמיד ימצא דרך לעקוף אותה. אבל גם השילוב של חינוך ורגולציה דורש בירור. מהי המטרה של הישענות על רגולציה להסדרת הפעילות הכלכלית במשק, בזמן שבמקביל מתנהל תהליך של חינוך העם, מה צריך לקרות בכל שלב ושלב, כמה זמן ומאמץ נקדיש לשינוי האדם וכמה מהפתרון יישען על חוקים שנכפו על האדם? בבסיס הבירור הזה עומדת השאלה, מה אנו רוצים לקבל מהאדם, איזו צורה לשוות לו?

אידיאלית, כל חברה, כל משטר רוצים שהאזרחים יתקיימו ללא חוקים וללא רגולציה, שהכול יתקיים אצלם מבפנים, בלי כפייה, זה ברור. השאלה היא עד כמה אנו יכולים לקדם את טבע האדם, בהתאם לשלבים בהם אנו מתפתחים. חכמת הקבלה מכירה בכך שאנו כל הזמן מתפתחים כבני אדם, ברצונות וגם בשכל שלנו. שהאגו שלנו גדל וגם הדחפים שלנו, רעים וטובים שמתפתחים גם הם. השאלה היא האם יש ביכולתנו להלביש את ההתפתחות הזו, בעזרת חינוך נכון, כך שאדם ידע מה הכי טוב לעשות, מהי הצורה הטובה ביותר להתנהג עם עצמו, וגם עם הסביבה והחברה? התוצאה הרצויה מההתקדמות בלימוד חכמת הקבלה היא שהאדם ידע מה לעשות, בכל מצב ובכל נקודת החלטה.

 

"ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חומר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

עלינו לשאוף לכך שכל אזרח, באשר הוא, יתנהג בצורה טובה וחיובית, שיהיה כמו אלמנט קטן אבל אינטגרלי בכל החברה, בעולם, ובכלל בכל הטבע. זו השאיפה שלנו, ובהתאם לזה עלינו להשתדל להקים מערכות השכלה וחינוך, ולשאוף להכניס למסגרת הזו את כל האזרחים. כלומר, להגיע למצב בו כולם יהיו תלמידים, המתחנכים במערכת שמשתדלת להביא אותם לרמת ההתפתחות הנוכחית שלנו, ושנוכל לחיות בחברה ולהתנהג ללא שום מעצורים חיצוניים, ללא שום חוקים מכוונים.

 

"ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים מומחים להטותו בוויכוחים ובהסברת טובתם של החברה עד שיחזירו אותו אל השורה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

במצב הרצוי הזה, שהוא כאמור תוצאה של חינוך, האנשים ידעו בעצמם, פחות או יותר, מה לעשות. אבל בל נטעה, לא מדובר על אנדרלמוסיה או על היעדר ניהול של מערכות ואנשים. בכל הקשור לשוק העבודה, ללוגיסטיקה הכרוכה בהספקת סל המוצרים והשירותים הבסיסי לכל בית ובית, שם בלבד יהיו אנשים שיכוונו וישמרו על הכללים הגדולים שמאפשרים את קיומה של המערכת. אבל בסך הכול, התוצאה מכך שכל אחד ואחד מאיתנו יימצא בצורה קבועה ומתקדמת במערכת החינוך, היא שנדע, בסופו של דבר, להתנהג נכון ואז חלק מהרגולציה, חלק מהנטל שלוחץ על הקהל, יפחת בצורה משמעותית. ככל ששינוי היחסים בינינו יתקדם מאינדיבידואליזם, אטימות וניגודי אינטרסים, לכיוון של חיבור, אחדות והרגשת הזולת, באמצעות חינוך על פי חכמת הקבלה, כך נצטרך להקטין בהדרגה את משקלה של הרגולציה ושל פתרונות חיצוניים כפויים, בהסדרת חיינו בחברה שנמצאת בדרך הרוחנית. תהליך החינוך ותוצאותיו ייתרו בהדרגה את ההישענות המוגברת על רגולציה ובסופו של דבר יהפכו אותה למיותרת כמעט לחלוטין.

 

"לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית שהייתה, נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות. ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 491)

 

אבל כדי להגיע לשם, ייתכן בהחלט שנצטרך להישען על רגולציה, כדי להפוך את שיטת החינוך לחיבור ולאהבת הזולת לאורח החיים שלנו. האמירה לפיה כולם חייבים להיכנס למסגרת של לימוד, חינוך, היא כשלעצמה מהווה רגולציה חזקה למדי. כי באמצעותה אנו מעוניינים לקבוע שלא יהיה במדינה אדם שלא שייך לחינוך כזה, מגדול ועד קטן. יחסית, זו מסגרת נוקשה מאוד, כי אנו מחייבים את האדם, בחלק מהזמן הפנוי שלו ואפילו אם אין לו פנאי, זה כבר ניתן לשיקול, להיות תחת מכבש ההתפתחות החינוכית. לא קשה להעריך עד כמה אנשים אינם מעוניינים בכך. הרצון דוחה את המסגרת החינוכית הזו, גם אם נהפוך אותה למסגרת יפה, טובה, ידידותית, כמו אוניברסיטה, כך שכל אחד ירגיש כמו סטודנט. השאיפה שלנו היא שתהייה הכרה כללית והבנה בקרב העם, ושנעבוד באמצעות כלי התקשורת כדי לעורר את כולם, לייצר גאוות יחידה, סביב המפעל החינוכי האדיר הזה, שמקיף את כולם, מהקטנים ועד הגדולים. אבל, ברור לנו שהאדם הוא עצל מטבעו. הוא לא רוצה לשמוע או ללמוד דבר. הסדרות בטלוויזיה והכדורגל הם גובה ההתפתחות הנוכחית שלו. ברור שחיים כאלה קלים עבורו יותר מאשר לאמץ את עצמו, את מוחו, את תשומת הלב שלו. אבל הכול תלוי במידה בה נפתח ונשכלל את שיטת החינוך, ובעד כמה תהיה לה תמיכה מהציבור. ככל שהצורה החיצונית, הלבוש, של שיטת החינוך תהיה ידידותית יותר למשתתפיה, כך נוכל לבצע אותה, בצורה רחבה ומוצלחת, בקרב כולם.

 

שלב המעבר - הלכה למעשה

בתקופת המעבר, כל מערכות השלטון והכלכלה ימשיכו כרגיל. ההבדל היחידי הוא שאנו מוסיפים חינוך, וגם התוספת הזו תתבצע בצורה הדרגתית מאד, באמצעות הטלוויזיה וכלי התקשורת האחרים. בדומה למאבק המתמשך ולתכנית נגד עישון, לקח עשרות שנים עד שהגענו למצב הנוכחי בו קיימים חוקים נוקשים נגד עישון במקומות ציבוריים, עד כדי כך שבקרוב לא נוכל להדליק סיגריה ברחוב. כך ניתן להקנות לאדם הרגלים חדשים וחינוך חדש בצורה הדרגתית, כך שיתחיל לשמוע, מכל הכיוונים, שחוסר ההתאמה שלנו לתוכנית הטבע, להיותנו חלקים במערכת סגורה, משולבת ומחוברת, שקושרת אותנו יחד, שחוסר החיבור בינינו, מזיקים לו ולחברה כולה. החינוך משפיע ולטובה, ואפשר לפתח את ההשפעה שיש לחברה הכללית, באמצעות נורמות ותכנים מתאימים בכלי התקשורת והשיח הציבורי, כך שהשפעת הסביבה על האדם תשנה אותו, את ההתנהגות שלו, בדיוק כפי שהשפעת הסביבה פועלת על אלו שמפחיתים משקל או עישון.

 

"ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם ייבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האלטרואיזם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

בעל הסולם כותב שמצד אחד יתקיימו חוקים ומנגנונים ברורים בחברה ומצד שני הוא עוסק בשינוי האדם ובמשקל הגדול שיש להשפעת הסביבה ולדוגמה, על היכולת והנכונות שלנו להשתנות.

 

"אם מכירים באיזה אדם, שעשה לצרכיו איזה עבודה כדי להיטיב מעט לעצמו ביותר ממה שנקבע לו מסדרי החברה, נעשה בזה ביזוי גדול בעיני החברה עד שבושים לדבר עימו, וגם פוגם בכבוד כל המשפחה שלו במידה מרובה מאוד".

("הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

"אפשר לסכם בקצרה, שצריכים לארגן תעמולה כזו, בדרך מדעית ובדרך מעשית, שתהיה בטוחה להשריש מין דעת הציבור, שכל חבר שאינו מצטיין במידת אלטרואיזם, הוא כמו חיה טורפת, שאינו ראוי לבוא בחברה האנושית, עד שירגיש עצמו בתוך החברה כמו רוצח וגזלן".

(הרב יהודה אשלג, עיתון "האומה", כתבי בעל הסולם, עמ' 502)

 

בעל הסולם כותב כאן על מצבים מתקדמים בחברה שמתקדמת לקראת ערבות הדדית ואהבת הזולת. אולם לעת עתה, בשלב המעבר בין החברה הנוכחית לבין חברה מקושרת ומתוקנת, הדגש צריך להיות על מערכת לחינוך המונים, החינוך לחיבור, על פי עקרונותיה של חכמת החיבור.

החינוך צריך להגיע תחילה אל החלק החופשי מתוך האוכלוסייה, אבל מדובר על החלק הארי. בחברה המודרנית, כ-20% מהאוכלוסייה בלבד קשורה לשוק העבודה. המשמעות היא שאנו יכולים להתחיל לטפל ב-80% מהאוכלוסייה, היא מוכנה ולא מעבירה מחצית מחייה בעבודה, כך שלא נישאר לה פנאי לחינוך. כלומר, אנו יכולים לגשת לחנך חלק משמעותי מאוד מהעם. בהמשך נגיע גם לאלו שעסוקים בעבודה. גם הם, עובדים ומעסיקים יתחילו לשמוע, לראות ולהרגיש שינויים לטובה במשפחות שלהם, אצל השכנים ובסביבה, כתוצאה מההשתתפות שלהם בתוכנית החינוך. כך נגיע בהדרגה גם לשוק העבודה, לאותם עשרים אחוז מקרבנו שמשתתפים בכוח העבודה. העובדה שהחינוך לחיבור ייחשב להצלחה, על סמך הניסיון בעבודה עם שאר האוכלוסייה, יקל עלינו מאוד להיכנס למקומות העבודה, באמצעות המעסיקים. גם זה תלוי ברגולציה, וזה ייחשב לשימוש חיובי וראוי בה, כי מטרתה להאיץ את תהליך החינוך והשינוי לטובה של התושבים ושל החברה כולה. למשל, נוכל לקבוע שלפי החוק, העובדים ילמדו שעה אחת ביום את החינוך שלנו, במקומות העבודה שלהם.

עלינו לבנות מסגרת כזו, הדברים האלה צריכים להיות מוגדרים היטב. לכן יש בהחלט מקום לרגולציה בתוך המסגרת החינוכית. חייבת להיות תוכנית סדורה להקמת כיתות, מסגרות, תוכניות לימוד ומתודות. לא מדובר על מערכת רופפת, אלא על מסגרת חינוכית של ממש, שתתנהל בדומה לאוניברסיטה, לרבות עם זכאות ומועדי כניסה ויציאה לקורסים שונים, מבחנים, עבודות וכולי. אנו צריכים להתייחס לכל התחום הזה כמו אל חינוך הכרחי, למצב חירום שאליו אנחנו מתקדמים בצעדים גדולים ומהירים. המטרה שלנו, באמצעות אותה מערכת חינוך המונים היא להתאים את עצמנו לטבע הגלובלי ולהגיע לחיים במסגרת חברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת.

 

מדוע נכשלת ההסתמכות על החקיקה?

בפרלמנט הישראלי, קיימות בכל רגע נתון, אלפי הצעות חוק פרטיות לפתרון בעיות שונות בחברה. רבים מהמחוקקים סבורים שזו הדרך לתקן את העיוותים הקיימים בחברה, בכלכלה ובשאר תחומי החיים. מרבית ההצעות האלה נדחות, או אפילו לא עולות לדיון, ברור כי לא הכנסת ולא הציבור מסוגלים להתמודד עם היקף כה רחב של רגולציה, חוקים חדשים ותקנות, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבמקרים רבים מדובר או על הצעות פופוליסטיות, או כאלה שמוצעות כדי לקדם אינטרסים צרים של קבוצות אינטרס בעלות מנוף פוליטי וקשרי הון-שלטון. לא די בכך, גם ההצעות שמתורגמות בסופו של דבר לתקנות רגולטוריות לא ממש משנות את חיינו לטובה, אם בכלל. המחוקקים אומנם דנים ומחוקקים חוקים חדשים, אך האזרחים כמעט ולא מרגישים שהם דנים על הגורל שלהם.

לו יכולנו לפנות אל המחוקקים כדי לדבר על המגבלות הרבות של הרגולציה ועל החשיבות של החינוך, כמנוף לשינוי החברה והאדם, היינו מתחילים להסביר להם שאנו נמצאים בהתפתחות, אנחנו בתוך הטבע, והוא קובע את האירועים כלפינו, במסגרת תהליך מסוים שאנו עוברים. האדם והחברה מרגישים טוב במידה שהם נמצאים באיזון ובהרמוניה עם הטבע. אם נגיע לאיזון כזה, נרגיש תוצאות חיוביות בכל התחומים, לרבות בכל הקשור לאקולוגיה, לבריאות וגם בחיי החברה האנושית, בכולם נרגיש חיים בצורה יפה, נכונה ונוחה.

בדורנו, הטבע קובע, וכולנו עדי ראייה לכך, בין אם אנו רוצים בכך או לא, אנו מרגישים, לפתע, מחוברים היטב זה עם זה. העולם נסגר, התעגל ומראה לנו את הקישוריות שלו. הוא מראה לנו שכולנו מקושרים ותלויים זה בזה, ולפיכך עלינו לקחת זאת בחשבון, כפרמטר עיקרי, בכל פעולה או החלטה. הקשר החזק בין המדינות, שמקושרות זו לזו, הוא מאוד ברור היום. גם בעולם המסחרי, הקשרים הענפים והתלות בין חברות מסחריות ניכרת. הכלכלות קשורות ביניהן בהשפעות גומלין הולכות ומתחזקות והתלות הזו ניכרת במיוחד בתחום הפיננסי, שהפך לחוד החנית של הגלובליזציה והתלות ההדדית בין כל חלקי החברה האנושית. אין לנו לאן לברוח, זה התהליך, זו המגמה.

הבעיה שלנו היא שבמגמה הזו אנו מפסידים בצורה שיטתית, כי איננו יודעים איך לבנות את החברה בהתאם לאותה התפתחות משותפת ותלות הדדית בינינו, איך לייצב את האדם כך שיחיה בידידות, בחיבור נכון עם החברה ועם הטבע. אנו צריכים לתת לאדם ולחברה בכללותה חינוך, כדי שכולם יהיו מחוברים נכון, בהתאם למה שנדרש מאיתנו מהמערכת שמתגלה כיום. אם היינו יודעים להסביר לעצמנו באיזה עולם אנחנו נמצאים, לא היינו נכנסים למשבר, כי כל הזמן היינו משתנים, קובעים חוקים חדשים ונכונים שמותאמים למגמת הטבע, שמתחיל לטפל בנו בצורה עקבית ונוקשה. כך נוכל לדעת איך לבנות כלכלה חדשה ומדיניות חדשה בתוכה, איך לבנות יחסים נכונים בין בני האדם, ובין אדם לחברה, למדינה, בצורה הדדית, לרבות זכויות וחובות של כל אחד כלפי החברה ושל החברה כלפי האזרחים.

ההמלצה שלנו היא ללמד כל אזרח מהו העולם החדש שבו אנחנו חיים, באילו חוקים מוחלטים וגלובליים אנחנו נמצאים, מהי מערכת מקושרת הדדית על פי חוקי הטבע, ועד כמה אנחנו קשורים ותלויים זה בזה. כתוצאה מהלימוד שלנו נראה פתאום שביכולתנו לסדר חברה ללא מתחים, ללא פערים, חברה שבה יהודים וערבים יכולים לחיות בהשלמה, בשלמות, בשלום. כך גם הדור הצעיר עם הדור הקודם, הנשים עם הגברים, הדתיים עם החילוניים, העולים החדשים עם הוותיקים וכולי. באמצעות החינוך על פי חוקי הטבע לחיים בחברה מקושרת, נתחיל לראות שאנו באמת יכולים להשלים זה את זה, ונפסיק לחיות במאבקים בלתי פוסקים. אנו נצטרך לבצע פחות רגולציה באמצעות חוקים, כי הרגולציה האמיתית תתבסס על ההבנה בתוך האדם, שלמד ויודע איך להשתלב נכון בחברה. באמצעות מערכת לאומית לחינוך, לילדים ולמבוגרים כאחד, ביכולתנו להעלות כל אזרח בדרגה, בתבונה, בהבנה, בתפיסה, בהשתתפות, במחשבה, ברצון ובמעשה.

היום אין לזה שום זכר. בכל העולם, ממשלות, מנהיגים ומחוקקים יודעים רק איך לקדם את האזרחים, כמו עדר ששמים לו גדרות, כדי שהוא ידע מה כן ומה לא. כך מכוונים היום את העם, זו תפקידה של החקיקה והרגולציה ואחת התוצאות הבלתי רצויות היא שיש יותר מתחים בחברה הישראלית המפוצלת, כי השיטה הנוכחית אינה מתאימה לכולם ולכן אנו צריכים, לכאורה, אלפי חוקים נוספים. המציאות המורכבת הזו מסבכת את חייהם של המחוקקים והפוליטיקאים, שמצויים בשינויים בלתי צפויים ובחוסר נעימות, תחת אש מקהלים שונים בקרב העם. לכן, כדאי לנו להעמיס את רוב הדברים על החינוך לחיבור, לפחות את הדברים הקטנים.

זה הזמן שבו כולנו יכולים להתחיל בחינוך לחיבור, לפחות בכל הקשור לחיים האזרחיים, ובכך להוריד מתחים רבים שכיום מפצלים את החברה שלנו. כך ביכולתנו להרגיע את העם, להביא לו הרגשה של שלמות, הרגשת שמחה, הרגשת אחדות, השלמה. הפלגים והמחנות השונים בעם יתחילו להרגיש שהם מתקרבים זה לזה. לנו המחוקקים והמנהיגים, יהיה הרבה יותר קל לנהל את העם, נרגיש פתאום שבאמצעות החינוך אנו מקבלים תוצאות נפלאות מהאוכלוסייה, מהחברה, מהעם, כי הם יגיעו לסיפוק יחסי ולהרגשה של רמת חיים מספקת, לשמחה ואושר, בעוד שבעצם אנו כמחוקקים לא עשינו דבר, חוץ מאשר לאפשר למערכת החינוך החדשה לפעול. אנו מעלים אותם, אך ורק באמצעות החינוך, להרגשת חיים חדשים ברמה מוצלחת, נוחה, ידידותית, שמחה ומאושרת יותר, למרות שלא עשינו, כמחוקקים, כמנהיגים, דבר מלבד חינוך. ההצלחה מקורה בהבנה שהאדם הוא אלמנט רגיש, ביכולתו להתפעל מדברים קטנים וזולים, וההתפעלות הזו שלו נותנת לו תוספת אישית יפה ויקרה לחיים. לכן אנו יכולים להגיע לתוצאות אנושיות וחברתיות מיוחדות מאד. לא צריך לפחד ממחאות, מהומות והתפרצויות, להיפך. אנו נגיע למצב בו אם יהיו התנגדויות אלימות, החברה לא תקבל אותם בצורה נכונה, היא לא תקבל אף אדם שמתפרץ נגד השלטון או נגד החברה. החינוך לחיבור טוב לעם, למחוקקים ולמקבלי ההחלטות. יחסית, הוא לא עולה למדינה סכומים משמעותיים, לא נצטרך להשקיע בו משאבים רבים, בטח לא ביחס לתוצאות שנוכל לקבל ממנו. נוכל גם להעסיק במערכת החינוך החדשה אנשים רבים שכיום הם חסרי תעסוקה והופכים בהדרגה לציבור שמעורר דאגה וחשש בקרב העם, כיוון שהטיפול באבטלה כרונית הוא יקר ובעייתי והיא מביאה איתה עליה בפשיעה, בגירושים ובהתנתקות מהחברה הכללית. זוהי תמצית הפנייה הרצויה אל המחוקקים.

היחס שלנו לחקיקה, אפילו אם מטרתה לקדם את החינוך לחיים בחברה מקושרת, צריך להיות מסויג, כי עלינו ללכת רק יחד עם העם. ולא לחייב אותו להיות ברמת חינוך כזו שהוא עדיין לא בשל, מסוגל לסבול או לעכל. עלינו להיות ערים לכל שינוי במוכנות של העם להתקדם מהמצב הנוכחי למצב של פלוס אחד, כלומר שכבר הגיע הזמן, לפי כל הסימנים, שצריכים לקדם אותו. אחרת, בשביל מה לחוקק חוקים, אם ניתן להעלות אותו ברמת הלימוד, ברמת ההפעלה לאותה הרמה הרצויה, שבה ניתן להסביר ולהחדיר בו את ההרגלים החדשים. זוהי העבודה האמיתית. מהו הטעם לחוקק חוק כזה, אפילו אם נקרא לו "חוק החינוך האינטגרלי"? אנו יכולים להעביר את הכול דרך החינוך, מתוך רצון שהעם ישתנה. לכן עלינו להתחיל לשנות אותו. אין סיבה להעביר בצורה סתמית חוקים מופשטים, שהעם לא בשל לקבלם. אין בכך שום תכלית והם לא יביאו את השינוי המיוחל. חינוך כן. אבל בו בזמן, ברור שהכול יהיה מסודר מצד המדינה. כלומר, גם ההסדרה והחלוקה של סל הקיום הבסיסי הבטוח, וגם הפעילות הנרחבת במסגרת תוכנית החינוך להמונים, תהיה עם מעורבותה ותמיכתה של המדינה ומוסדותיה. זוהי המהות. אשר לדרך בה הדברים יתבצעו, האם לערב בזה חקיקה או לא, אלו כבר פרטים טכניים ולא מהותיים.

 

תוכנית פרקטית לבניית ערבות הדדית בינינו

מטרתנו להביא את כל האזרחים להרגשת הערבות, כי כולנו מקושרים בינינו מצד הטבע, עד כדי כך שאנו יכולים ומחויבים להגיע למצב שבו כולנו ערבים זה לזה, למצב בו כל אחד משפיע על כולם. כיוון שהעולם הפך למערכת אחת גלובלית ומקושרת, אין בו אף אחד שלא משפיע על העולם כולו ושהעולם כולו לא משפיע עליו, הכול תלוי ברגישות שלנו לדברים. אם האדם מפתח בתוכו רגישות כזאת לעולם שהוא נמצא בו, הוא מתחיל להרגיש את הפעולות ההדדיות בינו לבין כל העולם, ואז האדם נעשה זהיר, עדין, רגיש יותר וטוב כלפי האחרים. ההרגשה שהוא רוכש, משמעותם של החיים במערכת אחת בה כולנו קשורים ותלויים זה בזה, משנה אותו ואת היחסים שלו עם הזולת. התהליך הזה הוא תהליך ממושך, בלתי פוסק ואינסופי ואותו אנו צריכים לעבוד, בהדרגה, עם האוכלוסייה כולה.

א. איתור קהל יעד ראשוני: ראשית עלינו לאתר אותו חלק בקרב האוכלוסייה שביכולתו להיכנס לחינוך לחיבור באופן מיידי וזו לא בעיה. למשל, מדובר על עקרת הבית שתשתתף דרך תכניות הטלוויזיה מטעם מערכת החינוך, ילדים בבתי הספר, אסירים בבתי הסוהר, פנסיונרים הנמצאים בבית או בבתי אבות, ומובטלים. נתחיל בכל האזרחים שפנויים מעיסוק של עבודה יומיומית, ואת ציבור העובדים נשאיר לשלב ב'.

ב. שינוי השיח התקשורתי: ההשפעה הרבה של כלי התקשורת על האדם ועל השיח הציבורי, יכולה לתרום רבות לשינוי חיובי חברתי, בכפוף לשינוי בתכנים ובהתאמתם לתכנים ייחודיים במסגרת החינוך והלימוד של חכמת החיבור. צריך לייצר תכנים שיעניינו את הצופים, אולי במתכונת המוכרת להם, כמו למשל תוכניות ריאליטי כמו "האח הגדול", אך הפעם הנושא שלה יהיה לא מניפולציות ומאבקי כוח, אלא חיבור, הרגשת הזולת והיתרונות הרבים של כלכלה חדשה, מאוזנת ורציונלית, כדי להגיע לאושר אמיתי ובר קיימא. המטרה של התכנים האלה, שיקבלו מקום מרכזי בכל כלי התקשורת, היא ללמד את כולם איך להגיע לחיים טובים. אחרי חלק הסברתי חזק, הכולל שימוש מאסיבי בפרסומות ומלווה ברופאים, מדענים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים ומומחים, שיסבירו עד כמה זה הכרחי, וטבעי, ומדוע אין לנו ברירה אלא להתחבר ולהגיע לערבות הדדית, נצטרך גם להסביר להם שזה בעצם החוק. כל אחד יהיה חייב להירשם לתוכנית החינוך ויתחייב לצפות באופן קבוע בסדרה ובשאר התכנים הזמינים של החינוך לחיבור. בכל שבוע יהיה שיעור אחד, והאדם מצופה לעבור מספר פעמים ביום על התכנים שישודרו במסגרת החינוכית במשך שבוע ימים, כשבסוף השבוע הוא יהיה חייב למלא שאלון בצורה פשוטה, למשל בצורה של מבחן אמריקאי, לשלוח אותו בצורה אלקטרונית או ידנית. ברור שבשנה הראשונה להנהגת המסגרת החינוכית לעם, לא ייחשף אליה 100% מקהל היעד, יהיו כאלה שידעו וישתתפו ואחרים שלא, כולל אלו ששמעו אבל שהמסר יעבור ליד האוזן שלהם. השאיפה היא להגיע לחשיפה גבוהה מאוד של 80 עד 90 אחוז מהאוכלוסייה, שתשתתף באופן קבוע בחינוך לחיבור.

ג. פעילויות שטח: בנוסף לשימוש רחב בכלי התקשורת, ברור כי אין תחליף למגע אנושי, פנים אל פנים, לכן עלינו להציע פעולות הפעלה מיוחדות, בצורת סדנאות, משחקים, הפעלות, סמינרים וחוגים, בהם האדם עצמו יתחיל להרגיש עד כמה חינוך כזה משנה אותו. לא מדובר על השכלה בלבד, כלומר על ידיעות חדשות המהוות את החלק ההשכלתי והסברתי בתהליך החינוך, אלא על חלק שתפקידו שינוי האדם, החלק החינוכי ממש. חינוך, להבדיל מהשכלה, הוא תהליך ואמצעי לשינוי פנימי באדם, בהסתכלות שלו על העולם. ישנם פתרונות רבים איך להגיע לכך וגם כאן כלי התקשורת יכולים להיות בעלי השפעה רבה על האדם, אם נבנה סדרות על בסיס הסדנאות, הסמינרים, החוגים ושאר הפעילויות החברתיות. רצוי אך קשה לייצר מצב בו כל אדם ישתתף פיזית באותן הפעילויות. זה אולי אפשרי בשכונה או בקהילה קטנה, אך כשמדובר על השתתפות של מיליארדי אנשים בתוכנית החינוך, יהיה צורך להעביר את הפעילויות החברתיות החינוכיות, אל המסך ולהראות לאדם קבוצות אנשים שמקושרות ביניהן, מדברות, דנות ומתחברות. אז האדם, מבעד למסך, יהיה מסוגל להרגיש שהוא נמצא איתם, עובר את אותן החוויות ומשתנה. הכול תלוי בעיצוב המשחק.

את המפגשים הפיזיים אנו יכולים לעשות בעיר, בכיכרות, במתנ"סים, בבתי הספר ובמקומות נוספים, בצורה יפה ומזמינה, כך שהשימוש בתשתית הקיימת יחסוך הוצאות רבות וההשקעה בחינוך על פי חכמת החיבור לא תהיה גדולה או יקרה מדי עבור תקציב המדינה. זהו החלק היישומי של החינוך ואנשים יתחילו להבין שבחיבור ביניהם הם מתחילים לעצב כוח חדש, שכל ורגש חדשים, משהו שלא היה ביניהם קודם, הנקרא "איחוד", "חיבור", "אחדות". ההתחלה היא עם הפעלה ישירה של קהל מצומצם יחסית, שיש אליו נגישות פיזית, בעוד שעם כל השאר העבודה היא בעיקר באמצעות כלי התקשורת. אפשר להפעיל מדינה שלמה מאולפן אחד, בעזרת עשרות אנשים בלבד, בכל עיר, דרך משחקים בימי חופש והפעלות נוספות שיצולמו ויגיעו לכל בית. בהדרגה, נאתר מתוך המשתתפים את האנשים שיש להם נכונות מצד הטבע להצטרף כמרצים, מחנכים, סדרנים ובעלי תפקידים נוספים במערך חינוך ההמונים.

ד. הכשרת מחנכים: במקביל נפתח עבור משתתפים שמגלים רצון ויכולת להפוך למחנכים, קורס מיוחד להכשרה מקצועית כמחנכים לחכמת החיבור וכך נגדיל את מעגל המשתתפים בתוכנית החינוך. מדיניות הקבלה לקורס המדריכים צריכה להיות מקלה, כדי לקבל כמה שיותר אנשים. לא חשוב אם יהיה להם אחר כך במה לעסוק, ולא אם הם ירצו או לא ירצו לעסוק בזה, כי בינתיים הם מתקדמים, לומדים. כך נתקדם עד שיהיו לנו מספיק מחנכים שיוכלו להיכנס לכל מקומות העבודה כדי להתחיל לעבוד במשרדים, במפעלים ובעסקים. זו משימה הדורשת כמות גדולה של אנשים. כאמור, אלו שלא יוכלו להשתתף במפגשים פיזיים, יחוו אותם באמצעות כלי התקשורת. למשל, אדם שיגיע מהעבודה לביתו יוכל לשבת שעה מול הטלוויזיה ולקבל את המנה היומית שלו, הכול תלוי בלחץ החברתי. אם הוא יראה שכולם נמצאים בזה, צופים באותה התוכנית, גם הוא ירצה לצפות בה ולעבור את אותה החווייה. גם בזמן העבודה ובהסכמת המעסיקים, אנשים יוכלו להתארגן בצורה כזו שתהיה להם שעת לימוד יומית, דרך ערוצי התקשורת.

ה. רווחה כלכלית לכולם: מבחינה כלכלית, המדינה מחויבת גם היום וגם בעתיד, לספק לכל אזרחיה סל בסיסי של מוצרים ושירותים, בעצם אין לה ברירה אחרת. גם כיום, מבחינה פרקטית, היא מספקת לכולם סל כזה, כי אין לה ברירה, אבל היא עושה את זה בצורה לא ידידותית. כלומר, האזרחים מרגישים מקופחים ואינם אסירי תודה, כיוון שהתחושה שלהם היא שלולא הלחץ שלהם, המדינה הייתה מתחמקת מאחריותה כלפיהם. התחושה שלהם היא שעליהם להיאבק על כל זכות שהמדינה מעניקה להם וזו תחושה נכונה במידה רבה. מצד שני, בכל מדינה ישנם חוגים מהצד הימני של האידיאולוגיה הכלכלית והחברתית (לעומת החלוקה ליונים ולניצים בכל הקשור לנושאי חוץ וביטחון), שחשים שעל המדינה לספק הזדמנויות תעסוקה והטבות לאלו שבחרו לעבוד ובמקביל עליה לצמצם את הקצבאות ואת אותו סל בסיסי שכיום מוענק לכולם. המתחים האלה מייצרים תחושה לא נעימה, תסכול וטינה, בשני הצדדים. באמצעות החינוך המקושר המבוסס על חכמת הקבלה, מגיעים למצב בו האדם מסופק ושמח בחלקו. הוא לא מרגיש מקופח, מוגבל, לחוץ ומחויב, אלא חש שאספקת סל בסיסי עבורו ועבור כולם היא מהלך נכון וצודק. לא רק שלא ירצה יותר לעצמו על חשבון האחרים, אלא הוא יתמוך בחלוקה צודקת ובשוויון בין כולם. זו הדרך הקצרה ביותר עבורו ועבור כולם, לקבלת תוספת אושר. כך אנו מביאים לו השלמה כזו, תחושה כזו, שבלתי אפשרי לספק לו בצורה אחרת, אפילו אם הוא יחיה ברמה גבוהה פי כמה, הוא לא ירגיש מאושר יותר, כי האושר אינו תלוי בהכנסה ואי אפשר לקנות אותו בכסף.

נוכל לפתוח לכל אזרח כרטיס וכל אזרח יוכל לקבל את האספקה הדרושה לו לפי הכרטיס שהוקצה לו, לביתו, או שהוא יגיע לאתרי חלוקה ויקבל את אותו סל קיום בסיסי. בכל מקרה מוקנית לו זכות לקבל מהמדינה סל הכרחי לקיומו, זה בטוח. הסל ההכרחי הבטוח הזה מאפשר לאזרח יכולת להתקיים ללא שום בעיות. הוא מעניק לו וודאות לגבי ההווה והעתיד, בניגוד לחוסר הוודאות המאפיין אותנו בשיטה הכלכלית הנוכחית, למרות פונקציות רבות שממלאת מדינת הרווחה המודרנית. לאדם מובטחת אותה "פת בסלו" ויש לכך חשיבות רבה מאוד. הוא מסיר את הלחץ הכלכלי, את החשש מפני עוני ורעב, כי כולם יודעים, בוודאות, שמוקנית להם הזכות לאותו סל קיום, בין אם יגיע אליהם הביתה, או אם יחליטו לאסוף אותו בעצמם ממרכזי החלוקה. מנגנון כלכלי-לוגיסטי כזה מוריד מתח רב בחברה וגם משווה בצורה משמעותית בין כולם.

ו. הסכמה חברתית: ההכרחיות הכלכלית הזו של כל אחד מאיתנו ושל המשק כולו תלויה בהסכמה חברתית. אם נצליח להעביר בחברה, באמצעות דיונים והסברה, את הערך הגבוה שיש לערבות בינינו, החיבור, לרבות התועלות הכלכליות, החברתיות והאקולוגיות הטמונות ביחסים כאלה בינינו. אז אנו יכולים להסתפק, לכאורה, בדברים שנראים אולי מאוד מוגבלים והכרחיים למי שאינו נכלל בערבות ההדדית בינינו. אבל אם האדם רואה שכולם הגיעו וחיים בהסכמה חברתית רחבה, אז אין לו שום בעיה, כי "צרת רבים חצי נחמה". זה מהצד השלילי, ואילו בצד החיובי, אם האדם מקבל סל קיום בסיסי מוגבל יחסית, אך אותו הסל שווה לכולם, ומרגע שניתן כולם נהנים מהקשר היפה בין זה לזה, אז לא חסר לו כלום וההסתפקות במועט בטלה בשישים, ביחס לאושר אליו ניתן להגיע בחיים חדשים כאלה.

בוודאי שבתקופת המעבר יהיו אנשים בעלי מעמד כלכלי שונה ובהתאם ישתנה היחס שלהם אל הסל הבסיסי. יהיו כאלו שעבורם הסל הזה לא יהיה שווה כלום והם לא ירצו אפילו להתייחס אליו, ויהיו כאלו, במיוחד מקרב השכבות החלשות, שעבורם הסל הזה יהיה הכרחי וייתן להם הרגשה של ביטחון. מדובר על מדיניות חברתית נבונה ומוצלחת, שתרחיב ותעמיק את תפקידה של מדינת הרווחה הנוכחית, אבל באופן שבמקום לעורר זעם ותסכול מצד האזרחים, יעורר הזדהות של אדם עם זולתו ועם החברה כולה. אבל יש תנאי מהותי לקבלת אות סל קיום בסיסי בטוח מהמדינה, והוא שהוא יינתן רק לאלה הנמצאים במסגרת החינוך החדש. רק מי שישתתף, יקבל.

 

ההזדמנות הנפלאה שבפנינו

רבים מהשינויים במערכת הכלכלית ובשוק העבודה יתרחשו מעצמם ולא בעקבות חקיקה או כפייה. למשל, בכל הקשור למקצועות מזיקים ומיותרים לחברה, כמו מקצועות הפרסום והפיננסים, המקצועות האלה ייעלמו בעצמם מהאופק ויחדלו מלהתקיים. ראשית, בגלל שהאנושות עוברת יותר ויותר לעולם הווירטואלי, ובו קשה מאוד להיות בצורות הקשר המאפיינות את העולם שלנו. שנית, מפני שהאדם משתנה מבפנים, הנכונות שלו להיות ניזון מכל הפרסומות הולכת ופוחתת בקצב מהיר. הטלוויזיה והרדיו כבר החלו את תהליך הדעיכה שלהם ויצטרכו לקבל צורה חדשה. כל האנשים שמתפרנסים כיום מענף הפרסום, מיליוני אנשים שמטפלים בפרסום, בעיצוב ובהפקה, צבא שלם, לרבות עובדי רדיו וטלוויזיה, כולם ייצאו משוק העבודה, למעט אלו שיעשו הסבה להסברה ולתעמולה של מערכת החינוך החדשה והמקושרת.

המדינה תשמש כמסגרת מסודרת של העם, והגוף הדומיננטי בה יהיה הגוף החינוכי, שינהל את הכול בתבונה, מפני שהוא יהיה מאויש במומחים בשיטת החינוך המבוססת על חכמת החיבור בפרט, ובמערכות מקושרות בכלל. גם פסיכולוגים, סוציולוגים, ואנשים שמכירים את נפש האדם, מבינים את הטבע החדש שמתגלה יהיו חלק מאותה הנהגה חינוכית, שדרך החינוך תנהיג את כל הרגולציות שצריכות להתקיים כדי לאפשר את ההתקדמות של האדם ושל החברה כולה. כך ייראה העתיד שלנו.

כלי התקשורת, במתכונתם הנוכחית והתכנים שהם מעבירים, יצטרכו לעבור שינוי יסודי והמדינה צפויה להטיל עליהם מגבלות רבות, ללא ספק. אם ברצוננו להיות אוכלוסייה בריאה יותר בנפשה, מחוברת, הוגנת יותר, אז ודאי שעלינו להגביל את התכנים שהתקשורת מלעיטה אותנו בהם ולשנות אותם בהתאם לתכנים ולערכים עליהם מושתת החינוך לחיבור, לערבות הדדית ולאהבת הזולת. עלינו ליצור משבצות שידור חינוכיות, בשעות הפריים טיים, במקום הסדרות המוקרנות כיום, תוכניות הריאליטי, הצרכנות והפשע למיניהן.

לא שאנו רוצים להגביל את הכול, אלא יש דברים שיותר חשובים כדי לשרוד, כדי להצליח בחיים. אין כאן עניין של חופש בחירה או של פלורליזם, כלומר שכל אחד יצפה במה שחפצה נפשו. ניתן להבין את כל הצרכים השונים של האדם, שבאים לידי ביטוי בהעדפות הצפייה שלו בכלי התקשורת, אבל אין ברירה, עלינו לבצע רגולציה נכונה, שבצירוף השפעת הסביבה תאפשר לאדם לעשות את המעבר מצריכה של התכנים הנוכחיים, לאלו שמקדמים אותו ואת החברה כולה לחיים שלווים, טובים ומאושרים יותר. שינויים כאלה לא יתבצעו ביד קשה אלא בהדרגה, כדי שמה שבאמת חשוב לחברה, יקבל את המקום הראוי לו, את קדמת הבמה.

התלות והתקוות המוגזמות שאנו תולים ברגולציה ייעלמו בהדרגה, גם כי מרביתה נכשלת, או אפילו לא יוצאת מן הכוח אל הפועל. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך, שמדי פעם מונהגת רפורמה רגולטורית כזו או אחרת שעל פניה נחשבת למוצלחת, לפחות בטווח הקצר. אבל מדובר כאמור על הצלחה קצרת טווח, כי כל מערכת היחסים בינינו נותרה כשהייתה, מבוססת על אינדיבידואליזם, ניגודי אינטרסים ומשחק סכום אפס אכזרי בינינו. אין ספק שהאגו וניגודי האינטרסים ימצאו את דרכם החוצה, לכיוון או תחום חדש שטרם טופל ברגולציה, וכולי. עלינו לחסל את המוטיבציה, את הסיבה לדרוויניזם החברתי והכלכלי שמקיף אותנו מכל עבר ולא להסתפק בטיפול נקודתי בסימפטומים השונים שלו. זו הסיבה שההצלחה של הרגולציה היא קצרת טווח, אם בכלל. לעיתים רבות, נזקה גדול מתועלתה. אותה אוכלוסייה, דרך החינוך לחיבור שיונק את שורשיו מחכמת הקבלה תגיע לדרגה אחרת של מודעות, ובסופו של דבר תדע איך להתנהג בצורה הגונה, כך שלא תהיה ברירה לכל הארגונים החזקים של היום, לוועדי העובדים הגדולים, למונופולים ולמגזר העסקי, אלא "לרדת מהעץ". כי בסופו של דבר הם ניזונים מאיתנו, ואם נתחבר ונהיה לציבור מאוחד, יהיה ברשותנו כוח רב, שיאפשר לנו לשנות באופן מהותי את המציאות. כאמור, זהו אינו התסריט המועדף והקל לשינוי היחסים בינינו ושל החברה כולה. חינוך תחילה. זוהי ההזדמנות הנפלאה שבפנינו.