מחיר ההנאה מהבעלות על הכסף

העבודה הפכה עבורנו, במהלך השנים, לדרך חיים, הרבה מעבר למקור פרנסה. היא חלק מהצורה שבה אדם מגדיר ומציג את עצמו, ומעריך את הצלחתו בחיים. רבים גם מוצאים בעבודה אמצעי למימוש עצמי ולסיפוק נפשי, לא פחות מכלכלי. במקביל, יום העבודה התארך והגבולות בין העבודה לבית היטשטשו, למרות החידושים הטכנולוגים שהיו אמורים דווקא להקטין את מספר שעות העבודה שלנו. בנוסף, רבים מכניסים את עצמם למרוץ המטורף הזה למרות שהם כבר מסודרים מבחינה כלכלית, הם פשוט ממשיכים לרוץ בו לכאורה מתוך בחירה. אחרים בכלל אינם מודעים למצבם ומבחינתם המרכזיות הזו של העבודה בחייהם היא ברירת המחדל היחידה. כלכלנים וחוקרים מודעים לתופעת העבדות המודרנית והיחס שלהם אליה הוא לא חד משמעי, הם טוענים שזו תופעה טבעית ולאו דווקא שלילית, כיוון שישנם גורמים המאזנים אותה. בהתאם נשאלת השאלה, מהי מנקודת המבט של חכמת הקבלה, עבדות מודרנית ומהי המרכזיות שלה בחיי האדם?

האופי שלנו, הטבע שלנו, הוא הרצון ליהנות, וליהנות אפשר רק כשיש לנו כסף ואמצעים, לכן השגתם הופכת להיות המטרה העיקרית בחיים. האדם משקיע בזה כמה שיותר וחושב שאם יצבור יותר כסף, הוא יוכל ליהנות יותר. מבחינתו משוואת האושר ברורה. מידת ההנאה שהוא יכול להרשות לעצמו ושכביכול הוא מקבל, גדלה ככל שמרוויח יותר. אבל הוא לא מקבל את ההנאה הזאת, הוא לא נהנה מהכסף שהוא צובר במאמץ כה רב, אלא משקיע אותו בחשבון הבנק שלו וזהו. למרות זאת, הוא מרגיש שזו היכולת שלו ליהנות מהחיים, פוטנציאל ההנאה שהוא יכול להרשות לעצמו, ולכן הוא רץ ללא הפסק, כדי להגדיל את ההנאה הפוטנציאלית הזו, שהיא תוצאה של כמות האמצעים הכספיים שברשותו. לפנינו פרדוקס טראגי, כי האדם לא רץ בשביל ליהנות, אלא רץ כדי לספק לעצמו את היכולת ליהנות. זוהי הטעות הפסיכולוגית שאנו נמצאים בה, כל הזמן.

אנחנו רואים גם איך זוגות צעירים, לאחר עשר שנים ביחד כזוג, כמה ילדים, שתי מכוניות, דירה נאה ומשרות טובות, ממשיכים את המרוץ הזה, שהופך לחלק מהותי מחייהם, בכל רגע ויום. גם אם יש להם מספיק כדי לממן חוגים והשכלה לילדים, אמצעים לממן את כל צורכי המשפחה ברמה איכותית וברווחה, ואפילו אם השתחררו מעול המשכנתא המלחיצה, המרוץ אחרי הכסף נמשך, ללא קשר לעלייה ברמת החיים ובשיפור במצבם הכלכלי. בכל זאת, מה עוד יעשה אדם בחיים?

אם כמות הכסף שהוא מחזיק ביד, שווה מבחינתו לתענוגים פוטנציאליים שיוכל לרכוש והוא חושב שמידת ההנאה שלו תלויה בה, הוא כבר מרגיש על פיה שהוא נהנה. במרבית המקרים, האדם לא מחליף את הכסף שצבר בהנאות החיים, למשל בנסיעות, בטיולים וחופשות ארוכות או בהנאות אחרות, המדורגות גבוה ברשימת ההנאות העתידיות שהוא מאחל לעצמו. אנו רואים שהאדם אפילו לא מבזבז, לא מעבר לחיים הנורמליים והשגרתיים שלו, אלא הוא מעוניין, ללא הפסק, להגביר את הקצב, להוסיף לעצמו שעות עבודה ועוד עסקים, במה שנראה כמו מרוץ מייגע שיש לו התחלה, בלי סוף.

 

עבדות מרצון

אנו סיגלנו לעצמנו הנאה וירטואלית, הנאה מהבעלות על הכסף ומהפוטנציאל שלנו להרוויח כסף נוסף בעתיד. כלומר נכנסנו לעבדות בעצמנו, אף אחד לא מחייב אותנו. מנהלים ובעלי הבית של מקומות העבודה אינם מחייבים אותנו להגדיל את עומס העבודה ולשבור את כל המחיצות בין החיים הפרטיים שלנו לבין העבודה, אלא אנחנו מחפשים דרכים לעבוד יותר, להשקיע יותר בעבודה. ישנם אנשים שעבורם העבודה לא רחוקה מאוד מהתחביב שלהם, ויש כאלו שהופכים את העבודה לעיסוק העיקרי שלהם, זו ההנאה שהם מקבלים מהעבודה עצמה. כלומר בשני המקרים האלה האדם מזדהה עם המקצוע והעיסוק שלו, נהנה מהם ובוחר להשקיע בהם את מירב זמנו ומרצו. אבל גם במקרים השכיחים יותר, בהם בני אדם עובדים בעבודה שאיננה מסבה להם הנאה וסיפוק אישי ופנימי, הם בכל זאת בונים את עצמם, את חייהם, סביב העבודה, כך החברה הרגילה את בני האדם. האדם היה פעם הרבה יותר חופשי, הוא ידע שהמנהלים או בעלי העסקים בהם עבד מצפים ומנחים אותו לעבוד, בהיקף משרה ושעות מסוימות והוא מילא את הציפיות שלהם, לא פחות אבל גם לא יותר. כשלא אמרו לו לעבוד, הוא לא עבד. אם נחזור אחורה לתקופת העבדות או לתקופות הפיאודליות, הם התאפיינו במנגנוני פיקוח הדוקים מאוד על האדם. שומרים ושוטרים בעלי עוצמה וסמכות רבה היו שומרים על האדם שיעבוד, שיהיה ממש שקוע בתוך העבודה. דווקא תקופות העבדות לאורך ההיסטוריה, היו תקופות שקטות ויציבות בניגוד למה שמקובל לחשוב. הן לא התאפיינו בזעם, מחאות, התפרצויות מצד העבדים כלפי האדונים, מהפכות ומלחמות. לאורך כל ההיסטוריה, העבד היה רכוש יקר מאוד וחשוב עבור בעל הבית שלו, ולכן היה מי שדאג לו.

אבל היום אנו לא צריכים את המנגנונים האלה, הגענו למצב שהאדם בעצמו הוא השומר והשוטר, הוא רוצה לעבוד ועושה מעצמו עבד. בעבר העול הזה נכפה עליו ואילו היום האדם עושה את זה לעצמו. העבדות המודרנית של היום היא יותר מורכבת, ערמומית. אדם שתלוי ברצון לקבל שלו, שנאלץ לספק את דרישת הרצון לקבל שלו כדי להתקדם, נקרא "עבד" של הרצון. ובדרגת עבד, אחד המצבים, הוא שהעבדים הם אלה שכלל לא מודעים לכך שהם עבדים.

מדובר על שינוי נורמטיבי, כי כל אחד מאיתנו סופג את הערכים אודות מרכזיותה של העבודה בחיינו, עוד מגיל צעיר. ילדים נחשפים למרכזיות של העבודה בחיי הוריהם, מלמדים אותם בבתי הספר שעליהם ללמוד כדי לרכוש מקצוע ולהתפרנס, מתעלים את השאיפות שלהם להגדרה באמצעות מקצועות עתידיים שירצו לעסוק בהם, ובנוסף כל כלי התקשורת מסייעים לתכנת כך את האדם. בכל הסרטים, בכל אמצעי המדיה, אנו בעצם לא מרוממים את האדם עצמו אלא את התפקיד שלו, את המקצוע שלו, השוטר, הרופא עורך הדין וכולי. כאילו שכל מה שקורה לו בחיים מסתובב וקורה סביב העבודה. כמובן שהדברים האלה מכוונים מלמעלה, ממש מהקודקוד של הפירמידה הכלכלית והפוליטית, כי העבדות המודרנית הזו והלגיטימציה שלה, עד כדי כך שהאדם אינו מכיר מציאות אחרת, משרתת את האינטרסים הכלכליים של האליטות.

 

מה יהיה עם העבד המודרני, כשלא נצטרך לעבוד?

אנו נמצאים על סף מכה של חוסר עבודה וקריסת העסקים, לא רק בגלל המשבר הכלכלי שהעולם מתקשה להתאושש ממנו, הגידול באי השוויון ושחיקת מעמד הביניים הצרכני, שצפויים לפגוע קשות בצריכה הפרטית ובצמיחה, אלא בעיקר בגלל השינויים האיכותיים ברצון של האדם, שינויים שעליהם דיברנו בפרקים קודמים. אלו הן הסיבות העיקריות לכך שאנו עומדים לפני פרידה מתרבות הצריכה ולפיכך גם בפני התכווצות דרמטית של פעילות הייצור ומגזר השירותים המנופחים ברחבי העולם. אם נוסיף לכל הגורמים האלה את החידושים הטכנולוגיים והרובוטיקה המתקדמת, הצפויים לחסל מקצועות רבים מאוד שאנשים מאיישים אותם כיום, נקבל תמונה מורכבת מאוד, בעייתית במיוחד עבור השיטה הכלכלית הנוכחית שבה המרכזיות של העבודה היא כל כך גבוהה בחייו של האדם, עד כדי כך שהיא חלק מהותי מהגדרתו העצמית והחברתית. קשה להעריך מה יקרה, אבל ברור שמדובר על רעידת אדמה של ממש.

מבחינת שוק העבודה, יישארו רק מקצועות מיוחדים שאנחנו צריכים, כמו המפתחים של אותם מכונות ורובוטים שישמשו לייצור הדברים הנחוצים לנו בלבד, מבלי שנפריז כפי שאנו מפריזים כיום. בנוסף, יהיה גם צורך בהרבה מורים, מחנכים, רופאים, למרות שבעזרת חידושים טכנולוגיים מכונות יוכלו לבצע מחצית מהמשימות שכיום מבוצעות בידי רופאים, בכל זאת נזדקק לרפואה אישית ופרטית יותר. הזדקנות האוכלוסייה, מגמה שמטרידה כבר היום את העולם המערבי ומאתגרת את הכלכלות והמערכות הסוציאליות שלו, מצריכה אנשים רבים שיטפלו בקשישים ובמבוגרים. כל השאר יעבדו בחינוך, או שהאדם לומד או שיְלמד.

בשנים האחרונות האנושות עוצרת את המודרניזציה שיכולה להחליף אנשים במכונות וברובוטים למיניהם. מבחינה טכנולוגית פריצת הדרך היא משמעותית, מכונות יוכלו להחליף בני אדם לא רק בעבודות פיזיות, חוזרות על עצמן ושבלוניות, אלא גם במלאכות מורכבות שעד לאחרונה היה קשה להאמין שניתן להחליף בהן את המרכיב האנושי. יש אפילו מכונות ומחשבים שמבצעים דיאגנוזה רפואית יותר טובה לחולים, יש רובוטים שמבצעים ניתוחים מורכבים ועדינים, למשל בעמוד השדרה ובראש. בכל תחום היום אנו יכולים להשתמש בהרבה מאוד מקרים במכונות, שימוש שהוא חסכוני ויעיל יותר. אנו מסוגלים לייצר דברים בצורה הרבה יותר זולה וטובה, אבל מעורבים כאן גם שיקולים פוליטיים, חברתיים וכלכליים ולכן האנושות אינה מזדרזת ליישם את כל הרעיונות והיכולות החדשות האלה, כי ברור שתעמוד בפניה שאלה מהותית, מה יעשה המון העם ללא עבודה? מדובר על מכה סוציאלית נוראה, בקנה מידה היסטורי.

 

מה אומרים לעבד מודרני?

הרוב המכריע של האנשים אינם מרגישים שהם חיים בעבדות מודרנית. כדי לעורר מחשבה ופעולה מצד האדם, עלינו לפקוח לו את העיניים ולתת לו פרספקטיבה נכונה על חייו, ואת זה אפשר לעשות אך ורק באמצעות החינוך. כי אנו עוסקים באנשים שקיבלו חינוך מסוים, כזה שקיבע אצלם את הנורמות אודות המרכזיות של העבודה בחייהם ואת הגישה שמאפשרת למערכת הכלכלית להפוך אותם לעבדים מודרניים ולזכות בשיתוף פעולה מצדם, ללא מחשבה שנייה או היסוס. זו ההסתכלות שלהם על כל העולם, מבחינתם זה העולם וכך חיים. החינוך שקיבל וההשפעה הסביבתית אינם מובילים את האדם לשאול שאלות על מהות החיים, להיפך, הוא אמור לקבל חיים כאלו כפשוטם, כעובדה מוגמרת ולנסות להשתלב בהם בצורה מיטבית. האם מדובר בתמימות? קשה לומר, אבל גם החכמים והמנוסים שבקרבנו, אימצו את הגישה הזו לחיים בעולם המודרני ואל כל מה שהוא דורש מהאדם. האדם מקבל את העבדות המודרנית כדבר טבעי ונורמטיבי, לכן, הכול תלוי בחינוך. אם אין לאדם דחף פנימי לדעת ולהבין את מצבו ולשאול את השאלות המהותיות אודות מהות החיים, עלינו לחנך אותו, לפקוח את עיניו ולשאול את השאלות הנכונות, שכל אדם בפרט והאנושות בכללה צריכים לשאול. כי היציאה שלנו מהמשבר תלויה בחינוך לחכמת החיבור ובשינוי שהוא יגרום באדם וביחסים שבין אדם לזולתו, בכל הרמות והתחומים. לא צריך להמתין עד ששאלות כאלו יתעוררו בליבם של בני האדם, בין אם הם ישאלו אותן או לא. עלינו להסתכל על כל אוכלוסיית העולם, כשבעה מיליארד איש, כעל רצון שצריכים לספק עבורו את ההתפתחות הנכונה, בהתאם לחוקי הטבע והעתיד הטוב והמאושר שבני האדם יכולים להגיע אליהם, אם ישתנו ויתאימו את עצמם לטבע, לתלות ההדדית המוחלטת ביניהם בעולם שהפך לגלובלי ומקושר. אם לא נספק זאת לאנושות, נגרום לעצמנו בעיות גדולות מאוד, לא רק פנימיות, לא רק בעיות סוציו אקונומיות, אלא גם בעיות שקשורות לאקולוגיה, לבריאות ולתחומים רבים נוספים. לחברה האנושית יש השפעה גדולה על מה שקורה בכדור הארץ ובאטמוספירה, כיוון שכיום אנו נמצאים עם הטבע ממש כמערכת אחת.

בפנייה לאדם לא מספיקה רק הידיעה בשביל מה חיים ולָמה חיים, אלא גם הידיעה על כך שאנחנו יכולים לפטור את עצמנו מבעיות רבות המאיימות עלינו, בכל התחומים, כי כל הבעיות האלה מקורן בחוסר חיבור בינינו, ובהתאם, פתרונן תלוי בחיבור בינינו. את זה כל אדם צריך לדעת. לעומת זאת, הוא אינו חייב לדעת בשביל מה חיים. עלינו ללמד אותו איך להקל על החיים שלו, איך לצאת מהבעיות, איך לסדר את החיים. כי בשלב הבא של התפתחות האנושות, היא צפויה לעזוב את מקומות העבודה ולפנות מקום למכונות, למחשבים ולרובוטים, שיספקו לנו את כל המוצרים והשירותים הדרושים לקיומנו. במציאות כזו, האנשים יעסקו במה שהם צריכים להתעסק בו, בחיבור ביניהם, בשינוי הטבע שלהם.

המרכזיות של העבודה וההתפתחות המקצועית של האדם בחיינו, שהיא פרי של חינוך מגיל צעיר, השפעת הסביבה והמדיה, מעלה את השאלה איך להביא את האדם, שהצליח להתבסס מבחינה כלכלית וחברתית, להסכים להשתנות, כפי שהטבע מחייב אותנו כרגע? כאן עלינו לזכור שכלל ופרט שווים. גם האדם הפרטי וגם החברה והעולם כולו נמצאים באותם התנאים, ורק השינויים הפנימיים והחיצוניים הם שיחייבו את אדם להשתנות. זה מצב של דיאלקטיקה פשוטה. מצד אחד התופעות השליליות הרבות, הסימפטומים של המשבר בתחומים שונים, למשל בכלכלה ובחברה, בחינוך, בריאות, חיי משפחה, חיי חברה, פשיעה, אקולוגיה, האיום הביטחוני, כל דבר ודבר שהאדם מרגיש, מכביד עליו יותר ויותר. מצד שני, העתיד נראה קודר, במיוחד אם אנו מסתכלים על הדור הצעיר. ילדים לא הולכים לבתי הספר, הם לא רוצים להיות במסגרות האלה, הם נמצאים בפארקים, הם עושים מה שבא להם, אף אחד לא יכול לשלוט עליהם, או אפילו להתקרב אליהם בצורה כלשהי. זה דור שֶמפחיד לחשוב מה יגדל ממנו. לכן כשהאדם רואה את התהליכים האלה, הוא מתחיל להרגיש בפנים חוסר סיפוק, ריקנות וייאוש, שמקשים עליו מאוד להמשיך את אורח חייו הנוכחי.

נוצרת כאן הזדמנות להגיע לכל אחד ולהסביר לו מהן הסיבות לתחושות שלו וכיצד ניתן לנצל אותן כהזדמנות לשינוי, להתחלה חדשה ויפה עבור כולנו. הפנייה אל האדם, לא צריכה להתבסס על הכרת הרע, על כיוונים שליליים ועתיד קודר. לא צריכים להכניס אותו לאותו המקום שבו הוא נמצא, לביצה הזו שבה הוא חי, ולהראות לו כמה שרע לו. להיפך, אנו חייבים לפנות להסברה חיובית ואופטימית, להראות לו מה יכול להיות טוב, עד כמה החיים שלו ושל החברה כולה יכולים לקבל תפנית חיובית. רק אז, כנגד הטוב הזה, הוא יגלה עד כמה הוא נמצא ברע. כלומר עד כמה הטבע האגואיסטי שלו, האהבה העצמית, מונעים ממנו להשתנות, למרות שכבר ברור לו שהוא חייב להשתנות, שכדאי לו להשתנות, לא רק כדי להימנע מהמכות ומהמשבר, אלא גם כדי לחיות חיים מאוזנים הרבה יותר, להשתחרר מהעבדות המודרנית ולהתפתח כאדם מאושר. הביקורת העצמית הזו של האדם, המכונה הכרת הרע, איננה המטרה של ההסברה שלנו, אלא אחת התוצאות שלה.

ההפצה של שיטת החינוך המבוססת על חכמת החיבור חייבת להתבסס על אלמנטים וגישה חיוביים, יפים, כאלו שמושכים את האדם לשמוע ולהקשיב. לא מדובר על תנועת מחאה, או הפגנות שבהן המשתתפים מדגישים עד כמה רע להם, להיפך. אל לנו להעביר ביקורת כלשהי, אלא רק להשתדל להעלות את האדם לתחושה טובה, לתקווה שהשיטה שלנו מקדמת אותו לחיים חדשים ומאושרים. המטרה היא להביא אותו לחיבור כמה שיותר מהר, ובתוך החיבור בצורה מעשית, לעורר בו את ההרגשה שמתוך החיבור יכולים לצמוח חיים חדשים, הסתכלות חדשה, הסכמה חברתית ויחס חדש לחיים.

 

האם העבדות המודרנית תורמת לכלכלה?

בתקופתנו, העבדות המודרנית משקפת בעיקר בריחה מצד האדם, מהחיים הריקים, הריקניים. רבים בורחים לתוך העבודה, שואפים להתקדם בה, להתמחות, לצבור לא רק כסף, אלא גם מוניטין והערכה מצד החברה, ולהכיר דרכה את החיים. אבל מה האדם היה עושה לולא העבודה שלו? זו הסיבה שאנשים משקיעים את עצמם בעבודה. גם אם אדם נכנס לעבודה יחסית פשוטה, למשל אם הוא חרט, אז אם הוא תופס את האומנות שבמקצוע, הוא שואב מכך תענוג. הוא מבין איך לעבוד ולעשות ונמשך לדברים משובחים ומורכבים יותר וכך מקבל מהעבודה תענוג. סך הכול, בכל עבודה יש אלמנט מסוים של יצירה. לכן גם עבור הפועל הפשוט, המהנדס והמדען, עבור כל אחד, החיים האלה אינם נראים כעבדות. תלוי איך האדם מתייחס למציאות חייו. הנורמה המקובלת כיום בעולם היא שכולם שקועים בתוך העבודות שלהם ולא במקרה.

הלגיטימציה של העבדות המודרנית כרוכה בהיבטים כלכליים, חברתיים ופסיכולוגיים, ראשית מצד האליטות שאורח החיים הזה מקדם את האינטרסים הכלכליים שלהם ומקבע את מעמדם, ושנית מצד האדם, שאין לו לאן לברוח.

הטענות שלעבדות המודרנית תרומה משמעותית לעידוד הצמיחה והקידמה, אינן מבוססות. כל הפרמטרים הכלכליים האלה חדלו להיות תלויים ביחס של האדם לעבודה והם נתונים להשפעה של פרמטרים כלכליים מן השורה, כמו היצע, ביקוש, התנהגות הצרכנים והשפעתם הכלכלית של החידושים הטכנולוגיים. יש מעט מאוד אנשים ומקצועות שניתן להגדיר אותם כחיוניים ממש בכלכלה החדשה, בשוק העבודה החדש. הכוונה לאלו המפתחים את המכונות ואת הרובוטים, שצפויים להחליף את האדם במרבית המקצועות והמלאכות. גם אלו שעוסקים במחקר ופיתוח טכנולוגי ובאוטומטיזציה של תהליכי ייצור ולוגיסטיקה, אלו שמפתחים את הדור הבא של מדפסות התלת מימד ואת היישומים המסחריים שלהן. את כל אלו אנו צריכים. לגבי כל יתר האנשים, אם היינו יודעים מה לעשות איתם, היינו משחררים אותם כבר מזמן משוק העבודה. בינתיים האבטלה הטכנולוגית מזדחלת לה לאיטה לתוך חיינו, אך תוך עשרות שנים בודדות, מכונות יתפסו את מקומם של 90% מהמקצועות והמשרות ההכרחיות בכלכלה, אלו שיש בהן צורך גם במסגרת כלכלה של חברה שהחומריות חדלה להוות את המטרה מספר אחת שלה. אבל אסור להמעיט בהשלכות של אבטלה טכנולוגית דו ספרתית גבוהה כל כך. כשכל כך הרבה אנשים ייפלטו משוק העבודה, מי יקנה את כל המוצרים שנייצר באמצעות אותן מכונות? האם כשאנשים יאבדו את מקור הכנסתם, האם במשק עם שיעורי אבטלה הנושקים ל-90%, יש מי שחושב שהתעשייה והמסחר, ענף השירותים, הצריכה הפרטית, ההוצאה הפרטית והצמיחה לא ייפגעו באופן אנוש? הרי מדובר בפרמטרים התלויים זה בזה, ולכן מי שממשיך לחשוב שגם במצב עתידי כזה, היעד הכלכלי הראשון במעלה צריך להמשיך ולהיות הצמיחה הכלכלית, משלה את עצמו.

 

פוסט קפיטליזם - עבודתנו החדשה

הפתרון פשוט, אנו צריכים לשנות לחלוטין את כל החברה האנושית, את המגמה שלה. אין לנו ברירה. בכל מקרה אנו נמצאים לפני זעזוע דרמטי בשוק העבודה ויציאה של מרבית כוח העבודה לאבטלה ארוכה מאוד, שלא לומר פרמננטית. הקפיטליזם התפתח לכדי אומנות של ממש, הפכנו למומחים בתמחור של מוצרים ועבודה, לצרכנים אסרטיביים של מוצרים ושירותים, למדנו לחפש שווקים חדשים ולפתח בקרב הצרכנים, באמצעות פרסומות, רצונות למוצרים ולשירותים שבעצם אינם הכרחיים עבורם. השווקים הפיננסיים מתוחכמים עד כדי כך שמרבית המומחים אינם מצליחים להבין את התנהגות חלק מהמכשירים פיננסיים החדשים וכולי. מהרמה המתקדמת הזו של התנהלות כלכלית קפיטליסטית, אין לנו הרבה לאן להתקדם. יש תחומים רבים שבהם יש עודף כוח ייצור ומחסור בשווקים שיקלטו, במחיר ראוי, את התוצרת. לזרוק את המוצרים האלה, את העודפים, חבל. לפתח שווקים חדשים יש מאין זהו אתגר שיווקי מורכב ויקר, אולי הפתרון הוא במלחמות שיגדילו את השווקים הפוטנציאליים ואת הביקושים מצד השווקים המקומיים ביום שאחרי?

אין לאנושות לאן לפלוש, העידן של הקולוניאליזם הכלכלי הסתיים מזמן, אין לנו שווקים חדשים לפלוש אליהם. מה לעשות? אם נוסיף לכל אלה את האבטלה ההמונית הצפויה ואת ההשלכות הכלכליות שלה, את הפרידה ההכרחית מתרבות הצריכה המשעבדת וממודל הצמיחה שמאבד את הרלוונטיות שלו, המסקנה היא שאין לנו ברירה, אלא לסדר מחדש את האנושות, את הכלכלה והחברה, כך שיובטח לכל אדם ואומה סל קיום בסיסי ושווה, שיאפשר חיים נוחים, נורמלים, מאוזנים, לא פחות, אבל גם לא יותר. עלינו לתפור מחדש את כל החלקים של האנושות, לתת לה צורה חדשה, להגדיר במה היא מתעסקת, מהי הצורה החדשה שלה. העיסוק הבא של האנושות יהיה בשינוי האדם עצמו, כך שיהיה אדם המחובר לכל בני האדם. זו העבודה. אנו צריכים לקבל את העיסוק הזה, בשינוי האדם והקשרים החברתיים בינינו, כמקצוע החדש והעיקרי של האנושות, זו העבודה.

איך ייראה יום העבודה של אדם ממוצע? הוא קם והולך לעבוד, מכניס את הילדים לגן שמחנך את הילדים על פי שיטת החינוך המושתת על חכמת החיבור, ורץ למקום שבו הוא יושב ולומד, נכנס לסדנאות ולהפעלות למיניהן עם אנשים אחרים המשתתפים במסגרת החינוכית וכך מעביר את מרבית שעות היום. בנוסף, יש להקצות זמן לעבודה ציבורית, לטובת הכלל. האדם יעסוק בשמירה על האקולוגיה והטבע, בניקוי העיר או השכונה, בשמירה על הסדר הציבורי וכולי. מדובר על יום עבודה מלא, מבוקר עד לילה. אחרי כל הנזקים שגרמנו לטבע ולעצמנו, בכל המקומות שבהם אנחנו חיים ונהנים, יש לנו עבודה רבה, המון מה לתקן. זו עבודה של ממש, על כל המשתמע מכך. על האדם להתייחס אליה כמו אל כל עבודה ותמורתה יקבל את מה שהוא צריך כדי להתקיים. האדם ירגיש שהוא מסופק מחיים כאלה, כי ילמדו אותו איך ליהנות מהם. הסיפוק העיקרי שהוא יקבל יהיה נפשי, בדומה למצב הנוכחי, בו הוא מקבל סיפוק מכך שהוא מכניס לחשבון הבנק שלו את שכר עבודתו, כך הוא ירגיש שהוא מקבל סיפוק נפשי, פנימי. מבחינה חומרית, לא צפויה בעיה, הוא יחיה ברמת חיים נוחה, מאוזנת ונורמלית. יש בכדור הארץ די משאבים ואוצרות טבע, שיחד עם החידושים הטכנולוגיים, יכולים לכלכל את כל האנושות בקלות, בתנאי שנהיה מאורגנים נכון בינינו, בחיבור, איחוד והרמוניה, שיבואו לידי ביטוי גם בשיטה כלכלית חדשה שעקרונותיה ייגזרו מהקשר הטוב והמתוקן בינינו.

בעבודה כזו, האדם מממש את הייחודיות שלו, בצורה המקסימלית, אפילו בהשוואה לבעלי מקצוע שכיום חשים שהם מגיעים למימוש עצמי בעבודתם. כי כיום, במקום העבודה יש לאדם ניחוח של עבדות, אפילו אם הוא השכיל להפוך את מקום העבודה לאומנות שלו.

 

חומריות זה הכול?

 

"כי בעבור זה נברא האדם, כי לא נברא לקנות הון ולבנות בניינים וכו' על כן יש לו לבקש כל דבר שיביאנו לאהוב אותו ללמוד חכמה, ולבקש האמונה, וכו', וה' יפקח עיני לבו ויחדש בקרבו רוח אחרת, אז יהיה בחייו אהוב ליוצרו'".

(הרב יהודה אשלג, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", כתבי בעל הסולם, עמ' 141)

 

הציטוט מדבר בעד עצמו. החומריות שהאנושות שקעה בה אינה דרגת ההתפתחות הסופית של האדם, לא לשם כך הוא נברא. יש גם כאלה שמרגישים את זה, אך בחרו במודע בחיים של עבדות מודרנית, כדי לממש את הרצון שלהם לכסף, כבוד, שליטה ולידע ולכוח שנלווה לזה, מתוך הנחה שעבורם זהו מצב זמני. הם סבורים שזו השקעה שתאפשר להם לקנות חופש וחיים מלאים ומאוזנים יותר בהמשך הדרך. אין באפשרותנו להגיע לאדם ולחייב אותו לחשוב אחרת, ממש לעשות לו שטיפת מוח ולשנות בו את ההסתכלות על החיים, על עצמו, על החברה. זה בכל זאת אדם, למרות שמה שיש בו וכל ההסתכלות שלו על החברה האנושית היא לא שלו, אלא כך עיצבו אותו, כך לימדו אותו, ובעצם אין בו שום דבר מעצמו.

לכן אנו מסתפקים בהפצת חינוך המושתת על חכמת החיבור, שבאמצעותו אנו מסבירים ומדגימים כיצד היחס הנכון, צורה של חיבור בינינו, יכולים לפתור עבורנו את כל הבעיות שהאדם ברמה הפרטית והחברה האנושית בכללותה מתמודדים עימן. אבל גם לצורה הזו נמשכים אנשים שמרגישים שזה כך, שכדאי להם. ודאי שאלו שיקולי כדאיות אגואיסטים, ואנו לא אומרים או דורשים מאף אחד להפוך לאלטרואיסט. חכמת הקבלה מסבירה שכדאי לנו להתחבר כדי למנוע את התפתחות המשבר, את הנסיגה, את הצניחה הכלכלית וברמת החיים. לכן, על בסיס שיקולי כדאיות כאלו, במידה שהאדם מסוגל לזה, הוא נכנס לתהליך החינוך החדש, לתהליך של שינוי עצמי ושינוי ההתקשרות שלו עם הזולת, עם החברה.

אשר להמונים הצפויים לאבד את משרתם, מבלי שלשוק העבודה תהיה יכולת כלשהי להתאושש ולקלוט אותם מחדש, ההמלצה היא לאפשר לכולם לקבל מלגה מהמדינה, בדומה למשכורת חודשית קבועה, אבל בתנאי שישתתפו במסגרת החינוך חדשה, שתהפוך לעיסוק העיקרי שלהם, באותו היקף משרה, נניח, של שמונה או עשר שעות ביום, אלא שעתה הם ישתתפו בכל הפעילויות שהחינוך לחיבור מאפשר. מבחינתם, הם בסך הכול מחליפים את סוג עבודה כביכול, לא יותר מכך.

במקום לשבת בבית בבטלה גמורה, שהתוצאות שלה שליליות ומוכחות, הן על האדם והדימוי העצמי שלו והן על משפחתו וסביבתו הקרובה, במקום לצפות לחזור לעבוד במפעל שנסגר, כי ייצר דברים שכבר אין בהם עכשיו שום צורך, חסרי התעסוקה יבואו לאוניברסיטה של החינוך לחיבור. במסגרת הזו הם יזכו ללימוד, חינוך, סדנאות והפעלות למיניהם. בחלק נוסף מהיום, הם יעבדו על סמך משימות שיקבלו מהחברה, לרווחת הכלל. לדוגמה, ייתכן שיתבקשו להרוס את המפעל הסגור, ולהשתתף בהקמת גן, פארק ציבורי במקומו. השילוב הזה של מסגרת לימודית חינוכית ושל עבודה ציבורית, מטעם ולטובת החברה, יוגדר כעיסוק החדש שלהם, כמקום העבודה שתמורתה הם מקבלים את אותה מלגת קיום.

לא רק ששינוי כזה בהגדרת העבודה והעסקה מחדש של מאסה אדירה של חסרי תעסוקה, הם מחויבי המציאות, כדי להימנע מקטסטרופה אנושית וחברתית, גם הכדאיות הכלכלית של מהלך מקיף כזה אינה מוטלת בספק. כשאנשים מתחילים להתחבר בצורה הנכונה ביניהם, הם מייצרים מהקשר ביניהם אנרגיה חיובית, כוח מיוחד ובכך משפיעים על הטבע ועל עצמם. כל מה שהכלכלנים יצטרכו לעשות זה לחשב את החיסכון האדיר בהוצאה הציבורית ובמשאבים שכיום מופנים לתופעות שבמקור של כולן הוא הקשר האגואיסטי בינינו. בין השאר, אין ספק שנהיה עדים לחיסכון בהוצאות על שיטור ובטחון פנים, חיסכון בתקציב בתי הסוהר, בטיפול בנזקי פשיעה ואלימות, באלימות במשפחה, בהוצאות שלנו על בריאות ובתחומים רבים נוספים. יהיה מאוד קל להדגים שכדאי לחברה לנהל כך את כל חסרי התעסוקה, ושבכך תורגש הקלה תקציבית גדולה, בנוסף לחיוניות שבטיפול בבעיית האבטלה ההמונית, שעלולה להפוך לפצצה מתקתקת, אם לא תטופל בצורה כזו.

מהו הפירוש העדכני לדברים האלה של בעל הסולם שכותב ש"האדם לא נברא לקנות הון ולבנות בניינים"? הכוונה היא שבהדרגה האדם מתחיל להרגיש שדווקא הוא הגיע במשך אלפי שנות התפתחות של החברה האנושית, למצב שבמקומו עובדות המכונות והרובוטים, והוא בעצמו יכול לשחרר את עצמו לעבודת האדם. עבודת האדם היא להגיע למצב שהוא בונה ומסדר סוף סוף חיים לעצמו. לאורכה של ההיסטוריה בני האדם היו טרודים ועסוקים בריצה אחרי מזון, או כדי להשיג איזה תענוג קצר, קטן. אבל כיום הגענו למצב שברשותנו טכנולוגיה כל כך טובה, שאנו יכולים לסדר את עצמנו כך שנעסוק רק בקבלת התענוג עצמו. האדם כביכול בנה לתענוג הזה את כל התשתית הדרושה כדי לייצר אותו, והאדם יכול לייצר את התענוג הזה רק באמצעות החיבור בינינו. אז, בצורה קצרה וישרה ביותר, האדם מייצר תענוג כי הוא נהנה מהחיבור. מלמדים אותו איך הוא יכול ליהנות, ובאמת שההנאה הזו היא מהיחסים בינינו. אחרי שאדם מספק לעצמו את כל הדברים ההכרחיים לקיומו הפיזי, החומרי, כל היתר הוא התענוג מהיחס הנכון בין בני האדם. כמובן שגם הנסיבות החיצוניות, המשבר והטבע, מחייבים אותו לנהוג כך, מחוסר ברירה.

 

העבדות המודרנית והשפעת הסביבה

העבדות המודרנית אינה קשורה למצב הכלכלי האובייקטיבי של האדם ולעושרו. אנשים רבים שהתקדמו והתעשרו, לא רק שאינם מפסיקים לעבוד קשה, אלא להיפך, מגבירים את הקצב ואת האינטנסיביות של המרוץ אחרי עוצמה וכסף. חלקם הגדול אף מצהירים שהם נהנים מכך. אפשר בהחלט להבין אותם טוב מאוד. מרבית האנשים, לו היו במקומם, היו נוהגים באותו האופן, זה בלתי אפשרי אחרת. בדומה למדען, מהנדס, או רופא, שמסורים למקצוע שלהם, מוכנים לעבוד, ויש להם תענוג מכך, בעוד שמכל שאר המטלות, החובות והעיסוקים, אין להם הנאה או משיכה מיוחדת. לכן, כשהוא חוזר הביתה, הוא ממשיך ואיכשהו שקוע במקצוע שלו. אנחנו הכנסנו את עצמנו למצב שבו איננו מבינים שהרצון שלנו זה ליהנות, ופתאום במקום ליהנות, לקבל תענוג וליהנות, האדם מחליף את התענוג הזה בסוגי תענוגים מלאכותיים.

התענוג שלנו קשור לנורמות חברתיות והן שיכולות להשפיע עלינו, לכאן או לכאן. למשל, לו היינו חיים בחברה פרימיטיבית ובמקום כסף היו מחשיבים משהו אחר, שאותו היינו אוספים. העוצמה אינה תלויה באספנות עצמה, אלא בעד כמה אנו מחשיבים את מה שאוספים. נניח שהחל ממחר נפסיק להחשיב את הדולר, מה שיקרה הוא שכמות הדולרים של האדם הופכת להיות לאפס וההנאה שהוא שאב ממנה תיעלם לחלוטין. כלומר, מידת ההנאה והתענוג ממה שיש לאדם, תלויה בחברה.

לכן, אם נתחיל לטפל בקהל הרחב, והוא ישנה את דעתו על האושר והקשר שלו לעושר, אז ההרגשה, הדעה הזו, הערכים האלה, יחלחלו לכל שכבות האוכלוסייה, כולל אל ההנהגה והאליטות, שגם הן תפסקנה לכבד את מה שגורם להן כרגע תענוג. זהו כוחן של נורמות חברתיות, במיוחד בחברה שמטרתה להגיע לחיבור, ערבות ולאהבת הזולת. ניקח לדוגמה פועל ייצור פשוט, שבגלל שאין עבודה, נכנס למסגרת החינוכית, ומתחיל ליהנות מהחיים. אז כשהוא רואה את האיש העשיר עובד, רץ, טרוד בישיבות אינסופיות, בעסקים, טס ומתיש את עצמו, הוא מסתכל עליו, וכבר לא מקנא בו. כי יש לו בחיים תענוג הרבה יותר רחב, ישיר וטוב. אותו איש עסקים כבר נופל בערך הדרגה שלו בעיני החברה, כי בשביל מה לו להרוויח כל כך הרבה, בשביל מה לו להחזיק את כל מה שצבר ולנהל אורח חיים כל כך תובעני ואינטנסיבי? הוא משול למי שיושב על כרית ריקה שאין בה כלום. כלפי מי, כלפי מה הוא עובד?

מטבעו, האדם חייב לעבוד לפי הערכים שמקובלים על כולם, כיוון שהשפעת החברה על האדם היא מכרעת. לכן, בחברה שבה אנשים רבים עוסקים בחינוך המושתת על חכמת החיבור, הם מפסיקים להעריך את מה שיש לאותו איש עסקים, ואז הוא כבר לא נקרא "עשיר". מדובר על תהליך הדרגתי, שיחלחל מלמטה למעלה, כך פועלת הפירמידה החברתית והכלכלית, עד לשלב שבו גם הקודקוד שלה מאבד את הערך של מה שיש לו כיום. ללא קשר, האנושות בכל זאת חייבת לסגור, לצמצם את הייצור ואת תרבות הצריכה המשעבדת, ואם לבעל הון יהיו כמה מיליארדים פחות או יותר, זה לא ממש ישנה, הוא עדיין יהיה איש עשיר. אבל כלפי האחרים, קנה המידה השתנה, הסטנדרט הקודם, והעושר שלו יפסיק להוות עבורו מקור של תענוג או להקנות לו מעמד מיוחד בחברה.

 

ענף הפיננסים כמשל

ההשפעה של ההתפתחויות הטכנולוגיות על התעשייה המסורתית ברורה, ענפים שלמים נמחקו, או צפויים להעלם בהדרגה. אולם במקביל, התפתחו ענפים חדשים, מבוססי טכנולוגיה, כמו הפיננסים. מהדוגמה הזו, ניתן להסיק כי ההתפתחות הטכנולוגית העמיקה את העבדות המודרנית. מדובר על תעשייה שבה האדם עובד יותר קשה מאי פעם, מצוי בלחץ נפשי מתמיד ובתחרות אכזרית. נשאלת השאלה, מדוע הקדמה לא הביאה איתה הקלה אלא דווקא החמירה את תופעת העבדות המודרנית? הסיבה הראשונה היא שמדובר על ענף שהוא מלאכותי לחלוטין, שניזון על חשבון ענפים אחרים, חי על חשבונם ושאין לו ערך מוסף כלשהו בפני עצמו, הוא לא ענף שמוסיף משהו לחברה. כל אלה שחיים על פערי תיווך ועמלות, מייקרים בפועל את המוצרים והשירותים שלא הם מייצרים, מהי התועלת שהחברה מפיקה מכל הענפים המתווכים האלה? בפיננסים, עושים מכסף כסף, במקום פעילות ייצור מסורתית שמועילה לאנושות. מי מרוויח מהפעילות הפיננסית הענפה, חוץ מהגופים הפיננסיים בעצמם? מה הם תורמים לחברה? באמצעות כל המניפולציות שהם יודעים לבצע, באומנות רבה, לפעמים בתחום האפור שבין חוקי ללא חוקי ולפעמים באופן לכאורה לגיטימי, הם מרוויחים לעצמם סכומי עתק, אבל התרומה שלהם לכלכלה האמיתית, הריאלית, אפסית. להיפך, ענף הפיננסים גרם בשנים האחרונות נזקים אדירים לכלכלה העולמית, לדוגמה, התרומה האדירה של הבנקים והגופים הפיננסיים בארצות הברית להתנפחות הבועות בנכסי הנדל"ן ובבורסות בשנים 2007-2005, ולמפולת של קיץ 2008, שסחפה את כל העולם למשבר כלכלי שסופו עדיין לא נראה לעין. בחברה המתוקנת, בכלכלה החדשה, לענף הפיננסים, לעשיית כסף מכסף, אין זכות קיום, הוא צפוי להעלם, כמו ענפים נוספים, מלאכותיים ומזיקים שצמחו במשך 50 השנים האחרונות, ובראשם תעשיית הפרסום, שהיא אחד הנדבכים המרכזיים של תרבות הצריכה.

 

החלטות קריירה

לאדם עצמו אין נטייה טבעית לעבוד, אם ניקח את אירופה כדוגמה, אוכלוסיות רחבות בה מסרבות להפוך את העבודה למרכז חייהן ולו היו יכולות להרשות לעצמן מבחינה כלכלית היו מוותרות על העבודה לחלוטין. המהפכה התעשייתית ומערכת החינוך שמטרתה העיקרית הייתה להכשיר את האדם למצוא את מקומו בחברה התעשייתית, יחד עם השפעת הסביבה ונורמות חברתיות, הם שיצרו אצל בני האדם את ההתניה הפסיכולוגית הזו, אודות חשיבותה ומרכזיותה של העבודה בחיינו, אבל מבחינה טבעית, אין לבני האדם נטייה לעבוד, בטח לא במאפיינים של העבודה בימינו. אבל בחברה שתתחנך ותפעל לפי עקרונות חכמת החיבור, לא תהיה בטלה או אבטלה, להיפך. החברה תדאג לכך שכל אדם יממש את חובתו לעבוד ולתרום את חלקו, במסגרת החינוכית, בין אם זה בתפקידי הוראה והדרכה, או בדאגה לצורכי הקיום החומרי של החברה שמכונות לא מסוגלות לבצע בעצמן. כלומר, כל אחד ימצא את עצמו עסוק, אבל יפעל מלכתחילה לטובת החברה, כשהוא מסונכרן עם הצרכים וסדרי העדיפויות שלה, זו חובה כיוון שכל קַבלת הפרנסה תהיה תלויה בזה.

גם לגבי שוק העבודה, כמו לגבי תחומים רבים נוספים המרכיבים את הכלכלה המודרנית, הגישות הליברליות לכלכלה, שמאמינות בשוק החופשי, בעיקרון היד הנעלמה, בכך שביכולתם של כוחות השוק לאזן את הכלכלה והמשק, חדלו להתאים לאדם שחי במאה ה-21, שההתפתחות של הרצון שלו הגיעה לרמה כזו, שניסיון להמשיך ולבסס את הכלכלה והחברה על פי גישות אלה עלול לבלבל אותו, לגרום לו לאבד את דרכו ולהגיע למצבים לא נעימים למיניהם, שמהם רק החברה והשפעת הסביבה יוכלו להוציא אותו ולתקן את המצב. במקום לתת לאדם להתנסות ולהתבלבל, לקבל החלטות קריירה שגויות ומזיקות, רק כדי לנסות ולממש את החלום האמריקאי, שכבר מזמן הפך מחלום שניתן למימוש לפנטזיה המנותקת מן המציאות. אנו צריכים, בכל כוח הפרסום וההכְוונה, לסדר אותו נכון, גם מבחינה פנימית, כלומר מבחינת סדרי העדיפויות בחיים, ההבנה מהי המשמעות של חיים בחברה שוויונית, שיתופית ומתוקנת ומהו המפתח לאושר אמיתי וקבוע, וגם מבחינה חיצונית, כלומר להקצות לו תפקידים ומשימות, במסגרת אורח החיים בחברה המתוקנת. אבל אין ספק שכמו שהחברה התעשייתית והקפיטליסטית רתמה לצידה את מערכות החינוך, הפרסום והמדיה, כדי להשפיע על האדם ולטעת בו ערכים ששירתו את בעלי ההון, התעשיינים ותרבות הצריכה, כך צריך גם החינוך לאהבת הזולת והכלכלה המבוססת עליה, לעשות שימוש בכלים דומים, כדי לסייע לתהליך השינוי של האדם, ולהאיץ את ההסתגלות שלו לחיים במסגרת חוקי המערכת המקושרת.

אי אפשר לעשות הכללות ולקבוע שכל בני האדם יחפשו שינוי באורח חייהם, בגלל שהם נתונים ללחץ רב בעבודה, אפילו אם חלקם מגיעים לתובנה המתקדמת יחסית שהם חיים במסגרת עבדות מודרנית, שלא בהכרח משרתת את האינטרסים שלהם. האנשים יחפשו שינוי, לאו דווקא מתוך הכרה עצמית במצבם, או מתוך ייאוש מחייהם. לא, כי אנשים התרגלו גם לחיות במחנות עבודה, בסיביר, ברוסיה ובמקומות נוספים ברחבי העולם. האדם מתרגל לכל מצב, הרבה יותר מחיות. לכן הכול תלוי בדעת החברה, בנורמות ובגורמים נוספים המעצבים את דעת הקהל, וזו הסיבה שאנו צריכים להתחיל לפרסם את החינוך לחיבור ואת הצפוי בשוק העבודה העולמי, כולל את הפתרון שלנו, שיכול לחסוך למיליארדים סבל רב, להציל את המשטרים, המדינות ואת הכלכלות מקריסה גמורה ולהוות בסיס לבניית חברה בריאה והרמונית, שתאפשר לאדם להתפתח ולפרוח.

בנוסף, המשבר אינו חד מימדי, מקורו לא רק מייאוש מהחיים. רק אנשים עדינים ומיוחדים, כמו למשל אומנים או פילוסופים יגיעו לתחושת ייאוש כזו שתחייב אותם לחפש דרך חיים אחרת. כל השאר, רוב האוכלוסייה, מרגישים את המשבר מכיוונים שונים, שסוגרים על האדם, כיוון שמדובר על משבר מיוחד, רב מימדי. הוא מורגש בבעיית חינוך הילדים, בריאות ומגיפות, שינויי אקלים פתאומיים שמשבשים את חיינו לחלוטין ומשבשים את הכלכלה, אי שוויון ופערים שמתסכלים את האדם ושוללים ממנו תקווה להתקדמות סוציו-אקונומית, אבטלה שתלך ותתפשט, בעיות אקולוגיות, וגם השינויים שעובר האדם בפנימיות שלו. בסך הכול, מדובר בהרבה מאוד בעיות ומכות שהאדם מקבל, מכל מיני כיוונים, שבסופו של דבר יביאו אותו להחלטה, שהעולם חייב להשתנות. גם אחרי שהאדם יגיע למסקנה הזו, אין לו מושג איך להתחיל, מה זה אומר שהעולם חייב להשתנות. כאן מסבירה לו חכמת הקבלה, שמי שצריך להשתנות זה הוא בעצמו, שעתיד העולם תלוי בשינוי האדם.

 

בישראל - הכול מתנהל בקצב אחר

הניסיון מראה כי הישראלים נמצאים בפיגור, הן מבחינת הרגשת המשבר והן בכל הקשור להחלטה שאין לנו ברירה, אלא להשתנות. ישראל זו תמיד בעיה, כי לנו נותנת מערכת ההנהגה וההשגחה העליונה הארכת זמן. מי שידבר עם אנשים באירופה או אמריקה, ירגיש מהם מצבים הרבה יותר קשים. אולי המצבים עצמם, מבחינה כלכלית, חברתית ונפשית, אינם יותר קשים, אבל המודעות מצד האנשים, למה שקורה להם ובעולם תהיה הרבה יותר גבוהה. בישראל המצב שונה לחלוטין, החברה הישראלית מאופיינת בסוג של אטימות, אנחנו עם קשה עורף, ולכן לא כל כך מודעים לשינויים שאנו עוברים. לא שהישראלים אינם מודעים לקשיים, להיפך הם מתלוננים שהכול קשה, מבקרים את הממסד, הממשלה, את הרשויות ומלינים על כך שהטיפול בצרכים שלהם לוקה בחסר, אבל בכל זאת העם אינו מוכן לשינויים. לכן דווקא בישראל נכונה לנו עבודה רבה. זה לא שלישראל יש את כל הזמן שבעולם כדי להשלים את הפיגור שלה ביחס לעולם בכל הקשור להכרת המשבר, סיבותיו ופתרונותיו, כי העולם מתקדם ביחס שלו כלפי ישראל בצורה מאוד לא נעימה. כולם ישנאו אותנו, כולם יאשימו אותנו במה שקורה בעולם. אנחנו נהיה על הכוונת של העולם כולו. בכל מקום האדם הפשוט ירגיש, שכל מה שקורה לו, אפילו צביטה ברגל, הוא באשמת היהודים וישראל. המגמה הזו תלך ותתחזק, מפני שתכנית הטבע היא לעורר אותנו לשינויים. הטבע בעצמו, כדי לעורר אותנו לשינויים, גם מַקשה עלינו, אבל אנו לא ממש מזדרזים לקבל על עצמנו את השינויים האלה. בסופו של דבר נצטרך להגיע ללחץ גדול בשני הצדדים, כדי לצאת מהאטימות שלנו. לחץ מכיוון הטבע באמצעות המשבר, ולחץ מהסביבה, של החברה האנושית כולה. רק כתוצאה מהלחצים הגדולים האלה, משני הכיוונים שגם קשורים זה לזה, נגיע למצב של התפרצות ונתחיל להבין שהתיקון תלוי בנו. זו הסיבה שבמיוחד בישראל, יש חשיבות רבה להפצה ולהסברה, כדי לנצל נכון את ההארכה הזו ולאפשר לעם ישראל להתקדם בצעדים מדודים ובטוחים בכיוון הנכון, להדביק את הפער מול העולם ואף להפוך לאלו שמובילים את השינוי, בהתאם לשיטת התיקון, לחכמת הקבלה ולשיטת החינוך החדשה המבוססת עליה.

 

האליטות והעבדות המודרנית

לאליטות יש אינטרס כלכלי ברור לשמר את המצב הנוכחי, כיוון שהן המרוויחות הגדולות ממנו. העבדות המודרנית בקרב השכבות החלשות ומעמד הביניים, מזרימה כסף רב לכיסן ומחזקת את מעמדן וכוחן. לכן ברור שהאליטות ממנפות את השפעתן על המערכת השלטונית ועל מערכת החינוך, ובאמצעות כלי התקשורת והמדיה גם ישירות על האדם, כדי למנוע תהליכים חברתיים וכלכליים שיאיצו באדם לפתח מודעות לעבדות המודרנית ולנסות להשתחרר ממנה. אבל אין מה להאשים את האליטות, הן פועלות מחוסר ברירה, על פי הציווי של הרצון שלהן ליהנות ולשלוט, זה אותו רצון אגואיסטי שמנהל את כולנו, כלומר כל אחד אחר במקומם היה נוהג בדיוק כמותן, המקום עושה את האדם. לא רק שכולנו עבדים של השיטה הכלכלית הקיימת, אלא דווקא האליטות שבויות בעבדות הזו, הרבה יותר מכל השאר. אין באפשרותן לעשות דבר. לכאורה, חברי האליטות מרכזים בידם אמצעים בלתי מוגבלים ועוצמה כלכלית, פיננסית ותקשורתית אדירה. יש להם יכולת להשפיע ולהוביל החלטות שישרתו את האינטרסים שלהם, כדי לשמר את מעמדם ועושרם, כמו למשל לעודד הזרמה של מיליארדי דולרים נוספים כתמריצים כלכליים במטרה להציל את השיטה הכלכלית שמעשירה אותם, להזרים כספים וסיוע לשווקים הפיננסיים שבהן מושקע רוב ההון של האלפיון העליון וכולי.

אבל למרות כל העוצמה המרוכזת בידיהן, האליטות הן בסך הכול עבדים לתפקיד שלהן. המשבר הכלכלי מאיים על המעמד של האליטות, לא בגלל המכה הכלכלית שהן ספגו, עליה כבר התגברו בזכות הגאות הפיננסית שמשרתת בעיקר את האליטות. אך שיעורי האבטלה הגבוהים, ההפגנות ולחצים פוליטיים, עלולים היו לגרור לחצים מצד הציבור, מצד אותם 99% שטרם התאוששו כלכלית מהמשבר, לשינוי המבנה החברתי הקיים, להעלאת מיסים חדה ולהטלת גזירות נוספות על האלפיון העליון. לכן האליטות מצויות בקרב מגננה, שמשעבד אותן ומדיר שינה מעיניהן. חברי האליטות לא יכולים לעשות מה שבא להם, הם בסך הכול עבדים למצב הכללי של העולם וכמובן שלא חסרים גם מאבקים ביניהם. פחות חשוב להתעמק במה האליטות מרגישות, כי הן לא היעד הראשון במעלה של ההסברה שלנו, אלא שיש להם בהווה וגם תהיה להם בעתיד בעיה הולכת וגדלה להרגיע את הקהל. כי מול מסות כאלה הם לא מסוגלים להתמודד, זו לא עוד מלחמה או מהפכה כפי שקרה בלוב, בסוריה, במצרים, תוניסיה, תימן ובמקומות נוספים. לא מדובר על זעזועים שניתן לשלוט עליהם, שהאליטות יכולות לנהל בשלט רחוק מבלי להיפגע מהם בצורה משמעותית. הפעם, התנאים הם כאלה שיחייבו את כולנו לבצע ניתוח חזק, כירורגי בחברה האנושית ובשיטה הכלכלית הנוכחית. כיום, הולך ומתברר שבלתי אפשרי לבצע זאת באמצעות הנשק המודרני, כי זה יוביל את האנושות למצבים מסוכנים מאוד. לכן האליטות מוגבלות באמצעים שהן יכולות להפעיל, כדי לשמר את מעמדן, על אף העוצמה הרבה שברשותן.

 

החירות המודרנית

 

"המתבאר שהציבור והיחיד היינו הך, ואין כל חולשה ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.הרי שמידות טובות ומידות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור. כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלמות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים. אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 461)

 

בחברה המתוקנת, בשלבי המימוש המתקדמים של החזון החברתי והכלכלי של חכמת הקבלה, מה שיחליף את העבדות המודרנית היא החירות המודרנית, שמשמעותה שהאדם יתחיל להרגיש שיש מקום חדש, בינו לבין האחרים, שהוא יכול למלא אותו ביחס יפה, בתשומת לב, בהשפעה ואפילו באהבה. כשהיחסים בינינו נפתחים, אנו מגלים שאנו באמת קשורים בינינו, ברשת קשר מאוד הדוקה, מאוד חזקה, מאוד ייחודית, שכל אחד קשור בעצם לכולם, לכל באי העולם, וכך כל אחד ואחד מאיתנו. שבסך הכול, בכל הקשרים האלה, כשהם מתגלים בינינו, באמצעות הרגישות שלנו, והתחלת ההשתלבות שלנו בתפיסה, בהרגשה הזו, אנו מתחילים להרגיש את עצמנו ממש בעולם החדש, ביחסים חדשים, חלק מבניית העולם החדש. זו הסיבה שזה צפוי להיות העיסוק העיקרי של האדם. את כל החופש, את החירות המודרנית, הוא ירגיש מזה שהוא חי, במרווח הזה, בחלל הזה שהוא מגלה בינו לבין האחרים, שם החיים החדשים, אתגר חדש וגם מימד חדש. כמובן שאין בכלל מה לדבר על חופש מהעבודה כפי שהיא מוכרת לנו כיום. המכונות יעשו את מרבית העבודות במקומנו, אבל זו לא החירות המודרנית שעליה אנו מדברים.

גם בחברה המתוקנת האדם יהיה עסוק כל הזמן, בעיקר בכל מה שקשור לחיים במסגרת החינוכית ולהשקעה הנדרשת מצידו בחיבור עם האחרים וגם בעבודה לטובת הציבור, בהתאם לסדר העדיפויות שהחברה תקבע. כל אלו יהפכו את האדם לעסוק אפילו יותר בהשוואה למצבו הנוכחי, אבל עסוק בפעילויות הנכונות, בהתקדמות הנכונה לקראת התפתחות פנימית וחברתית, לדרגת האדם. לכן אי אפשר להשוות את האדם המודרני, השקוע בעבדות מודרנית, בין בידיעתו או מבלי שיהיה מודע לכך, למען מטרות חומריות, כדי לספק את הרצון האגואיסטי שלו, לבין מי שלומד ועובד במסגרת חברה מקושרת, חברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת. החיים בחברה כזו יהיו מאוזנים, לא רק מבחינה כלכלית וצרכנית, אלא גם מבחינת היכולת לשלב נכון לימודים, עבודה, זוגיות והורות. האדם יראה את משפחתו ויבלה במחיצתה כמה זמן שהוא צריך, כדי לתת להם חינוך נכון ויחס, וביתר הזמן הוא יצטרך להיות עסוק בחינוך של עצמו, או לחנך את האחרים, כיוון שבחינוך לחיים בחברה מקושרת כזו, אדם הוא בו זמנית תלמיד והחל משלב יחסית מוקדם בתהליך, גם מדריך. במקביל, גם הילדים יעברו תהליך של חינוך ובדיוק כמו ההורים גם הם הולכים למסגרת החינוכית עם בני גילם ומעבירים בה את מרבית שעות היום, בהתאם לגיל הילד, ולומדים ומתנסים במה זה להיות חלק מחברה מקושרת ומחוברת, וביתר השעות הוא חוזר הביתה ומוצא שם את הוריו. כל המערכת הזו תהיה מסוגלת להסתנכרן היטב, כיוון שהמכנה המשותף הוא רחב וגם סדר העדיפויות המשפחתי ברור ומוגדר היטב. בעצם זו חייבת להיות חברה סגורה, כלומר מסגרת שכּׂל הזמן תטפל באדם, תדאג שיעסוק ללא הרף בקשר עם האחרים, אומנם לא בצורה כזו שתלחץ עליו, אבל בסופו של דבר, הוא עֶבֶד של החברה, עבד של החינוך ועבד של הטיפול. האדם לא יחוש שהמסגרת החברתית המקושרת משעבדת אותו, להיפך, הוא ישמח מכך שזו מסגרת שמחזיקה אותו, שמחייבת אותו לעסוק בפעילויות חיבור ובאמצעותן להשתנות, מפני שבצורה כזו אנו מתחילים להרגיש את עצמנו באותה רשת קשר כללית והרמונית בינינו, רק אז נתחיל להרגיש שאנו עולים לדרגת העולם העליון, לצורת קיום עליונה יותר, למימד עליון יותר, ובזה האדם ירגיש את המילוי, מתחיל לקבל את התענוג, שכל הזמן היה רץ כדי לקבל אותו.

 

"ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חומר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

לא צריך להסביר את הדברים האלה לאדם, אלא להביא אותו לתחושה כזו בצורה מעשית, בלי הסברים. ברור שנדרשים מעט הסברים התחלתיים, כדי להביא את האדם למערכת הזו, כי בכל זאת הוא מגיע מתוך המשבר הכללי, מתחושת מצוקה ולאו דווקא כי הוא מודע לכך שצריך לתקן את העולם, באמצעות שינוי היחסים בינינו, שינוי טבע האדם. לכן, המטרה של ההסברים הראשוניים, של פרק ההשכלה בקורס המבוא, היא לייצב את האדם, שיבין את הסיטואציה שלו ושל העולם, לשים את הדברים בקונטקסט הנכון שלהם. אבל פרק ההשכלה בקורס הוא יחסית קצר ובסמוך להגעתו, אנו מתחילים לתת לו התרשמות משיטת החינוך, מתחושת החיבור, רק באמצעות מעשים, מסדנאות והפעלות. לא מדובר על קורס תיאורטי, אלא קורס פרקטי מאוד. כמו שכתוב "ממעשיך היכרנוך", רק כך האדם צריך להכיר את השיטה. עליו להתחיל לראות, ממש מיד, שפתאום מתגלה משהו בפעילויות החיבור שהוא מבצע עם המשתתפים הנוספים בקורס, שיש לו רגשות חדשים, יחסים חדשים, התרשמויות שלא חש בעבר. שפתאום הוא רוצה לחייך, לשמוח, כי הוא מגלה שגם אחרים חושבים כמוהו. אנו חייבים להכניס אותו תחת השפעת הסביבה, כדי שהיא תתחיל להשפיע עליו, לכן הדגש הוא על עבודה בקבוצות קטנות, למשל בקבוצה המונה עשרה אנשים, שתעורר את האדם ושתגרום לו להתחיל ולחוות מצבים למיניהם, שיתחילו להשפיע עליו ועל שאר המשתתפים בסדנה. גם אם כל המשתתפים בסדנה הם חדשים, זה לא ימנע מהם להתקדם באמצעותה. אנו מסייעים להם בכך שניתן להם תנאי משחק חדשים, כללי הסדנה. הישיבה יחד מבוססת לא על ויכוחים, אלא על התכללות זה בזה, כולם שווים, כולם חשובים באותה המידה, כל אחד מוסיף על דברי השני, משלים אותו. תוך כדי הסדנאות ופעילויות החיבור במבנה של עשרה אנשים, המשתתפים מעצבים בעצמם הרגשה משותפת, הרגשה של "ביחד". כך, מעשרה אנשים שבאו כל אחד ממקום ומרקע שונים לגמרי, אחד פרופסור, השני שרברב, השלישי גנב ופושע שיצא מבית הסוהר, הרביעי פסיכולוג חכם מדי, והחמישי פילוסוף, מסתבר שההבדלים האלה אינם חשובים, כי לפתע המשתתפים מתחילים להיכנס יחדיו למצבים משותפים כאלה, שבהם הם מגלים עולם חדש.

האינטנסיביות של העבודה על החיבור, של החיים בחברה שמתקדמת לקראת ערבות הדדית וחלוקה שווה וצודקת, עלולה להרתיע משתתפים חדשים, אבל בעצם זו מסגרת מאוזנת ושקולה היטב, כמו חממה שמטרתה להיטיב עם האדם, לגדל אותו, לסייע לו להשתנות. לכן, הכול מתקיים בה במסגרת החיבור בין כולם, לרבות שעות הפנאי וגם חופשה. אם האדם נמצא ביחס נכון עם החברים שאיתם הוא לומד איך להתחבר, הם הופכים עבורו לקרובים, הוא מזהה בהם תכונות טובות, יפות, קרבה רעיונית ומאוויים משותפים. לכן בהחלט אפשר להחליט על יציאה לחופשה משותפת, למשל לשכור אנייה ולצאת להפלגה לשבוע ימים, עם כל הקבוצה הגדולה שלנו. אם יש אלף איש אז מה הבעיה? מדובר על אלף איש שמרגישים כמו חברי משפחה אחת גדולה. לעומת זאת, כיום כשבני משפחה יוצאים לחופשה כזו, במקום סגור כמו אוניה, זה קצת מסוכן, כל הזמן להיות עם המשפחה, זה מקום לחיכוכים. לכן צריכים גם חברה, כדי שתהיה תמיכה הדדית. אבל אם האדם ומשפחתו, יוצאים לחופשה כזו בתמיכה של עשרות, מאות או אפילו אלפי אנשים, אז הוא דווקא נהנה מהחופשה, מדובר על חוויה שיש בה מעגלים שתומכים זה בזה, מעגל פנימי וגם חיצון, ולכן התוצאה יפה.

 

"תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב ציבורו יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשר עד י"ב שעות ביום ויותר, וכל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו. ויהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה, עד שאפילו אם מסגרת המוסד הזה תכיל בקרבה כל העולם כולו, אשר אז יתבטל כליל משטר האגרוף, לא יהיה צורך לשנות דבר בין בעבודה ובין בהנהגה. והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית עולמית שעליה ילכו ויקיפו עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס במסגרת הקומוניזם יהיו להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד ממש לרווחים ולהפסדים ולתוצאות".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 821)

 

"העובדים ומכל שכן המפחדים מפני ביטול עבודה ודאי יקבלו עליהם הדת - שישיגו ביטחון בחייהם".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 846)

 

בציטוט הזה של בעל הסולם, מכתבי הדור האחרון, כשהוא כותב "מעשר עד י"ב שעות", זה כולל כל דבר ודבר, כל עוד אנחנו מדברים על החיים בחברה המתקדמת לקראת תיקון רוחני ועל עבודה רצופה על חיבור, אחדות, שלמות. למה לא? לא צריך להגדיר שיט כזה או פיקניק כחופש. לא מדובר על חופש, אלא המשך העבודה המשותפת, הפנימית שלנו, על החיבור, רק בסביבה חיצונית שמשתנה מעת לעת וממקום למקום, בכל מקום אנו ממשיכים את אותה העבודה. לכן כל העבודה היא ממש תענוג. היא לא קשה. אשר לחלק השני של הציטוט, "עובדים ומכל שכן המפחדים מפני ביטול העבודה ודאי יקבלו עליהם הדת - שישיגו ביטחון בחייהם", אנו לא צריכים לפחד שלא תהיה לנו עבודה, שנמשיך להיות תלויים בכמה כוסות או שולחנות נייצר, או אם אדם מסוים הוא עובד טוב או רע, או אם מישהו לא צריך את מה שאנו מייצרים. כל הדאגות האלה הופכות לנחלת העבר, הן מתאימות לכלכלה האגואיסטית הקיימת, לא לכלכלה החדשה, האלטרואיסטית, ובכך האדם נעשה חופשי. היום אנו לא יודעים מהי הרגשת החופש. אף אחד מאתנו לא יודע. אדם חופשי משול למי שפתאום מרגיש שהוא נמצא בידיים של אימא, שלא צריך לחשוב על שום דבר, ללא דאגה כלשהי בחיים. במצב כזה, הגוף שלו חי לפי הפיזיולוגיה שלו, לפי כוחות הטבע שמפעילים אותו אוטומטית, ועל כל היתר, חוץ מצרכי הקיום הפיזי, האדם אינו חושב, כי את כל היתר החברה מספקת לו, אם הוא משתלב בה נכון. כך הוא מתחיל להרגיש את עצמו בצורה החופשית ביותר. אנו לא יודעים מה זה, אפשר להשתגע מהחופש הזה, האדם מרגיש כאילו כל העולם הוא שלו. לכן, במקום פחד מפני "ביטול העבודה", קורה בדיוק ההיפך. הצעד הראשון שעל האדם לעשות, כדי להגיע לדרגת האדם ולהשתחרר מהעבדות המודרנית הוא להצטרף למסגרת החינוך המבוסס על חכמת החיבור, זה מספיק. זה הפתרון עבורו וגם עבור בני משפחתו, כיוון שכולם יקבלו חינוך במקביל. כל אחד צריך להיכנס למערכת הזו, הורים, ילדים, כולם.

 

"רעיון השיתוף צריך בישול וביכור במוחו האדם לא פחות מג' דורות שלמים ושל שלווה והסכמה כללית, ולפיכך עוד הרבה גלגולים וניסיונות יעברו בעולם בטרם תבואה על קצה - ואין דרך יותר נקל לבשל הרעיונות רק בדרך הדתיות".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 860)

 

למרות הצלקות שהעבדות המודרנית מותירה בנו, את התוצאות החיוביות של החינוך לחיבור ולחברה שחיה לפי הערכים של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ושל "ואהבת לרעך כמוך", נרגיש תוך זמן קצר מאוד, אפילו תוך ימים ספורים. ברגע שהאדם מתחיל להרגיש שיש לו מקור תענוג, הוא לא חוזר אחורה, וגם מפסיק לחשוב על הטראומה מן העבר. הוא ממשיך הלאה, עם תקווה ותחושה שהוא מצא את הדרך הנכונה לאושר. כשבעל הסולם כותב כאן "לא פחות מג' דורות", הוא מתכוון לכל האנושות, מהרגע שחוד החנית שלה, עם ישראל, יתחיל את השינוי ועד שהוא יתפשט לכל האנושות, ככל הנראה גם בשלושה שלבים או מדרגות.