רקע - אי שוויון בקדמת הבמה

אחד הנושאים המדוברים והנחקרים ביותר בתחום הכלכלה קשור לאי השוויון ולפערים הכלכליים בין שכבות שונות באוכלוסייה. בעשורים האחרונים אי השוויון הכלכלי בעולם גדל בצורה דרמטית. ההון וההכנסות מחולקים בצורה קיצונית, כאשר מיעוט קטן הולך ומתעשר בעוד האחרים נדחקו ממש לקרן זווית. גם מעמד הביניים, שלכאורה היה אמור להיות הנהנה העיקרי מהפירות של השיטה הכלכלית הרווחת, הולך ונשחק. רמת אי השוויון בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי והיא גדלה משנות השבעים עד כדי כך שכ-20% מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני וכ-23% נמצאים בחוסר ביטחון תזונתי, או במילים קצת יותר קרובות לאדם, הורים שאינם יודעים אם מחר יהיה להם אוכל לשים על השולחן עבור ילדיהם. בכנס העולמי בדאבוס, בראשית 2014 הוכרז אי השוויון בעולם כסכנה מספר אחת לכלכלה העולמית וליציבות המשטרים והסדר הבינלאומי. בנוסף, כלכלנים רבים שחקרו את התופעה וסיבותיה מייחסים לה איום משמעותי על הצמיחה הכלכלית ועל הצריכה הפרטית, שהפכה לגורם המניע את הכלכלה המודרנית. המשך הגידול באי השוויון פוגע בצריכה הפרטית ולכן מקטין את העוגה הכלכלית כולה ופוגע בכל שכבות האוכלוסייה ולהיפך. אותם כלכלנים אינם מתייחסים לשיקולים אתיים או מוסריים, אלא קובעים שמבחינה כלכלית, כדאי לנו לפעול לצמצום הפערים ואי השוויון. הם אינם מדברים על חברה שוויונית כאידיאל, אלא על צמצום בפערים הקיימים בלבד.

כלכלנים הנמנים על תלמידיי מספרים לי על ניצנים של גישה חדשה ושונה אודות בעיית אי השוויון בקרב חלק מהכלכלנים הבכירים בעולם. מסביר חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ, בספרו "מחיר אי השוויון" שלעשירים יש אינטרס כלכלי מובהק לצמצם את אי השוויון, כי הם הנהנים העיקריים של השיטה הכלכלית הנוכחית ולפיכך גם המפסידים מרמתו הגבוהה. לאחרונה מתרבות דעות דומות גם באקדמיה, כמו למשל של פרופסור רוברט רייך, יוצר הסרט "Inequality for all" ושל כלכלנים מובילים נוספים, לרבות מכיוונה של קרן המטבע העולמית, שהציגה מחקר המעיד כי רמה נמוכה יותר של אי שוויון תורמת לצמיחה וליציבות המערכת הכלכלית והפוליטית. גם חתן פרס נובל הפרופסור פול קרוגמן מתייחס לממצאים האלה של קרן המטבע הבינלאומית ובתגובה מציע לשקול הנהגת מודל כלכלי הפוך, כדי להקטין את אי השוויון ולהבריא את הכלכלה. קרוגמן גורס כי הגיע הזמן לשקול להחליף את המודל הניאו-ליברלי, המניח שבאמצעות העדפה ותמריצים למי שמוגדרים כגורמים מחוללי צמיחה מקרב האליטות ובעלי ההון, תושג צמיחה שפירותיה יחלחלו למטה, עד לכיסו של כל אחד מאיתנו. קרוגמן מצטרף לרבים אחרים הטוענים שמודל זה, המכונה Trickle down economics נכשל ולפיכך הוא תוהה האם לא הגיע הזמן לאמץ מודל הפוך, לפיו התמריצים וההטבות יינתנו לאלו הנמנים על מעמד הביניים והשכבות החלשות, מתוך הנחה שהקטנת אי השוויון תמריץ את הצריכה הפרטית ובכך תבריא את הכלכלה כולה. על פי גישה זו, הדרך לצמיחה מכלילה, שמפירותיה נהנה כולנו ולא מיעוט מיוחס ומקושר, עוברת דרך מודל כלכלי חדש הנקרא Trickle up economs, שמשנה את סדר העדיפויות התקציבי והחברתי ומזמין הקצאת יתר של משאבים ותמריצים למעמד הביניים, לעסקים קטנים ולשכבות החלשות, על חשבון זכויות היתר מהן נהנה כיום המאיון העליון. כלומר, כדי לאושש את הצמיחה ולהחיות את הקפיטליזם, חלק מהכלכלנים מטיפים להקטנת הפערים ואי השוויון.

 

הכנסה שווה ורמת חיים אחידה לכולם?

נשאלת השאלה מהו החזון של חכמת הקבלה לגבי שוויון כלכלי חברתי בין אזרחי המדינה, וגם בין מדינות במערכת הבינלאומית? באמצעות חינוך והשכלה אנו צריכים להביא את האוכלוסייה למצב שבו היא קודם כל מבינה מה ההתפתחות שלנו דורשת מאיתנו. אנו נמצאים בתהליך לא ידוע, אחרת כלכלנים היו יכולים לסדר לנו דרך צלֵחה, אבל זה לא קורה, כי אנו לא יודעים בדיוק את החוקים שלפיהם אנו מתפתחים. מדובר על התכונות הפנימיות של האדם, ובמיוחד על החוקים שלפיהם מתפתחת החברה האנושית, שאיננו מבינים ומכירים אותם, ולכן קשה לנו לחזות את העתיד, הוא מאוד מעורפל עבורנו. זוהי הסיבה שעלינו להקדים וללמד אותם מהי הצורה העתידית שאליה אנו מתקרבים, היא כבר באה לקראתנו. זו צורה אחידה, בה כולנו מחוברים יחד למערכת אחת שבה כולם תלויים בכולם, את זה כבר ניתן להרגיש לפי ההתפתחויות בעולם, ולא יכול להיות שאחד יבנה את הצלחתו על חשבון השני. למרות שכיום זה עדיין אפשרי, אותו משחק סכום אפס שאנו מנהלים בינינו, כי אנו לא רואים את התוצאות מהיחסים הקונפליקטואליים האלה בינינו, במיוחד את התוצאות ארוכות הטווח שלהם. בסופו של דבר, אם כולנו מחוברים, חלקים מעולם שעבר תהליכי גלובליזציה ואינטגרציה משמעותיים, שקשרו את גורלנו זה בזה ויצרו בינינו תלות הדדית בלתי ניתנת להתרה, אז אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לחשוב על החיים הראויים למערכת אחת, שבה כולנו תלויים זה בזה.

השיטה הכלכלית הראויה למערכת כזו, בה מתקיימת תלות הדדית חזקה בינינו היא מערכת שבה אנו צריכים לוודא שלכל אחד יש את אותה רמת הכנסה, בשינויים האישיים המתחייבים ממצבו, ואותה רמת חיים. למצב הזה אנו צריכים לשאוף. כמובן שהדרך למצב הרצוי הזה עודה ארוכה ולפיכך צריך להתקרב אליו בצורה הדרגתית, בהתאם לכיוון ולקצב ההתקדמות של החברה.

 

מדוע נכשלים הניסיונות לצמצם את הפערים?

על פי המשנה הכלכלית והחברתית של חכמת הקבלה, אין שום דבר מפתיע בגידול באי השוויון וברמתו הגבוהה ברחבי העולם ובכך שקצה הפירמידה הכלכלית הולך ונהיה צר, כלומר שמרבית ההון בעולם מתרכז בידי מספר קטן יחסית של בעלי הון.

 

"כי כל חברה נחלקת על חרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים, שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קפיטליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציה, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו לעמלים את מי החלב הכחושים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 837)

 

בהכירה את הטבע האגואיסטי של האדם ואת השילוב בינו לבין שיטות כלכליות המבוססות עליו, בעיקר זו הקפיטליסטית, אך גם הסוציאל-דמוקרטית האירופאית, מתייחסת חכמת הקבלה אל אי השוויון כתופעה טבעית, חלק מחגיגה אגואיסטית שכולנו נוכחים בה, כשמיעוט מבינינו מנצח ומרביתנו מפסידים, אבל שואפים להתקדם ולהיות חלק מן המנצחים ולא לתקן את כללי המשחק עצמם ולתמוך בחברה שוויונית ובחלוקה צודקת. האדם אינו יכול לנהוג לפי שום עיקרון אחר, חוץ ממה שמכתיב לו הרצון שלו לקבל וליהנות, הוא עושה מה שטוב לו. לכן בשיטה הכלכלית הנוכחית, שום דבר טוב לא יקרה ואי השוויון צפוי להמשיך ולהקצין, עד כדי כך שמעמד הביניים יימחק והעולם יהיה מורכב ממאיון עליון, אולי אפילו רק אלפיון, עשיר כקורח, בעוד כל השאר חיים בעוני ומצוקה. כיוון שמדובר בחוק טבע, כל הניסיונות לצמצם את אי השוויון במסגרת השיטה הכלכלית האגואיסטית הנוכחית משולים ליציאה נגד תכנית הטבע ולקלקול שלה ולכן דינם להיכשל. מערכת ההנהגה וההשגחה העליונה פועלת כך כדי להכניס את בני האדם לחינוך, לשינוי, לשינוי האדם. לכן היא מביאה את האדם למצבים כל כך גרועים, כדי שהאדם יבין שהוא חייב לשנות את הטבע שלו ושל החברה ואז יהיה לו טוב, אחרת לא.

לכן, למרות סימנים ראשונים אלו למחשבה מחודשת בהגות הכלכלית, בפועל אנו עדים למגמה הפוכה. אי השוויון ברחבי העולם הולך וגדל, האליטות ובמיוחד המאיון ובתוכו האלפיון העליון המיוחס, בשפיץ של הפירמידה הכלכלית והחברתית ממשיכים לדאוג רק לעצמם, והמציאות הולכת ונעשית אכזרית וקיצונית יותר, בתהליך של דרוויניזם כלכלי וחברתי שמתפשט ושלא מראה סימנים כלשהם של ריסון או מחשבה שנייה. נשאלת השאלה, מדוע האליטות, העשירים והמנהיגים, מוסיפים להיאבק ביוזמות משמעותיות, אם ישנן כאלה וברפורמות תקציביות שמטרתן להקטין את אי השוויון, אם ברור גם להם, על פי המחקרים וניסיון החיים, שהקטנת הפערים תגדיל את העוגה הכלכלית כולה וגם את הרווחים שלהם, בתור המנצחים הגדולים של השיטה הכלכלית הקיימת. על פניו נראה כאילו ההסברים האלה אינם מניבים תוצאות ונשאלת השאלה מדוע? התשובה לשאלה הזו כרוכה בכך שאנו צריכים להכיר את הרע באגו שלנו.

אם נשאל את השכבות החלשות האם ברצונן לעבור לחיים החדשים, גם הן יענו בשלילה, כי הן לא מבינות מה זה. הן מסתכלות על אלה שלמעלה, על המאיון העליון ועל הבעלי ההון ורוצות להיות כמותם, הן חושבות שזה טוב. אין בשאיפות החומריות האלה הבדל בין עשירים לעניים, כי לכולנו אותו טבע אנושי, אגואיסטי. לכן כדי להביא אותנו להכרת הרע בטבע שלנו, לא בחיים עצמם אלא בטבע שלנו, שאותו אנו צריכים לתקן, להמתיק באמצעות החיבור בינינו, לעשות אותו כללי, מקושר והדדי, אנו צריכים לעבור דרך קשה, הכרוכה במכות רבות ובמשברים. הכוונה לא רק לתכיפות המשברים ולעוצמתם, אלא גם לאיכותם. כך האדם יבין, כתוצאה מדרך ההתפתחות הקשה הזו, שלא סתם רע לו. כך נוכל להבין גם למה רע לנו, מהי הסיבה שרע לאדם כפרט ולחברה האנושית כציבור, ואז יתגבש בתוכנו הרצון לעקור את הסיבה לכל הצרות האלה. הסיבה היא האגו שלנו. הוא מקנן בכל אחד מאיתנו, אצל העשירים, הגדולים והמוצלחים בדיוק כמו אצל העניים והמפסידים של החברה האנושית. מדובר על אותו דבר, אותה הסיבה, זה האגו של האדם שלא נותן לו להתפתח נכון. כדי שנבין ונקבל את העובדות האלה ונסיק מהן את המסקנות הנכונות, אנו צריכים להכיר באמת את כל הרע שבאגו האגואיסטי שלנו ואת ההשלכות על הצורה בה אנו חיים, מתקיימים, מתפרנסים ומתפתחים. כל עוד שהפערים החברתיים ואי השוויון הכלכלי לא יגיעו לשני קצוות, עד כדי כך שיהיה ביניהם פער, תהום של ממש, לא נכיר סוף סוף בכך שאנו חייבים לבצע שינויים חברתיים וכלכליים, שהם פונקציה של שינויים ביחסים בינינו ובהרגשת הזולת לה מסוגל להגיע כל אחד ואחד מאיתנו. איך ייתכן שנמשיך לחיות במצב בו יש כאלו הגוועים מרעב, בעוד אחרים זורקים את כל העודפים שברשותם ולא יודעים מה לעשות עם כל הכסף והרכוש הרב שצברו. אלא שבגלל האגו שלנו, בגלל חוסר היכולת שלנו להזדהות עם הזולת, לדאוג לו, להרגיש כלפיו את אותם הרגשות שכל אחד מאיתנו חש כלפי בני משפחתו הקרובה, אנו לא מבינים מה צריך להשתנות, למרות ההסברים המלומדים של הכלכלנים. כל עוד שאי השוויון ותוצאותיו ההרסניות לא יגיעו לרמה קיצונית, דרמטית ממש, אנו לא נסכים לשנות את הטבע שלנו.

 

כלכלת שיתוף, ללא מעמסה תקציבית

אפשר להתחיל בטיפול בשכבות החלשות, כיוון שהן נמצאות במצוקה. ראשית, צריך להביא אותם למצב בו הם ירגישו שמטפלים בהם. שנית, עלינו לבצע סקר מדויק ולבדוק מה אנו צריכים, מבחינה כלכלית, לוגיסטית ותקציבית, כדי לשפר את מצבם ואת רמת החיים שלהם, לפחות עד לאותה רמה רציונלית שהחברה הכריזה עליה כסטנדרט. אם יתעורר החשש שהמשאבים הנוכחיים אינם מספיקים להביא את כולם לסטנדרט הזה באופן מיידי, בתור התחלה יש להבטיח לכל אדם רמת קיום הכרחית, המספיקה למלא את צורכי הקיום הבסיסיים שלו ושל משפחתו, על בסיס אותו סל מוצרים ושירותים שעל המדינה לספק לכל אזרח המשתתף בפעילות החינוך לחיבור ושמקבל עליו את הערכים עליהם המדינה והיחסים בין אזרחיה מושתתים. אם בישראל כ-20% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני, אז עלינו להתחיל מהשכבה הזו. עלינו לבחון מה ביכולתנו לעשות, בקרב אותה השכבה בלבד, בלי להזרים להם כספים, קצבאות ומשאבים נוספים. האתגר שבפנינו הוא איך נארגן את הסביבה הזו כדי שהיא תוכל להתקדם ולטפל בעצמה באמצעות מיצוי המשאבים הקיימים שברשותם, באמצעות כל מה שיש להם, כדי להטיב את מצבם בעצמם. זה יעד אפשרי, אך ורק באמצעות החינוך וההשכלה שהם יקבלו מאיתנו.

המהלך הזה אינו כרוך בפיצוי כספי, או בהגדלת התקציבים המיועדים לטפל בשכבות החלשות, כי החברה עוד לא בשלה לכך ואין מקום לפתרונות כפויים, הם לא יחזיקו מעמד ואף יזיקו. צריכים להתחיל ולבחון את ההתקדמות באמצעות החינוך בלבד ואחר כך לבחון איך להמשיך באמצעים אחרים, במקביל להתקדמות של החברה כולה, לקראת ערבות הדדית וחיים מתוך איחוד, חיבור והרגשת הזולת. אבל אין מה להמתין והטיפול בשכבות החלשות צריך להתחיל מיד. מן הסתם יש בקרבם אנשים שיכולים להתעסק בחינוך של ילדים ונוער ובפעילויות שונות הקשורות אליהם. סביר שיש ביניהם גם אנשים שיכולים לפתוח חוגים למיניהם, למשל ספורט, מחשבים, ריקודים וכולי, ללא תשלום, במסגרת עסקה כללית-חברתית שאנו מביאים אליהם. ביכולתנו ליזום וללוות תהליך בו הם יפתחו עבור עצמם מחסני מזון, גם של ביגוד ונעליים, מנגנונים של עזרה הדדית, של בעלי מקצוע כמו שרברב, חשמלאי או מורה פרטי, במתכונת של החלפת שירות בשירות, או תמורת מחירים סמליים. בעצם, עלינו להתחיל ולסייע להם להתארגן בצורה שמזכירה קומונה, התארגנות המבוססת על עזרה הדדית ביניהם.

החיסכון והתועלות הכלכליים מפעילות קהילתית מפותחת כזו יכולים להיות משמעותיים מאוד, ולהקל עליהם מאוד את חיי היום יום, בלי שהדבר יחייב, בינתיים, הקצאת משאבים נוספים מאת המדינה והגדלת תקציבי הרווחה וההוצאה הציבורית. בנוסף, מעבר לתועלות הכלכליות והחיסכון הכספי, השינוי החיובי הזה ישפר משמעותית את תחושת הביטחון שלהם, יקטין את החשש ממלחמת קיום אכזרית ויאפשר להם לחיות את חיי היום יום שלהם בצורה שלווה יותר, כיוון שהם יחושו כמעט מיד הקלה נפשית גדולה.

וודאי שזה ידרוש מאיתנו מחויבות וכוח אדם שילווה וידריך אותם איך לעזור לעצמם. ייתכן שההקצאה הזו של כוח אדם שילווה את הגיבוש של הקהילה ואת ההקמה של מנגנוני העזרה ההדדית, יצריכו הקצאה לא משמעותית של משאבים ותקציבים, אך אין מדובר בסכומים המשנים את כללי המשחק, או בהגדלה דרמטית של תקציבי הרווחה, החינוך והקצבאות למיניהן. ההיגיון של ההצעה הזו ברור והוא משתלם לכולם. בהתאם נוכל לקבל מהקהילה תמיכה כדי לבנות ולתפעל את מחסני המזון והביגוד ואת שאר הפעילויות הקהילתיות שהמטרה שלהן היא לסייע לאזרחים מקרב השכבות החלשות לעזור לעצמם. לשם כך, לא יהיה קשה לאתר מתנ"סים ומקומות ציבוריים פנויים נוספים, שאין בהם שימוש בכלל, ולהשתמש בהם כפי שסדר העדיפויות החדש יחייב. בכל עיר יימצאו מקומות בהם יופעלו החוגים ופעילויות חינוכיות וקהילתיות נוספות, במסגרת השינוי החברתי שיעבור על כל קהילה. בגלל השינוי החיובי והעלות הנמוכה של התוכנית כולה, נוכל לאתר בעיר בעלי מקצוע שיוכלו לתרום, לרבות פסיכולוגים, שיתרמו כל אחד כמה שעות בשבוע וכן מומחים מתחומים אחרים שהאוכלוסייה זקוקה להם. כך נוכל להתחיל לארגן אותם בצורת קומונה שמתפרנסת בכוחות עצמה. בזה עלינו להתחיל.

אם נתחיל בפעולה כזו, ונצרף אליה במקביל חינוך והשכלה, נוכל לבצע חישוב כלכלי מדויק, איזה סכומים על המדינה להזרים לטובת השכבות החלשות, בכסף, בתקנים של בעלי מקצוע ובכל מה שנדרש כדי להעלות אותם מעל לקו העוני היחסי ולחסל לחלוטין את העוני המוחלט ואת חוסר הביטחון התזונתי. סביר שבניגוד למה שמקובל לחשוב, לא נצטרך סכומים משמעותיים, כי במקביל נלמד את האזרחים ומשקי הבית איך לחיות נכון ובצורה חסכונית, הודות לחיבור ביניהם שיש לו ערך כלכלי רב. זו הסיבה שבעוד שכלכלנים ופוליטיקאים מתנגדים בדרך כלל להגדלת תקציבי הרווחה וההוצאה הציבורית הממשלתית על שירותים לתושבים, בגלל החשש שלהם שמדיניות פיסקלית מרחיבה כזו תעמיק את הגירעון ותפגע בצמיחה, הפעם, בתסריט המוצע על ידנו, ובכפוף לכך שכולם, כולל מקבלי החלטות, יהיו חלק מתוכנית חינוכית על בסיס הערכים של ערבות הדדית וקיום בחברה מקושרת, תהיה תמיכה מקיר לקיר בהגדלה מסוימת של ההוצאה הציבורית. התמיכה תגיע הן בגלל שינוי היחסים בין אדם לזולתו והן כי הייתכנות הכלכלית שלה תהיה הפעם ריאלית ומציאותית מתמיד. כלומר, ההשקעה הציבורית במערך החינוך החדש והסיוע לביסוסה של כלכלת שיתוף עממית והמונית, תשתלם מבחינה כלכלית ותישא פירות חברתיים וכלכליים.

החיסכון, כתוצאה מהתאגדות של צרכנים בקהילות, יכול להיות משמעותי, עקב ניצול היתרון לגודל וכוח הקנייה הקולקטיבי. הצרכן הפרטי, הקטן, זה שבדרך כלל מפסיד בקרב הכלכלי מול החברות הגדולות, יכול לחבור לאלו הדומים לו ולהקים קבוצות רכישה וקואופרטיבים וכך לחסוך במרבית סעיפי ההוצאה המשמעותיים שלו, על מזון, דיור, מכשירי כתיבה וצורכי בית הספר, ביטוחים, דמי ניהול פנסיוניים, עמלות בנקאיות ובתחומים רבים נוספים. לדוגמה, התושבים יוכלו להתאגד ולחתום על חוזה רכישה מרוכז, בתנאים מועדפים, מול רשתות המזון הגדולות. אם תושבי העיר יתארגנו ויחתמו על הסכם ביניהן שלפחות את החלב, הבשר, הלחם ושאר מצרכי היסוד הם קונים במרוכז, שהם בעצם כמשפחה אחת, אז בכוחם לקבוע את המחירים מול הספקים הגדולים ולזכות בהנחות משמעותיות מאוד, לעיתים של עשרות אחוזים, ביחס למחירים היקרים שהם משלמים כיום. את השיטה הזו אפשר להרחיב בהדרגה לעוד ועוד מוצרים ושירותים ולהפוך אותה למנוף כלכלי אדיר להוזלת יוקר המחייה ולהקטנת המצוקה של השכבות החלשות, בלי שזה יחייב את המדינה להקצות לכך משאבים משמעותיים. כך אנו יכולים להקל באופן משמעותי מאוד על המצוקה של השכבות החלשות ולצמצם את אי השוויון, בלי להזרים כספים משמעותיים נוספים לרווחה, אלא בשימוש נכון במשאבים קיימים.

 

השכבות החלשות תחילה

במסגרת הבנייה של חברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת, הגישה של חכמת הקבלה בכל הקשור לשינויים כלכליים וחברתיים, מתחילה מלמטה למעלה. כלומר, את השינויים הראשונים נארגן בקרב השכבות החלשות, שחיות במצוקה ובעוני, ושבמערך הכוחות והאינטרסים הכלכליים הנוכחי, אין הרבה סיכוי לשנות את מצבן. הפתרון הזה הוא לא רק צודק, אלא גם חסכוני. השאיפה שלנו צריכה להיות להגיע למצב שאנו מתייחסים לכל דבר בצורה חסכונית. איננו מעוניינים לקחת מהטבע שום דבר מיותר, למעט מה שאנו זקוקים לו לצורך קיומנו. הגישה הנכונה היא לחיות בהרמוניה עם הטבע. לא לצרוך סתם, לא לנצל ללא סיבה או תוך הזנחה וחוסר יעילות את אוצרות האדמה, לא להרוס את כדור הארץ ואת הסביבה האקולוגית שלנו. לכן אנו צריכים להתחיל את השינוי הזה מלמטה, להביא את השכבות החלשות לחיים רציונלים, לרמת חיים מינימלית שמתחתיה אף אחד לא יירד, שתאפשר לאדם לא רק למלא את צורכי הקיום ההכרחיים שלו ושל משפחתו, אלא קצת מעבר לאותה רמה הכרחית, כדי שהאדם לא ירגיש שחסר לו. כך האדם יפתח את המקרר ויהיה שקט שיש לו את מוצרי המזון הבסיסיים, לחם, חלב ומוצריו, בשר, ירקות, וכל מה שהוא צריך עבורו ועבור ילדיו. הוא צריך לדעת שהשינוי בחיי הקהילה והמעבר לאורח חיים קואופרטיבי מאפשר לו להגיע לרווחה מסוימת ולהחזיק בבית את כל מה שכל אזרח צריך.

הדרך הנכונה ביותר להנהיג את השינוי החיובי הזה, בלי לזעזע את המערכת הכלכלית והפוליטית ובלי להעיק על תקציב המדינה, היא להתחיל מהשכבות התחתונות. להשתמש בראש ובראשונה בפוטנציאל הכלכלי ובעודפים שיש להם ושכיום אינם מנוצלים כיוון שהן פועלים כל אחד בנפרד, לא מכירים ולא יודעים מה שנמצא ברשותם, ולא יודעים להשתמש בפוטנציאל הכלכלי הגדול הטמון בחיבור ביניהם ובסינרגיה נכונה ומאורגנת. השיפור יורגש מיידית, לא רק ביכולתה הכלכלית של הקהילה המאורגנת לשרוד את מלחמת הקיום הכלכלית, אלא גם בשיפור האקלים התרבותי והחינוכי, כתוצאה מהפעולות המשותפות שבהם האזרחים ישרתו זה את זה כבעלי מקצוע, עידוד רוח ההתנדבות וההתאגדות המשותפת כצרכנים נבונים העומדים על זכויותיהם. על התושבים מקרב השכבות החלשות להתחיל ולבנות נכון את עצמם, זה בראש ובראשונה. גם ההתאגדות הצרכנית שלהם תחזק את הקשר ביניהם ותסייע להגיע לגיבוש חברתי, שיתמוך בתחושת הקהילה שנבנית בהדרגה כתוצאה ממנגנוני העזרה והערבות ההדדית הלכה למעשה שהם התחילו להפעיל ביניהם. רק אז, נוכל להתחיל ולבדוק האם אנו באמת צריכים עזרה חיצונית נוספת, מהממשלה. ייתכן בהחלט שהתשובה תהיה שלילית, או שהתוצאות החיוביות בשטח והשיפור הן ברמת החיים והן בתחושת האושר של התושבים, יחייבו סיוע כלכלי נוסף בסכומים קטנים משמעותית מראש, כמעט בטלים בשישים, בהשוואה להערכות הגבוהות הנוכחיות.

 

מהו שוויון כלכלי על פי חכמת הקבלה וכיצד נגיע אליו?

 

"השוואת הציבור: אין הפירוש, להשוות המוכשרים והמוצלחים לרמת המרושלים והנדכאים כי זהו חורבן הציבור ממש. אלא הפירוש הוא לתת לכל אחד מהציבור רמת החיים של הבינוניים. שגם המרושלים, יקבלו חדוות החיים כמו הבינוניים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 823)

 

בעל הסולם כותב שהחברה צריכה להתערב בכלכלה ובחברה ולהביא את כל התושבים לרמת חיים ממוצעת, נניח כזו המקבילה למעמד הביניים של היום. מדוע? כי כולנו צריכים להגיע ולחיות באיזון עם הטבע, לכן אין לנו ברירה, אלא ליישר את הקו לאותה רמת חיים ממוצעת, שווה עבור כולם. אבל הוא כותב על כך כפתרון לטווח הארוך, עבור שלבי תיקון מתקדמים יותר של החברה האנושית ולא עבור שלב המעבר מהמצב הנוכחי שלנו כלפי אותו מצב עתידי הנקרא "הדור האחרון". השינוי שבעל הסולם עוסק בו כאן תלוי בהרבה תנאים, חיצוניים ופנימיים. מבחינת תנאים חיצוניים של הטבע, כל התהליך שהעולם כולו עובר, לרבות הפרידה ההכרחית מהמרדף אחר צמיחה כלכלית גבוהה ככל האפשר, מתרבות הצריכה והעלייה הדרמטית הצפויה באבטלה, עד לרמות דו ספרתיות גבוהות, יביא אותנו לפשיטת רגל בהיקפים אדירים של כל המערכת הכלכלית הנוכחית, שבה אנחנו מתקיימים היום. התהליך הזה מחויב המציאות, הוא יקרה בכל מקרה, על פי חוקי הטבע. הקביעה הדטרמיניסטית הזו מעלה את השאלה, האם המערכת תביא אותנו למצב כזה בכוח, כלומר בלי השתתפות רצונית שלנו, או שאנו נתחיל לנוע לקראתה, בכוחות עצמנו? ניתן לקבוע בוודאות גמורה שבכל מקרה נגיע למצב, בסופו של דבר, בו לכולם תהייה רמת חיים אחת, שווה. אבל מתי זה יקרה, האם עוד שנה או חמישים שנה? אין סיבה שננסה להעריך את זה, העיקר הוא הרצון שלנו לסדר, באופן מיידי, את השכבות החלשות הזקוקות לשינוי חיובי כמו אוויר לנשימה. המטרה הקרובה היא לשנות את חייהם של כל אלה הנמנים על העשירונים התחתונים, ממעמד הביניים ומטה, ולפעול כדי להעלות אותם לרמת החיים של מעמד הביניים.

אי אפשר לצפות מהכלכלנים כיום להבין ולהרגיש שמה שהטבע דורש מאיתנו זה להביא את כולם לרמת החיים של מעמד הביניים. כל הכלכלנים נגועים בסטיגמות שקיבלו מהאוניברסיטאות, שלימדו אותם רק איך לנצל את כולם, ולבנות ולקיים שיטה שתעשיר מעטים על חשבון הרבים. את התוצאות של הכלכלה האגואיסטית הזו אנחנו רואים כיום ברחבי העולם, ולכן אין לנו צורך בכלכלנים ובמערכת האגואיסטית שהם ייצרו כדי לשרת את מודל הצמיחה ואת תרבות הצריכה. בשלב הנוכחי של העבודה שלפנינו, אנו צריכים רק אנשים שיודעים כיצד לסדר את האוכלוסייה בצורה אחידה. זה הכול. ולשם כך אין לנו צורך במומחים גדולים בכלכלה, אלא יותר באנשי לוגיסטיקה ומומחים בתמחור ובחשבונאות.

האדם יכול לדעת מהי רמת החיים שהטבע דורש ממנו. זוהי רמת חיים שבה הוא מרגיש את עצמו טוב, שיש לו את כל מה שהוא צריך, אבל לא יותר. ברמת חיים אופטימלית כזו הוא צורך את הדברים שברשותו ולא זורק אותם כפי שכולנו עושים כיום, בעיקר עם מזון אבל גם עם חפצים רבים נוספים. רמת החיים הטבעית הזו מאפשרת לו ולמשפחתו קיום נורמלי ומכובד, כפי שהוא התרגל אליו, לא פחות, אבל גם לא יותר.

בסופו של דבר, בחברה מתוקנת לא יהיו פערים כלכליים ואי השוויון ייעלם לחלוטין. אבל זה לא יקרה בגלל חקיקה חברתית או רגולציה, אלא כי האדם יתבייש להיות עשיר יותר מאחרים, ליהנות ממעמד כלכלי גבוה ומסמלי הסטאטוס האופייניים לו כיום ולחיות, לקנות ולזרוק בלי חשבון. ההרגשה החדשה הזו שלו מקורה יהיה בחינוך שעבר ובחיבור שלו עם הזולת ועם החברה. כל החברה תציג לו כך את הדברים. זה יהיה סולם הערכים החדש המשותף לאדם ולחברה והוא זה שבהדרגה יהפוך את החברה לשוויונית. גם היום יש כבר חברות ואפילו קהילות מבוססות מאוד של עשירים, שדואגות לא לזרוק מזון וחפצים שאין להם בהם צורך, שדואגים שכל העודפים האלה יעברו לאנשים הזקוקים לעזרה. בעצם אנו עדים לתנועה התחלתית לקראת זה. אצלם זה כביכול סוג של משחק, שאיננו משקף עדיין נכונות לוויתורים מהותיים, אבל הדברים האלה כבר מורגשים. החמלה והמאמצים הקטנים ביותר לתרום לרווחת הקהילה, לסייע לאלה שהם לא בני מזל כמו האחרים, באים מתוך צביטה פנימית כזו, שמה שהאדם המבוסס זורק, הוא בעצם הכרחי לקיומם של אלו הנמנים על השכבות החלשות, שלחלקם חסר אפילו מזון בסיסי.

צריך רק להבין ששוויון אין משמעותו שוויון מוחלט, בסרגל, אלא שוויון יחסי-סגולי, כפי שבעל הסולם כותב שאנו לא שווים זה לזה לפי הטבע שלנו.

 

"כי מצד הטבע, אין הכוח לעבודה שווה אצל כל אחד ואחד, - ויש לך אחד מהחברה שהוא מתייגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת - הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.וכן יש לפנינו עניין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתייגע גם כן בשעה אחת - יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מידת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתייגע, יותר מהחלק האחר, לסיפוק צורכי חייהם".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 462)

 

כלומר, כל אחד צריך לקבל את מה שהוא זקוק לו, בהתאם לצרכים והמאפיינים הספציפיים הטבעיים שלו. לדוגמה, אם האחד הוא טבעוני ורוצה תפריט משלו, והשני רוצה תפריט אחר, לכל אחד יהיה תפריט משלו, זה ברור. העיקרון הבסיסי לשוויון הוא שבסופו של דבר, העיקר הוא שהאדם ממלא את עצמו בצורה הנורמלית לקיום, לא פחות, אבל גם לא יותר.

במסגרת עיקרון העל הזה, כל אחד יוכל להמשיך ולצרוך את מה שאהוב עליו, מה שמתאים לו לפי תכונותיו והעדפותיו וכמובן לפי צרכיו. משפחה עם ארבעה ילדים תהיה זכאית לרכב משפחתי, בעוד משפחה עם ילד אחד תהיה זכאית לרכב קטן יותר, ומנהל של מלון יקבל רכב יוקרתי אם הוא דרוש לו לצורך עבודתו. אלה דוגמאות לשוויון שהוא לא מוחלט, אלא במונחים יחסיים. לא מדובר על מצב בו כולנו נאכל את אותו התפריט, לא מבחינה כמותית ולא מבחינת סוג המזון, לא נגור באותן דירות ולא ניסע באותם הרכבים. השוויון היחסי-סגולי במדינה שתתבסס על חברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת, יהיה יציב, טבעי ובר קיימא, כל אחד ימלא את עצמו בצורה נורמלית, ולא יזרוק שום דבר. את הדרוש לו לצורך רמת החיים הזו הוא צריך לקבל, יחד עם כולם. אם נניח שלאדם אחד יש כישרונות ויכולות מפותחות יותר בהשוואה לאחרים, המסר שהחברה המקושרת שולחת לו הוא שבבקשה, זכותו ואפילו חובתו למצות את כישוריו, להתפתח ולהצליח, למה לא? אבל עליו להבין שאין סיבה שבעולם שבזכות היכולות הטבעיות העודפות שלו, ביחס לאחרים, מגיע לו לאכול כפול, לצבור רכוש עודף וליהנות מהפריבילגיות של המעמד הגבוה. במקום אי השוויון הנוכחי, עליו לשאול את עצמו מהי התמורה שמגיעה לו, אם בכלל, בגלל שהוא כזה? לכן, תמיד יהיו מוכשרים יותר ומוכשרים פחות, אבל בחברה המקושרת, המושתתת על ערבות הדדית ואהבת הזולת, המעמד הכלכלי שלהם יהיה שווה, ללא קשר ליכולות שלהם.

אדרבה, על האדם לתרום לחברה, הוא ירגיש מחויב לכך, לא כי כופים עליו, כי זו חברה שמהווה את סביבת החיים הטבעית שלו, שדואגת לו ושהוא חלק אינטגרלי ממנה. ככל שהאדם יתרום יותר לטובת הכלל, ברור שהוא צריך לקבל על כך גמול, כדי שתהיה לו המוטיבציה להמשיך ולתרום כמיטב יכולתו. השאלה היא רק על איזה גמול מדובר, מהו השכר הראוי עבור חיים כאלה? האם כסף, האם אותות כבוד, האם זכויות עודפות ביחס לאחרים בכל הקשור לרמת החיים? לדוגמה, אם משפחה בת חמש נפשות זקוקה לחדר עבור כל ילד, וגם חדר להורים וסלון, מטבח וכולי, כלומר לדירה גדולה בת 7 חדרים, למה שיהיה הבדל בהקצאה ובזכאות לדירה בין שתי משפחות זהות כאלה, רק בגלל שבאחת מהם ההורים הם מדענים או עובדי ציבור בכירים ואילו במשפחה השנייה ההורים עוסקים בעבודות כפיים פשוטות? כל אחד קיבל את היכולות והכישרונות שלו מהטבע. זה שאדם אחד חכם יותר מהשני, לא מצדיק שהוא ינצל את מה שקיבל מהטבע לטובתו הפרטית? אדם כזה קיבל את יכולותיו הטבעיות כסוג של מתנה שלא בזכותו, אלא מגורם חיצוני, ולכן עליו לרתום את הכישרונות והיכולות הטבעיות שלו לטובת האינטרס הכללי, להחזיר את כל מה שביכולתו לעשות לחברה, לשימוש כולם.

 

שוויון טבעי, לא בכפייה או חקיקה

היישום של העיקרון הזה, לפיו כל אחד יתרום כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו, לא צריך להיעשות בכפייה או בצורה מתוכננת על ידי המדינה, כי הוא לא יחזיק, אלא יעורר באנשים התנגדות טבעית, בדיוק כמו שקרה ברוסיה או בקיבוצים שלנו. לכן אנו לא מדברים בשלב הזה, על אקט מדיני, אלא על אקט טבעי, שמגיע רק כתוצאה מתהליכי חינוך והשכלה, ובהתאם למידת ההתקדמות של הציבור כולו בתהליך הרכישה של הערכים החדשים, במסגרת ההתאמה שלהם לחיים בחברה מקושרת והרמונית, על כל המשתמע מכך. כאמור, בסופו של דבר, בחברה מתוקנת לא יהיו פערים כלכליים ואי השוויון ייעלם לחלוטין. אבל זה לא יקרה בגלל חקיקה חברתית או רגולציה, אלא כי האדם יתבייש להיות עשיר יותר מאחרים, ליהנות ממעמד כלכלי גבוה ומסמלי הסטאטוס האופייניים לו כיום ולחיות, לקנות ולזרוק בלי חשבון. המדינה לא תצטרך להתערב באופן פעיל כדי לייצר שוויון במדינה, למעט בסיוע שעליה להקציב למערכת החינוך הגדולה, שבאמצעותה כולם יתקדמו לקראת חיים טובים, מאושרים ומספקים. אין סיבה להאמין בלחץ ממשלתי ובתכתיבים שמגיעים מלמעלה, או בכל הפתרונות המועדפים על הכלכלנים להקטנת אי השוויון, כמו למשל הגברת התחרותיות במשק, פיקוח על מחירים של מוצרים ושירותים חיוניים והפרטה. צריך להתמקד בחינוך ובהקמה והפעלה של אותם ארגונים לסיוע הדדי, מחסנים, קבוצות רכישה והתנדבות וחילופי מוצרים ושירותים מקצועיים ברמת הקהילה, ולהשאיר את המערכת הפוליטית לעצמה, שימשיכו לנהוג כרגיל. כי השינוי מתחיל מלמטה ובהדרגה יעלה למעלה ולא להיפך. וכך בהדרגה נבחרי ציבור, מנהיגים ופקידי ממשל בכירים ייחשפו למסרים האלה, לשיטת החינוך ולתוצאותיה החיוביות, ויתחילו ליישם אותה גם מלמעלה למטה.

מערכת הבחירות הדמוקרטיות מבטיחות כי בהדרגה כוחם האלקטורלי של האזרחים שעברו את תהליכי חינוך המבוססים על חכמת החיבור יגדל, עד שיגיע למאסה קריטית כזו שתתבטא בהצבעה ובבחירה של פוליטיקאים שעברו את החינוך בעצמם, ושיהיו מנהיגים מוצלחים באמת, כאלה שגדלו מלמטה, מאותן השכבות הראשונות שקיבלו את החינוך. לעומת זאת, אם נבדוק מה קורה כיום בקרב השכבות החזקות ובמיוחד בקרב האליטות והמאיון העליון, הם לא ישמעו את המסרים האלה ובעצם יתנגדו בצורה חריפה לכל יוזמה להקטנה דרמטית של הפערים הכלכליים והחברתיים, לא כל שכן לשוויון יחסי-סגולי בין כולנו. ממעמד הביניים ומעלה, אין לנו עם מי לדבר. זה בולט במיוחד, דווקא על רקע המחקרים של בכירי הכלכלנים שמוכיחים כי הקטנת הפערים תגדיל את העוגה הכלכלית כולה ולפיכך תשרת את האינטרס של העשירים, לא פחות ואולי יותר מאשר את אלו של השכבות החלשות. אבל הנכונות של המאיון העליון לפעול בהתאם שואפת לאפס, למרות שהפתרון לכל הבעיות הכלכליות ולמשבר המתמשך מאז 2008 בכלכלה העולמית, מצוי ממש מול עיניהם. הטבע האנושי האגואיסטי והיחס המזלזל והמתנשא שלהם כלפי ה-99% מפריע להם לפעול להקטנת אי השוויון, למרות הכדאיות הכלכלית האדירה של השקעה כזו עבורם, גם אם נשים בצד שיקולים של מוסר, אתיקה והרגשת הזולת. לכן אין לנו צורך באליטות ובמערכת הפוליטית הנוכחית. אבל ההשפעה שלנו עליהם תלך ותגדל, כיוון שיש לנו את כוח הבחירה, האם לבחור בהם או לא, יוצא שככל שאנו נהיה מאוחדים יותר בינינו, נוכל להשפיע גם עליהם.

השוויון היחסי-סגולי, בכל הקשור לחומריות, כסף, דירה, רכב, רכוש ושירותים חיוניים מהמדינה, יקיף את כל האזרחים, ללא קשר למעמדם החברתי והמקצועי. גם אם יסופקו צורכי הקיום הנורמליים של כל אזרח, אי אפשר לאפשר מצב בו חצי מהמדינה מסודרת מבחינה כלכלית וחומרית יותר מהמחצית השנייה, כי זה נוגד את עיקרון השוויון. אבל לתוצאה כזו ניתן להגיע אך ורק באמצעות החינוך. בנוסף, עם הזמן שחולף, השינוי שהאנשים עוברים והשפעת הסביבה עליהם, יעשו את שלהם. בסופו של דבר כולנו נגיע להתפתחות כזו, בין אם אנו רוצים בכך או לא, כיוון שהזמן יחייב אותנו, את כולנו, לקבל את צורת החיים החדשה. זה נכון לכולנו, כולל השכבות העליונות, שתמיד ירצו לברוח מכל חלוקה צודקת ומהתחייבויות כלפי החברה ולא ירצו להתחלק עם אף אחד בשום דבר. אבל החיים יחייבו אותם. אנו לא צריכים לעשות מהפכות, אלא לדאוג קודם כל לשכבות החלשות ולמעמד הביניים, בסדר הזה, קודם לשכבות הנמוכות ואחר כך למעמד הביניים, אם עד אז הוא ישרוד, כי השחיקה הנוכחית של מעמד הביניים היא מהירה מאוד ומסלול ההתדרדרות הכלכלי הפך למהיר ולאכזרי מתמיד. כך השינוי יקיף למעלה מ-80% מהאוכלוסייה, ואת החינוך והיישום של תוצאותיו כלפי השכבות הגבוהות ובמיוחד כלפי האליטות והמאיון העליון, נשאיר לשלבים המאוחרים של תהליך השינוי החברתי ובניית מדינה המבוססת על עקרונות חכמת הקבלה.

 

מה יחליף את העיסוק המוגזם בחומריות?

עלינו להבין שאין לנו דרגות חופש בכל הקשור לשוויון, כלכלי, חומרי, גשמי, כי הוא מוכתב לנו מהטבע. בחיים שלנו אנחנו בעצם חיות, כלומר מתקיימים בדרגת חי, וכל אדם דואג לגוף שלו, לצרכיו, לבריאותו שלו ושל משפחתו. זה משותף לכולנו ובכך אין ולא צריך להיות הבדל בינינו. מבחינה כלכלית ולוגיסטית עלינו לדאוג ולספק לכל אחד בדיוק את מה שהגוף שלו דורש כדי להתקיים בצורה בריאה, נורמלית ומאוזנת, לא פחות מכך, אבל בהחלט גם לא יותר מזה. כל יתר העסקים של האדם צריכים להיות למעלה מזה, מוקדשים לדברים נעלים יותר מאשר הדאגה לקיום הפיזי החומרי של גופו. עלינו להתמקד במה שכל אחד מאיתנו וכולנו יחד יכולים להשיג בחיבור בינינו, כדי להיות מותאמים לטבע בחיבור בינינו. זו נקודת הבסיס, המצע ממנו כל אחד מוציא את ההישגים העליונים והגדולים יותר. ההתקדמות העתידית של האנושות היא בזה, שאנו נתחבר בינינו ונמצא בחיבור בינינו כוח מיוחד, כמו עמוד שעליו אנו עולים לדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו, הנקראת דרגת המדבר. לכן בדרגה שלנו, בדרגת החי שבה כולנו נמצאים עכשיו, אין לאדם מה לדאוג עבור עצמו יותר ממה שהוא צריך לצורך קיום פיזי בריא ומאוזן. מה כבר הגוף שלנו צריך? ביגוד, אוכל, קורת גג, שירותי בריאות ומשפחה. ליותר מזה אין לְמה לדאוג.

גם בהתקדמות ההדרגתית שלנו, אנו מגיעים למצב שבו אנו צריכים פחות ופחות דברים, בהשוואה למצב הקודם, בו רצינו לבלוע את כל היקום. אבל אנו כבר לא רוצים את היקום, הרצון שלנו לעוף ולטוס בכל העולם, גם הוא כבר יורד. האנושות מתחילה להירגע, מפני שהרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, כל הזמן משתנה ומגיע למצבים חדשים, לאופנים חדשים, בהם הוא כבר לא משתוקק לרוץ ולמלא את כל הרצונות האלה, שהעסיקו אותו עד לאחרונה. בעשורים האחרונים כל אחד מאיתנו הקדיש את חייו להעלאת רמת החיים שלו, לראות עולם, להגשים את כל המשאלות שלו, לצבור ידע, רכוש וכסף. עכשיו, הגענו לשלב בו האדם מרגיש שהוא השיג את רוב מה שרצה וכבר לא ממש מעוניין בכל מה שחשב שיעניין אותו בעתיד, כל עוד מדובר על דברים באותו המישור, גשמי, חומרי. האדם מרגיש שאת כל מה שרצה לדעת בעבר הוא כבר יודע, כבר מבין, כבר הרגיש את כל התחושות שקיווה להרגיש, ויחד עם זה, כל הישגים ותחושות שצבר חדלו מלמלא אותו. לכן, הוא מתחיל לשאול את עצמו מה הוא רוצה? מתחיל להתעורר בכל אחד מאיתנו רצון למשהו אחר, משהו שאין ביכולתנו לראות כאן, במציאות שבה אנו חיים כיום.

דווקא באמצעות חינוך המבוסס על חכמת הקבלה, כשאנו מתחברים בינינו, אנו מתחילים לגלות שנפתח בפנינו חלל חדש, רצון חדש ומשותף, הרגשת חיים חדשים שמקורה בכך שאנו מתחברים לגוף אחד. כתוצאה מהסינרגיה בינינו, מההתחברות שלנו, אנו מתחילים להבין שמתקיימת בינינו מערכת קשר כזו שלוקחת אותנו למימד עליון יותר מהחיים החומריים הנוכחיים שלנו. כך האנושות תתחיל להשיג קורת רוח, תענוג, מילוי, ולא באמצעות מילוי גשמי כלשהו. בסך הכול כמה חולצות או מזון האדם צריך? כמה חפצים, רכוש וכסף הוא צריך והאם אלה גורמים לו אושר? יש לכל הדברים האלו גבולות, והרצון האגואיסטי שלנו, במידה שהוא מקבל את מה שצריך לצורך קיום פיזי נוח, כבר מתחיל להתעייף מהעודף ומהמאמץ האדיר, בזמן, בדאגות ובעבדות מודרנית שהוא משקיע בצבירת העודפים האלה, שלא תורמים לאיכות חייו ומחייבים אותו להקריב רבות כדי לצבור ולשמור עליהם. לאן שלא נסתכל נראה סביבנו שאנשים עייפים. רבים מאוד מיואשים, סחוטים, צורכים תרופות אנטי דכאוניות וסמים קלים, חלקם גם שוקלים לעשות מעשה דרסטי ולהתאבד. כל התופעות האלה מעידות על כך שאנשים לא צריכים יותר מילויים, הם עייפים מהמרוץ הזה ומהתוצאות המאכזבות שלו, גם אם הם משיגים לכאורה את כל מה שקיוו להשיג.

אנו לא יכולים לעצור, זו ההתפתחות של הרצון לקבל שלנו, שכל הזמן מתפתח, לא בכמות אלא באיכות שלו. באיכות החדשה שלו, בדרגת ההתפתחות הבאה שלנו, הוא באמת יסתפק ברמה נורמלית ומאוזנת של חומריות. השאלה היא עד כמה מהר נוכל להראות לו את החיים החדשים, לפני שהוא מאבד את עצמו ונכנס לייאוש או לשימוש בסמים. בסופו של דבר את השינוי הכלכלי יוביל תהליך טבעי של התפתחות הרצון שלנו וכתוצאה ממנו גם של היחסים בינינו ואת סדר העדיפויות שלנו. כמובן שיש כאן הרבה שאלות. כמו למשל מה יקרה בתעשייה החיונית שתישאר ותמשיך לתפקד ואיך ייראו יחסי העבודה בין המעבידים לפועלים? ושאלות רבות נוספות, אבל אם אנו נתחיל ליישם את הפתרון שלנו בישובים קטנים, או בשכונות מסוימות בערים גדולות, ונתחיל להסב אותם ל"קומונות", לישובים קהילתיים שיתופיים, אז נוכל להתקדם לקראת צמצום משמעותי של הפערים הכלכליים והחברתיים, כבר היום, בלי שנעיק על תקציב המדינה. להיפך, כתוצאה מהקטנת אי השוויון העוגה הכלכלית כולה תגדל ותקציב המדינה ייהנה מכך, דרך העלייה בגביית המסים.

 

פילנתרופיה? בעלי ההון בשירות החברה

כרגע, הפנייה צריכה להיות אל הרצון לקבל של האליטות ושל המאיון העליון, אבל ההסברים של אותם כלכלנים בכירים לפיהם משתלם לבעלי ההון לתרום להקטנת הפערים הכלכליים, כיוון שהם יהיו המרוויחים הגדולים ממהלך כזה, אינם נופלים על אוזניים קשובות. אפשר לפנות למאיון העליון ובתוכו לאלפיון העליון ולהסביר להם, בצורה הגיונית, שמתאימה לשפה וליכולות האינטלקטואליות שלהם, מהי המגמה של ההיסטוריה, ההתפתחות האנושית ושל הטבע ולאן כל התהליכים האלה מתכנסים. אפשר, בצורה שכלתנית, להביא לידיעתם את הרעיון הזה, שכדאי לנו ולהם, כולל לאותן האליטות, להשקיע משאבים ומאמצים בשכבות התחתונות, כדי להרגיע את המצב ובכך להציל את עצמם, את רכושם ומעמדם. כך ביכולתם להרגיע את המצב ולהמשיך וליהנות ממעמדם, במיוחד שהסכנה הופכת למוחשית אם לוקחים בחשבון את חילופי השלטון האלימים ברחבי המזרח התיכון במסגרת אביב הדמים הערבי בשנים 2014-2013, ואת המחיר הפוליטי הכבד ששילמו נשיאים וראשי ממשלות באירופה, על רקע המשבר הכלכלי, העלייה באבטלה והגזירות הכלכליות שהנהיגו, ללא הצלחה רבה, כדי להציל את השיטה הכלכלית הנוכחית שהביאה על עצמה את קיצה שלה, כתוצאה מאותו יצר הרס עצמי שמקורו באגו האנושי.

ההמלצה הטובה ביותר עבורם היא להתארגן, להתחבר ביניהם, לטפל בעצמם ולהתחיל לפעול במשותף למען האינטרס הכללי והקטנת הפערים החברתיים והכלכליים. אנו לא מטיפים להם להפוך לפילנתרופים או לתורמים גדולים למטרות חברתיות, כי רואים מהמצב באפריקה שתרומות לבדן אינן משפרות את מצבה של האוכלוסייה, להיפך. כל מה שקרנות סיוע, ארגונים בינלאומיים ופילנתרופים עשירים נותנים לאפריקה, גורם שם להרס עוד יותר גדול. לכן אנו לא באים אל המאיון העליון בדרישה לתרום ולתת ללא אבחנה, אלא בעיקר לתמוך בהעלאת רמת החינוך, התרבות, המודעות, החיבור והעזרה ההדדית ביניהם. כך לא נצטרך להזרים מדי חודש בחודשו סכומי עתק, מיליארדים, לכל השכבות החלשות. כי העזרה הכי חשובה היא לא כספית, אלא לארגן אותם נכון, להביא להם את החינוך הנכון, לעזור להם לבנות בתי ערבות, מחסנים גדולים לעזרה הדדית, כי אין בהם כוח ארגוני חזק וכאן הם יזדקקו לכישרונם ומרצם של המוכשרים ביותר, מקרב המאיון העליון. מה שצריך לעשות זה לפנות לשכבה העליונה ולהמליץ להם להשתתף ביוזמה כזו. אם הם ישתתפו ביוזמה כזו, הם יחושו בסיפוק פנימי ובהערכה חיצונית אדירה מצד הסביבה כולה, מהלך כזה מצידם ייתן להם כבוד והרגשה יפה וטובה. בנוסף, כדאי להם לעשות זאת, כיוון שבאמצעות ההשתתפות שלהם ביוזמה חינוכית חברתית כזו הם גם מבטיחים לעצמם מחר יותר בטוח, שלא תהיה מהפכה או מחאה אלימה ואגרסיבית כנגדם. בנוסף יש להם אינטרס כלכלי מובהק לשמור על השיטה הכלכלית הנוכחית, שבה הם המרוויחים הגדולים, ולכן מבחינתם ההשקעה החברתית המסוימת בחינוך ובסיוע לוגיסטי ליישום ערבות הדדית הלכה למעשה בקרב השכבות החלשות ומעמד הביניים, היא ההשקעה הכלכלית הטובה ביותר שהם יכולים לבצע והיא תניב להם דיבידנד כלכלי וחברתי אדיר.

הפנייה אליהם לא מבוססת על כך שעליהם להשתנות. אין מה לפנות אליהם על בסיס עקרונות החינוך לחיבור, כי פנייה כזו תדחה אותם ותתפרש כאיום משמעותי על מעמדם ורכושם. השינוי מתחיל מלמטה למעלה ורק בשלבים המאוחרים יותר של התיקון נגיע עם חינוך כזה גם אל האליטות. בינתיים, המסר שיש להעביר אליהם הוא פשוט מאוד ופונה ליצר ההישרדות שלהם, לרצון לקבל שלהם ולכמיהה שלהם אחרי כבוד, מעמד והערכה מהסביבה ומהמדינה. עלינו להסביר להם שבעצם הם אפילו לא צריכים לוותר על השומן וכל המותרות שלהם, בכלל לא. אלא את מה שהם זורקים מהצלחות, בצורה ציורית, את העודפים המיותרים שלהם שהם באמת לא ירגישו בחסרונם, אותם אנו ממליצים להם לרתום לשינוי החברתי ולהקטנת אי השוויון בחברה. אולי נערוך איתם הסכם, בין המאיון העליון לבין השכבות החלשות ולמעמד הביניים, במסגרתו כל אחד מהם יקדיש אחוז אחד ממה שיש לו לטובת הכלל? אם הם יקדישו אחוז אחד לטובת השכבות הבינוניות ומטה, הם יוכלו לשפר דרמטית את מצבה של האוכלוסייה כולה ולתרום תרומה משמעותית להקטנת אי השוויון ולהעלאת רמת ואיכות החיים של כולנו. המדינה תהפוך למדינה יפה, טובה, מתורבתת, נקייה ורגועה. העשירים יזכו להערכה שלנו ויקבלו כבוד, אהבה, ואהדה, את כל אלה אין להם היום ואין שום סכום כסף שבעולם שיכול לקנות את זה, רק נתינה, תרומה לקהילה וויתורים מינוריים מצידם, כדי לשפר את מצבה של האוכלוסייה כולה. כל אחד מהם יקבל אותות כבוד והערכה כאות לטרחה ולמאמץ שלו. כל התועלות האלה עבור העשירים, הכלכליות, הפסיכולוגיות, החברתיות, לא יעלו להם יותר מאחוז אחד מנכסיהם, אולי אפילו פחות. בסכומי הכסף האדירים הקיימים במערכת כיום, הן הממשלתית והן הפרטית, ברור כי עלות הפתרון זניחה, ממש בטלה בשישים, כדי לארגן נכון את השכבות החלשות ולהביא את כולם לחיים ברמה חומרית נורמלית, המספיקה לקיום מכובד של כל צורכי גופם.

בסך הכול מדובר בסיטואציה ברורה שאין לנו מנוס ממנה. מצד אחד האנשים האלה חייבים לחיות, לאכול, לגור תחת קורת גג כלשהי. מצד שני, העשירים רוצים להיראות כמי שדואגים לעניים, וצריכים רק לתת להם את ההזדמנות הזו. כאן אנו יכולים לפנות אליהם ולהסביר שהם שלא יפסידו מכך כלום, להיפך, יהיה להם רווח כלכלי וגם חברתי ופסיכולוגי. לכן אנו מבקשים מהם להתחיל לבנות, יחד עם מתנדבים מכל שדרות העם, בתים פשוטים עבור העניים, כך שלכל אחד תהיה דירה משלו. בנוסף, אפשר לעורר בהם הרגשה לאומית חמה, בהתאם לערכים ולמסורת הסוציאלית של היהדות. יש עוד הרבה מה לעשות כאן, זה אפשרי. בשלב הנוכחי, בתקופת המעבר ולפני שהאליטות עברו בעצמן את תהליך החינוך וההשכלה בהתאם לשיטת החיבור, אנו לא צריכים להיות בררנים ולחקור מה יניע אותם לשתף פעולה ולקדם את הפתרון הזה. מצידנו, שהעזרה וההתגייסות החברתית שלהם לטובת הקטנת הפערים תתבסס על אינטרסים של רווח עצמי, או על ערכי היהדות והחמלה האנושית או כיוון שהם רוצים להרגיש טוב עם עצמם וזה משתלם להם מבחינה כלכלית. מצידנו שיפעלו מכל הסיבות האלה יחד, העיקר שיפעלו. כרגע, כל מה שאנו רוצים מהם זה לא שהם ישתנו, אלא רק עזרה מכל הצדדים האפשריים, כדי להעלות את רמת החיים של החצי התחתון של האוכלוסייה. ההירתמות של העשירים למהלך כזה חשובה מאוד, למרות שהיא לא קריטית, כי בכוחנו לסייע לעצמנו, אם נתארגן נכון בינינו.

לא חייבים לבנות דירות שעלותן מיליון וחצי או שני מיליון שקלים. ניתן להתחיל ולבנות דירות עממיות, במחירים זולים משמעותית ובהישג ידה של מרבית האוכלוסייה. הכול תלוי במידה שבה אנו מאורגנים. אם נתארגן עם כוח הקנייה שלנו, עם האיחוד שלנו ועם הכוח הפוליטי שלנו, נוכל לשנות את הכול. הרווח הקבלני על דירות למכירה הוא גבוה מאוד, גם של המדינה כתוצאה ממסים ואגרות. למי באמת הולך כל הכסף הזה, הפער בין מחיר הדירה לבין העלות האמיתית של בנייתה? הכול בורח בין האצבעות לכל הכיוונים ולא מגיע לשכבות התחתונות. ניחא, אם כולם היו קונים דירות במחירים מנופחים כאלה, ואם הרווחים, האגרות והמסים היו חוזרים, בצורה ישירה או עקיפה, לכיס של השכבות החלשות ומשמשים לתמיכה חברתית, לתקציבי רווחה, למימון מערכת החינוך החדשה ולהעלאת רמת החינוך וההשכלה והחיים, אז מילא. אבל זה לא קורה, משנה לשנה המצב נעשה יותר גרוע. לכן עלינו להשתמש בכוח הקנייה המשותף ובלחץ ציבורי ואזרחי, כי באמצעותם אפשר לשנות את הכול.

לא מדובר על תרומות של פילנתרופים למטרות חברתיות, או על עמותות חברתיות שממומנות על ידי העשירים, כי התוצאה בפועל עלובה, עד כדי כך שהתרומה של כל הקרנות החברתיות האלה נעלמת, כאילו שהן לא קיימות. אין שום תועלת בפילנתרופיה. אין טעם להכביר על כך מילים, אם הם רוצים להמשיך ולפעול כך, שימשיכו. מדובר גם במערכת שחלקה מושחתת, מתנהלת על בסיס כלכלה שחורה ותרבות של "שנור", הן בקרב הציבור הדתי והן בציבור החילוני. לכן אין לנו צורך לתלות בעשירים ובאליטות את התקוות שלנו לשינוי, גם לא בשכבת המנהלים. המערכות האלה קיימות כדי לסחוט ממי שנמצא תחתם בסולם הסוציו-אקונומי. לעת עתה, בלי חינוך, אין לנו תקווה שפעם זה ישתנה, אלא רק באמצעות מהומות, מהפכה, או מלחמת אחים. לכן, צריך להאמין ששינוי לטובה יתרחש אך ורק באמצעות החינוך. בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב ששינויים הכרוכים בחינוך לוקחים זמן רב מאוד, אבל במקרה הזה אנו נראה ונחוש בשינויים לטובה תוך חודשים ספורים בלבד, כל האוכלוסייה תבין מה קורה לנו ובעולם, למה, לאן פנינו מועדות בין אם אנחנו רוצים בכך או לא, ומה ביכולתנו לעשות כדי להיטיב את מצבנו לפי חוקי הטבע. אף אחד מאיתנו לא יכול לברוח מזה, כי הכול מתנהל לפי החוקיות שבה אנחנו מתקדמים, במסגרתה אנו רוצים להתקדם רק בדרך טובה, ולא בדרך ייסורים.

 

שלב המעבר - השקעה בחינוך ובחיבור בינינו

לכן צריך להתחיל ולפעול באופן מיידי, במהלך משולב שכולל מספר אלמנטים מרכזיים:

א. לא לבנות על המערכת השלטונית ועל האליטות: אין לנו שום סיבה לבנות על כך שמדינות וממשלות יוכלו להוביל או לתרום משמעותית לשינויים הרצויים בחברה ובכלכלה. גם אם הם יבצעו מהלכים, זה יהיה בצורה מלאכותית, כדי לשלם מס שפתיים, לנסות ולהרגיע את הציבור, במקום לסייע לו באמת. לכן, התקווה של חלק מהכלכלנים ובקרב חוגי השמאל הכלכלי, לפיה המדינה תאמץ יעד תקציבי נוסף, יעד לצמצום הפערים החברתיים ואי השוויון, היא תקוות שווא. זה לא יקרה, וגם אם זה יקרה, ההחלטה תישאר על הנייר. שיפור אמיתי, בשטח, לא יגיע מלמעלה, אלא רק מלמטה, באמצעות ערבות הדדית הלכה למעשה בינינו. אי השוויון איננו תופעה חדשה, הוא מלווה את העולם מאמצע המאה העשרים, אלא שעכשיו הוא הגיע למימדים כאלה שהוא בולט יותר ועולה על סדר היום הציבורי. מדי שנה הוא מחמיר, הן בעולם והן אצלנו בישראל. השחיתות במערכת הציבורית מתפשטת, הגניבות מתרבות, רבים מראשי הערים נמצאים תחת חקירות משטרה או הליכים משפטיים, גם בכירי המערכת הפוליטית נמצאים במצב דומה.

כל עוד הם לא יתחילו להרגיש שאי השוויון והמצוקה הגיעו לרמות כאלה, שהם עלולים לערער את שלטונם ומעמדם ואף להוות איום אישי עליהם ועל בני ביתם, כמו שקרה לאליטות במדינות ערב, בעת מהומות האביב הערבי. אחרת הם לא ירגישו בכלל שהם צריכים לעשות משהו. גם אז, הם מרגישים מוגנים היטב, יש להם חשבונות בחוץ לארץ, יש להם כרטיסי טיסה מוכנים ודרכון זר, יש להם הכול. הם יודעים טוב מאוד איך לברוח. קשרי הון שלטון מבטיחים כי ממשלות, בכל העולם, לא ייקחו על עצמם להילחם ברצינות בפערים ולהקטין את אי השוויון. ההשפעה של האליטות היא אדירה.

ב. שינוי מלמטה למעלה: השינוי, הפתרונות החברתיים והכלכליים יתחילו מלמטה ללמעלה, כלומר בשכבות שאין להן מה להפסיד. כך, בהדרגה ועם ההצלחה, נוכל להראות דוגמה לכל יתר השכבות, כל פעם לשכבה יותר ויותר עליונה. כך נדגים כמה כדאי לחיות בחברה שמאורגנת בביטחון, בהרגשה חמה, בחינוך טוב יותר לילדים, בערבות הדדית בינינו, הלכה למעשה. אף אחד לא יפחד מהשכנים שלו, כולם יהיו מוכנים לעזור לו, והוא להם. אם נצליח לבצע את השינוי הכלכלי, החברתי והקהילתי הזה בקרב העשירונים התחתונים, גם האנשים השייכים לעשירונים גבוהים יותר ירצו לקחת חלק בשינוי ובהתארגנות החדשה והחיובית בין האזרחים, כי ההתכללות שלהם תיתן להם סיפוק נפשי, שחסר להם מאוד כיום. ההצלחה שלנו בקרב השכבות החלשות היא תנאי לכל מגע עם השכבות החזקות. אם לא נצליח למטה, אין לנו במה ללחוץ למעלה.

העובדה ששיעור העוני וחוסר הביטחון התזונתי בישראל גבוהים מ-20% ונחשבים לגבוהים גם בהשוואה בינלאומית ביחס לכלכלות המפותחות, מספקת עבורנו הזדמנות להתחיל ולעבוד עם השכבות החלשות, כיוון שלכמעט רבע מאוכלוסיית המדינה אין מה להפסיד. לכן אפשר לפנות אליהם, להסביר שהם, בהדרכה שלנו, יכולים לספק האחד לשני חוגים לילדים, ביטחון ברחובות, בריאות, מוצרים ושירותים לכל מה שהם צריכים עבור משק הבית, כמו שרברב, חשמלאי, טכנאי מחשבים או מיזוג וכולי. ביכולתנו לארגן עזרה הדדית, חוגים לנשים, עזרה פסיכולוגית, שיעורי בית נוספים לילדים, אנחנו יכולים לספק את כל הדברים החיוניים האלה והרבה יותר מזה, בינינו, אם נבנה קשר נכון בינינו. בעצם, מהי הבעיה, צריך רק להתחיל ולעשות את זה. כדי שזה יקרה, צריך רק לארגן אותם, כי הם בדרך כלל חסרי יכולת, אין להם כושר ארגוני, זה מה שחסר להם. ברירת המחדל שלהם היא לנסות ולהסתדר לבד במלחמת הקיום האכזרית, וגם אם יגיעו, בעזרתנו, לתובנה שעליהם להתארגן ביחד, אין להם מושג איך לעשות את זה. זו הסיבה שאנו צריכים לפתח צבא שלם של אנשים שיודעים כיצד להביא להם את החינוך וההשכלה המבוססים על חכמת החיבור, וגם אנשים שיארגנו אותם בצורה נוחה להתחלת העבודה המשותפת ביניהם, לבניית קהילה לומדת המושתתת על עזרה הדדית וניצול המשאבים הקיימים שברשותם.

ג. חיבור כתנאי לכלכלת שיתוף עממית מוצלחת: השינוי המהותי יתחיל כשאנו נצליח לארגן את השכבות התחתונות ביחד, שיהיו ממש כגוף אחד, שתשרה ביניהם אחדות. החיבור הוא מה שחסר להם. בלעדיו, הם יוכלו לאמץ פתרונות פרקטיים שלכאורה דומים לאלו שאנו מציעים. הם יוכלו לשרת זה את זה, להחליף ביניהם מוצרים, שירותים, מיומנויות מקצועיות. במקום לשלם כסף לגורם חיצוני, רופא שיניים וקבלן שיפוצים יעשו ביניהם סחר חליפין. אבל מה עשינו בזה? זוהי אותה כלכלה אגואיסטית המוכרת לנו, ארוזה בעטיפה חברתית לכאורה, ללא שום פיצוי פנימי, ללא שום הרגשה פנימית יפה. כלכלה חברתית לכאורה כזו, אם לא תלוּוה בחינוך, אחדות ובחיבור בינינו, לא תשנה שום דבר מהותי בחברה. הילדים שלנו עדיין יפחדו לצאת החוצה, לשחק בחצר או ללכת ברחובות בחושך, וכולי. מה תיקנו כאן? שום דבר. זוהי אותה הכלכלה, רק שבמקום שימוש בכסף, הם יעשו את הדברים בצורה טבעית יותר. רק אם אנו שווים ומתנהלים בצורה הדדית, בעזרה הדדית זה לזה, אז האדם חש מכך סיפוק. הסיפוק שלו מקורו בתחושת ביטחון, בשל העובדה שאנו מחוברים בינינו. רק אז האדם מרגיש בטוח, וחש שהסביבה כולה מוכנה לעזור לו, שיש לו על מי לסמוך. זו הרגשה שכיום אף אחד אינו מרגיש, גם לא העשירים ביותר, ודווקא זה החיסרון הכי גדול שיש לכל אחד מאיתנו בחיים. את תחושת הביטחון האמיתי הזה אי אפשר לקנות בכסף. הדרך אליה עוברת דרך ערבות הדדית וחיבור בינינו.

בשנים האחרונות יש דוגמאות לתהליך הזה, גם בישראל. משפחות והורים בנתיבות התארגנו ביניהם בתחילת שנת הלימודים והתאגדו לרכישת ספרי לימוד ומכשירי כתיבה לקראת פתיחת שנת הלימודים. הם זכו להנחות משמעותיות מאוד. משם הם החליטו לנצל את ההצלחה ופנו לרשת שיווק גדולה, גדולה ומוכרת, וניהלו מולה משא ומתן שזיכה אותם בהנחה חריגה מאוד, הנחה שללקוח לא מאוגד אין שום סיכוי לקבל. התופעה התפשטה בהדרגה לישובים או קהילות קטנות נוספות, אבל בסך הכול התהליך המוצלח הזה לא צבר תאוצה. מרבית האזרחים פשוט ממשיכים את אורח החיים הנוכחי שלהם, למרות שהמודעות למחיר שהוא גובה מהם הולכת וגדלה. זה קורה כי אין חינוך, אין שינוי בתוך האדם. ישנו הבדל בין התארגנות לרכישות קבוצתיות ותו לא, לבין הוספה של אלמנט החינוך והערבות ההדדית להתארגנות כזו. מדובר על הבדל מהותי. אם לא נאחד אותם, כך שמתוך האיחוד ביניהם הם יתחילו לחיות בצורה כזאת, אז הם בסך הכול יסכימו להתארגן כדי להרוויח כמה שקלים. זה משהו אחר, חד פעמי. לכן צריכים ליצור ביניהם תחושת נחיצות קבועה לחיבור, יש צורך באנשי ארגון שידאגו לאזרחים האלה, כדי לבנות מהם קהילה שיתופית של ממש, שתקל עליהם משמעותית את חייהם, כמותית ואיכותית.

ד. אושר לא קונים בכסף: כיום אנשים, גם אם מוצלחים מאוד מבחינה כלכלית, משלמים על כך מחיר יקר, בכל הקשור לאיכות החיים שלהם. לא רק שמרביתם חיים בעבדות מודרנית ומקריבים חיי משפחה, הורות ובריאות, רק כדי לעבוד ימים ארוכים ולהרוויח כמה שיותר כסף, אלא הם נאלצים לבודד את עצמם, להגן על עצמם, להיסגר מאחורי עשרה מנעולים. העשירים ממש חיים בדאגה מתמדת, לרכושם ולמשפחתם, מפני הונאות, גניבות וזדונות, כיוון שהם יודעים שהם מטרה קלה, לא אהודים ונושא לקנאה. טייקון כזה כל הזמן דואג מה יקרה עם ילדיו, עם אשתו ומפעל החיים שלו. הוא חי בדאגה מתמדת. הוא לא נהנה מהרגשה של פתיחות, חסר לו הביטחון והחום בדומה למה שחש תינוק בידי אמו. זו ההרגשה הטובה ביותר, זו המתנה שיש לנו מהטבע. למה אנחנו בכלל מתפתחים בצורה כזו? כדי להגיע להרגשה כזאת, כמו תינוק בידי אמו. האדם המודרני לא מכיר את עצמו, לא מבין ולא צריך להבין כלום, העולם מבלבל אותו, הרצונות החדשים שהתפתחו בו מבלבלים אותו, אבל מה? הוא צריך לחפש את התחושה שיש מי שאוהב אותו. האדם לא יכול לקנות הרגשה כזו בעד שום הון שבעולם, וככל שהאדם עשיר יותר, הוא מתרחק יותר ממנה, כי הוא כל הזמן נאלץ להתגונן, לבנות מסביבו חומות, פיזיות ואנושיות. אבל עמוק בתוכנו, אנו רוצים דווקא את ההרגשה הזו, החמקמקה, ואם יש לאדם הרגשה כזו, העשירים יכולים רק לקנא, כי הם לא יוכלו לרכוש אותה בכסף.

ה. "המוסד הקטן" - להתחיל בשכונה או עיר: אפשר להתחיל לבצע את המהלך הזה אפילו בשכונה מסוימת בעיר שאנו גרים בה. פשוט לקחת שכונת מצוקה, מוזנחת ומיואשת ולהפוך אותה לשכונה טובה. אם כל תושבי השכונה יתארגנו ביניהם ויתחילו לרכוש במרוכז מוצרים ושירותים מספקים שונים, אין ספק שהתוצאה תהיה הוזלה משמעותית של המחירים הגבוהים שהם משלמים כיום, כבודדים. אף אחד לא יוכל להתמודד איתם, כי הם פועלים יחד, קונים יחד, מנהלים מו"מ מסחרי יחד. זהו כבר חשבון אחר לגמרי. זה נכון לגבי רכישת מזון ברשתות הגדולות, רכישת שירותים כמו ביטוח או רפואת שיניים, רכישת מכשירי כתיבה וספרי לימוד ויש לכך דוגמאות רבות. התושבים לא צריכים לתת לרשתות, למרכולים הגדולים ולכל המתווכים למיניהם להרוויח, אלא לחסוך בהוצאות ואת החיסכון להקצות לשיפור השכונה, איכות החיים וחינוך אם במקום שכל משפחה תרכוש באופן עצמאי מדי בוקר גבינת קוטג' וכיכר לחם במחיר מלא, תושבי השכונה כולה יתארגנו ביניהם ויבצעו רכישה מרוכזת של אלפי גבינות ולחמים, המחיר לנפש יהיה נמוך משמעותית, גם בגלל התחרות הרבה והאלטרנטיבות שיש בפניהם. כל מה שצריך זה להתחיל, ואז נראה איזה כוח יש בידי הציבור, כשהוא מאורגן, מלוכד. הרי כוח הקנייה בעולם שלנו, בעת שהכלכלה נמצאת במשבר שגדל ושרשתות, מרכולים, יצרנים וספקי שירותים משוועים ללקוחות, הוא הכוח הכי גדול. אם נצליח לתת לתושבי אותה שכונה את תחושת הכוח הנמצא בחיבור ובארגון ביניהם, הם לא יצטרכו להסכים עם אף אחד, אלא להתנות את התנאים שלהם ולשפר דרמטית את מצבם הכלכלי. ניהול מו"מ קולקטיבי, צריכה משותפת של מוצרים ושירותים וצעדים נוספים כאלה שאפשריים רק אם הם מתחברים ביניהם, יוזילו משמעותית את עלות המחייה שלהם, אף אחד לא יוכל לשקר ולסדר אותם. כך אפשר להעלות את רמת החיים של האנשים, רק צריכים לטפל בהם, להגיע מלמטה ולא להתחיל בטיפול באליטות או במערכת הפוליטית.

ו. פתרון תהליכי: הפנייה אל השכבות החלשות צריכה להיות פשוטה וישירה. עליהם להבין כי אם אנו מתאחדים, אנו מעלים את עצמנו מהיותנו חלק מהשכבות החלשות ביותר לפחות עשירון או שניים כלפי מעלה. צריך להזמין אותם, את כולם להשתתף ביוזמה הזו, להסביר להם שלא נדרשת מהם שום השקעה, שהם לא נדרשים לשום דבר חוץ מלהגיע לשתי פגישות בשבוע. להציע להם להיפגש עימנו, המחנכים לערבות ולאהבת הזולת ולחשוב יחד איך לבצע את המעבר הזה, איך להעלות את עצמנו ממצב שקרוב לחוסר כל למצב שלא חסר לנו דבר.

מדובר על תהליך. הוא מתחיל מחינוך ומביצוע קניות משותפות ומוזלות וצריך להתפתח הלאה, עם ההצלחה. למשל, ההתארגנות של התושבים יכולה להציע חוגים לילדים, לנשים, פתיחה של לשכות ייעוץ לנחשלים, לחולים, לזוגות צעירים, לכל הבעיות שכל משפחה מתמודדת עימן. בנוסף לחינוך לחיבור בחברה מקושרת, עלינו לשלב עבודה סוציאלית, בהיקף משמעותי, כדי להעלות את הקהילה הזו ממצבה הנוכחי. יהיו ביניהם תושבים שעובדים עם הילדים, מארגנים אותם בחוגים ועוזרים להם להכין שיעורי בית. הורים יצטרכו להיכנס לבתי ספר, לפעול ולארגן את הילדים, כדי לספק להם חוגים ועזרה בשיעורי בית אחרי שעות הלימודים המודל הזה אינו תיאורטי, אלא יש לנו ניסיון בהפעלתו. צריך להגיע למצב כזה, בכל האזור. צריך גם לארגן סעודות משותפות בין כולם. מבחינה לוגיסטית זו לא משימה מורכבת מדיי, פשוט להוציא שולחנות החוצה, ולארגן סעודות בשבת, בחגים, שירה בציבור בערבים, לא חסר מה לעשות. התוצאה המצרפית של כל הפעילויות האלה תהיה חיובית מאוד, כך אפשר להעלות את רמת הקשר בין האנשים, זה מה שחסר. הקשר החדש הזה ביניהם, יניב תחושת אושר, שאינה נמצאת בחזקתם של האליטות והשכבות החזקות. הם יתחילו לקנא בהתארגנות של השכבות החלשות ולא להיפך. מה כבר יש להם, לעשירים, האם הם יכולים לאכול פי עשר? לא. האם העובדה שהם יכולים להרשות לעצמם צלחות מזהב ולא מפלסטיק, הופכת אותנו למאושרים פחות מהם? הרי ברור שאי אפשר לקנות אושר באמצעות עושר.