תמורות חזויות בכלכלה העולמית

עד כה התמקד הדיון שלנו בכלכלה החדשה והאלטרואיסטית, ברמת האדם הבודד, בקשרים בין בני האדם וביחסים שבין החברה הכללית לאזרחיה. כמובן שניתן להשליך מעקרונות הבסיס האלה, גם על היחסים בין המדינות ולמערכת הכלכלית הבינלאומית כולה.

כשמדובר על תקופה בה תושבי כל המדינות כבר נמצאים ברמה מסוימת של תיקון האגו שלהם ותיקון היחסים בינם לבין הזולת, ובמצב בו מערכת החינוך המבוססת על יסודות חכמת הקבלה מטפלת בחלק הארי של האוכלוסייה, המערכת הכלכלית הבינלאומית תשתנה באופן מהותי בהשוואה לצורתה הנוכחית. מדינות יבטלו את הגבולות ביניהן, גם הגבלות כלכליות רבות יבוטלו, לרבות על מסחר, תנועות הון ומט"ח, מכסות והגנות על ייצור מקומי מפני תחרות וכולי, כיוון שהמגמה תהיה של חיבור, גם ברמת המדינות, ממש כמו ברמת האדם הבודד, מדינות וכלכלות יתחברו יחד. המצב המתקדם הזה הוא יחסית פשוט לחיזוי, בעוד שתקופות המעבר, מהכלכלה הבינלאומית הנוכחית, המושתתת על יריבויות, ניגודי אינטרסים ודרוויניזם כלכלי, ועד למערכת כלכלית הרמונית אחת גדולה, מורכבות וקשות יותר לחיזוי. כיוון שיש מדינות שמתקדמות יותר בתהליך התיקון ויש כאלה שפחות, ישנן מדינות שהכלכלה שלהם היא עדיין קפיטליסטית יש כאלה שכבר עוברות לכלכלה המבוססת על שיתוף ושוויון יחסי, שפערי השכר בהן קטנים משמעותית כחלק ממדיניות מכוונת שמטרתה לצמצם משמעותית את אי השוויון שהפך למכה ולאיום כלכלי עולמי, ולקרב אנשים לרמת חיים שווה ומובטחת על ידי המדינה. יהיו גם מדינות שיבטלו לחלוטין את השכר ואת תפקידו של הכסף בכלכלה ויאמצו מודל של אספקה קבועה ושווה לכולם. מכאן הבעייתיות של תקופת המעבר, כיוון שבו זמנית המערכת הכלכלית הבינלאומית תורכב ממדינות שהיחס שלהם לחיבור, לשיתוף ולשוויון, נע בין תמיכה מוחלטת להתנגדות רבתי.

 

החזון הקוסמופוליטי של בעל הסולם

 

"ועל כן בדורנו זה, כשכל יחיד מסתייע באושר החיים שלו, מכל מדינות העולם, הנה הכרח הוא, שהיחיד נעשה בשיעור הזה משועבד לכל העולם כולו, כמו הגלגל בתוך המכונה. ולפיכך אין להעלות על הדעת את האפשרות לעשות סדרים טובים ומאושרים בדרכי שלום במדינה אחת, כאשר לא יהיה כן בכל מדינות העולם, וכן להיפך. כי בתקופתנו אנו, כבר מקושרות המדינות בהספקת משאלות החיים, כמו היחידים במשפחתם בתקופות הקדמוניות, ולפיכך אין לדבר ולעסוק עוד, מסדרים צודקים המבטיחים שלום מדינה או אומה אחת. אלא רק משלום העולם כולו. כי טובתו ורעתו של כל יחיד ויחיד בעולם תלוי ומדוד במידת טובת היחידים שבכל העולם כולו. ואע"פ שדבר זה למעשה ידוע ומורגש למדי, עם כל זה בני העולם עדיין לא תפסו את זאת להלכה כראוי. ומדוע - כי כן מהלכי ההתפתחות בטבע, אשר המעשה מקדים את הבנת העניינים. ורק המעשים יוכיחו וידחפו את האנושות קדימה".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום בעולם", כתבי בעל הסולם, עמ' 464)

 

אי אפשר שלא להסכים עם בעל הסולם. התלות ההדדית בין המדינות והכלכלות במערכת הבינלאומית היא מאפיין מרכזי של תהליך הגלובליזציה, ובהתאם, היחסים הכלכליים בין המדינות צריכים להתאים את עצמם לאותה תלות הדדית מוחלטת, עד כדי כך שהעולם יגיע למצב בו אין גבולות ולכן בפועל גם אין מדינות.

מהי הסיבה הנוכחית לקיומן של מדינות נפרדות? לכל מדינה יש את העם שלה, המיסים שלה, הביטחון שלה, המדינה ניכסה לעצמה את כל מה שבטריטוריה שלה, וכך נוהגות גם כל המדינות האחרות. במצב כזה כל מדינה דואגת לעצמה, על חשבון מדינות אחרות במערכת, כל מדינה רוצה לשלוט במשהו. לעומת זאת, אם כולנו נמצאים כבר ברצון להשפיע ודואגים שהכלכלה תתבסס על הספקה של צורכי הקיום של כל אדם, לפי מפתח שווה לכולם, ללא פערים כלכליים וחברתיים, ללא מעמדות של עשירים ועניים, אז בהכרח, כפי שכותב בעל הסולם, היחסים בין המדינות ילבשו צורה דומה, בהתאמות המתבקשות.

גם גוש האירו והאיחוד האירופאי הוקמו על בסיס רצון משותף וכבר רצו לבטל הגבולות באירופה, בעיקר בכל הקשור לכלכלה ומסחר, מסים, תיירות, מכסות ייצור והגירה וכולי. גם הטכנולוגיה ובמיוחד התפתחות כלכלת האינטרנט מטשטשת את הגבולות הכלכליים בין מדינות, והאדם יכול לקנות דרך האינטרנט כל דבר שבעולם. אבל, אנחנו מדברים על הצורך לבטל את הגבולות בין העמים, ולא רק את הגבולות המלאכותיים בין המדינות, יש הבדל גדול בגישות.

אבל בכל זאת, אם העולם, מהיום והלאה, יתחיל להתקדם בדרך הנכונה, לא בדרך הייסורים שבה כל אדם או מדינה עוסקים בפרוטקציוניזם וכל אחד רוצה להיבדל מהאחרים, אז המערכת הכלכלית הבינלאומית תשתנה בהתאם. אם האנושות תתקדם לקראת התיקון, כלומר להיות דומה לטבע, לחוק הטבע שכל הזמן דוחף אותנו ליתר איחוד בינינו, אז אין ספק שגם המערכת הכלכלית הבינלאומית תתקדם לקראת ביטול כל הגבולות, כל המחיצות. קשה יהיה לתאר מצב בו ייוותרו בעולם מאות מדינות נפרדות. בשביל מה זה טוב? ומה ההבדל בין מדינה למדינה? מי שנוסע היום באירופה, אומנם רואה שהתושבים מדברים בשפות שונות, ושיש עדיין תנאים שונים בין מדינה למדינה, אבל אם היה רצון, במשך למעלה מ-30 השנים מאז הוקם האיחוד האירופאי, כבר אפשר היה להגיע למצב שהיו מבטלים את כל המגבלות והגבולות ומגיעים לאיחוד מלא, לארצות הברית של אירופה.

 

מערכת בינלאומית מאוחדת ועצמאות האומות

 

"הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה שחיי חברו קודמים לחייו, של "ואהבת לרעך כמוך". שלא ייהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שיבואו במסגרת הקומוניזם. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 834)

 

באיחוד מלא כזה במערכת הבינלאומית, טמונים יתרונות כלכליים וחברתיים רבים, אולם לא מדובר על מחיקה של המאפיינים הספציפיים של כל עם ועם, להיפך. לכל עם יש ויהיו מאפיינים התנהגותיים משלו, וההבדלים התרבותיים האלה יכולים להישמר גם במערכת כלכלית בינלאומית שמתנהלת ללא גבולות או מחיצות בין העמים. אלו יעילים, אלו חרוצים במיוחד, אלו יצירתיים ואלו ממושמעים וכולי. למה זה רע? כל אחד מוסיף משהו למערכת הכללית.

בנוסף, במערכת כלכלית בינלאומית מאוחדת, אורח החיים של כולנו יקבל מאפיינים דומים, ובאופן טבעי ההבדלים בין העמים יצטמצמו. כיום כל אחד רץ, מתוח ולחוץ, מנסה להספיק הרבה ולהרוויח כמה שיותר. אורח החיים הלחוץ הזה ייעלם, אין לו מקום או צורך בחברה המתוקנת. כלכלה מתוקנת ממוקדת בהבטחת איכות החיים, ואינה מודדת את איכות החיים בהתאם לסכומי הכסף השוכבים בחשבון הבנק של האדם, כי מצב חשבון הבנק שלנו אינו שייך לאושר שלנו ולאיכות חיינו. איכות החיים אמורה להתבטא בצורה שבה האדם נמצא באווירה טובה, בטוחה, בריאה, פיזית ואקולוגית. כמה בריא הוא אוכל, עד כמה יש לו פנאי לספורט, וזמן למנוחה ולבילוי. כמה זמן הוא יכול להיות עם המשפחה, עם הילדים, ועם החברים שלו. כלומר, בחברה מתוקנת ובכלכלה המבוססת על האדם המתוקן ועל יחסים הרמוניים בינינו, אנו לא רצים. סך הכול, בשביל מה לרוץ ועוד אחרי מה? כדי לבזבז הכול, כדי לייצר מוצרים ולתכנן מראש את תקופת ההתיישנות שלהם, שהולכת ומתקצרת במטרה שיתקלקלו תוך שנה שנתיים ויחייבו את הצרכנים להחליפם בחדשים, כדי להעשיר את כיסם של היצרנים והמשווקים? הרי כולנו בו זמנית גם צרכנים וגם ישירות או בעקיפין, יצרנים או משווקים, כולנו תלויים זה בזה. לכן הדפוס הכלכלי הזה פוגע בכולנו, הוא חוזר אלינו כמו בומרנג. המעשים שלנו, החיים שלנו, בתוך השיטה הכלכלית האגואיסטית והדרוויניסטית הנוכחית הפכו למשהו לגמרי חולני. אנחנו עובדים כגוף חולה, המייצר דברים כדי לזרוק אותם, וכמה שיותר, הכול כדי לגלגל רווח מהיר, גם אם הוא בא על חשבון הזולת ובעקיפין פוגע בכולם. בנוסף, אנשים לא משלמים לטבע על הפגיעה בו, כאילו אין על כך מחיר, או שאנו בוחרים במודע להתעלם מהקשר שבין ההתנהגות האנושית, התיעוש וזיהום האוויר, המים והים, כריתת היערות וההתערבות הגסה שלנו בכל מערכות הטבע, לבין מכות האקלים והטבע שהאנושות עוברת. אנו צורכים ומעודדים את הצמיחה הכלכלית המבוססת על תרבות הצריכה ולא חושבים מה יהיה מחר. זו לא איכות חיים, אין לנו שום דבר. להיפך, אנו נכנסים למצבים מאוד לא נעימים, עד כדי כך שאף אחד מאיתנו לא מרוצה מחייו והאושר נותר חמקמק וזמני, אם בכלל.

שני הגורמים האלה מסבירים מדוע אין מקום לחשש מצד מדינות הלאום הריבוניות, שהזהות הייחודית שלהם תיעלם במסגרת תהליך השילוב והאיחוד של המערכת הכלכלית. המערכת הבין-לאומית החדשה יכולה להישאר הטרוגנית, במסגרתה כל מדינה תשמור על צביונה הלאומי והתרבותי.

אם בשלבי התיקון השונים של האדם, של היחסים בינינו וכתוצאה מכך גם של היחסים בין המדינות במערכת הכלכלית הבינלאומית, יסתבר לנו שטרם הגענו למאפיינים הכלכליים הרצויים, אז יעמדו בפנינו האתגרים להמשיך ולתקן אותה, כי זה החוק הכללי, מערכת כלכלית ללא גבולות, שבה כולנו שווים, בזכויות וגם בחובות, כלומר גם תורמים לרמת החיים הכללית והמשותפת הזו, וגם נהנים ממנה. המטרה של הממשלה העולמית ושל המוסדות הכלכליים המשותפים והגלובליים היא להביא אותנו תמיד לאיזון, לאיחוד, לחיבור ולשוויון. להגיע למצב שאנו מקבלים מהטבע בדיוק מה וכמה שאנו צריכים כדי לשמור על איכות החיים האופטימלית שלנו, לא יותר מזה, גם לא פחות. הרמוניה כזו בינינו ובינינו לבין הטבע, מגלמת בתוכה תקווה שנוכל לגרום לטבע להתחיל ולרפא את עצמו.

 

מחברה של מנצלים ומנוצלים, לחברה הרמונית

לא רק שאין מקום לחשש משיטה כלכלית אלטרואיסטית המקיפה את העולם כולו, אלא להיפך, יש מקום לתקווה לעתיד כלכלי וחברתי משותף טוב משמעותית עבור כולם, כי כיום השונות מתבטאת בעיקר בתופעות שליליות ומזיקות. זו גם הסיבה שבעל הסולם עושה את האבחנה בין הקומוניזם הרוסי ודומיו, היינו הקומוניזם האגואיסטי, לבין הקומוניזם האלטרואיסטי על פי חכמת הקבלה. אין ספק, שבהקשר הזה, גם משטרים סוציאל-דמוקרטים מתקדמים, כמו גם כלכלת השיתוף המודרנית בעידן הרשתות החברתיות, כולם נופלים בחזקת השיטות האגואיסטיות, המבוססות על אדם מקולקל ועל קשרים שבורים בינינו, ולכן דינם להיכשל.

 

 

"והקומוניזם המודרני האגואיסטי אין בכוחו להבטיח שלום בעולם. כי אפילו אם יקבלו כל אומות העולם את המשטר הקומוניסטי הזה, עוד לא תהיה שום סיבה מחייבת, שהאומות העשירות באמצעי ייצור ובחומר גלם ובציביליזציה יתחלקו עם אומות העניות בחומר גלם ובאמצעי ייצור, שווה בשווה, ולמשל עמי אמריקה לא ירצו להשוות רמת החיים שלהם לעמי אסיה ואפריקה, או אפילו לעמי אירופה".

 

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

 

 

כל עם לוקח כמה שהוא יכול, מרוויח על חשבון השני, מנצל, ולא תורם למערכת כולה, אלא אם כן התמורה שלו ברורה ומוחשית. לדוגמה, הגרמנים, הכלכלה החזקה באירופה, לא תורמים לאף אחד שום דבר, להיפך, הפריחה שלהם נבנתה על גבן של שאר המדינות בגוש האירו. האמריקאים נוהגים בדיוק באותה הצורה, וההצלחה הכלכלית שלהם מבוססת הן על ניצול העולם והן על שיטה כלכלית ימנית ניאו-ליברלית שמעשירה מיעוט מיוחס מקרב האוכלוסייה, על חשבונם של 99% מהאוכלוסייה שעבורם החלום האמריקאי הפך לבלתי מושג ומציאות החיים הפכה לקשה מנשוא. כל אחד מנצל את מה שיש לו, מנסה למקסם את היתרון היחסי שלו ולגרוף רווח מקסימלי עבור עצמו, על חשבון האחרים. אין במערכת הנוכחית אף גורם שתורם לאינטרס הכללי המשותף, זו חברה של מנצלים ומנוצלים, לא של תורמים ומשפיעים.

לעומת זאת, בעתיד הכלכלה העולמית תהיה שונה בתכלית השינוי, כל מדינה תיתן ממה שהיא מסוגלת לתת, דווקא מהאופי הייחודי שלה ועל בסיס היתרון היחסי שלה, לטובת המערכת הבינלאומית כולה. אין סיבה להמשיך ולהיאחז בפירוד במערכת הבינלאומית, הוא לא מיטיב עם אף אחד. בשביל מה אנו צריכים את החלוקה למדינות, במה מסתכם תפקידה של המדינה? האם לספק לכולם את צורכי הקיום שלהם? דווקא כאן אין למדינה הבודדת שום יתרון יחסי, להיפך, ניתן להקים מערכת כלכלית וחברתית אחת, מדינה אחת, שתקיף את כל העולם ושתדאג לכולם. מהי המשמעות והצורך בגבולות? הגבולות הם מלאכותיים ומשרתים שיטה כלכלית כוחנית, מניפולטיבית ואגואיסטית. נכון, יש הגיון בחלוקה טכנית לאזורים גיאוגרפיים שונים, מסיבות לוגיסטיות, כלומר כדי להקל על ההספקה של מוצרים ושירותים חיוניים לכל אדם, קהילה ועיר, גם כדי לכלול את כולם במערכת החינוך של חכמת החיבור, שתתפרס כך שתהיה זמינה לכל אדם או מקום עבודה.

אבל יש הבדל בין חלוקה טכנית לאזורים שונים, לבין הגבולות שעל בסיסם בנויה המערכת הבינלאומית כיום. האזורים האלה לא יהיו מנוגדים זה לזה, בעוד כיום המדינות נמצאות בקונפליקט מובנה ביניהן. במערכת הבינלאומית המתוקנת כל האזורים יתפקדו כמו איברים בגוף האדם, יעבדו יחד בהרמוניה אחת. ייתכן שלכל אזור כזה יהיה תפקיד משלו במערכת הכללית, ממש כמו איברים שונים בגוף האדם, אבל בהרמוניה. ברור גם שתהיה חלוקה, כי אין אפשרות שאזור אחד ידאג למה קורה בקצה השני של כדור הארץ. אם אדם גר באירופה, לא סביר שידאג בדיוק למה שקורה בדרום אמריקה. דאגה פנימית משותפת בוודאי שתהיה, מתוך ההתכללות עם המערכת כולה, שותפות הגורל והערבות ההדדית, אבל בכל הקשור ללוגיסטיקה של הדאגה הכלכלית היום יומית לצורכי האוכלוסייה, בהחלט יכולה להיות חלוקה גיאוגרפית, ויהיו גם מנהלים אזוריים, אבל החוק יהיה אחד לכולם, האספקה תהיה אחידה לכולם, רמת חיים שווה אחת לכולם וקבלת ההחלטות הכלכליות תהיה משותפת, כשטובת המערכת כולה היא השיקול המוביל.

ביטול הגבולות וההגבלות הכלכליות, יתבטא גם בהאחדה לא רק של מוסדות כלכליים ומערכות רווחה, חינוך, בריאות וכולי, אלא גם בהאחדה של מנגנוני וגופי השלטון. במקום הממשלות של היום, תעמוד בראש המערכת ממשלה עולמית, שמורכבת כולה מאנשי מדע וחכמה. לפוליטיקאים אין מקום בממשלה כזו, לא יהיו בה גם מניפולציות פוליטיות, שכל מטרתן היא איך כל אחד, ברמת האינדיבידואל או המדינה, יכול לנצל את כולם לטובת עצמו. מצד שני, ודאי שיכהנו בממשלת העולם אנשי כלכלה, אבל לא הכלכלה האגואיסטית והקפיטליסטית של היום, אלא הכלכלה האלטרואיסטית השיתופית, שבה כולם תורמים בצורה יחסית שווה, כל אחד לפי יכולותיו, אופיו והתכונות הטבעיות שלו. כלומר המערכת הכלכלית החדשה תעשה שימוש בהטרוגניות הזו, הלאומית והאישית, כדי לאפשר לכל אחד לתרום בצורה אופטימלית למערכת כולה, לרווחת הכלל, והחוק הבסיסי הוא שכל אחד תורם בהתאם למיטב יכולתו ובהתאם מקבל לפי צרכיו.

 

ההתנגדות למערכת כלכלית ושלטונית אחת

אין ספק שלעת עתה קיימת התנגדות גורפת, מצד כלכלנים, מנהיגים והוגי דעות, כמו גם מצד האדם הפשוט ברחוב, ברחבי העולם, למערכת כלכלית ושלטונית אחת, בעלת המאפיינים שהזכרנו. הסיבה העיקרית לכך איננה הנטייה הטבעית שלנו להתנגד לכל שינוי מהותי העלול לשבש את שגרת חיינו, אלא הפער האדיר בין המצב הנוכחי, למצב העתידי, פער שהאדם, בדיוק כמו המדינה הריבונית, מפרש כאיום משמעותי על מעמדו, כוחו וזכויותיו. האגו האנושי, גם האגו הלאומי, מזהה במערכת החדשה לקראתה העולם צועד אט אט, איום קיומי, כיוון שהיא שמה את האינטרס העצמי מאחורינו ומציבה את טובת הכלל, את אהבת הזולת ואת הכלכלה השיתופית והאלטרואיסטית בראש סולם העדיפויות. מכאן מובנת לנו ההתנגדות העזה לעולם ללא גבולות, למטבע עולמי אחד, ולהאחדה מלאה של מוסדות שלטון ומערכות כלכליות, חינוכיות וסוציאליות. כיום, כל אחד חושב על עצמו ומזהה בכך הזדמנות כלכלית להיטיב עם חייו, בעוד החזון של כלכלה המבוססת על שוויון, התחשבות בזולת וערבות הדדית נתפס אצלו ככזה שאינו מציע לו הזדמנות להרוויח עבור עצמו.

אין טעם לתאר את החזון הכלכלי והחברתי החדש הזה לאנשים שהם מקולקלים, אגואיסטים. הם לא מסוגלים לשמוע, בשבילם זה מוות. איך אפשר להגיע למנהל חברה גדולה ומצליחה או לבעלי הבנק שלנו ולהגיד להם שהחל ממחר נכנס לתוקפו חוק חדש במדינה לפיו כולם מקבלים בשווה, שכר, סל קיום הכרחי, פנסיה ושירותים חיוניים נוספים. האם יש ספק כיצד יגיב מנהל בכיר, שכיום מרוויח מאות אלפי שקלים בחודש ואפילו יותר, אם יעשה מייד את החשבון ויבין שלפי חלוקה שווה יקבל רק 10 או 15 אלף שקלים בחודש. מה כבר יש לצפות שתהיה תגובתו? הרי ההתנגדות שלו תהיה נחרצת, כי בשבילו זה יהיה שקול למוות. הוא לא יודע כיצד ניתן להתקיים מסכומים כאלה, כי עבורו זה כסף קטן שהוא מוציא בחודש על בתי קפה וסיגריות, אלו סכומים שבורחים לו בין האצבעות. לכן, אי אפשר להתחיל בכלל לפתח דיאלוג עם אנשים כאלה, אין שום מכנה משותף, עבורם שוויון זה קו אדום, חרב על צווארם.

אי אפשר לפנות בצורה ישירה לכל מי שנמצא כיום בעשירונים העליונים ובטח לא לאליטות ולמאיון העליון, המרכזים בידם את מרבית העושר וההון בעולם, עם חזון כלכלי ובינלאומי כזה, המבוסס על שוויון, שיתופיות ואלטרואיזם, תוך נטישת המודל הקפיטליסטי שהעשיר אותם ומקבע את מעמדם בראש הפירמידה הכלכלית.

בדיוק מהסיבה הזו, גם המדינות החזקות במערכת הבינלאומית, הכלכלות המובילות, צפויות להתנגד בתוקף למודל הכלכלי העתידי. לכן אנו צריכים להכניס את האוכלוסייה כולה, ברחבי העולם, לחינוך המושתת על חכמת החיבור, בהדרגה, בלי שום קשר למקצוע, למעמד הכלכלי, וגם בלי שום קשר לעתיד, למודל כלכלי וחברתי עתידי. כי כל אזכור של היסודות של הכלכלה החדשה והאלטרואיסטית, זו המתבקשת מחוקי העולם הגלובלי והמקושר, מהתלות ההדדית בינינו ומהשלב הבא של התפתחות האדם, ידחה ויקומם את כולם ויעורר התנגדות עזה גם למסגרת החינוכית ולהתקדמות כלשהי קדימה.

 

הסברה - הדגשת היתרונות של החיבור והשיתוף

מכאן ברור הצורך שלנו להציג לאדם את החינוך לחיים בחברה המקושרת בה כולנו חיים, כתהליך שהוא יכול להשתמש בו לטובתו, להועיל לו ביחסי העבודה, לשפר את איכות חייו, להכניס רוגע במקום אורח החיים העצבני שלו כיום, לשפר את היחסים במשפחה ועם הילדים, לפתור בעיות קריטיות במערכת החינוך, לשפר את תחושת הביטחון האישית והקהילתית וכולי.

כלומר, עלינו להדגיש בפניו את התוספת, את היתרונות שההשתתפות בתהליך החינוך מגלמת עבורו. הוא צריך להרגיש שאנו מוסיפים לו במה שהוא אוהב ורגיל להרוויח. מה האדם יכול להרוויח באמצעות השתתפות בחינוך לחיבור? מה חסר לו באמת? לחלק חסר כסף או כבוד ומעמד חברתי. אך חקר האושר מגלה לנו שגם אם האדם מתבסס מבחינה כלכלית, העלייה בהכנסה, מעל סכום ממוצע הדרוש לסיפוק צורכי המחיה שלו, אינה מביאה איתה עלייה גם באושר, שנותר חמקמק וזמני, אם בכלל. לכן אנו צריכים להדגיש את התועלות שהאדם יקבל מחינוך על פי חכמת החיבור בתחומים שבהם הוא נכשל באמת. כלומר, אדם צריך לראות מול עיניו לא רק תועלת כלכלית, אלא גם תועלת חברתית, שיפור ביחסים במעגלים הקרובים אליו ביותר, באינטראקציה החברתית היום יומית שלו, בזוגיות, בחיי המשפחה ומידת מעורבותו בחינוך ילדיו ובמקום עבודתו. דווקא שיפור בתחומים האלה יכול לתרום משמעותית לתחושת האושר של האדם.

התנאים הפיזיים בקורס יכולים לעבור עליית מדרגה, בהתאם למעמד הכלכלי של המשתתפים, כל אחד בתנאים שאליהם הוא רגיל. אבל במהות, אנו מסתפקים בכך שמראים לו עד כמה כוח החיבור הוא כוח מאד מועיל, מיוחד, וכיצד ניתן להשתמש בכוח הזה לטובת שיפור הביטחון האישי, חיי המשפחה והזוגיות, יחסים טובים במעגלים הקרובים אל האדם, שיפור איכות החיים, הגדלת התפוקה של העובדים ושאר הפרמטרים שהאדם מעריך כיום. נכון, זו פנייה אל הרצון ליהנות של האדם, אנו מדגישים בפניו את היתרונות שכוח החיבור מגלם לטובת האגו שלו, הרווח שלו, הכמותי והאיכותי. אחרת האדם לא יהיה מוכן לשמוע ולו מילה אחת. אבל כאן צריך לזכור שהשינוי שהאדם צריך לעבור, הוא שינוי הדרגתי ושהפתרון של החינוך לחיבור ולחיים בחברה מקושרת הוא פתרון תהליכי. כלומר, מתוך זה שהאדם לומד, משתתף ונכלל בתכנים, בהפעלות ועם המשתתפים הנוספים בקורס, הוא מתחיל להשתנות, בתהליך איטי ומצטבר. הגורם העיקרי שמשפיע עליו ומשנה אותו אינו השפעת הסביבה והלחץ החברתי, גם לא ההרצאות שהוא שומע, אלא "האור המקיף" כפי שחכמת הקבלה מגדירה זאת. המונח "אור מקיף" מתייחס לכוח טוב, הכוח הטמון בחיבור ובקשר המבוסס על אהבה והרגשת הזולת, במקום על שנאה, אטימות וריחוק בינינו. כוח טבעי שבכוחו להשפיע לחיוב על מאמצי החיבור ולהפוך את החברה האנושית לכלי רוחני, שזוכה לעזרה גדולה מהמערכת הכללית, מכוח ההשפעה והאהבה, עזרה אחידה שמתחילה לשנות האדם. אז האדם מתחיל להתקדם במקצת, ובמשך הזמן אפשר כבר לדבר איתו על השינויים הצפויים בחברה האנושית ועל הצורה העתידית של החברה והכלכלה האנושית. שינויים שהם מחויבים על ידי הטבע. אז כבר יהיו לאדם כלים לשמוע.

 

המסה הקריטית הדרושה לאיחוד המערכת הבינלאומית

אי אפשר לשנות את היחסים בין המדינות, את השיטה הכלכלית הבינלאומית, עד כדי יצירה של ממשלה עולמית אחת, בעולם ללא גבולות ביטחוניים או כלכליים, של חיבור ומערכת יחסים הרמונית בין עמים ברחבי העולם, בלי שהאוכלוסייה בכל מדינה, תיכנס למסגרת החינוך המושתת על חכמת החיבור. אי אפשר לצפות שהמדינות ישתנו, בלי שהאדם ישתנה, או לפחות לפני שמסה קריטית גדולה של אנשים תשתנה, בכל מדינה. לכן לעת עתה, אין טעם לפנות להנהגה, למערכת הפוליטית ולדבר על השינוי הנדרש ביחסים בין המדינות. מודל כלכלי ומדינתי הרמוני חדש, מהווה עבורם איום, כיוון שהפוליטיקאים מרוויחים מהמודל הנוכחי. אם לא יהיו סכסוכים בין המדינות ובתוך המדינות, מה הטעם והצורך שלנו בהפרדה הנוכחית בין המדינות ובמוסדות המקיימים אותה ומרוויחים מקיומה? המודל הקוסמו-פוליטי של בעל הסולם יתפרש על ידם כאיום משמעותי על מעמדם וזכות הקיום שלהם.

בדיוק כפי שהפנייה לאליטות צריכה להדגיש בפניהם את היתרונות שהחינוך וכוח החיבור מציע להם, כך ניתן לפנות, בהתאמות המתבקשות, גם למנהיגים ולמדינות, אבל לא בהקשר של מבנה הכלכלה הבינלאומית, ביטול הגבולות וההכרח להגיע ליחסים הרמוניים בין כל המדינות, אלא דווקא בהקשר של התועלות הרבות שמודל כזה מציע לכל מדינה ומדינה.

 

הסברה חיובית

כדי לגשת למקבלי ההחלטות, חשוב להתמקד בפתרונות האטרקטיביים עבורם ברמת המדינה ולא ביחסים בין המדינות. מדובר בגורמים שעסוקים ללא הרף בחישובים של כדאיות, במאבקי כוחות ויוקרה ומניפולציות. בהתעסקות הזו שלהם, שהפכה למהות החיים שלהם אנו לא נוגעים, כי הם חושבים על הכיוון הזה בלבד, כך הם בנויים. לכן החינוך המבוסס על חכמת החיבור צריך להיתפס על ידם לא כתהליך המסכן את שלטונם, או את מעמדם במערכת הבינלאומית, אלא בדיוק להיפך, כלומר כתהליך שמחזק אותם ואת מעמדם. למה שלא יסכימו לאפשר לבעלי שיטת התיקון לטפל בעם, להרגיע אותם ועוד לתת להם את כל הקרדיט על כך? אם ההנהגה והממסד השלטוני יבינו כך את החינוך לחיים בחברה מקושרת, הם אפילו יסכימו לעזור, לתקצב ולסייע לוגיסטית, כדי לקדם אותו ויסייעו למחנכים בכל דרך אפשרית.

אבל בעתיד, כשהעם יתחיל להשתנות, הודות לחינוך המבוסס על חכמת הקבלה ול"אור המקיף" המגיע דרכה, הוא לא יוכל לסבול את הפוליטיקאים ואת המנהיגים, את כל המערכת שפועלת לטובת האינטרס העצמי שלה, על חשבון טובת הכלל. הפער הזה יהיה חייב להיסגר. אי אפשר לצפות מבעלי השררה להשתנות, הם בעצמם לא מסוגלים לרדת מהמעמד שלהם ולהשתנות, כי הם מאוד אגרסיביים ואגואיסטיים. בסופו של דבר העם יחליף את ההנהגה שלו ובכך ייסגר הפער בין המצב הנוכחי לבין המצב העתידי הרצוי.

את המסרים הקשורים לשינויים שהמערכת הכלכלית העולמית צריכה לעבור, את הצורך לבטל גבולות, לאחד מוסדות שלטון ולהגיע למערכת אחת והרמונית, המבוססת על חיבור ושוויון בין עמים, אין טעם להציג כרגע, למרות שלעולם ברורה מאוד התלות ההדדית בין מדינות, כלכלות ושווקים. המערכת הפוליטית מתייחסת גם אל התלות ההדדית הזו כאל מגרש פוליטי, זה החיים שלהם. איך נוכל לקחת את העיסוק הזה מהם? הם נהנים ממנו, חיים מזה. אם נניח שיש לנו תרופה, שאם נרסס אותה באטמוספרה, סביב כדור הארץ, כולם נרגעים, מתחבקים, מתייחסים יפה זה לזה, ללא תחרות או מאבקים זה על חשבון זה, האם הם ירצו את התרופה הזו או לא? ואם נרסס ספריי מיוחד, תרופה, שהתוצאה שלה היא שהחל ממחר אף אחד לא ירצה להיות עשיר, במקום מרוץ אחרי כסף, האדם ירצה ויחפש שוויון וחלוקה צודקת בין כולם, האם מנהל הבנק, המנכ"ל של חברה גדולה ירצה את התרופה הזו? בוודאי שלא, וכך גם מקבלי ההחלטות ברמת המדינה והמערכת הבינלאומית, הם לא מסוגלים לכך.

 

בינתיים, חיבור אגואיסטי

אבל גם במצב הנוכחי, צריכים להשתדל להגיע לאיחוד ולשנות כליל את היחסים בין מדינות במערכת הבינלאומית, בינתיים לא בגלל שאידיאל החיבור מושך אותנו, לא בגלל שתהליך החינוך המושתת על חכמת החיבור שינה אותנו והעלה את החשיבות של תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה, אלא ממניעים אגואיסטיים לחלוטין. כולנו שכנים, באותו כדור הארץ, שמאוד סובל מאיתנו, ומתחיל לתת לנו בחזרה בעיטות מאוד לא נעימות, שעולות לנו ביוקר רב. במצב כזה ולאור התלות ההדדית המעמיקה בין המדינות והכלכלות, אין מדינה שיכולה להרשות לעצמה לעזוב את המדינות האחרות, לאפשר להן להתעסק במה שהן רוצות ולהרוס את כדור הארץ. מדובר על מצב שהפך לבלתי אפשרי. לכן כל מדינה צריכה להבין שהיא חייבת ללמוד את הגישה המבוססת על חכמת החיבור, להשתנות בהתאם לעקרונותיה, המבוססים על חכמת הקבלה ושלטובת האינטרסים שלה, עליה להשתדל להביא אותה גם לשאר האומות. הכפר הגלובלי הזה מחייב אותנו להגיע לשכנות טובה, אין לנו לאן לברוח מהכדור הזה, לכן לא יכול להיות שלא נדאג לאחרים, כדי שגם הם ישתנו ויגיעו לצורה המאוזנת של החיים.

חייבים להגיע ליחסים כאלה ובסופו של דבר צריכים להתקרב לביטול של הגבולות בין המדינות ולמערכת אחת בה בני לאומים שונים חיים ביניהם בהרמוניה, חיבור ועל בסיס שוויון ברמת החיים. התלות ההדדית היא כל כך גדולה, כלפי האקולוגיה הכללית, שאין לנו ברירה, לא יעזור למדינה מסוימת לנסות ולבודד את עצמה, אפילו לא לתקן את עצמה בלבד, כי זה לא יעזור. אנחנו חיים בעולם גלובלי, ואם לדוגמה מגיע אסון טבע משמעותי, או שינויי אקלים שמשבשים את הכלכלות ואת אורח החיים, הם לא מבחינים בין מדינה כזו או אחרת, המכות יגיעו אל כולם, ללא קשר מי הזמין, לכאורה, את התגובה השלילית הזו מצד הטבע.

 

מה חסר לגוש האירו?

 

"סוף הקומוניזם האלטרואיסטי הוא להקיף את כל העולם ולכל העולם תהיה רמת חיים שווה. אמנם התהליך המעשי הוא לאט לאט, שכל אומה שרוב הציבור שלה כבר נתחנך להשפעה לזולתו ייכנסו בראש למסגרת הקומוניזם הבין לאומי. וכל האומות, שכבר נכנסו במסגרת קומוניזם בין לאומי יהיו להם רמות חיים שוות, באׂופן שהעודפים של אומה העשירה או החרוצה ישביחו רמת החיים של אומה הנחשלת או הענייה בחומר גלם ובאמצעי ייצור".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 834)

 

הציטוט מאוד ברור ומפורש. אל מצב כזה המערכת הבינלאומית כולה צריכה להתקדם ולהגיע, אל כלכלה הרמונית, שיתופית ושוויונית. בעל הסולם מדגיש שהכול תלוי בחינוך ושיש להתחיל ברמת המדינה ובתוכה להגיע למאסה קריטית של ציבור שתיקן את עצמו ורכש את תכונת ההשפעה, את אהבת הזולת והתגבר על האגו שלו ומעליו מסוגל לבנות חיבור ולהגיע למצב של "כאיש אחד בלב אחד".

אם ניקח לדוגמה את אירופה, שרצתה להיות מאוחדת ואף הקימה את האיחוד האירופאי ואת גוש האירו, איזה איחוד היא חיפשה ומה הייתה מטרתו? הם אומנם רצו לאחד את אירופה, אבל יצרו יבשת מאוחדת אגואיסטית, לכן הניסיון הזה נכשל, מכל הבחינות, כלכלית, חברתית ומדינית. איחוד לא יכול לדור בכפיפה אחת עם אגו, זה מתכון שדינו להיכשל. אם האירופאים היו מתקנים את האגו, בהדרגה, ולפי מידת התיקון היו מתקרבים לחיבור, אז האיחוד האירופאי היה מצליח ומניב תוצאות טובות לכולם. לכן בעל הסולם כותב שהמפתח הוא בחינוך העם, חינוך לחיבור, ולהשפעה לזולת. אם הכוח המניע לאיחוד אירופה היה אלטרואיסטי ולא אגואיסטי, אם האיחוד היה נבנה בהדרגה בהתאם למידת התיקון שלהם, ולא בהחלטה שרירותית שעברה בקושי במשאלי עם ברחבי היבשת, אז האיחוד האירופאי היה מחזיק מעמד ומיטיב עם אזרחי היבשת, כי הוא היה נבנה על שינויים פנימיים שלהם. אבל מה האירופאים עשו? הם יצרו איחוד מלאכותי, חיבור של אגואיסטים, ולכן אירופה נתונה במצבה הקשה הנוכחי ועתידה לוט בערפל.

לכן, אם מדברים על הקריטריונים לכניסתה של אומה לכלכלה הבינלאומית ההרמונית החדשה, הדבר החשוב ביותר הוא עד כמה היא מסוגלת להיות ברמה החדשה של הקשר בין בני האדם, בתוך האומה. מהי מידת השינוי של האוכלוסייה? עד כמה הם מתקדמים לקראת חיבור, איחוד ואהבת הזולת וכתוצאה מכך לקראת כלכלה שיתופית, תכליתית ושוויונית? רק לאחר שמרבית האזרחים יתקנו את עצמם, תוכל האומה להצטרף לחבר העמים, לאותה ממשלה עולמית, לכלכלה אחת ולעולם ללא גבולות, הרמוני ושווה לכולם.

 

רמת חיים שווה בכל המדינות, בדרך לאיחוד

בעל הסולם כותב על תהליך הדרגתי, על כך שבסופו של דבר הקומוניזם האלטרואיסטי יקיף את העולם כולו, ושסדר ההצטרפות של המדינות לאיחוד, מותנה בחינוך של הציבור להשפעה לזולת. כלומר, כל מדינה חייבת להגיע למצב שיש בה שוויון בין התושבים, שוויון כלכלי, מדיני וחברתי. מדובר גם על שוויון ברמת החיים, על תפקידה של המדינה לדאוג לאספקה כזו של מוצרים ושירותים חיוניים, כדי שכל אחד ייהנה מהחיים בצורה גשמית, שיהיה לו את מה שהכרחי לקיומו, אבל בצורה שווה עם כולם. כשמדינה א' מגיעה לשוויון כזה, ומדינה ב' מגיעה אף היא לשוויון, אז נוצרים התנאים לאיחוד ביניהן, ואיתו מגיע הצורך להשוות את הרמות של תושבי שתי המדינות, להגיע לרמת חיים אחידה בחיבור של שתיהן. רמת החיים בשתי המדינות צריכה להיות פחות או יותר דומה, כי השיטה הכלכלית בשתיהן זהה ומטרתה לספק לציבור כל מה שהכרחי לקיום שלהם, לרבות דירה, רכב אם יש בו צורך אמיתי, מזון, טיפול רפואי, פנסיה, ביטוח, ושירותים חיוניים נוספים, אבל בצורה מדויקת ונורמלית, לא יותר וגם לא פחות.

השאיפה הזו, לספק לכולם ועל בסיס שווה, את סל הקיום ההכרחי ולאפשר לכולם רמת חיים נורמלית ושחרור מהדאגות החומריות שכיום טורדות את מנוחתנו, תהווה מכנה משותף בין המדינות. לכן למרות הבדלים במשאבים, בחריצות או במאפיינים סגוליים אלו ואחרים של כל אומה, קשה לתאר מצב של פערים משמעותיים ברמת החיים בין מדינות, כי בסופו של דבר הגוף של כולנו דומה והמטרה היא לספק את צורכי הקיום שלו, כמובן בתנאי שהציבור בהן נמצא כבר בשלבים מתקדמים של תהליך החינוך והתיקון. לכן רמת החיים בשתי כלכלות מתוקנות, תהיה פחות או יותר שווה, כי בני אדם הם בני אדם. אנו מקיימים כלכלה חדשה, כדי לספק את הצרכים הגופניים שלנו והם פחות או יותר שווים, כי הגוף שלנו, הגוף של אדם אחד ושל הזולת זה אותו גוף. נכון, יש הבדלים פיזיים וגם אישיים ותרבותיים, האחד מעדיף קצת יותר בשר, השני פחות ירקות, והשלישי מעדיף בעיקר מאכלי בצק. אין להבדלים האלה חשיבות מיוחדת ואין סיבה לא לאפשר אותם, להיפך. אבל בסך הכול המדינה צריכים לתת לכל אחד רמת בריאות מסוימת, פנסיה מסוימת וכולי, ואז כששתי מדינות מגיעות פחות או יותר להשתוות בהספקה החומרית וברמת החיים של התושבים, הן יכולות להתקדם לביטול כל הגבולות ביניהן ולאחד את המערכות הכלכליות, החברתיות והסוציאליות.

גם תפקידו של הממסד הכלכלי ומטרות העל שלו ישתנו באופן מהותי. היעדים הכלכליים שהם כיום החשובים ביותר, יאבדו את מעמדם וחשיבותם. הדאגה לצמיחה כלכלית גבוהה ככל האפשר, להגדלת המחזור העסקי, לעידוד הצריכה הפרטית ולשמירה על שער החליפין של המטבע המקומי, כל התפקידים המסורתיים האלה של הכלכלה המודרנית ייעלמו לחלוטין. היא תפנה את תשומת ליבה למשימות אחרות לגמרי, ובראשן איך לארגן את האנשים כך שהם ינועו לקראת החיבור ביניהם. למה? כי הם מתחילים לגלות שיתר חיבור ביניהם, שמרכז החיבור, הוא מקור הכוח שלנו, מקור השפע.