רקע - המרכזיות של הצמיחה בכלכלה המודרנית

הצמיחה הכלכלית היא הנדבך המרכזי ואחת ממטרות העל של הכלכלה המודרנית ושל ממשלות ופירמות ברחבי העולם, שמנהלות מדיניות כלכלית שמטרתה להבטיח ולעודד צמיחה כלכלית ואף להגדיל אותה משנה לשנה. יעד הצמיחה שנקבע בתקציב המדינה משפיע מהותית על סעיפי התקציב כולו ועל הפעילות הכלכלית במשק, בתהליך של משוב הדדי. הדעה הרווחת היא שהמדינה חייבת להשיג צמיחה כלכלית, לא רק כדי להיות מסוגלת לספק את צורכי הקיום של האוכלוסייה, אלא צמיחה אגרסיבית יותר נדרשת כדי לאפשר למדינה, לאוכלוסייה ולשווקים הכלכליים והפיננסיים להתפתח, לשדרג את רמת החיים ואיכותם ולצבור רזרבות כלכליות לעת צרה. צמיחה כלכלית, הנמדדת באחוז הגידול של התוצר הלאומי, משפיעה ישירות על הכנסות המדינה ממסים, על השכר, שוק העבודה, מחירי הנכסים, על תחושת העושר של הציבור וכתוצאה ממנה על הצריכה הפרטית, שהיא המנוע הכלכלי העיקרי של כלכלות המערב, המבוססות כולן על תרבות הצריכה. לא פחות חשוב, הצמיחה הכלכלית של מדינה משפיעה על המורל הלאומי ועל מעמדה במערכת הבינלאומית, כיוון שחוסן כלכלי הוא אחד הפרמטרים העיקריים במשוואת החוסן הלאומי של כל מדינה ומדינה. ממשלות, מנהיגים ובנקים מרכזיים מוכנים להתאמץ מאוד כדי לעודד צמיחה כלכלית חיובית או כדי להילחם בהאטה או מיתון. צמיחה המבטאת מצד אחד גידול בתוצר, מאפשרת תוספת מועסקים במשק, עלייה ברמת החיים וגידול בשירותים הציבוריים לאזרחים. מצד שני היא יוצרת גם אי שוויון, התמכרות לצריכה מוגזמת ועבדות מודרנית של האדם, עד כדי מצב קיצוני בו למרות השפע הכלכלי היחסי, אנשים רבים חשים כי הם משרתים את השיטה הכלכלית, במקום שהיא תשרת אותם.

מאז המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, שפגע קשות בצמיחה הכלכלית ברחבי העולם, ננקטו צעדים דרסטיים מרחיבים, כדי להחזיר את הכלכלות לתוואי הצמיחה, לרבות הפחתות ריבית, תמריצים לתעשייה, לעסקים ולשוק ההון, הטבות מס וסיוע מוגדל למובטלים ולשכבות החלשות. מנגד, ממשלות מסוימות נקטו במדיניות הפוכה, מרסנת, כדי להתמודד עם משבר החובות ולהחזיר את הכלכלה לתוואי של צמיחה בריאה, באמצעות משטר צנע, קיצוצים בתקציב, העלאות מסים, ייעול המגזר הציבורי, רפורמות מבניות ורגולטוריות, פיטורים ופגיעה בתנאים הפנסיוניים של ציבור העובדים.

 

שאלות המאתגרות את מודל הצמיחה

נשאלת השאלה, אם בוחנים את סוגיית הצמיחה מנקודת המבט של חכמת הקבלה, האם צמיחה כלכלית היא תופעה חיובית או שלילית, במיוחד אם לוקחים בחשבון את המרוץ האגרסיבי אחרי צמיחה מדי שנה, ואת ההשלכות של המרוץ הזה על האדם, על החברה ועל המערכת כולה?

התשובה תלויה בשאלה לְמה אנו צריכים להגיע ומהי מטרת החברה. הצמיחה צריכה להיות אמצעי. לְמה? היא צריכה לאפשר מצב בו כולם יהיו מאושרים. אבל במקום המצב הרצוי הזה, הגענו למצבים קיצוניים מאוד בחברה האנושית, לאי שוויון כלכלי אדיר ולפערים בלתי נתפסים בהכנסה, ברמת החיים, ביכולת לגדל משפחה, לרכוש השכלה ולנהל אורח חיים מאוזן, בריא ומאושר. יש כאלה שנמצאים בעודף, בעוד אחרים, רבים יותר, נמצאים בחוסר כל, וביניהם מעמד הביניים שהולך ונשחק.

מהי מטרת הצמיחה? האם מטרתה לאפשר לכולם לרכוש ולהיות הבעלים של כמה שיותר דברים מיותרים, כדי שנזרוק אותם ונרכוש מחדש, שוב ושוב? האם מטרתה לרוקן את כדור הארץ ממשאביו ומאוצרות הטבע ולהשאיר לנכדים שלנו שממה? האם מטרתה של הצמיחה להעשיר מעטים על חשבון רבים? מהו הצורך בצמיחה, את מי היא משרתת ולמה?

מדובר על שאלות מהותיות, כבדות משקל, הראויות לבחינה מחודשת. התשובה השגורה בפי כל היא שהצמיחה היא אמצעי לשיפור ברווחת הכלל, אבל בחינה של המציאות מעידה כי קשה לקבוע שהכלל מרוויח ממנה, אלא להיפך. השכבות החלשות ממשיכות להתדרדר ולהיחלש, בעוד מיעוט הולך וקטן מתעשר, מעבר לכל דמיון. אם בעבר ניתן היה להגדיר את שני העשירונים העליונים כמנצחים הגדולים של השיטה הכלכלית, בשנים האחרונות המעמד הזה שמור אולי ל-5% מהאוכלוסייה והמגמה נמשכת ודוחפת לקצה העליון של הפירמידה הכלכלית את המאיון ובתוכו את האלפיון העליון, הדוחקים לשוליים את כל השאר. מדובר על סוג של צנטרפוגה כלכלית, המדביקה את הכול לצדדים, בתהליך שהולך ומתגבר, כשהרוב נדחקים למטה ומיעוט בלבד נזרק הרחק למעלה, בעוד מעמד הביניים, עמוד השדרה של השיטה הכלכלית הנוכחית, ברחבי העולם, נשחק, עד כדי כך שהוא צפוי להעלם לחלוטין מהמפה, ובתהליך זה לפגוע פגיעה אנושה בשיטה הכלכלית הנוכחית, המבוססת על תרבות הצריכה ועל המרוץ אחר צמיחה כלכלית. לכן, אי אפשר לקבוע שמודל הצמיחה הוא חיובי ורצוי במהותו, לא רואים שגם המדינה מרוויחה ממנו ובטח לא האוכלוסייה. בעבר, עד לתחילת המאה ה-20, היינו כולנו יותר חופשיים, הכול התנהל בצורה יותר נינוחה, אבל כיום חיינו מתנהלים בריצה ובעצבים. האם המרוץ הסיזיפי אחרי צמיחה כלכלית והמשמעויות שלו על אורח חיינו שווה את מחירו? האם אנו חולים פחות, שמחים יותר, האם יש פחות בעיות בחברה, פחות אנשים בבית הסוהר, פחות נשים שיוצאות לזנות? איך אנו מודדים את עצמנו? לפי התפתחות העולם ולאור הצמיחה הכלכלית שגדלה משנה לשנה? איפה התוצאות החיוביות עבורנו? יש בהחלט מקום לכל השאלות האלה ובמיוחד לשאלה את מי הצמיחה משרתת?

הטענה שהמטרה הראשונה של הצמיחה היא לאפשר למדינות להתמודד עם קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה, לספק לה את צרכי הקיום הבסיסיים, שירותים ומשאבים, היא חלקית ולא מדויקת. הצמיחה אכן שרתה את מטרתה העיקרית במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20, שבמהלכה אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה. היא אפשרה למדינות לספק את הצרכים הגדלים של האוכלוסייה ואף שיפרה את איכות החיים של שכבות רחבות מאוד ובכך אפשרה את צמיחתו של מעמד הביניים. אבל מאז דברים השתנו. בחלק גדול מהמדינות, במיוחד במערב, ניכרת האטה בשיעור הגידול של האוכלוסייה, בעוד המרוץ אחרי הצמיחה נותר במלוא עוזו, ללא קשר לדמוגרפיה ולקצב הריבוי הטבעי. במקרים רבים מדינות מקדישות את עצמן לעידוד הצמיחה, למרות שהאוכלוסייה אינה גדלה ואפילו להיפך, כפי שקורה בסין, ביפן ובאירופה, בהתאמה.

בסופו של דבר, צמיחה כלכלית איננה תופעה שלילית, תלוי רק מהי מטרתה ולפי אילו אינדיקטורים מודדים אותה. אין ספק שהאנושות זקוקה לצמיחה, אבל רק כדי לנתק את כל אחד ואחד מהדאגה החומרית. זוהי המטרה הראויה היחידה של צמיחה כלכלית.

 

הצמיחה אמורה לשרת את האדם, ולא להיפך

צמיחה כלכלית, במסגרת הכלכלה החדשה, תתקיים במטרה לשרת את הקהל, ואם הקהל גדל, אז ברור שאנו צריכים תוספת בתוצרת החקלאית או הטכנולוגית וכולי, אבל לא יותר מזה. בחברה המתוקנת, האנשים אינם דואגים שתהיה להם תוספת כלכלית. מדובר על חברה שבה כל אחד ואחד מקבל מהחברה מוצרים, שירותים ואת כל מה שהוא זקוק לו כדי לחיות ברמת חיים נורמלית ומאוזנת, על פי קריטריונים שוויוניים והגדרות שהחברה קבעה לגבי מהי צריכה רציונלית, כך שבעיקרון הוא לא זקוק ליותר כדי לקיים אורח חיים בריא, רציונלי ומכובד עבורו ובני משפחתו. מבחינה חומרית, מטרתה של הכלכלה החדשה היא לאפשר את המצב הזה, ואם כדי להגיע למצב אליו יש צורך לעודד צמיחה כלכלית, מאוזנת ומכלילה, לנוכח גידול באוכלוסייה, אז תינקט מדיניות מעודדת צמיחה.

הסיכוי שמודל צמיחה כזה יהיה בעל חשיבות מקבילה למודל הצמיחה הנוכחי בכלכלה המודרנית הוא נמוך מאוד, משום שהמעבר מהכלכלה האגואיסטית לכלכלה המבוססת על ערבות הדדית בינינו יגדיל משמעותית את העוגה הכלכלית כולה, והעודפים הכלכליים יופנו לרווחת הכלל ויהיו מסוגלים לתמוך בגידול בקצב האוכלוסייה, מבלי להזדקק לצמיחה כלכלית במודל המוכר לנו כיום. מעבר למשאבים החומריים הדרושים לחברה כדי לספק לכל אדם את הדרוש לו כדי לקיים משק בית יציב, בטוח, ברמת חיים רציונלית, כל תוספת שיש לאדם בחיים, שאנו אכן צריכים למדוד, היא צמיחה שאינה חומרית, אלא פנימית, של אושר, שבה אין גבול. זה צריך להיות הדגש של הכלכלה החדשה, לספק את כל צורכי הקיום החומרי של כולנו, ברמה ממוצעת, נורמלית ורציונלית ולאפשר לנו להתפתח, משוחררים מדאגות כלכליות, מבחינה אישית, פנימית וחברתית. לשם כך, אנו צריכים להביא את האדם לדרגה כזו שהוא לא צריך, ולא שמח מכך שיש לו עוד חפץ חדיש, או צעצוע בבית, והכוונה גם לצעצועים של קטנים ובמיוחד שלנו המבוגרים.

 

תרבות הצריכה בשרות הצמיחה

הנורמות החברתיות החדשות, המתאימות לתלות ההדדית בינינו והשיטה הכלכלית החדשה לא ידרבנו ולא ילחצו על אנשים לקנות כל חצי שנה סמארטפון וכל שנה מכונית חדשה. היא גם לא תייצר מוצרים בעלי התיישנות מתוכננת קצובה מראש לתקופות קצרות, רק כדי לוודא שהמוצרים שאנו רוכשים מתקלקלים לעיתים תכופות ומחייבים אותנו לשוב ולקנות אותם שוב ושוב, במחירים גבוהים יותר. בנוסף, במסגרת הכלכלה החדשה, ייצורם של מוצרים ומותגים רבים מאוד יופסק, כיוון שהם מיותרים, אין לנו צורך בהם כדי לקיים אורח חיים מאוזן, רציונלי ותכליתי. הביקושים הנוכחיים למוצרים כאלו מצדנו הם תוצאה של מניפולציה פרסומית ושיווקית ושל תרבות הצריכה שאנו מתחנכים על ברכיה מגיל צעיר וסופגים אותה מהשפעת הסביבה עלינו. כל המאפיינים ההתנהגותיים האלה של הכלכלה האגואיסטית הנוכחית ישתנו ויתהפכו בעקבות תהליך החינוך לחיבור והשינוי הכלכלי שיגיע בעקבותיו. אנו לא צריכים את מרבית המוצרים, סמלי הסטאטוס והמותגים שאנו רוכשים, אלא זקוקים לצמיחת החברה, צמיחה שתאפשר לכל אדם להיות מסופק מבחינה חומרית ברמת חיים ממוצעת, שווה בין כולם פחות או יותר, ושתשחרר אותו להתפתחות חברתית, אישית ופנימית, לכן נתחיל להתייחס למדדים אחרים לגמרי, בהשוואה למרוץ הכפייתי הנוכחי אחרי צמיחה כלכלית.

אין שום טעם להמשיך ולהתייחס למדד הכלכלי הנקרא צמיחה, כיוון שבעתיד הקרוב הוא לא ימדוד כלום, זהו מדד שמאבד את הרלוונטיות שלו על רקע חידושים טכנולוגיים וההשלכות שלהם על שוק העבודה, ברחבי העולם. הגענו למצב שאם באמת היינו רוצים, אנו יכולים להחליף את מרבית העובדים, המפעלים והמקצועות במכונות, תוכנות ורובוטים. פיתחנו חידושים בתחום הרובוטיקה, הננו-טכנולוגיה, גם בחקלאות, בתעשייה, גם בהדפסות תלת מימד ובתחומים רבים נוספים, פיתוחים שיכולים לשנות סדרי עולם, בכלכלה ובשוק העבודה. אבל אנו חוששים מההשלכות של הפיתוחים האלה עלינו, ולכן האנושות מהססת האם להשלים את הפיתוח של טכנולוגיות ויישומים נוספים, מהפכניים באופיים. יש עוד הרבה פיתוחים מהפכניים שאנו לא רוצים לפתח, אבל הם בכל זאת נמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים ובקלות ניתן התחיל לעשות בהם שימוש המוני. המשמעות על שוק העבודה ועל הכלכלה תהיה דרמטית. אם נשתמש בכל החידושים הטכנולוגיים האלה, לא נזדקק ליותר ממאה עד מאתיים מיליון עובדים, כלומר בין 2 ל-3 אחוזים מהאוכלוסייה, שיספקו לעולם את כל הדרוש לו.

המרוץ הנוכחי אחרי צמיחה כלכלית על כל המשתמע ממנו, כל ההשפעות השליליות שלו על המדיניות הכלכלית והסוציאלית של ממשלות ועל אורח החיים הלחוץ והסיזיפי של כל אחד מאיתנו, יצאו לחלוטין מכל פרופורציה. עד כדי כך שהשגת הצמיחה הפכה מאמצעי, כמעט למטרה בפני עצמה, כשאיכות החיים שלנו והשאיפה לאושר, עבור כולם, לא רק עבור המיעוט שמאייש את השפיץ של הפירמידה הכלכלית, נדחקו לקרן זווית. זוהי הסיבה שאנשים רבים מרגישים חוסר תקווה וייאוש מהשיטה הכלכלית הנוכחית, הם חיים בתחושה שהם הפכו לכלי שרת בידיה, שהם משרתים את השיטה הכלכלית, במקום שהיא תשרת אותם. בעל הסולם כותב ש"האדם לא נברא כדי לקנות הון ולבנות בניינים", אנו צריכים לראות את עצמנו עוסקים בדברים הרבה יותר רציניים עוד הרבה שנים קדימה. יש בידינו את המשאבים ואת הטכנולוגיות שיכולות לשחרר את כולנו מהדאגות החומריות, מהצורך להקדיש חצאי ימים ויותר כדי לעבוד לפרנסתנו.

כדי להשתחרר מהעול הזה, עלינו להפנות משאבים לפיתוח ובהמשך לשימוש רחב ככל האפשר בטכנולוגיה, במכונות וברובוטים שינתקו אותנו מכל העבודות האלה. משאבים לא חסרים, במיוחד אם כתוצאה מההתכווצות הצפויה והרצויה בפעילות התעשייתית, במסגרת הפרידה מתרבות הצריכה המזיקה לנו, נשתמש פחות בנפט, בגז, במים, באוויר, בכל אוצרות הטבע. ככל שנוכל להיות יותר חסכוניים כלפי הטבע ונשקיע בשמירה על הטבע, כך נוכל לבצע את המעבר לשלב הכלכלי הבא, המבוסס על טכנולוגיות ומשאבים טבעיים לשירות החברה האנושית. לא יהיה לנו מחסור באף אחד מהם. בסופו של דבר, כל דבר שהאדם הוא זה שעושה אותו עכשיו, נצטרך להעביר לידי המכונות, ממש כל דבר, זוהי השאיפה. כבר היום מדברים על רופאים, אחיות, ניתוחים, טיפול בחולים, טיפול בזקנים, על כל דבר שמנתק אותך מעבודה חברתית. אפילו בחינוך ילדים, פעילויות רבות יועברו לידי סימולטורים למיניהם. רבות מהיכולות ומהתוכניות האלה קיימות גם כיום, אלא שהחברה האנושית לא רוצה להכניס אותם לפעילות, כיוון שהיא חוששת מההשלכות על שוק העבודה ומאבטלה המונית שתיגרם בשל החידושים הטכנולוגיים. התופעה הזו מכונה אבטלה טכנולוגית. אנחנו עדיין לא יודעים אילו המצאות וחידושים מהפכניים נמצאים כבר היום במגירות, אלא רק שלא מוציאים את כל התכניות האלה לפועל, את כל האפשרויות האלה. נצטרך להתפתח לכיוון הזה.

 

עבודתו החדשה של האדם

אפשר להגיע למצב בו אנו מספקים את כל צורכי הקיום והשירותים החיוניים לכל אוכלוסיית העולם, בעזרת רובוטים ומיכון מתקדם, תוך שימוש בפחות מ-3% מכוח העבודה. אנו צריכים להשתוקק להגיע למצב הזה, ובכל מקום שאפשר, להביא כוח של מכונות חכמות, שעושות הכול. היום רובוטים עושים ניתוחים, דיאגנוזה רפואית ומשימות מורכבות נוספות שעד לאחרונה נחשבו לכאלו המחייבות מגע אדם, מדפסות תלת מימד מסוגלות להדפיס מזון, בתים וחלקי חילוף וכל התחומים האלה ממשיכים להתפתח בקצב מהיר. אנו צריכים לשאוף למצב כזה, בו המכונות והרובוטים עושים את הכול עבורנו ומיעוט מבינינו נותר בכוח העבודה, במקצועות חיוניים שבהם לאדם אין תחליף. כל יתר האנשים שייצאו מכל העבודות שכיום מעסיקות אותם במרבית שעות היממה, יעסקו אך ורק בבניית החברה, זה יהיה העיסוק של האדם. אנו עוברים מהתעשייה המסורתית כפי שהתקיימה לפני המהפכה הטכנולוגית, לפוסט-מודרניזם, כלומר לתקופה בה האנשים יוצאים, משתחררים בכלל מהמושג שנקרא לעבוד. במקומה, הם יהיו עסוקים בבניית החברה האנושית הנכונה, המתוקנת. זו עבודה לא פשוטה, ללא הפסקה, זוהי עבודתו של האדם. את כל יתר הדברים, ייצור המזון, מוצרים ושירותים חיוניים וכל שאר העבודות, יעשו המכונות, זוהי לא עבודתו של האדם.

אין ספק שמדובר בחדשות טובות עבורנו, עבור כל אחד מאיתנו, אבל מבחינת הדיסציפלינה הכלכלית הנוכחית מדובר באסון במימדים אפוקליפטיים, כיוון שהיא תמדוד 97 אחוזי אבטלה וצמיחה שלילית, שלא לומר מיתון או אפילו שפל גדול בקנה מידה היסטורי. המדדים הכלכליים הנוכחיים, במיוחד אלו של הצמיחה, הצריכה הפרטית, היקפי הסחר והייצור, כולם יאבדו מהרלוונטיות שלהם ולכן יהיה עלינו להתחיל ולהתייחס לאינדיקטורים אחרים לגמרי, שישקפו את מצב החברה, את מצבו של האדם ואושרו.

ביכולתנו להגיע ולממש את השינוי הזה בקרוב, להשתחרר מהעבודה האינסופית ומתרבות הצריכה שאותה היא אמורה לממן, לאפשר למכונות להחליף אותנו ולחיות חיים נוחים מבחינה חומרית ומלאים מבחינה חברתית, אישית ופנימית. זה לפנינו, ממש בטווח הזמן הקרוב, לא מדובר על חזון עתידי מעורפל. אם ננהג בחכמה ונבין את קריאת הזמן, את המצב ולְמה הוא מיועד, איך לשנות אותנו, אנחנו נוכל לממש את החזון הכלכלי והחברתי הזה בקרוב.

אבל אם לא נהיה מוכנים להשתנות ולשנות את אורח חיינו, את ההתקשרות בינינו, כראוי לחלקים במערכת אחת שקיימת ביניהם תלות הדדית מוחלטת, אז נתקדם בדרך הקשה, נעבור מלחמות, משברים מסוגים שונים וצרות קשות מאוד, במשך כמה עשרות שנים, עד שנחזור לנקודת ההחלטה, נקודת הבחירה. אין שום סיבה שנאחז במקצועות הנוכחיים שלנו ובמסגרת החיים שמציבה את העבודה ואת הצריכה במרכז חיינו. החידושים הטכנולוגיים יאפשרו לבצע את אותן העבודות, רק בצורה אחרת. מי חלם לפני 100 שנה שאנשים יעבדו באצבעות עם המקלדת? מי חשב לפני 200 שנה שאנשים יעבדו בכלכלה ובפיננסים? מי חשב על זה? לא חשבו.

המסקנה היא שאנו גם לא מבינים לאיזה שלב חדש אנו מגיעים, לא מפנימים מהו השלב הבא של ההתפתחות שלנו. מדובר על שינוי מהותי בסוג העבודה. במקום לשחק בכסף, במקום לשחק במחשבים, במקום לשחק בתוכנות למיניהן, בשעה שרובנו יושבים כל אחד ליד מחשב, אנו צריכים להוסיף ולהרחיב את כל המחשבים והרובוטים האלה וטכנולוגיית הייצור הממוכן, לייצור בגדים, אוכל, תוצרת חקלאית, הכול, לרבות בבתי חולים, בבית, בבישול, בכל דבר. אנו יכולים לעשות את זה ובכך אנו פוטרים את האדם מכל הדאגות לעולם הזה, ומביאים אותו לדאגות של העולם הרוחני שלו. זוהי העבודה שמתאימה לאדם, שהולמת אותו, והגענו לשלב כזה בהתפתחות האנושית שלנו שהעבודה החדשה הזו מגיעה לנו.

 

מדידת הצמיחה של התעשייה לשינוי האדם

במקום למדוד צמיחה של התוצר הלאומי ושל הפעילות הכלכלית במשק, נעבור למדוד את הצמיחה בהתאם לכמה שאנו מצליחים לסדר את החברה כך שתהיה הומוגנית, מקושרת, שוויונית ותכליתית כלפי תהליך ההתפתחות הרוחנית של האדם. חברה שמתאימה לטבע, חברה שבה כולם שווים, כולם מצליחים, כולם מוצלחים, כי כל אחד מוצא את עצמו שייך לכולם וכולם אליו. תיקון האדם זו עבודה גדולה מאוד, אבל זו עבודה ולא מסגרת רופפת ובלתי מחייבת. הילדים בבתי הספר ילמדו ויתנסו בשיטת התיקון, ייבחנו ויקבלו על כך ציונים, אנו נלמד את השיטה באוניברסיטאות ובקורסים למיניהם, אנחנו נעבוד בזה במשך היום גם בבית. כלומר, כל אדם ילך לעבודה, עבודה בתיקון הטבע האגואיסטי שלו, תיקון הקשרים שלו עם הזולת ובבניית חברה חדשה, המבוססת על חיבור, שוויון וערבות הדדית. אף אחד לא יישב בטל בבית, אפילו אם לכאורה ינסה לעשות את העבודה הזו עם עצמו. האדם ילך למקומות שבהם יעבוד על כך, יחד עם אנשים אחרים. הוא ישתתף בסדנאות, בדיונים, אין ספק שיגיע אפילו להתנגשויות מסוימות עם האחרים, הוא יעבוד מול סימולטורים שיראו לו כיצד הוא משנה את עצמו ואיך הקהל משתנה כלפיו וכולי. העבודה הפנימית בבניית האדם שבכל אחד מאיתנו, היא לא עבודה פשוטה. אנו נצטרך לפתח תעשייה שלמה, כדי לשנות את עצמנו.

הצמיחה של התעשייה החדשה שנפתח, התעשייה לשינוי האדם, נמדדת בכמה שהאדם יהיה מסור לאחרים. נצטרך להקדיש מחשבה אם וכיצד למדוד אותה. ייתכן שנוכל לבחון את האדם ולתת לכל אחד ציון בהתאם לתשובות שלו, להשתתפות שלו בתהליך, ולמידת השינוי שהוא עובר. נוכל למדוד בהתאם לרווח של כל אחד, אבל מדובר לא על רווח חומרי, כלכלי, אלא על כך שהרווח שלו הוא רווח רוחני. כל אדם יקבל מהחברה את מה שמגיע לו לקבל לצורך מחייתו, את מה הוא חייב לספק לגוף שלו, אין שום בעיה לספק את רמת החיים הנורמלית והמאוזנת הזו לכל אוכלוסיית העולם, לא חסרים לנו משאבים, טכנולוגיות ייצור ואמצעים נוספים העומדים לרשותנו. כאמור, כל האספקה והלוגיסטיקה הזו, שמטרתה לספק לאנושות קיום חומרי הכרחי, יכולה להיעשות בקלות באמצעות לא יותר מ-3% מאוכלוסיית העולם. כך אנו עוברים לרמה אחרת לגמרי של החיים, אנו משדרגים את עצמנו, בכל הקשור למה מדאיג אותנו, לבניית הסביבה ולצמיחה. העיסוק בכל הסוגיות האלו עולה רמה.

לשינוי כזה תהיה השפעה מהותית על היחס שלנו לצמיחה כלכלית ולמדידתה. נפסיק למדוד את איכות הכלכלה שלנו לפי צמיחה כלכלית מסורתית, לפי הגידול בייצור, בצריכה, במכירות וכולי ונתחיל למדוד את איכות הכלכלה לפי התוצאות החברתיות שלה. כלומר עד כמה, כתוצאה מהכלכלה החדשה, החברה נעשתה חופשית יותר, בריאה יותר, שמחה יותר. נצטרך לבדוק את הדברים האלה וגם את שיעור החיסכון שהחברה מצליחה להגיע אליו, בהוצאות ובמשאבים שכיום האדם מנצל לטובתו על חשבון האחרים. ככל שאנו מחוברים יחד, ההזדהות של האדם עם הקופה המשותפת, עם מצבה הכלכלי של החברה כולה, גבוהה יותר. לדוגמה, נצטרך למדוד עד כמה לכל אדם אכפת מחיסכון בחשמל, ולמרות שהוא באופן אישי לא משלם על החשמל שהחברה מספקת לו.

השינוי במודל הצמיחה הכלכלית, אין משמעותו קיפאון או נסיגה ביכולת הכלכלית, להיפך, עלינו להימצא בהתפתחות רצופה, השאלה היא רק מהי מטרתה? זהו ההבדל המהותי בין הכלכלה הנוכחית, שמתמקדת בצמיחת התוצר הלאומי, אבל לא בהקטנת אי השוויון, הפערים החברתיים והעוני, בין אזרחיה של מדינה ספציפית, או בין מדינות במערכת הבינלאומית, לבין מטרת הצמיחה הכלכלית במערכת מקושרת ומתוקנת, שבה כל ההתפתחות הכלכלית מיועדת אך ורק כדי לספק לכל אדם בעולם צריכה רציונלית, לא פחות מכך, אבל גם בשום אופן לא יותר. את כל היכולת הכלכלית העודפת, מרגע שהושג היעד הזה, יש להקדיש למימון מערכת החינוך המבוססת על חכמת החיבור, כדי שתהיה זמינה לכל אזרחי העולם, בכל הגילאים, כי בה תלוי השינוי שכולנו צריכים לעבור, כדי להתאים את עצמנו לחוקי הטבע, לחוקים של המערכת המקושרת והסגורה שבה אנו חיים כיום. לכן עלינו למדוד האם אנו מסוגלים לספק לכל אדם, בכל מדינה, סל מוצרים ושירותים בסיסי, שיאפשר לכולם לנהל אורח חיים מאוזן, רגוע ורציונלי, ברמת חיים נורמלית ונוחה, שכוללת כל מה שכל אדם צריך. כאמור, גם המשימה הכלכלית הזו, תעבור בהדרגה מביצוע באמצעות כמות גדולה יחסית של אנשים ומכונות, לביצוע באמצעות רובוטים ושאר חידושים טכנולוגיים שרבים מהם קיימים כבר כיום, במטרה לספק את מה שצריך וכדי להגיע לכל אחד. את כל שאר המשאבים, תשומת הלב והמאמץ עלינו להפנות מדאגות חומריות לבניית קשר חברתי חדש, חיבור וערבות הדדית בינינו, זהו השדה בו עלינו למדוד את עצמנו.

הצמיחה אמורה להיות כלי שרת בידנו, בהתאם למטרה, לערך המרכזי שמנחה את החברה האנושית, ולא המטרה בפני עצמה. לאורך ההיסטוריה היו תקופות בהם מדדנו את הצמיחה, למשל באירופה, לפי מספר הכנסיות או הצלבנים. במקומות אחרים, למשל במזרח התיכון צמיחה נמדדה לפי מספר המסגדים. בכל תקופה האנושות מדדה את עצמה לפי הערך המרכזי שלאורו היא פעלה. אבל היום, מפני שאנחנו נמצאים מול הטבע, מנוגדים ביחסים בינינו לאלו המתבקשים מהמערכת המקושרת בה כולנו תלויים זה בזה, סובלים בשל כך ממכות הטבע, הפער הזה בין מה שהטבע דורש מאיתנו לבין היחסים הנוכחיים בינינו הופך להיות הערך העיקרי עבורנו.

אנו עדיין מתקשים לראות את התמונה המלאה, אבל אנו נמצאים ברשת רצינית מאוד, שדורשת מאיתנו להיות מאוחדים. לכן רק לפי השתוות הצורה עם הטבע, רק לפי מידת החיבור בינינו, ייקבע המדד הגבוה ביותר, הערך המרכזי שלנו, זהו קנה המידה שאנו חייבים לאמץ ולהכפיף תחתיו את כל שאר המטרות ויעדי המשנה למיניהם, לרבות מבחינת המטרות והיעדים של המערכת הכלכלית.

זוהי גם הסיבה שאי אפשר להחזיר את העולם לשנים היפות של הקפיטליזם, לאמצע המאה ה-20, כי כל סוג צמיחה על פי המדידה הקפיטליסטית, כלומר צמיחה שנתית בייצור, בצריכה ובתוצר הלאומי יביא אותנו שוב לאותו המצב, לאותו מקום. השיטה הקפיטליסטית מיצתה את עצמה והיא הגיעה לדרגה כזו של התפתחות שחשפה את יצר ההרס העצמי שלה, כפי שניכר במיוחד מאז המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008. משבר שעודו מלווה אותנו, ללא כל פתרון נראה באופק, בטח לא של הבעיות המרכזיות שהטיפול בהן נכשל לחלוטין, וביניהן החוב הגבוה של מדינות ואזרחים, אבטלה גבוהה במיוחד באירופה ובקרב הצעירים ברחבי העולם, שחיקת מעמד הביניים וגידול באי השוויון ובמימדי הרעב וחוסר הביטחון התזונתי.

 

מדידה כלכלית בחברה מתקדמת

הכלכלה בחברה מחוברת תוסיף להיות מדידה, ניתנת לכימות, בדיקה והערכה, גם אם הכסף יאבד בה את התפקיד המרכזי שהוא ממלא כיום בכלכלה ובהתנהגות האנושית. אולי זה לא יהיה במטבעות כסף, אבל ברור שנצטרך לספור כל דבר ודבר, הרי הצורך במשאבים כגון חשמל, מים, גז, נפט, ובמשאבים נוספים יוותר על כנו. החברה תחליט כמה משאבים צריכים להזרים לאוניברסיטאות, כמה לחוגים ולפעילויות הכרחיות נוספות בחברה, ההחלטה היא של האזרחים ואם יתגלה לפתע שצריכים לספק משאבים נוספים לאימהות, לחוגים נוספים לילדים, אמצעים נוספים לבתי הספר, אז זה מה שנעשה. הכסף לא נעלם, רק השימוש בו נעשה שונה, אבל נמשיך לספור היטב את הדברים. לדוגמה, אמרו בזמנו על הקיבוצניקים שדווקא הם היו קמצנים מאוד גדולים, אבל כשדיברו איתם הם הסבירו שהם לא קמצנים, אלא חסכוניים, והסבירו למה. לגישתם, המשאבים שברשותם וגם ההקצאה שלהם שייכים לכולם, לכן הדאגה שכל קיבוצניק הפגין כלפי המשאבים המשותפים הפכה למשמעותית יותר מהדאגה שלו לענייניו הפרטיים. לכן אין סיבה לחשש שהחל משלב המעבר ואילך השיטה הכלכלית תתפזר ותיהפך לאמורפית או לא מדידה. להיפך, זו חברה מאוד קפדנית. אומנם כסף לא יהיה, אבל האמצעים יזרמו ממקום למקום בצורה מחושבת ומושכלת.

כאמור, הצמיחה של התעשייה החדשה שנפתח, התעשייה לשינוי האדם, נמדדת בכמה שאדם יהיה מסור לאחרים. לשם כך נצטרך לפתח מבחנים וסימולציות, לבדוק את מידת ההתקדמות האישית והכללית שלנו. למשל, נניח שאדם ממליץ לבצע סימולציה כדי לקדם את החברה לחיבור, והרעיון שלו מקבל משוב שלילי מאדם אחר שיש לו רעיון אלטרנטיבי להשגת אותה המטרה. ויכוחים כאלה יובילו לבדיקה קפדנית לאן יזרום כסף ואיך ניתן יהיה לממש את מה שמתבקש מכל אחת מההצעות שיועלו. אין חשיבות לכך שהמציעים והבוחנים את ההצעות בשם החברה אינם משנים באמצעותן את רמת החיים האישית שלהם, כי המטרה היא משותפת, אחרת, היא עליונה יותר מהמטרות האינדיבידואליות שכל אחד מאיתנו עסוק בהן כיום. החברה המחוברת תאופיין בדאגה רבה כלפי משאבים והשימוש שייעשה בהם, לא כי יהיה מחסור, עליו כבר התגברנו באמצעות החידושים הטכנולוגיים, יעילות והגדלת העוגה הכלכלית כולה בשל שינוי היחסים בינינו. אלא הדאגה מקורה בתחושה החדשה והמשותפת של כל אחד, שדואג לחברה כביכול כפי שהוא דואג לעצמו ולמשאבים הפרטיים שלו.

 

מדידה כלכלית בשלב המעבר

בשלב המעבר, עומדים לפנינו אתגרים אחרים. נצטרך לשאול את עצמנו מה אנו צריכים לעשות? ראשית, יהיה עלינו לספק לכולם מחיה רציונלית, ואת כל העודפים נעביר בהדרגה לבניית התעשייה שדיברנו עליה, על מנת שהיא תתפתח ותספק לנו את כל מה שנחוץ לנו, את כל צורכי הקיום שלנו, ללא נגיעת יד אדם. נזרים את האמצעים שלרשותנו, במכוון, להשגת שני היעדים האלה.

אם לא נרחיק עד המצב המתוקן, אלא נתרכז לעת עתה בשלב המעבר, בו האנשים נשארים אגואיסטיים ועסוקים בשיפור הקשרים ביניהם באמצעות הפעילויות של החינוך לחיבור, קיים סיכוי טוב שנוכל למדוד ולבדוק סטטיסטית את שיעור החיסכון בהוצאות הציבור והחברה כולה בחשמל, במים, בכמה שהפשיעה פחתה וכולי. ההשלכות הכלכליות החיוביות של ערבות הדדית בינינו, או אפילו של נטייה של הציבור לקראתה, יורגשו מיד, הרבה לפני המצב המתוקן. לכן נוכל לבדוק עד כמה החברה מתנהלת מתוך עזרה הדדית, מה קורה לפערים החברתיים, האם השירות של המדינה לאזרחים השתפר, האם המגזר הציבורי ממלא את תפקידו בצורה יעילה ובמסירות, עד כמה מצב הבריאות ושירותי הבריאות השתפרו, כי שיפור בכל הפרמטרים האלו וברבים אחרים, הוא תוצאה משיפור היחס של האדם לזולת, מהשתתפות בפעילויות החינוך ומנטייה לחיים מתוך ערבות הדדית. לכן, בשלב המעבר אפשר למדוד את השינוי בכל הפרמטרים האלה ולפיהם להגדיר מהי הצמיחה.

ככל שנצטרך להזרים פחות אמצעים ומשאבים בחזרה לתוך החברה האנושית, כדי לאפשר לאנשים לחיות חיים נוחים, מאוזנים ורציונליים, על פי שיעור החיסכון בהוצאות בהווה בהשוואה לעבר, נוכל לקבוע שהצלחנו להבריא יותר את החברה ואת האזרחים. לכן, בתקופת המעבר, שיטת המדידה הנוכחית של הצמיחה הכלכלית, המודדת גידול בתוצר הלאומי, עלולה להעיד על האטה במשק או אפילו על מיתון, כיוון שחלק ניכר מהפעילות הכלכלית שלנו מבוסס על תרבות הצריכה, על הוצאות למניעת פשיעה וטיפול בנזקים הכלכליים והחברתיים של היחסים האגואיסטיים הנוכחיים בינינו. אבל אם נפעיל את שיטת המדידה החדשה, נגלה שמבחינה איכותית המשק לא מתכווץ אלא צומח, בגלל השיפור ביחסים בינינו ובגלל ההזדהות של האדם עם טובת החברה כולה, המשק צפוי לחסוך משאבים רבים ותופעות יקרות ושליליות רבות יפחתו בהדרגה, כך שיתפנו משאבים רבים שיאפשרו לחברה לטפל בבעיות העוני, הביטחון התזונתי והפערים החברתיים, וליצור כאן בהדרגה חברה שבה כל אדם מסודר מבחינה חומרית, בצורה פחות או יותר שווה. התוצאה תהיה שאת הדאגות החומריות שלנו, שכיום מעסיקות אותנו במרבית שעות היממה, נוכל להסיט לעשייה חברתית ולבניית חברה וכלכלה אחרת, מתוקנת.

לכן, כל עוד האנשים צריכים לעבוד במפעלים או במשרדים שונים, אז אנו משתדלים לבנות מכונות שיעבדו במקומם. כל עוד אנו מבזבזים וזורקים רבים מהמשאבים שאנו כורים מכדור הארץ, כל עוד אנו עושים שימוש כלכלי בנפט, גז, מים ובאוויר שלא לטובת החברה כולה, יהיה עלינו למצוא שיטת מדידה אלטרנטיבית. אנו חייבים להגיע למצב שבו אנו מפסיקים לגרום נזקים לטבע, מכל הבחינות והגורמים. זהו המצב האידיאלי, אבל לא פשוט להגיע אליו. כל עוד המצב הזה לא קיים אנו לא יכולים להירגע. בזה האדם ימדוד את עצמו. גם היום מודדים פרמטרים דומים בתחום אקולוגיה ובתחומים נוספים.

בשלב המעבר כל המדידות וההתייחסויות שלנו של התנהגות כלכלית אישית וחברתית, משקפים את תהליך המעבר ממצב של קפיטליזם לשלב כמעט קומוניסטי. אבל במסגרת התהליך הזה, אנו צריכים להסתפק במדידת הפרמטרים עליהם דיברנו, כמו החיסכון בהוצאות, שיפור בפריון, שיעור הירידה בשעות העבודה, רמת האוטומטיזציה של החברה וכמובן רמת האושר של האדם והחברה כולה. זהו עדיין לא השלב למדוד את הכוונות של האדם. אנו לא מדברים על חברה מתקדמת כזו שבה אנו כבר נמצאים בהרגשה, שהשינויים הכלכליים הם תוצאה של תיקון פנימי מלא של האדם, של יישום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". מדידה כזו של כוונות האדם אינה מציאותית כרגע ולפיכך עלינו להתמקד בדברים המעשיים שניתן וצריך למדוד, כאמור.

 

צמיחה ואי שוויון

כל הגישה הנוכחית של הכלכלנים ושל הממשלות כלפי הצמיחה היא מעוותת. נשאלת השאלה, מדוע ממשיכים לקיים את המרוץ אחר צמיחה כלכלית, כמעט בכל מחיר ובכל האמצעים, אם מי שנהנה ממנה הוא רק מיעוט קטן שנמצא בקודקוד של הפירמידה הכלכלית והחברתית? אנו מתעלמים מהגידול באי השוויון ומהפערים הגדולים ברחבי העולם, אנו מתעלמים מהכישלון הגלובלי של אותו מודל צמיחה, שהניח שבסופו של דבר עידוד הצמיחה יתבטא במונח כלכלי המכונה "צמיחה מכלילה", כלומר צמיחה שפירותיה יחלחלו בהדרגה ובוודאות מלמעלה למטה, עד לכיסו של כל אחד מאיתנו. אבל אנו רואים שזה לא קרה, האדם הרגיל ברחוב לא נהנה מפירותיה של הצמיחה הכלכלית בשנים של צמיחה, אבל את המשבר והמיתון הוא הרגיש היטב בכיס שלו. לכן, על רקע הכישלון הזה של מודל הצמיחה הנוכחי, על רקע חוסר היכולת להגיע ל"צמיחה מכלילה" שמיטיבה עם כולם ושפירותיה מחלחלים מקצה הפירמידה הכלכלית למטה, עד לכיסו של האדם הפשוט (Trickle down economics).

נשאלת השאלה מדוע צריך צמיחה? אם מסתכלים על האדם הפשוט, מצבו לא השתפר בעשרים השנה האחרונות, אלא להיפך. הצמיחה הכלכלית לא שיפרה את בעיית יוקר המחיה. מספר המשכורות הדרושות לרכישת דירה רק הולך ועולה, מחירי המזון ממשיכים לעלות, וסל המוצרים והשירותים המשפחתי ממשיך להיות יקר, בעוד השכר הממוצע לא גדל ריאלית. בנוסף, החיים שלנו לא הפכו לבטוחים יותר, אנו ההורים חוששים לאפשר לבת שלנו ללכת לבד בלילה ברחוב. כך בכל תחום ותחום, הגענו לאיכות חיים דלה מאוד. איזה אוויר אנו נושמים? כמה התארך יום העבודה שלנו? כמה אנו מודאגים יותר? עד כמה אנשים חולים יותר? אם מסתכלים על כל המגמות האלו, לא ברור על מה מדברים הכלכלנים, במה הצמיחה הטיבה את חיינו? איזו צמיחה יש?

אבל האדם הפשוט, למרות שהוא חווה את ההשלכות השליליות של מודל הצמיחה הכלכלית, לא מודע לנזקי המרוץ אחריה. עבורו הצמיחה היא תופעה חיובית ורצויה, כי זה מה שמספרים לו הכלכלנים, זה מה שהוא שומע בכלי התקשורת. יחסי הציבור הטובים של מודל הצמיחה הכלכלית, של המרדף אחריה, מבלבלים את העם. קשה להאשים את הכלכלנים עצמם, כי זה מה שמלמדים אותם באוניברסיטה, הם לומדים שצמיחה היא תופעה חיובית. מה שחסר בלימודי הכלכלה זה ללמוד לטובת מי הצמיחה? את מי היא משרתת? את זה לא מלמדים, אלא מסתפקים באמירה כללית שצמיחה היא תופעה חיובית. זוהי עדות לפער והתנגשות בין המטרה החברתית ובין המטרה הכלכלית. הכלכלה אמורה לשרת את החברה, ולא להיפך. הגיעה העת, פעם אחת ולתמיד, להעלות את הקונפליקט הזה לסדר היום הציבורי ולגלות אותו. מדובר אומנם בבעיה עולמית, אך בישראל היא בולטת במיוחד, כיוון שמאז המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008, מצבה הכלכלי של מדינת ישראל טוב בהרבה ממצבן של רבות ממדינות המערב, לרבות אירופה וארצות הברית. אבל בגלל השיטה הכלכלית הנוכחית, שנתנה עדיפות לצמיחה, על פני המטרות החברתיות, על פני טיפול באי השוויון הגבוה, על פני חיזוקו של מעמד הביניים והטיפול בבעיות העוני וחוסר הביטחון התזונתי, נוצר מצב בו מצבה הכלכלי הטוב של ישראל "דילג" על מרבית אזרחיה. מי נהנה מהצמיחה הכלכלית היציבה של ישראל בשנים האחרונות? האם האדם ברחוב מרגיש שהוא הרוויח ממנה? האם יש לו תקווה שהמשך הצמיחה הכלכלית ייטיב את מצבו בעתיד? התשובה היא שלילית, בשני המקרים. יש כאלו שתולים תקוות גדולות במרבצי הגז הטבעי שגילינו מול חופי הארץ, יש ציפייה שמצבה הכלכלי של ישראל ישתפר כתוצאה מההכנסות הצפויות ממכירה של גז טבעי בכמויות גדולות. אבל על בסיס ניסיון העבר, שום דבר טוב לא יצמח מזה, אף אחד לא יראה שכתוצאה מהתמלוגים בגין מכירת הגז הטבעי תהיה לנו הקלה כלשהי, לא כל עוד השיטה הכלכלית הנוכחית נמשכת.

 

החלופה לקפיטליזם שכשל

הגענו למצב שבו אנו יכולים לעבור מחברה ומכלכלה קפיטליסטית, לחברה חדשה, שיתופית, המבוססת על ערכים של שוויון וצדק חברתי. השיטה הקפיטליסטית, המבוססת על אינדיבידואליזם והצלחה אישית, הצלחה של מעטים על חשבון רבים, מיצתה את תפקידה ההיסטורי. היא חדלה להתאים לעולם שעבר תהליכי גלובליזציה ואינטגרציה מואצים, עולם שהוא מערכת מקושרת שבה כולנו קשורים ותלויים זה בזה ולפיכך גם חייבים להתחיל לשתף פעולה, להתחשב ולהרגיש זה את זה, להתחבר. אבל אין להתעלם מתרומתו של הקפיטליזם לאנושות ולתפקיד החשוב שלו במעבר לכלכלה האלטרואיסטית, בין השאר כיוון שבזכותו הגענו לאמצעים, ליכולות ולטכנולוגיות הדרושות לנו כיום כדי לבנות את התעשייה והחקלאות בצורה כזו שתשחרר אותנו מהדאגות על הקיום החומרי שלנו ושתפנה אותנו לעסוק בהתפתחות פנימית, חברתית ואישית ובבניית החברה החדשה.

זהו התנאי הראשון כדי להגיע לחברה החדשה, שיש לנו בסיס, תשתית כזו שמעורבותו של האדם, בכל הקשור לסיפוק הצרכים החומריים, שירותים חיוניים ולוגיסטיקה עבור כל האוכלוסייה, תהיה מינימלית, אם בכלל. ברור שמגיעים למצב כזה בהדרגה ולכן צריך לשאוף שאם האדם ייאלץ, בשלבים הראשונים של השינוי, לדאוג לאותם צרכים, הוא יתעסק בהם לא יותר משעה או שעתיים ביום, לא יותר, אלא במידה ההכרחית המינימלית. כך בתקופת המעבר ייראו החיים שלנו, פרידה הדרגתית מאורח החיים הנוכחי המקדש את החומריות ומחייב אותנו להקדיש חלק ניכר מחיינו לעבודה ולצריכה כפייתית. השחרור מהאילוצים הכלכליים ומהעבדות המודרנית שכופה עלינו השיטה הנוכחית יתבצע בהדרגה, ויכלול הפחתה הדרגתית של שעות העבודה, מעבר לצריכה רציונלית ברמה שאנו יכולים להרשות לעצמנו מבלי לחרוג או להשתעבד בגינה לעבודה כדי לכסות את ההוצאות הלא הכרחיות. מטרתה של העבודה תהיה לא למקסם את ההכנסה האישית או לרדוף אחרי קריירה וסמלי סטאטוס, אלא לממן את צורכי המחייה ההכרחיים ברמה בסיסית, מאוזנת ונורמלית, לא פחות, אבל גם לא יותר מכך. כך בהדרגה השפעת החברה תנתק את כל בני האדם מהעול שהשיטה הכלכלית הנוכחית מטילה עליהם.

המשימה השנייה שאנו צריכים לעבוד עליה היא לספק לאדם את כל הצרכים ההכרחיים שלו, לרבות אוכל, בית, משפחה, ביטחון, בריאות, שירותי פנסיה ובריאות ושירותים חיוניים נוספים. במקביל לשינוי בתעשייה ובחקלאות, למיכון ולאוטומטיזציה של תהליכי ייצור ושירות, אנו צריכים להתחיל לבנות לאדם רשת ביטחון, כלכלית וחברתית. להגיע למצב בו כל אחד יודע שהחברה תדאג לו לאותו סל של מוצרים ושירותים חיוניים עבור המחייה שלו ושל בני משפחתו. כל אדם חייב להגיע לביטחון כזה, להיות משוכנע שכל הדברים האלה הם ברשותו, שהחברה ערבה לספק לו את כל הדברים ההכרחיים האלה, בדומה לרשת ביטחון סוציאלית, כמו הביטוח הלאומי, שהעיקרון המנחה שלו הוא שכולם מקבלים אותו דבר. בהמשך ובהדרגה, החברה תתחיל לדאוג לא רק לרשת ביטחון סוציאלית שוויונית, אלא גם להקטנה דרמטית של הפער בהכנסות, מתוך שאיפה להגיע גם לשוויון בהכנסות עבור כולם ובגובה שיספיק לממן הספקה רציונלית עבור כולם, לא פחות מהכנסה כזו, אך גם לא יותר ממנה.

תנאי מוקדם ומלווה לשני התהליכים הבסיסיים האלה בשלב המעבר הוא ליווי רצוף של חינוך. בלי השתתפות בתהליך החינוך המבוסס על חכמת החיבור, התהליכים האלה יהיו קשים וממושכים, ויצריכו מכולנו שנים רבות של עבודה בחברה. למרות שמדובר בתהליך ארוך טווח, עלינו להתחיל ולפרוס את החזון הזה בפני הציבור כאן ועכשיו. הוא לא יצטייר בעיניהם כמצב מר או שלילי, במיוחד אם נדגיש בפניהם שאין ברירה, שזו המגמה של הטבע. עלינו להסביר ולהוכיח זאת ולהראות שזהו תסריט מחויב המציאות ושאין לנו אפשרות אחרת, אלא להשתנות. לכן, כשהכלכלנים של היום עוסקים בצמיחה, מעניקים לה חשיבות עליונה בכל החלטה שלהם, ברור לנו שהיום לא יכולה להיות צמיחה כזו שכולנו נהנה ממנה, שתשחרר את האדם מהעבדות המודרנית, מאורח החיים הקשה ומהמרוץ אחרי פרנסה, קניות וסמלי סטאטוס, שאף אחד מהם לא הופך אותו למאושר לאורך זמן.

צמיחה כלכלית כזו אינה אפשרית כיום. ממשלות וכלכלנים יכולים להדפיס כסף, להפחית את הריבית, לקצץ בתקציבים מסוימים כדי להזרים אמצעים ותמריצים לעידוד התעסוקה, הצריכה והצמיחה, כפי שעשו ארצות הברית ואירופה מאז 2008. לכאורה התוצאה של המדיניות המוניטרית והפיסְקָלית המרחיבה היא צמיחה, אבל זו צמיחה של זה על חשבון זה, יש בה מעט מרוויחים בגדול בעוד כל השאר נדחקים לקרן זווית. מבחינתה של חכמת הקבלה, זו לא צמיחה. לא ייתכן שאנו נמצאים בצמיחה, כל עוד המגמה שלנו היא נגד הטבע וחוקיו, נגד מה שהעולם הגלובלי והמקושר דורש מאיתנו, כל עוד האגו שלנו הוא זה המנהל אותנו. כל השיטה הכלכלית הנוכחית והמדידה שלה הם מלאכותיים ומזיקים. האם מישהו מאמין שסין באמת צומחת בקצב של 10% ומעלה לשנה? מדובר על מספרים שאין להם שום יסוד. גם ההתאוששות הכלכלית האנמית והמהוססת של הכלכלה בארצות הברית ובאירופה, למרות המשאבים והתמריצים חסרי התקדים שהזרימו הממשלות והבנקים המרכזיים מאז 2008, מעידה כי השיטה עצמה פגומה וכי צמיחה כלכלית משמעותית, כזו שמטיבה עם כולם, אינה אפשרית במסגרת השיטה הכלכלית הנוכחית. המספרים יכולים להציג צמיחה וגידול באחוזים בכל מיני פרמטרים כלכליים, אבל מבחינת המהות אין צמיחה.

המטרה היא להעביר את בני האדם, את האנושות כולה, מצמיחה מעוותת שמושגת באמצעות ניצול הדדי והרס של העולם הזה ומשאביו, למצב החדש והרצוי, שבו אנו מסוגלים לספק לגוף שלנו, לדרגת החי שבנו, את כל מה שהוא צריך לקבל כדי לחיות ברוגע, בשקט, בצורה בריאה, לרבות חופש ותרבות פנאי מפותחת, בלי להשתעבד לחומריות, לעבודה ולצמיחה הכלכלית במשמעותה הנוכחית. ההקצאה של המשאבים ושל סל המוצרים והשירותים החיוניים תתבסס על עיקרון השוויון, שמותאם לצרכים, ליכולות ולמצב של כל אחד ולא על שוויון מוחלט וחסר אבחנה, שרירותי. אוכלוסיות מיוחדות, כמו למשל ילדים ונשים אחרי לידה יקבלו יותר, לפי הצרכים הספציפיים שלהם. מערכת כלכלית מתוקנת וצמיחתה יכולה להימדד ביכולתה לספק לכל אחד רשת ביטחון סוציאלי אמינה, מובטחת ומותאמת אישית לכל אחד ואחד ולפי המידה בה כל אחד ואחד נהנה מאותו סל מוצרים ושירותים בסיסי והכרחי, ובהתאם לירידה החדה בפערים ובאי השוויון.

 

שוויון כלכלי וחברתי

למרות שניתן בהחלט למדוד את הצמיחה לפי הפרמטרים האלה, הם לא העיקר, כי המדידה העיקרית של הצמיחה בכלכלה החדשה, היא בכמה אנו מתקדמים בקשר בינינו, בחברה האנושית. זהו הפרמטר החשוב ביותר, כיון שאת התוצאה וההשלכות של קשר נכון וטוב בינינו, אנו נראה בבריאות, בחינוך, בביטחון, בתרבות, באושר ובכל תחומי החיים. ברור עד כמה אנו חיים בזמן מיוחד, כי אנו עוברים מהתפתחות טכנולוגית מואצת להתפתחות אנושית. לאורך ההיסטוריה האנושות עברה משלב התפתחות אחד למשנהו וכיום אנו ניצבים בפני כניסה לשלב משמעותי מאוד, שהבשיל בהדרגה ובזכות כל השלבים הקודמים לו.

השוויון שיהיה אחד המאפיינים העיקריים בחברה החדשה, לרבות ההיבטים הכלכליים שלו, יהיה תוצאה רצויה של שני תהליכים מקבילים, הקשורים לחינוך והידוק הקשרים בינינו, ולפעולות יזומות שהחברה תנקוט בהן, כדי ליצור בינינו את אותו שוויון יחסי סגולי. אבל התרומה העיקרית לשוויון תגיע מפעולות הקשורות לחינוך שלנו, כך שכל אחד, כתוצאה מהחינוך, ירגיש את עצמו ממש שווה לאחרים. לא מדובר על חברה הומוגנית או על שוויון כפוי בין בני האדם. להיפך, החברה תוסיף להיות הטרוגנית מאוד. יהיו בינינו חכמים יותר ופחות, חזקים ויותר ופחות, מדענים חשובים לעומת טכנאים ופועלים פשוטי יום שתפקידם יהיה לתחזק את המכונות. אסור לטעות ולחשוב שצורת הקיום העתידי שלנו, בחיבור ובאהבה בינינו, תהיה בנויה על אוויר, ושנשב בעננים, ונהנה מקיום אמורפי, מנוטרל מחומריות, כמו מלאכים. לא, העולם יישאר כפי שהוא, ומה שישתנה הם הכיוון, המגמה. אז מה אם יהיו מדענים גדולים שיתעסקו במעבדות שלהם במשימות חשובות לרווחת החברה כולה, ויהיו גם אנשים פשוטי יום, פחות חכמים, אז מה? האדם לא יהיה מוערך לפי המקצוע שלו, או לפי הכישורים או התכונות הטבעיות שלו, כי באמצעות החינוך לחיבור אנו נשבור את הגבולות ביניהם, וכתוצאה מהחינוך, כל אחד ירגיש שהוא שווה לאחרים, שאין כאן גדול וקטן, חשוב יותר או פחות. רוב האנשים יעסקו רק בחינוך ילדים ובפעילויות החינוך למבוגרים, אף אחד לא יעבוד בשביל משכורת, כי כולם זכאים ומקבלים את אותה האספקה, את סל המוצרים והשירותים הנחוץ לקיומם ברמת חיים בסיסית, מכובדת ושווה. כל אחד יעסוק במה שהחברה מאפשרת לו לעסוק, בהתאם לשיקולים של נחיצות וטובת הכלל וכמובן לפי הרצון והנטייה של האדם, בתיאטרון, במוסיקה, במדע וכולי. כל אדם יצטרך לקבל מהחברה אישור ואמצעים, כמו כסף למשל. לכאורה יש קווי דמיון בין השיטה הכלכלית הנוכחית לבין השיטה החדשה, כי גם השיטה החדשה היא ריאליסטית ומבוססת, עם שתי רגליים על הקרקע, אולם ההבדל העקרוני ביניהם הוא שבכלכלה המתוקנת המדד להצלחה הוא בחיבור בינינו, ובאספקה שווה לכולם.

 

הכדאיות של ההשקעה במערכת החינוך

בגלל המרחק הרב בין השיטה הכלכלית הנוכחית לבין כלכלה של מערכת רוחנית, נשאלת השאלה האם שינויים שרירותיים בשיטה הכלכלית יכולים לקדם את החברה אל עבר המודל החדש, או שמא כל השינויים הם תוצאה של חינוך? הדילמה ברורה, כי שינויים, בוודאי מהותיים, לא ניתן לבצע בצורה שרירותית, כי הם יעוררו התנגדות עזה ולא ישקפו שינוי נורמטיבי שיחזיק מעמד לאורך זמן ויוכל להוות את הבסיס לחברה חדשה ומאושרת. מכאן ברורה החיוניות של מערכת חינוך, לכל הגילאים, שתבנה באדם את הבסיס לשיטה החדשה ואת הצורך לשנות את עצמו ואת היחס שלו לזולת, כדי לא רק לשרוד בעולמנו, אלא אף לשגשג בו. השאלה היא איך חינוך כזה יגיע לכולם?

לכאורה, זו ההחלטה השרירותית היחידה שצריך לקבל, להזרים למערכת החינוך המבוסס על חכמת החיבור אמצעים ומשאבים רבים, כסף, שעות הוראה ואוניברסיטאות להכשרה של מורים שיתמחו בשיטת החינוך החדשה, אחרת לא נוכל להגיע לתוצאה הרצויה, למערכת חינוך המונית שבוגריה יהיו אנשים מחונכים, המתאימים לחיים בעולם הגלובלי והמקושר, שקשר אותנו יחדיו בתלות הדדית הולכת וגדלה? זוהי חובתנו ולכך דרוש שילוב של עבודה מלמטה למעלה, כלומר של חינוך העם והאדם, ושל עבודה מלמעלה למטה, כלומר באמצעות שיטה, תקציבים ומערכות שיאפשרו פעילויות חינוך בהיקפים רחבים.

כיוון שהארגון והמימון צריכים להגיע מהקופה הציבורית, חשוב להוכיח שמדובר ביוזמה הכרחית, חשובה וגם משתלמת מהבחינה הכלכלית. זה המקום בו יוכלו הכלכלנים החדשים, שמבינים את העקרונות עליהם מושתתת הכלכלה החדשה, להכין תוכנית עסקית אודות הכדאיות הכלכלית של ההשקעה במערכת החינוך לחיים בחברה המקושרת ולהרגשת הזולת. במסמך יפורטו התוצאות החיוביות עבור המדינה, לרבות החיסכון המשמעותי בעלויות, הוזלת יוקר המחיה, צמצום דרמטי באי השוויון ובפערים החברתיים, ייצובו של שוק העבודה, הגדלת העוגה הכלכלית כולה, התייצבות של המערכת הפוליטית, שביעות רצון גבוהה של הציבור וכמובן מיקומים גבוהים במדדי האושר, בהשוואה בינלאומית ובפרספקטיבה היסטורית. מטרת המסמך היא להדגים כי ההשקעה העתידית במערכת החינוך חדשה תהיה שווה את משקלה בזהב ותניב תוצאות חיוביות לחברה, לממשלה ולתקציב.

ההמלצה צריכה לעודד השקעה בחינוך המבוסס על חכמת החיבור, ולא סתם בחינוך. לדוגמה, בישראל תקציב החינוך הוא השני בגודלו, אחרי תקציב הביטחון, אבל כולנו רואים שהילדים לא רוצים ללכת לבית הספר, והכישלונות של מערכת החינוך הנוכחית בולטת במיוחד, אפילו על רקע כישלונן של מערכות חיים אחרות, כמו המערכת הכלכלית, מערכת הבריאות או המגזר הציבורי. לכן יש לפתח קורסים, ערוצי טלוויזיה, רדיו, עיתונות, ולהפיק סדרות למיניהן ושאר תכנים, בכל מיני אופנים, בכל דרך שרק אפשר, כדי שהחברה כולה תאמץ את הערכים של חכמת החיבור. זו המשימה הדחופה ביותר וחלק ממנה תלוי בהוכחת הכדאיות הכלכלית, עבור המדינה, של השינוי שהאוכלוסייה תעבור, ככל שיימשך תהליך החינוך לחיים בחברה המקושרת. צריך להתייחס לתהליך הזה כאל פרויקט לאומי, שדורש השקעה, לא גדולה באופן יחסי, ושכולנו נרוויח ממנו בעתיד, ממש כמו כל פרויקט תשתית ארוך טווח אחר, כמו בניית כבישים או מסילות רכבת, גשרים ופרויקטים לאומיים נוספים.

עלינו לפתח את שיטת המדידה, כדי להראות את החזר ההשקעה בחינוך, בסכומים ובסרגל זמנים מתאים, ולהציג את ההשקעה בחינוך לחיבור כהשקעה שהיא בו זמנית חיונית לעתיד המדינה וגם משתלמת עבורה מהבחינה הכלכלית. יש לציין כמה אנו משקיעים, מתי נחזיר את ההשקעה ובאיזו צורה. ניתן למדוד חלק גדול מהתוצאות החיוביות הצפויות כתוצאה ממערכת עממית והמונית של חינוך על פי חכמת החיבור, בין השאר את השווי הכלכלי של רוגע בין בני האדם, ירידה באחוזי הפשיעה, הרגשת הביטחון, שיפור דרמטי בבריאות הציבור, ירידה בהיעדרויות ממקומות עבודה ושיפור בפריון העבודה, ירידה בשיעור הגירושין, התייעלות מרצון של המגזר הציבורי, הירתמות של קשרי הון שלטון לטובת האינטרס הציבורי והקופה המשותפת, ותוצאות חיוביות רבות נוספות. לדוגמה, העלות השנתית המוערכת של נזקי הפשיעה בישראל מסתכמת בכ-14 מיליארד שקלים לשנה. אין ספק שאחת התוצאות המיידיות של החינוך לערבות ולחיבור בינינו תהיה ירידה דרמטית בפשיעה, בוונדליזם, בתאונות הדרכים שבהם המרכיב האנושי ממלא תפקיד מפתח. הסכומים שכיום יוצאים על מניעה, אכיפה ופיצוי הנפגעים, יתווספו לקופה הציבורית וישמשו למטרות חברתיות משותפות לכולנו. באותו האופן ניתן לחסוך את החלק הארי של הכלכלה השחורה, שפוגעת מאוד בהכנסות המדינה ממסים, שהיקפה בישראל הוא מהגבוהים בעולם ועולה על 20% מהתוצר הלאומי, וכולי. אבל ההוכחה הכי טובה היא באמצעות דוגמה. חייבים לנסות את השיטה בעיר או חבל ארץ המצויים במשבר, לעקוב ולהראות את השיפור שנמדד בפועל בכל התחומים הנ"ל, באמצעות סטטיסטיקה וסקרי שביעות רצון של התושבים. הממצאים צפויים להיות חד משמעיים, ולהראות כי בעוד ההשקעה היא מזערית התוצאות יעידו כי היא כדאית מאוד.

 

שינויים במודל הצמיחה במערכת הבינלאומית

השינויים ביחס לצמיחה הכלכלית ובמשמעותה, חלים על המערכת הבינלאומית, באותה המידה בה הם חלים על הכלכלה של מדינה בודדת, בשינויים המתחייבים. אבל ראשית סביר להניח שאחת התוצאות של חיים במסגרת עולם גלובלי ומקושר היא שהגבולות בין מדינות יתבטלו לגמרי. כשאותה הרמוניה, ערבות הדדית והרגשת הזולת המאפיינות את המדינה המתוקנת והמחוברת, ישררו גם בין מדינות, ברור שהצורך בגבולות מתבטל לחלוטין. גם כיום, בין מדינות ידידותיות קיים טשטוש של מושג הגבול, גם מבחינה פיזית ובטח מבחינה כלכלית, מסחרית ותרבותית. אילו גבולות קיימים היום בין המדינות? המונח גבול הולך ומאבד מהמשמעות ההיסטורית שלו. אנשים משוטטים ממקום למקום כמעט ללא הגבלות ובעוד עשר שנים יהיה קשה להבחין בגבולות, אם הם עוד יהיו קיימים. לולא שליטים, שכל אחד מהם רוצה להיות שליט באזור משלו, הגבולות היו מתבטלים מזמן. מה עוד מחזיק כיום את הגבולות? האינטרנט, התחבורה האווירית, הימית, הכבישים, רכבות ומנהרות חוצות מדינות, כולם מטשטשים את הגבולות בין מדינות. אחת הסיבות העיקריות לקיומם של גבולות בעידן הגלובלי הנוכחי היא שכל מדינה רוצה לנגוס את חלקה בהכנסות ממסים, מכסים והיטלים למיניהם על מעבר סחורות, כמו גם על ייצוא וייבוא של שירותים וטכנולוגיות בין מדינות. זוהי הסיבה העיקרית כיום לקיומם של הגבולות, אחרת, היו צריכים לבטל אותם מזמן.

אבל בינתיים, כל עוד הגבולות קיימים וכל עוד אי השוויון בין המדינות הוא גבוה מאוד, עד כדי כך שפחות מחצי עולם שבע וחי בשפע יחסי וחלקו האחר של העולם נאנק תחת רעב, מגיפות ומחלות, אין ספק שעל המדינות המפותחות לסייע למדינות החלשות, בדיוק כפי שבתוך כל מדינה, התוצאה של החינוך לחיבור ולערבות הדדית תהיה הקטנה דרמטית של הפערים ואספקת סל בסיסי של מוצרים ושירותים חיוניים לכולם. עבור המדינות המפותחות, סיוע כזה לא יהווה אפילו עול כלכלי, בטח לא משמעותי, כי מספיק שבמקום לשרוף, לזרוק ולהשמיד מזון, תוצרת חקלאית וחומרי גלם, המדינות המפותחות יספקו אותם למדינות החלשות בעולם השלישי. בתחום המזון לדוגמה, מקובל להעריך שכ-40% מהמזון ומהתוצרת החקלאית בעולם המערבי נזרק או מושמד. האם לא ברור לנו כמה פיות אפשר להאכיל בכמויות הענק האלה? הכול עניין של קשר, אכפתיות, התחשבות הדדית והרגשת הזולת. היום, פשוט לא אכפת לנו.

במסגרת מערכת בינלאומית פתוחה, שמאפשרת לכל האזרחים בכל המדינות ברחבי העולם ללמוד ולהתפתח במסגרת החינוך לחיים בעולם המקושר, רצוי יהיה להגדיל בכל האמצעים ובנחישות רבה את הצמיחה הכלכלית, אבל רק כדי לספק לאחרים את מה שחסר להם. האמריקאים יכולים לספק לכל העולם את העודפים שלהם, ללא שום בעיה, אפילו לא כתוצאה מצמיחה כלכלית. מספיק שלא יזרקו את האוכל שלהם, שישלחו אותו לאפריקה, גם זה מספיק. בעצם, עומדות בפנינו אינסוף אפשרויות, והבעיה היא רק בחינוך, רק ביחס של האחד כלפי השני, הן ברמת הפרט, הן ברמת המדינה והן ברמת המערכת הבינלאומית, לכן אנחנו לא מסודרים, זוהי הסיבה לפערים האדירים בין המדינות ולסבל אנושי בקנה מידה אדיר. אם צריך לעודד צמיחה כלכלית, כפי שהיא נמדדת כיום, לא כדי להעשיר את התושבים, או כפי שקורה בדרך כלל את האליטות והמאיון העליון, אלא כדי להקטין את הפערים ואי השוויון, את מימדי העוני והרעב ואת המצוקה של מדינות העולם השלישי, אז זו בהחלט מטרה ראוייה ולגיטימית.

ההבדל בין צמיחה כזו, לבין הצמיחה כפי שהעולם מתייחס אליה כיום, הוא מטרתה. עלינו למדוד את הצמיחה, כל הזמן, רק כלפי חיבור, בין אם זה חיבור של אזרחים באותה המדינה, או בהתאמות המתבקשות בין מדינות במערכת הבינלאומית. בכל זאת אי אפשר להתעלם מהמצב הקיים, אין כאן חלל פנוי. בכל מדינה יש צורך בחשמל, מים, מזון, אוצרות טבע ומקורות אנרגיה. לכן צריך להמשיך ולעסוק בפיתוח כלכלי, צריך לפתח רובוטכניקה ואת כל החידושים שיכולים לסייע לאנושות לספק לכולם, אנשים ומדינות, את צורכי הקיום הבסיסיים שלהם.

 

צמיחה בשירות האנושות

הגישה לצמיחה הכלכלית חייבת להיגזר מהמטרה שלנו, למה אנו נמשכים? האם אנו נמשכים לשוויון ולהתעלות רוחנית, חברתית, או לעושר ושליטה. זהו כל ההבדל.

אין להכחיש שבמשך 300 שנה הצמיחה הכלכלית שירתה את האנושות וקידמה את בני האדם מבחינת רמת החיים, ההשכלה, הארכת תוחלת החיים ופרמטרים רבים נוספים. הצמיחה הכלכלית והשיטה הקפיטליסטית יצרה את מעמד הביניים, ורמת החיים הממוצעת של האוכלוסייה כולה עלתה, אפילו של העניים, לפחות במדינות המפותחות. גם תוחלת החיים עלתה במקביל, לא מעט בגלל השיטה הקפיטליסטית שעודדה צמיחה, רווחים ופיתוח של מוצרים ושירותים חדשים. אבל לאורך ההיסטוריה היו תקדימים לשינוי הדיסציפלינה הכלכלית, במיוחד בעתות משבר. למשל במאה ה-16 באירופה, בתקופתו של מרטין לותר, אירופה הגיעה למצב קשה, הייתה מכת רעב גדולה מאוד באירופה, וכולם עסקו בשאלה מהיכן ייקחו אוכל, במיוחד בצפון אירופה. זו הייתה הסיבה שמרטין לותר עשה מהפכה, הוא הגיע לכל המנזרים ולקח מהם כסף, כדי לממן את המזון לאזרחים. הצעד המורכב הזה סימן נקודת מפנה, היפוך מחשבה, תפיסה חדשה. זה היה הבסיס לכל הגישה הפרוטסטנטית, על חשבון הגישה הקתולית. בתקופה ההיא חל השינוי הכלכלי שקידם ופיתח את אירופה כולה, האירופאים החלו להשתמש בריבית דריבית, כלי חדש שלא היה עד אז בשימוש, והצמיחה הכלכלית לא איחרה לבוא.

מאז, הצמיחה הכלכלית שירתה היטב את האנושות, האגו שלנו דוחף אותנו להתפתחות הזו. הרי הרצון שלנו ליהנות, לקבל, מוביל אותנו, כל יום האדם רוצה משהו חדש, טוב יותר לעומת אתמול. השאלה היא מה האדם רוצה, האם חפצים חומריים, כמו למשל ספה שהוא חושב שצריך להחליף, או מכונית חדשה, במקום זו שיש לו היום? בכל מצב כל אדם רוצה חידוש, אם הוא רואה לפניו דוגמאות, מהסביבה, מפרסומות, שמשדרות לו שחסרים לו חפצים ומוצרים אלו ואחרים, אז האדם מפתח אליהם רצונות וחושב על החומריות. כאמור, מודל הצמיחה הכלכלי הנוכחי מבוסס בעיקרו על הצריכה הפרטית. לכן מערכת החינוך שלנו, הסביבה ומערכת משומנת היטב של פרסומות גלויות וסמויות, גידלו דורות של צרכנים, עודדו את תרבות הצריכה ונתנו לה לגיטימציה, עד כדי כך שרבים מאיתנו לא מכירים אלטרנטיבה ומודדים את האושר שלנו לפי היכולת שלנו לקנות, לצרוך, לבזבז. אבל החומריות הזו שהשתלטה עלינו איננה מחויבת המציאות. כי אם האדם יראה דוגמאות פנימיות, אנושיות, אז הוא יהיה מעוניין בחידוש פנימי אנושי, חברתי ובמקביל יסתפק בקיום חומרי ברמה נוחה ורציונלית, בלי המרוץ המטורף אחרי צריכה, צמיחה ועושר. אין לנו ברירה, אנו משחקים משחק מסוכן עם כדור הארץ. עלינו לעבור להישגים רוחניים, פנימיים, אחרת אנחנו פשוט נפרק אותו, נרוקן אותו.

אבל אי אפשר לבצע קפיצה, מהמצב הבעייתי הנוכחי אל המצב המתוקן, אל חברה המתקיימת לפי עקרונות רוחניים, ומכאן חשיבותו של שלב המעבר ושל האלמנט המרכזי בו, החינוך, שאתו חייבים להתחיל. בנוסף, אנו צריכים להתחיל מחינוך כי האנשים מאוד מיואשים, הם לא מאמינים בכלום ובאף אחד, לא אכפת להם משום דבר. הייאוש והריקנות עמוקים מאוד. האכזבה של האדם גדולה מאוד וצוברת תאוצה. זוהי אכזבה מעצמו, מילדיו, מהקשר הזוגי, מהמשפחה, מהשיטה הכלכלית שמשעבדת אותו ולא משאירה אותו עם תקווה, מהממשלה, מהמדינה ובכלל מכל העולם, והיא עמוקה מאוד. זוהי אחת הסיבות לפופולריות של השימוש בסמים קלים ולתהליך הלגליזציה של השימוש במריחואנה רפואית ולצרכים אישיים בחלק ממדינות ארצות הברית ובמקומות נוספים בעולם. מדובר על מפגש רצונות, מצד אחד של האזרחים שמחפשים מפלט מהמציאות הקשה, ומצד שני של גורמים המעוניינים לספק לאזרחים סמים קלים, מתוך הנחה שצעד זה ירגיע את האוכלוסייה וימנע ממנה לצאת למחאות, הפגנות או אפילו למהפכות. המגמה הזו צפויה להימשך, ביתר שאת. הקצב המהיר של הלגליזציה של המריחואנה ברחבי העולם, מעיד על כך.

 

פנייה לכלכלנים

עד שנוכל להציג דוגמה חיה, מעיר או חבל ארץ שבהן תיושם שיטת החינוך לחיבור והכלכלה החדשה המשתמעת ממנו, עד שנבצע את הניסוי הזה ונראה ממצאים סטטיסטיים חיוביים שיסייעו לשיטת החיבור לצבור אוהדים רבים מכל שדרות העם, נצטרך להיעזר בסבלנות ולהתקדם באמצעות קידום הרעיון והצורך בחינוך המושתת על חכמת החיבור, בשינוי האדם ובהתאמת הקשרים החברתיים בינינו לתלות ההדדית ההדוקה בינינו, בעולם שהפך לגלובלי ולמקושר. יש היום מספיק אנשים בעולם שמבינים לאן העולם מתקדם ומה קורה, הם יוכלו לחבר את מה שאנו כותבים עם מה שידוע להם מהחיים.

חובתנו לפנות לכל אחד, גם לכלכלנים מובילים, במיוחד אלו שבשנים האחרונות החלו להצביע על החסרונות של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, על הסכנות שבאי השוויון ועל הצורך לשנות במהותה את השיטה הקיימת, כדי להציל אותה מיצר ההרס העצמי שלה. כדאי שכמה שיותר אנשים ידעו על הפתרון שחכמת הקבלה מציעה לבעיות הבוערות והמשותפות שלנו. אותם כלכלנים מודעים אולי לסימפטומים של המשבר ולכשלים בשיטה הכלכלית עצמה, לחוסר יכולתה לספק פתרונות יעילים, ולמגבלות הרבות של ארגז הכלים הכלכלי המסורתי שברשותם. חלקם אפילו מדברים על הצורך לשנות את השיטה הקיימת ולייסד חברה שבה היחיד יוכל למלא את שאיפותיו ולממש את הפוטנציאל שבו, בתוך חברה שבה האזרחים יחיו תחת אידיאלים משותפים בקהילה ועל הצורך להגביל ולרסן את הכלכלה הקפיטליסטית, שאין לה גבולות. לכאורה, מדובר בתובנות מתקדמות מאוד מצדם של כלכלנים מסורתיים שהתחנכו על ברכי האסכולה השלטת כיום, אבל הבעיה היא שהם לא יודעים איך לבצע את השינויים, אין להם שיטה לשינוי האדם, ליצירת סביבה שתתמוך בערכים החדשים ולחינוך המונים. הם רק יודעים שכך, ככל הנראה צריך לחיות. אבל חסרות להם הידיעות על כך שהמשבר והפתרון מושרשים בטבע, קשורים בהיסטוריה, ובאמצעות איזה סוג של חינוך ניתן לממש את הפתרון. הם לא בעלי השיטה, אבל בכל זאת הם יודעים ומרגישים שהאנושות חייבת להגיע להיערכות מחודשת כזו, לפי הכוחות והתהליכים שמתגלים בעולם.

אשר לטענתם כי אין צורך לשנות מן היסוד את מודל הצמיחה הקיים, אלא לתקנו ולרסנו, כך שתושג צמיחה מכלילה, כלומר צמיחה שמפירותיה ייהנו כולם ולא רק האליטות והעשירונים העליונים, עלינו להבין שצמיחה מכלילה כזו אפשרית רק בתנאי שכולם שווים. ולתנאי הזה האדם לא מוכן להסכים, כי הוא מנוגד לטבעו, מנוגד לחינוך שקיבל כל חייו, מנוגד למסרים שהוא מקבל מהסביבה ומכלי התקשורת. אי אפשר להסתפק בהישגים כלכליים ברמת המדינה, אם התוצאה שלהם היא לא שוויון בין אזרחיה, אלא הגדלת אי השוויון, העמקת הפערים ושחיקה קשה של מעמד הביניים. אם אחד מרוויח מיליארד דולר, ומיליונים מרוויחים דולר ביום, אז הממוצע אולי נשמע מצוין, אבל זו חברה אכזרית, תוצאה של שיטה כלכלית שאינה מתאימה למערכת המקושרת שבתוכה אנו חיים. זו גם הסיבה שאין לתלות תקווה ברפורמות, רגולציה וחקיקה, או בכל שינוי כפוי אחר. כלום לא יעזור חוץ מלחנך את האדם. כי כמו שאנו רואים, העשיר לא מסוגל להיפטר מהמיליארדים שלו, והעני לא מסוגל לעשות דבר מתוך מצבו הדל. לכן רק באמצעות החינוך חייבים לעורר אותם, להביא אותם להכרה שהפתרון הטוב ביותר עבור כולם הוא שוויון.

עקרונית, מדובר על פתרון גלובלי, שמתאים לכל מדינה או מערכת בינלאומית, אלא שדווקא מדינת ישראל פועלת וקיימת מתוך נסיבות ייחודיות משלה. אנו באמת צריכים כאן בישראל צמיחה כלכלית איתנה, כי אנו מתמודדים כל פעם מול אויב אחר ומול העולם בכללות. לכן אנו צריכים גם צמיחה כלכלית חזקה וגם מערכת ביטחון חזקה. כמובן שיש קשר בין השניים, כי החוסן הכלכלי, בטח אם הוא מתבטא גם בצמיחה מכלילה ובהקטנת אי השוויון, מייצר גם חוסן חברתי, שהוא פרמטר עיקרי במשוואת החוסן הלאומי והביטחוני שלנו. אבל ככל שנמנע מעצמנו להתקדם בצורה חברתית, כך נראה שכל האוצרות שלנו, כל היכולות שלנו נעלמים, כמו מים בתוך חול. אנחנו יכולים לבנות כאן מדינה לתפארת, אפילו בתנאים הקיימים שלנו, וזוהי הסיבה שדווקא אנחנו חייבים להוביל את השינוי, ליישם כאן את שיטת החינוך ההמבוסס על חכמת החיבור בקרב כל העם, לייסד כלכלה חדשה המושתתת עליו ולהציג לכל העולם עדויות ברורות להצלחת השיטה. זהו תפקידנו.