הצורך בחוקי "הדור האחרון"

ב"כתבי הדור האחרון" מתייחס בעל הסולם אל הרגולציה, חוקים ותקנות, כאל אלמנט מרכזי להסדרת מערכות היחסים בחברה ובמשק המתוקנים.

 

"לעשות תכנית מפורטת מכל החוקים הנ"ל ושאר חוקים הנחוצים לעניין זה, וכל הנכנס למסגרת הקבוצה צריך להישבע אמונים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 821)

 

זו טעות לחשוב שבחברה מתוקנת ומחוברת שבה היחסים בינינו מבוססים על אמון, אהבה וערבות הדדית, אין לרגולציה ולחקיקה מקום ותפקיד. בין אם מדובר על קבוצה קטנה, או על חברה גדולה או העולם כולו, כולם צריכים להסכים להתנהג על פי חוקי ה"דור האחרון", שהם החוקים של חברה שחבריה נמצאים בתהליך של לימוד והתקדמות רוחניים. אלה חוקים שאנו לומדים מהטבע, ממערכות מקושרות ואנלוגיות, מערכות בהן כולם קשורים בכולם, תלויים בכולם, כפי שהטבע מציג לנו עכשיו את התנאי הזה, כתנאי הכרחי לקיום החברה החדשה. המשמעות היא שבין אם אנחנו רוצים בכך או לא, אנו נכנסים לחברה כזו, שהיא מערכת אחת עגולה, מקושרת, בה כולנו תלויים זה בזה, בכל דבר. חברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת. זה שאנו לא מסכימים ואיננו מסוגלים לבנות את עצמנו בהתאם לכך, זו הבעיה שלנו, אבל הדרישה הזו, ההכרחיות הזו קיימת. בפעם הראשונה בהיסטוריה, בהתפתחות ובאבולוציה שלנו, רואים איך אנו נכנסים למסגרת חדשה, שהיא הכרחית, מחויבת המציאות, שמקבלת ועוטפת אותנו, מתחילה לכופף אותנו כדי שנקבל את הצורה שלה.

דבר כזה עוד לא היה. לדוגמה, במַעבר בין העבדות לימי הביניים ומימי הביניים לרנסאנס וממנו לקפיטליזם, היו מאבקים, אבל במאבקים האלה היינו חלק אקטיבי, השתתפנו בעצמנו. היו מהפיכות, היו מלחמות ופעולות למיניהן של קבוצות בחברה שרצו לשנות, לקדם את החברה או את האינטרסים שלהם. היה מדובר על קבוצות מאוד אקטיביות, שמשכו אחריהן את העַם. האנושות, באמצעות מאבקים גדולים מאוד עברה ממצב חברתי וכלכלי אחד לשני, לאורך ההיסטוריה.

אבל הפעם, בדורנו, אנו בסיטואציה ייחודית ומעניינת מאוד, אנו רואים שעלינו להיכנס למצב הבא, לשלב ההתפתחותי הבא של החברה האנושית, אבל אנו לא מוכנים לעשות פעולה כלשהי לקראת השינוי הזה. למשל, רבים חושבים שאם הייתה לעולם ממשלה כללית אחת, ממשלה עולמית אפקטיבית שתמשול בפועל, בניגוד לחולשה ולהתמקדות של האו"ם בהצהרות ובדיבורים בלבד, אז מצבנו היה טוב בהרבה. ממשלה של קבוצת אנשים שהיו חושבים, דנים, ושברשותם כל הכוח והלגיטימציה של ממשלה עולמית, לרבות צבא כללי אחד, כדי לשמור על הסדר והצדק, אבל לא להילחם, כי לא יהיה כבר עם מי להילחם. במערכת עולמית אחת כזו יש מערכת בנקאית אחת, וגם שאר מערכות החיים יתאחדו למערכות עולמיות, הכול יתקיים כמו במדינה אחת. ודאי שזה מצב טוב, אבל איך ועם מה מגיעים אליו?

 

לשנות את הכלכלה או את עצמנו?

יש מערכות שאנו יודעים שצריכות להתקיים בצורה מסוימת, מערכות חדשות בעולם של המחר, אבל אנחנו לא מסוגלים לבנות אותן. אם בעבר, מערכות חדשות נבנו באמצעות מהפיכה, או מהומות שהכריחו את השלטון לבצע פעולות ושינויים, והממשלה הייתה מסוגלת לעשות את הפעולות לשינוי הנדרש, אז היום היא איננה מסוגלת לכך, אפילו אם היא מעוניינת ומודעת לשינויים ההכרחיים. המצב היום יוצא דופן, כי השינוי הוא שינוי מהותי במערכות החיצוניות בעולם ובחברה האנושית, ולכן מי שצריך להשתנות בהתאם הם אנחנו, עלינו להיות אחרים בעצמנו ולא לשנות מערכות חיצוניות כמו מערכות הכלכלה, האספקה, הקשר, העבודה, הביטוח הלאומי ומערכות סוציאליות. הפעם, הצורך הוא בשינוי פנימי, בכל אחד מאיתנו ובאופן בו אנו מתקשרים ומתייחסים זה לזה.

לכאורה, אפשר לצאת לרחובות, למחות, להפגין, לנהל מהומות, ולהפעיל לחצים כבדים על הממשלה, כדי לחייב אותה לחוקק חוקים, להוריד את יוקר המחיה או את המסים, או להעלות את השכר ואת ההוצאה הציבורית שלה על שירותים לתושבים, כדי לחזק את מעמדה של המדינה כמידת רווחה מודרנית.

אבל הבעיה היא שכדי להגיע לתבנית חדשה של החברה האנושית אנחנו צריכים אדם חדש, ולכן אנו נתקלים בבעיה של ממש. אי אפשר לעשות את זה כרגיל, באמצעות מהפיכות, מהומות, לחצים ומאבקים חברתיים. זוהי הסיבה שכולם נמצאים בחוסר אונים. אין לאף אחד כוח וכולם מחכים שמשהו ישתנה, יקרה. המצב הזה הוא מאוד מסוכן, כי בסופו של דבר הוא יכול להביא למלחמה או מהפכה, אם לא יהיה פתרון, וכבר מדברים על כך ממש בגלוי.

מכאן ההכרחיות לחינוך האדם, זוהי המשימה העליונה והחשובה ביותר שבפנינו וגם הבעיה מספר אחת. כי מה שדרוש כדי לייסד מערכת חברתית החדשה, מדינת רווחה חדשה, מערכת כלכלית המבוססת על "כתבי הדור האחרון" ועל חכמת הקבלה ואת כל מה שאנו יכולים לדמיין שצריך להיות בחברה החדשה והמתוקנת, זה אנשים חדשים.

בלי אנשים חדשים שעלינו ליצור מעצמנו, החל מהמנהיגים, המחוקקים והאליטות ועד לאנשים פשוטי העם, הקטנים, שמקבלים את חוקי החברה החדשה ומשתתפים בה מרצונם, אין לשינויים ההכרחיים שום סיכוי, כי מדובר על מערכות מקושרות ומורכבות. לכולם חייב להיות מובן במה הם משתתפים, איזו חברה הם בונים. כמה כולנו נמצאים בה בראש אחד, ברצון אחד, עבור מטרה אחת. אי אפשר להמשיך עם המצב הנוכחי, בו ניגודי אינטרסים ואגואיזם מנהלים את המדינה, שהיא מערכת מרובת קונפליקטים, בהם אינטרסים של אלה חזקים יותר מאלו של האחרים ודרוויניזם חברתי-כלכלי שולט, במלחמת קיום אכזרית, המשולה למשחק סכום אפס, בו הרווח של האחד הוא בהכרח ההפסד של השני. בחברה חדשה, במדינה חדשה, שתהיה מושתתת על אדם חדש, מתוקן, כל החוקים, כל היחסים, כל מה שקורה, חייב להיות מקובל על כולם, לטובת כולם ובצורה שווה יחסית לכולם. לכן לחינוך יש כאן חשיבות מכרעת, הוא הקובע.

בתחום החברתי והכלכלי ישנם חוקים רבים הנגזרים מהכלל "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" שהחברה המקושרת הנמצאת בשלבי התקדמות רוחנית שואפת לקיים. אבל חשוב לזכור שהשלב של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" הוא רק חלק מהחוק הכללי, כי אנו לא רוצים להביא את האזרחים רק למצב שבו הם מפחדים לעשות רע לאחרים, אלא למצב מתקדם וחיובי יותר. למצב בו הם לא יהיו מסוגלים לעשות רע לאחרים, ובגלל שהם מתחילים להתחשב באחרים כמו בעצמם, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כלומר, במצב של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" מדברים רק על הגבלת הרצון של האדם האגואיסטי, אבל כשהרצון הזה הופך להיות כבר רצון להשפעה, לאהבה, לחיבור, זה כבר החצי השני של הכלל, כלומר "ואהבת לרעך כמוך".

 

המפתח לרגולציה בחברה רוחנית: החינוך

 

"ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים מומחים להטותו בוויכוחים ובהסברת טובתם של החברה עד שיחזירו אותו אל השורה".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 822)

 

בעל הסולם כותב על חברה מתקדמת ממש, שבנתה את עצמה מחדש, שאנשיה מקבלים יום יום חינוך, דרך כלי התקשורת השונים המשפיעים על האדם, שחי כבר באווירה מחוברת, רוחנית. אבל גם בתנאים כאלו, יש באנשים ובכל אחד מאיתנו, דחפים כאלה שלפתע פורצים גבולות, הרי "יצר לב האדם רע מנעוריו", הרצון האגואיסטי שלנו גדל כל הזמן, ולכן אנו צריכים, יום יום, להוסיף לעצמנו מנה נוספת של חינוך המבוסס על עקרונות חכמת הקבלה. באמצעות ההוספה הזו, על פני האגו שממשיך לגדול, גם האגו ישתנה ויקבל צורות חדשות. במצב הנוכחי, האגו הוא ליניארי כביכול, הוא גדל בכל אחד ואחד, ואילו בשלבים המתקדמים של התיקון, הוא יקבל צורות חדשות.

אבל גם אז, יהיו כאלה שאינם בריאים בנפשם, למרות שהיחס יהיה הדדי, החיבור יהיה הדדי ויחסים כאלה ממש מבריאים את החברה והאדם, אך בכל זאת יש אנשים ויש אנשים, "בן סורר ומורה". במקרים כאלה צריכים לטפל, הן באמצעות חברה חיצונית קטנה וקרובה אליהם, כמו משפחה, שכנים והסביבה המיידית שלהם, והן באמצעות משטרה ומערכות אכיפה ופיקוח נוספות, אבל מדובר על מקרים נדירים מאוד.

בסופו של דבר, המטרה שאנו צריכים לראות מול עינינו היא שבאמצעות החינוך המקושר המבוסס על חכמת הקבלה, אנו מעמידים כל אזרח ואזרח במצב שהוא בעצמו רוצה, יודע ונמשך לקיים את כל החוקים של החברה המתוקנת, מפני שהוא מבין ויודע עד כמה שזה חשוב ונחוץ לו ולכולם. אפילו שזה מחייב אותו לתת יגיעה ולהגביל את עצמו, דעת החברה, כוח ההשפעה החברתית בצירוף החינוך הפנימי שקיבל, הנתונים שהוא יודע, שלמד אותם ויום יום, שהוא נזכר בהם, כל אלה עובדים יחד, כדי שכבר לא יהיה לו קשה.

חשוב להדגיש שלאדם לא יהיה קושי לקיים את כל ההגבלות שהחברה מטילה עליו, כי דעת החברה היא כל כך חזקה, עד שהוא לא יוכל להרשות לעצמו לעשות את מה שהאגו שלו גורם לו לרצות, אלא להיפך. אפילו אם הוא יימצא לבד במצבים שיוכל לעשות כאוות נפשו, הוא לא יהיה מסוגל לכך, כי הלחץ החברתי, דעת החברה, ימלאו אותו, יחייבו אותו עד כדי כך, שייסורי המצפון לא יאפשרו לו לבצע פעולות על פי הדחפים האגואיסטיים שבו, אפילו אם הם יתעוררו בו.

בסופו של דבר, הדאגה לנושא הרגולציה צריכה להתבטא במחויבות הטוטלית להבטיח את פעילותה ומרכזיותה של מערכת חינוך לחיבור ולאהבת הזולת. תהליך חינוך הכולל רכיב של השכלה ושל מפגשים, פעילויות משותפות וסדנאות, אנחנו נגיע למצב בו כל אדם יידע את החברה, ירגיש ויזדהה איתה ועם הערכים והנורמות עליהם היא מושתתת ומתפקדת. זה אפשרי, למרות המרחק האדיר בין המצב הנוכחי לעתידי, כי פעם ראשונה בהיסטוריה אנו נמצאים בחברה אנושית שבה אנחנו בעצמנו, בתוכנו, כל אחד מאיתנו האזרחים, מרגיש את החברה כולה. זהו החידוש וזה מה שמעניין בתהליך שאותו אנו עוברים, בעולם הגלובלי והמקושר. במצב הנוכחי אם לדוגמה אדם הוא אזרח במדינה כלשהי, מכונאי במוסך, בעיירה קטנה, או חקלאי, אז הוא כביכול לא מכיר ולא יודע, ולא אכפת לו מהמערכת הגדולה שסביבו, אלא אם כן הידע חיוני לאינטרסים שלו. יש לו את הפָרות שלו, את המכוניות שלו, הוא מרוויח, הולך הביתה, לתחביביו, למשפחה, וגמרנו. ואילו במקרה של החינוך המבוסס על חכמת החיבור, מתוך הקשר שלו עם האחרים, אפילו קשר קטן, האדם מרגיש שהחברה עגולה, הוא מרגיש שכולם חיים במערכת אחת ונמצאים בתלות הדדית ביניהם. בפעם הראשונה, האזרח הקטן, לא רק שומע ויודע כי לימדו אותו בבית הספר בשיעור אזרחות מה קורה, אלא הוא בעצמו מרגיש שהוא נמצא במערכת, מושפע ממנה ומשפיע עליה. המערכת המקושרת מאופיינת בכך שכל חלק שבה מתחיל להרגיש שהוא שייך לכל המערכת, ושהוא חשוב כמו האחרים. זוהי השפעת הסביבה שכך משפיעה על כל פרט בחברה. לכן על החינוך לחיים בחברה מקושרת להגיע לכל אזרח ואזרח, בצורה קבועה, כדי שכל משפחה תהיה בטיפול, בבית ספר שאינו נגמר, לצעירים ולמבוגרים כאחד. קיומה של מערכת חינוך המונים היא השקעה חברתית וכלכלית נבונה וחיונית. אחת התוצאות תהיה שאנו, כאזרחים שהם התוצר של מערכת החינוך ושל הסביבה שהיא מייצרת, ניטול על עצמנו אחריות אזרחית שתביא לביזור סמכויות ולשיפור ביעילות ובאיכות השירותים לאזרחים. למשל, מערכת החינוך עצמה היא גם המערכת השיפוטית, גם המערכת שמענישה וגם המערכת שמעלה ומקדמת את האדם ומארגנת את היחסים בין בני האדם. את כל הפונקציות המדינתיות האלה ורבות נוספות, תמלא מערכת החינוך החדשה. היכולת הזו שלה, למלא תפקיד כל כך משמעותי בחיינו, מקורה בכך שהאדם נמצא כל הזמן במגע עמה, מרגיש את עצמו כחלק מהחברה הכללית, כמי שחי את הסביבה, את המדינה ואת העולם. זו התוצאה המקווה של המערכת, כי היא כל הזמן פועלת על האדם, והוא ירגיש צורך של ממש בפעולה רצופה שלה עליו, כל הזמן, כל יום הוא מקבל מהמערכת מנה יומית, וכך ירגישו ויקבלו כולם.

 

מנגנונים להסדרת המשק והכלכלה

עם דומיננטיות כזו של מערכת החינוך, כמעט ולא נצטרך להפעיל מערכות נוספות, בניגוד לריבוי המערכות המסורבל והבלתי אפקטיבי המאפיין אותנו כיום. למעט מערכת החינוך, חייבת לפעול מערכת שמארגנת את החברה לעבודה ההכרחית לקיומה. כי יותר מזה, אנחנו רואים גם עכשיו, שהחברה העתידה לא צריכה לעשות. את התוצר של המערכת שדואגת לייצור סל המוצרים והשירותים הבסיסי שהחברה כולה וכל אחד מאיתנו זקוקים לו לקיומנו בהווה ובעתיד, צריכה לספק לכל בית מערכת לוגיסטית המתמחה בהספקה ובחלוקה. שלוש המערכות האלה, ייקחו על עצמן את כל התפקידים הקשורים להפעלת החברה החדשה. כך, למערכת החינוך יהיו גם פונקציות נוספות והיא תדאג גם לתרבות, פנאי וקהילה ולתחומים רבים נוספים.

שוק העבודה ישתנה גם הוא, שינוי משמעותי, כאמור. חוץ מהעבודה שאותה נצטרך לחלק בין כולם לפי היכולת של כל אדם, אין צורך בעבודה המונית מבוקר עד ערב. נצטרך לבחון כמה אנשים יעבדו בסך הכול, במשך כמה שעות ואילו עבודות יהיו בהתנדבות, ואלו לפי ההכרחיות, בהתאם לכמה שהאדם מסוגל ורוצה לעבוד ובהתאם לתחום ולעבודה אליהם הוא נמשך. שוק העבודה יתכווץ משמעותית ביחס לגודלו היום ואין מדובר בתופעה שלילית, אלא להיפך, היא רצויה ותסייע להתפתחות האנושות לדרגה הבאה שלה. אם ננקה את האנושות מכל העבודות השקריות שאין בהן שום צורך, שהן תוצר של תרבות הצריכה והמרוץ אחרי צמיחה ועושר, יישאר לנו מעט מאוד במה לעסוק, וטוב שכך.

בנוסף, נצטרך מערכת הספקה ולוגיסטיקה, שתהיה מערכת גדולה, אבל גם היא יחסית פשוטה. היא תכלול מרכולים או מחסנים גדולים שנמצאים בכל שכונה, בכל עיירה, בכל אזור, שאליהם יגיעו אנשים וייקחו את מה שכולם לוקחים, על פי אותו סל הצריכה, השווה פחות או יותר לכולם, כל אחד לפי טעמו והעדפותיו האישיות כמובן, אבל הכול במסגרת הדברים שהאדם זקוק להם, שהם הכרחיים ורציונלים לקיומו, לא פחות, אבל גם לא יותר. סביר שבתקופת המעבר יחולו הגבלות למיניהן על הצריכה והחלוקה. בסופו של דבר, באמצעות החינוך, אנו רוצים להגיע למצב בו האדם משתמש בצורה רציונלית בכל דבר ולפיכך, כמו תא בגוף, הוא לא לוקח לעצמו שום דבר מיותר שלא משמש אותו לצורך קיומו ומילוי תפקידו לטובת הגוף כולו. זוהי הצורה בה נתקיים כולנו, כחברה, בהסדרים החומריים בינינו, בחיים הגופניים שלנו. כל יתר הזמן, המשאבים והיגיעה שלנו יופנו כלפי החיבור בינינו, שבתוכו אנו מגלים כוח חדש, מילוי חדש לנו, לילדינו, למשפחתנו, לקרובים שלנו ולחברה כולה. זהו התהליך שאנו מתחילים עכשיו לעבור יחד וזו התוצאה הרצויה ממנו.

המערכת תהיה פשוטה לניהול וגם יעילה מאוד, כי השפעתה על האדם היא כפולה. מצד אחד, האדם עובר תהליך חינוך ומשתנה בעצמו, אם צריך הוא גם מגביל את עצמו בהתאם לחוקי החברה, בלי צורך בפיקוח, אכיפה וענישה, למעט חריגים. מצד שני, החברה עצמה דואגת לאזן את כל הצרכים והרצונות של האדם, כי המערכת הגדולה והמשוכללת ביותר, זו ששולטת בחברה, היא מערכת החינוך.

 

רגולציה פנימית והשפעת הסביבה

 

"אם מכירים באיזה אדם, שעשה לצרכיו איזה עבודה כדי להיטיב מעט לעצמו ביותר ממה שנקבע לו מסדרי החברה, נעשה בזה ביזוי גדול בעיני החברה עד שבושים לדבר עימו, וגם פוגם כבוד כל המשפחה שלו במידה מרובה מאוד. ואין תרופה למכתו זולת לבקש עזרת בית המשפט שיש להם אופנים מסוימים איך לעזור לאומללים כאלו שאיבדו עמדתם בחברה, אשר על פי רוב משנים לו את מקומו, כמו דעה קדומה, כי אין לשנות דעת הקהל".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 852)

 

קשה לדעת לְמָה בדיוק בעל הסולם מתכוון כאן. הסיטואציה שהוא מתאר כאן מתייחסת לאדם שעשה משהו שפגע בחברה כולה. למרות שגם במקרה כזה, סביר שאנשים מבינים ומרגישים על עצמם שהם הגיעו לחברה חדשה, מתוך התעלות מעל האגו שלהם. לכן, אם קורה שאדם כזה מבצע עוון, כלומר עושה משהו כביכול עבור עצמו, על חשבון החברה, אז אין סיבה לסלוח לו. אם נסלח לו, הוא לא יתקדם. בסופו של דבר, אחרי שהאדם יתקן את עצמו, באמצעות החינוך והשפעת הסביבה, הוא לא יטעה יותר, ולזה אנו צריכים לכוון ולשנות את מערכת החינוך שלנו, כי עוון כזה מצד האדם, משמעותו שאנו לא עבדנו כמו שצריך והזנחנו אותו במשהו. כך, באמצעות מערכת החינוך, תהיה תקנה. אין צורך להעביר את האדם למקום אחר או לעשות פעולות ענישה, אלא להיפך. אם אנו מבינים את בני האדם, שהם חלשים ומונעים על ידי הרצון שלהם ליהנות, לקבל לעצמם, שזו תוכנת ההפעלה הטבעית שלהם ואם אנו משפרים כל הזמן את המערכת החינוכית, את דעת החברה שלוחצת עליהם, מחזיקה אותם, מגנה אותם, ומשפיעה דרך הילדים, הקרובים והמשפחה, מעלה את הרגשת כבוד האדם שבאדם, אז אפשרי לעשות זאת ללא פעולות כואבות מדי לאדם.

בעצם, אם בוחנים את תפקיד החקיקה והרגולציה שבחברה מקושרת הדדית, ניתן לקבוע כי הכוח הגדול שבהערכת החברה ובבושה, הוא זה שמשמש לצורכי רגולציה, עצמית, פנימית, במקום מערכת אדירה של חוקים, תקנות ואיסורים פורמלים שעליהם אנו נסמכים כיום להסדרת החיים בחברה האנושית. השפעת הסביבה על האדם היא שתמלא את התפקיד העיקרי, זו הרגולציה, בלבד. כשבעל הסולם כותב על בתי המשפט, מדובר בבתי משפט ציבוריים, חברתיים. בית משפט של העם כלפי היחיד, ולא מטעם הממשלה. כביכול, אין כאן ממשלה. בכל המערכת שפועלת במדינה המושתתת על חיבור וערבות הדדית, החברה היא שמחליטה על הכול. מהי התועלת אם נשיא או ממשלה ופרלמנט, ממציאים לנו חוקים למיניהם שהחברה אינה מסוגלת לעמוד בהם? אין לנו צורך בחוקים שהממשלה מצידה מעבירה בצורה חד צדדית, בציווי, בכפייה ובהטלת חובה לבצעם, כך זה נעשה כיום, גם אם התהליך עטוף בסמלים של דמוקרטיה והשתתפות הציבור, אך במהותו, כך בנוי תהליך החקיקה הממשלתית כיום. הוא מבוסס על הרתעה, למשל אם אדם ינהג ברכב כשהוא שיכור, אז עונשו יהיה כזה וכזה.

בחברה מתקדמת הממשלה לא מעבירה חוקים בצורה כזו. אלא עליה להעביר את החוקים למערכת החינוך, ומערכת החינוך חייבת לפעול כדי להעלות את האדם לרמה כזו בה הוא יקיים את החוקים האלה מתוך הכרה, הבנה והסכמה. אחרת, האדם מוצא את עצמו חי בחברה שמדכאת אותו, וזו לא חברה מתוקנת. החברה הרוחנית, במצבים המתקדמים שלה, פועלת כולה מתוך זה שכל המרכיבים שלה, כל בני האדם שבה, הם בעצמם רוצים לקיים איחוד וחיבור ביניהם, יותר ויותר.

 

"וצייר לעצמך, אם האיכר והפועל, היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב-פאואר, בסיפוק גמור, ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום", כתבי בעל הסולם, עמ' 408)

 

זה יהיה המנגנון שתפקידו לפקח על ניהול המדינה והאינטרס הכללי, מפני האגו שיכול להתפרץ בכל אחד מאיתנו. נכון שגם לַבּושה יכול להיות תפקיד מפתח במגבלות שהאדם מטיל על עצמו ובציות שלו לחוקי החברה, לנורמות ולערכים שלה. אבל זהו אינו המצב הרצוי, המכובד, עבור האדם או החברה. החברה צריכה לשאוף למצב בו לא יהיה צורך להחזיק את האדם מלעבור על חוקי החברה, אלא שעבורו זה יהיה רצוי, מכובד, מוערך לחיות חיים יפים בתוך החברה ולמלא את תפקידו במערכת החברתית המתוקנת, מתוך רצון, אהבה, השתתפות והתחשבות. נכון, המצב הזה אינו טבעי עבור האדם, אבל החברה, במידה שיש לה מערכת חינוך רחבה ומקיפה, יכולה להחזיק כך את האדם, בהערכה כה גדולה כלפיה, שלא יהיה צורך במנגנונים של בושה, או ענישה.

קיומן של ההגבלות מהווה עבורנו אינדיקציה עד איזו רמה אנחנו צריכים להעלות את רמת החינוך כדי להגיע למצב בו ההגבלות יהפכו להרגל פנימי של האדם, במקום הגבלות חיצוניות. לדוגמה, אם אדם שהגיע לשינוי כזה, ממגבלות ואיסורים חיצוניים לפנימיים, נכנס לחנות והכול פתוח לפניו, ללא קופות, או השגחה כלשהי, לא רק שהוא ייקח רק את מה שהוא באמת זקוק לו, אלא הוא ייקח פחות משהיה לוקח לו היה פועל תחת תכתיב או בקנייה בנסיבות רגילות. למצב כזה אנו צריכים להשתוקק להביא את האדם. לא צריך להיות חשבון כמה קופסאות או כמה גרמים האדם לוקח, ובאיזו מידה הוא משתתף בכל הפעילויות, החובות והזכויות הציבוריים. העיקר זה להביא אותו למצב בו הוא יתחיל להרגיש בתוכו שזה טוב, שהוא חלק מחברה הנמצאת בתהליך תיקון רוחני, חלק ממנגנון, ממעגל חיים כזה, בו הרגש שלו הופך להיות רגש כללי. כמו במשפחה, שאימא מחלקת ודואגת שכולם ישבו סביב השולחן, ושכל אחד יקבל מה שהוא צריך. כזו הרגשה צריכה להיות בסופו של דבר אצל כל אחד ואחד, זה אמור להיות היחס הכללי של האדם אל החברה.

 

"ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חומר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

אנו צריכים להשתוקק להגיע ליחסים כאלה בינינו וזה אפשרי, כי השפעת הסביבה על האדם משנה מהר מאוד את כל אחד מאיתנו. לכן, בכל הקשור לרגולציה, ככל שהקישוריות של החברה, ככל שההבנה של המערכת הכללית תגדל, כך הרגולציה החיצונית, האכיפה תפחת, היא תעבור להרגשה הפנימית של כל אחד.

 

רגולציה בשלב המעבר כמנוף לשינוי

חשוב לזכור שהתיאור הזה, של המערכת שאנו עוסקים בה, מתייחס לעתיד הוורוד, הרחוק, שהדרך אליו ארוכה מאוד. לתאר את המצב האידיאלי זה יפה, אבל מלכתחילה צריכים להעביר עד כמה שאפשר את הדגש לחינוך לחיבור, כמנוף עיקרי בשינוי שהחברה האנושית צריכה לעבור.

חייבת להיות כאן החלטה כללית. כל המדינה צריכה להחליט שאין לה ברירה, ושכדי לשרוד היא חייבת מערכת חדשה, חינוך חדש. בעקבות החלטה כזו, תהיה למדינה את הלגיטימציה והיכולת להגיע לכל אזרח ואזרח, בצורה מחייבת. אמנם לא עם כוח הזרוע, בלי משטרה, וצבא, אלא באמצעות לחץ ציבורי, שיתבטא גם בלחץ מצידן של המערכות השונות של המדינה, כמו מערכות המיסוי, שמחייבות את האדם להשתתף במערכת החינוכית, אין לו ברירה. האם האדם רוצה ללמוד איך להשתנות, להתחבר עם אחרים, להזדהות עם הטבע, עם החברה, עם האחרים? ברור שלא, כי זה נגד הרצון שלו. התפתחות הרצון של האדם הגיעה למצב בו הוא לא רוצה כלום. מבחינתו, תנו לו לשכב על הספה, עם בקבוק בירה ולראות כדורגל, תנו לו לשבת עם החברים בחצר, או סתם להסתובב או לשוטט באינטרנט. כולם נמצאים במצב כזה, גם ילדים קטנים וגם מבוגרים, כולם אותו דבר. לכן עלינו לבצע שינויים גדולים מאוד, במיוחד בתקופת המעבר, שתהיה ארוכה.

אנו נצטרך את כל המערכות שקיימות היום, כדי שהן ידאגו שכל אזרח ואזרח יתחייב להשתתף בחינוך לחיבור. אנו עושים דברים שהם למען שלום החברה, ומי שלא משתתף, לא יהיו לו זכויות, יש צורך במשוואה כזו, כי השינוי הוא בניגוד לטבע של האדם. ייתכן שנגיע למצב בו האדם לא יוכל להיכנס לרופא, או להתאשפז בבית החולים, הילד שלו לא יהיה זכאי לחוגים, אלא אם כן האדם ישתתף ויהיה חלק ממסגרת החינוך לחיבור, עד כדי כך. כל אחד יהיה חייב, תהיה לו תעודה, כמו לסטודנט, והוא יהיה חייב להשתתף יום יום, במערכת שקשורה אליו, שקרובה אליו. לכל אחד יהיה יומן מעקב, איפה הוא נמצא, מה הוא עובר בדיוק, הכול ירשם במחשב כללי לפי מספר תעודת הזהות. למען שלום החברה ועתידה הטוב, אנו חייבים לקדם כל אזרח לקראת זה. נצטרך להפעיל לחצים גדולים, כי ברור שאנשים בדרך כלל אינם רוצים או מבינים את ההכרח בשינויים כאלה.

כותב בעל הסולם, שבינתיים, אנו צריכים לתת דוגמה קטנה, להתחיל בעיר או עיירה, ומתוכה ללמוד, אחר כך, איך מיישמים את הדוגמה במקומות רחבים יותר. נצטרך ללמוד את הדברים האלה תוך כדי עשייה. כתוצאה מהחינוך המבוסס על עקרונות חכמת הקבלה, לכל אחד מאיתנו יהיה ידע כללי, למידה מהטבע לגבי החוקיות שתהיה במערכת קטנה, מה צריך להיות, מהו הטבע של מערכת אנלוגית, של מערכת מקושרת הדדית. החוק שקיים במערכת קטנה, זהה לחוק שחל על מערכת גדולה, כי מערכות כאלה הן בעלות מאפיינים דומים, ללא קשר לגודלן והעיקר היא ההדדיות שיש בין חלקי החברה. לכן לא תהייה לנו בעיה להעתיק, אחר כך, את הדברים מהדוגמה הקטנה אל החברה כולה.

 

"תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב ציבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכולתם ולקבל כפי צורכם מטעם דת. ויעבדו בחריצות כמו עובד בקבלנות. וכן יותר ממידת העבודה של 8 שעות. וכן יהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה שלמה. במילה אחת, שכל הסדר של החברה הקטנה ההיא יהיה מספיק למסגרת בשביל כל אומות העולם כולם, בלי לגרוע ובלי להוסיף".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 835)

 

כלומר, בעל הסולם כותב שאם מעתיקים ממקום קטן ומסודר, מהדוגמה הקטנה, אל מקומות גדולים יותר או אחרים אז אין שום בעיה, כי מדובר על העתקה ממש. בשום מקום לא יהיה דבר חדש. אמנם אופני התיקונים וצורת העבודה הן חדשות, כי אנו עוברים מעיירה שקטה יחסית ושלווה לפרבר בעייתי מאוד ליד העיר הגדולה, אבל בכל זאת, כבר ברור לנו פחות או יותר מה צריך להרכיב, מהי הגישה, לאיזו תוצאה אנו צריכים להגיע.

 

רגולציה ושוויון כלכלי

בעל הסולם כותב גם על מערכת החוקים החברתיים והכלכליים, ההכרחיים לקיומה ולתפקודה של חברה מתוקנת או הנמצאת בשלבי התקדמות רוחנית. הוא כותב שיהיו אנשים שתפקידם לעבור מדירה לדירה ולבחון מה צריכה משפחה, אילו צרכים יש לה, והאם הצרכים האלה כלולים במשבצת ההכרחיות הרציונלית שהיא העיקרון עליו מושתת מערכת הלוגיסטיקה וההספקה.

בעקבות ביקור כזה, ייערך דיון מה להוסיף, מה לתת ומה לא. אנו מבינים שאדם או אפילו ילד, הוא לא סתם מכונה. לדוגמה, יש תינוק שצורך שלושים חיתולים בחודש, והשני צריך מאה חיתולים בחודש. אין כאן אפשרות לשנות משהו, זהו מצב נתון. לכן, אי אפשר לתת שווה לכולם, אין דבר כזה. בגלל הצרכים הטבעיים והספציפיים של כל אדם ואדם, המונח שוויון מוחלט אינו אפשרי או רצוי. במקום שוויון מוחלט, אנו מדברים על שוויון יחסי וסגולי, כלומר שוויון המותאם לנסיבות הספציפיות של כל אחד, כל עוד נשמר עיקרון ההכרחיות.

לדוגמה, אם אדם אוהב לאכול קוטג' וצריך שלושה קוטג'ים ביום, אי אפשר להגביל אותו לצרוך קוטג' אחד בלבד. עלינו להתייחס בצורה רציונלית לכל המאפיינים האינדיבידואליים האלה. ודאי שאין כאן הגבלה, אבל עיקרון ההכרחיות והצריכה הרציונלית נשמר ואין גם חלוקה מופרזת. אנו מעוניינים שכולם ישתתפו במערכות הקשר הללו כמה שיותר, לכן מערכת החלוקה שכוללת גם את מערכת הבדיקה של הצרכים הן מערכות מאוד חשובות. זה לא שהחברה מחטטת בחיי המשפחה של האדם, לא שאכפת למי שסוקר את הצרכים מה קורה במשפחה של אדם זה או אחר, אבל בצורה כזו אנו לומדים להתקשר זה עם זה. זוהי הסיבה שאנו מעוניינים להקים כמה שיותר צורות קשר בינינו, דרך חוגי ילדים, חוגים למבוגרים ואירועים משותפים למיניהם, לכולם יחד.

בהדרגה, נכיר כולנו גם את האגו שדוחף אנשים לקשר, להתאגדות, למילוי חברתי. יש חוק לפיו עניי עירך קודמים. כלומר, אם אדם חי בסביבה קטנה והמשפחה שלו נהנית מהשירותים המקומיים, מהניקיון, ומשירותים ותנאים טובים נוספים, התוצאה תהיה שבצורה אגואיסטית פשוטה הוא דואג למה שקורה סביבו. זה טבעי, הוא דואג למה שקרוב אליו יותר מאשר למה שרחוק ממנו, שייתכן שלא שמע עליו אף פעם והוא גם לא חשוב לו. אבל המטרה של ההתפתחות הטבעית שלנו, של ההתפתחות האבולוציונית, היא להביא את האדם להרגשת המציאות כולה. למצב בו האדם מרגיש את כל החברה האנושית, את העולם כולו, את כל היקום כמערכת אחת שקיימת בתוך ההרגשה שלו. הוא מרגיש את כל המערכת האדירה הזאת וחי איתה יחד, כולל בתוכו את העולם כולו. איך מגיעים לזה? באמצעות זה שאנו מתחילים להרחיב את הדאגה של האדם, מהדאגה לאזור המיידי שלו, השכונה או העיר שלו, לדאגה למעגלים רחבים יותר ויותר. זהו השלב הבא בחינוך.

 

מגבלות הרגולציה והאתגרים שלפנינו

א. קבלת ההחלטות: נשאלת השאלה, מה תהיה הנגיעה, אם בכלל, של האדם הפרטי, בהחלטות כלכליות, במסגרת החיים בחברה מחוברת ומקושרת כזו, ובכלל אילו החלטות כלכליות הוא צריך לקחת?

מטבע הדברים, לכל ההחלטות הלוגיסטיות אודות ההספקה לתושבים, הקצאת כוח העבודה וחלוקת המשימות, תדאג החברה הכללית ולא האזרח. ודאי שכל ההחלטות האלה וניהולן יבוצע באמצעות אנשים שזה יהיה תפקידם במערכת, כפי שכיום ישנם בעלי עסקים, גם בעתיד יהיו כאלה. אבל הם לא יעבדו עבור הרווח הכספי, אלא עבור רווח ומילוי פנימיים, כדי שהחברה תכבד אותם ותראה את ההערכה שלה כלפיהם. אבל כל ההחלטות הן החלטות שמקבלים האנשים האלה מתוך ידיעת החוקים הרוחניים שצריכים להתקיים בחברה, ובהתאם להם הם יחליטו.

ב. מערכות מידע וביצוע: אף פעם לא היינו במצב בו יכולנו לבנות מודלים גדולים כל כך, גלובליים, כפי שאנו מסוגלים כיום. את המערכות המקושרות, הגדולות, של כל מדינה, של האספקה הכללית בכל המדינה, אנו יכולים לבנות כמערכות ממוחשבות. כמו מחסן מטוס נוסעים, או צוללת, שהם מערכות מורכבות מאוד וגדולות. כך נוכל להרכיב מערכת גדולה ממוחשבת, שתהיה שייכת למדינה ובה נעבוד, במידה שנצטרך לבצע שינויים. נניח שאנו מחליטים שכדאי לנו לעשות דברים מסוימים בחברה, מבחינה כלכלית, מבחינת אספקה, כמו למשל להוריד או להוסיף מוצר מסל הצריכה הבסיסי, עלינו לחשוב עד כמה אנחנו משנים את כל מה שאנחנו צריכים, כדי להיות מסוגלים לבצע את השינוי עליו החלטנו. את כל הדברים האלה נוכל ללמוד קודם כל על המודל הממוחשב שלנו ואז לראות מה אנו צריכים כדי שהכול יתקיים בצורה מאוזנת ומשולבת, עבור מטרה אחת משותפת. כך נדע איך אנו צריכים להחדיר שינויים בתחום הכלכלי והלוגיסטי לתוך החברה, איך להעלות את ההחלטות ויישומן ממודל ממוחשב מייצג למערכות גדולות מאוד. נניח שאנחנו בונים עיר, או שיש החלטה שחייבים לבנות שכונה גדולה לזוגות צעירים, אז מה אנו צריכים בשביל לבצע את זה? היום, ההחלטות מתקיימות בהתאם לחוקי השוק, ואילו בחברה מקושרת שחבריה נמצאים בשלבי לימוד ותיקון רוחניים, במצב בו היזמות אינה מבוססת על אינטרסים פרטיים, אנו נצטרך ליישם את התוכנית על סמך החלטה כללית, לטובת האינטרס הכללי.

ג. רגולציית יתר: קל להבין מדוע מחוקקים, כלכלנים ומנהיגים מתאהבים ברגולציה, בחקיקה, כדי לפתור את הבעיות בתחומי הכלכלה והחברה. יש גם מקרים בהם פתרונות ורפורמות חוקיות בהחלט סייעו לפתור בעיות, או לפחות להקל על האזרחים מפני עיוותים שהשוק החופשי לא מצליח להתמודד עימם. אבל צריכים להבין שזו רגולציה בכוח, בכפייה. בנוסף, שיטה כזו מייצרת עודף ברגולציה ועומס רב, שבמקרים רבים נזקיו גדולים מתועלתו, זוהי גם אחת הסיבות שהישענות על רגולציה, כפתרון עיקרי לבעיות בתחומי הכלכלה והחברה, פשוט אינה עובדת.

לכן, הגישה שלנו כלפי רגולציה מבוססת על ההנחה שבינתיים, היא הכרחית כדי להסדיר את חיינו כאן, אבל שהיא לא פותרת את הבעיות, כיוון שאינה מטפלת באדם, בטבע האגואיסטי שלו ובשינוי היחסים בינינו, ממשחק סכום אפס ודרוויניזם כלכלי וחברתי אכזרי, ליחסים המבוססים על הרגשת הזולת, נכונות לוויתורים וערבות הדדית בינינו. זוהי גם הסיבה שהצלחות של רגולציה וחקיקה הן בדרך כלל מועטות וקצרות מועד. בנוסף, אם לא נתקן את שורשי הבעיות, את היחסים השבורים בינינו, יהיה עלינו לבצע, בלית ברירה, עוד ועוד רפורמות, עד כדי כך שנהיה משותקים, אל מול האתגרים הרבים שעימם החברה האנושית מתמודדת. לכן הפתרון האמיתי הוא בחינוך, אבל היכן שהוא עדיין לא יכול להשלים את בניית האדם, כדי שיחיל על עצמו רגולציה פנימית משלו, אז בלית ברירה עלינו להמשיך ולהסתמך על רגולציה, בתנאי שבמקביל אליה כולנו לוקחים חלק במערכת החינוך לחיים בחברה מקושרת. עד שנגיע למצב הרצוי, בו האדם רואה את עצמו כחלק אינטגרלי בחברה המקושרת, מהלך שיהפוך את הרגולציה החיצונית, הכפויה, למיותרת לחלוטין.

ד. אבטלה ומעגל כלכלי שלילי: מה שיניע את השינוי, במקביל לחינוך האדם ולהסדרת היחסים בינינו, הוא המשבר הכלכלי והחברתי, שממאן להעלם מחיינו. לא תהיה לנו ברירה, אנו נצטרך להתחיל לחתור לקראת פתרונות כאלה, חינוכיים, שאינם מבוססים על כפייה, רגולציה חיצונית והגבלות על האדם. בין אם אנו מעוניינים בכך או לא, המשבר, שמתגלה עכשיו יותר ויותר, יחייב אותנו להתקדם. בעיית האבטלה צפויה להחריף, תהיה פחות עבודה, ויותר אנשים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם. המדינה תהיה חייבת לספק להם דברים הכרחיים לקיומם וזה יטיל עומס תקציבי כבד על הכלכלה וגם יערער את היציבות של המערכת הפוליטית ושל המשטרים. סיטואציה כזו עלולה להחריף ולהתדרדר למשברים גדולים. המעגל הכלכלי השלילי, יחריף את הבעיה. יהיו יותר עסקים שיגיעו לסוף דרכם, פשיטות רגל של עסקים ושל רשויות מקומיות יתרחשו במימדים גדולים מאוד. לכן, גם אם נתעלם לרגע מהשינויים שהחינוך יצור באנשים ובדאגה של האדם לזולתו ושל המדינה לאזרחיה ולהיפך, אנו מתקדמים למצב בו הדאגה הכללית לאוכלוסייה תגיע לממשלה, תעסיק אותה ותחייב אותה לפתור את הבעיות המרכזיות של האוכלוסייה.

ה. הכלכלה השחורה: גם ההיקף האדיר של הכלכלה השחורה, ברחבי העולם ובמיוחד כאן בישראל, ממלא תפקיד מרכזי ביכולת של האזרחים להתמודד עם המשבר ובסובלנות שלהם כלפי מדיניות הממשלה. היקף הכלכלה השחורה בישראל הוא אדיר. אין מספרים מדויקים, אבל ההערכות נעות בין 60 ל-200 מיליארד שקלים בשנה וכנראה שהמספרים האמיתיים אפילו גבוהים יותר. מדובר על היקף של כרבע מהכלכלה הישראלית, שמתנהל מתחת לשולחן ומתחת לרדאר של מס ההכנסה. ברור שתופעות כאלה, כמו הכלכלה השחורה ייעלמו לחלוטין בחברה מתוקנת ומחוברת הדדית, בה תהיה הוגנות והדדיות בין האזרחים למדינה. המדינה תדאג לכל הצרכים שלהם והם לא ירגישו צורך להעלים מסים ולסטות מהעקרונות שעליהם מושתתת החברה המתוקנת. כשהחיים בינינו יתנהלו כמו במסגרת משפחה אחת, על בסיס חיבור ואהבה, ברור שמיותר לשאול האם נעלים הכנסות מהמדינה. האם הייתם מעלימים הכנסות מהילדים שלכם? אבל כיום, בשלב המעבר ולנוכח הנתונים הקשים על היקף העוני, חוסר הביטחון התזונתי ואי השוויון, ברור שאנשים נאלצים להסתמך גם על הכלכלה השחורה, כדי לשרוד. היא עוזרת להחזיק את בני האדם בחיים ולשמור על אורח חיים נורמלי. האדם מצליח איכשהו להתקיים, מרוויח מה שמרוויח, משלים הכנסה בכסף שחור, משלם כמה שפחות מיסים, ומתרץ לעצמו שכולם מתנהגים ככה ולכן זה לגיטימי.

ו. כוחן של ממשלות צר מלהושיע: אבל המודל הכלכלי הנוכחי איננו בר קיימא, במיוחד לנוכח ההחרפה הצפויה באבטלה וההתכווצות של הפעילות הכלכלית כתוצאה מהמשבר ומהפרידה מתרבות הצריכה ומתעשיית הפרסום. כשהתהליכים האלה יחלו, אז נראה עד כמה כולם מצויים במצב שמצריך את הרגולציה חדשה, לא זו הקיימת כיום המבוססת על חקיקה וכוח. המודל הנוכחי עודו מתקיים, איכשהו, אפילו במקום שבו המדינה לא מסוגלת לעזור. אנשים מסתדרים איכשהו, אבל זה מצב זמני ואת הבעיות האמיתיות מה שיפתור זה רק החינוך והרגולציה הפנימית שהאדם ייטול על עצמו, מבחירה וברצון, מרגע שיבין מהי המשמעות של חיים במערכת חברתית וכלכלית מקושרות הדדית, כלומר בחברה שמחוברת בכל החלקים שלה, בכל המערכות שבה, והכול עבור מטרה אחת. הטיפול בבעיות הבוערות של האזרחים, בתחום הכלכלי והחברתי, יעבור בהדרגה מהמדינה לידי החברה כולה. אנו עדים לכך שממשלות אינן מצליחות, או מעוניינות, לפתור את הבעיות האלו. שיעור העוני בישראל הוא מהגבוהים מקרב מדינות ה-OECD ועולה על 20%, שיעור המשפחות הסובלות מחוסר ביטחון תזונתי עומד על כ-20% ואי השוויון בהכנסות גבוה במיוחד ומציב את ישראל בצמרת של המדינות המפותחות. גם באירופה ובארצות הברית המצב קשה והמגמה ברורה. המצוקה גדלה, הפערים הכלכליים מתרחבים ולממשלות אין פתרונות. לדוגמה, כל אמריקאי שביעי מקבל תלושי מזון מהממשלה, זה נתון חמור מאוד, במיוחד כשמדובר על הכלכלה הגדולה בעולם ועל ההתעשרות חסרת התקדים של המאיון העליון בארצות הברית במשך 20 השנים האחרונות.

ז. הצורך במערכות רווחה וחינוך מפותחות: אין ספק שהמדינה תצטרך לדאוג לכל האזרחים הנמצאים במצוקה ולספק להם הכול. זה המקום לכניסה של כל המערכות החדשות המקושרות ביניהן ובראשן מערכת החינוך ואיתה מערכות לוגיסטיות שייקלו על החיים החומריים, על בסיס שיתוף, חיבור וערבות הדדית הלכה למעשה, לפחות לשכבות החלשות, לאותם 40-30 אחוזים מהאוכלוסייה, שזו כמות אדירה של אנשים. אנו יכולים לבנות עבורם סניפים להספקת סל המוצרים והשירותים הבסיסיים וההכרחיים. שיבואו לקבל מזון, ביגוד ותרופות בהתאם למה שהוקצה להם, על בסיס עיקרון השוויון היחסי-סגולי, החברה היא שדואגת לכך, באמצעות מערכת ממוחשבת. הזכאים יוכלו להיכנס לסופרמרקט ולקחת את המוצרים הדרושים להם. האדם יגיע עם תעודת הזהות שלו לקופה, ובמחשב יופיע המידע מה מגיע למשפחה שלו, לפי הערכה חודשית. יתנהל מעקב חודשי מה כל אדם צרך ומה נותר לו, בהתאם למכסה שהוקצתה לו, על בסיס גילו, מצבו המשפחתי והצרכים הייחודיים שלו ושל בני משפחתו. אבל זה יקרה רק בתנאי, וזוהי הנקודה המרכזית, שהאדם נמצא במערכת החינוך החדשה. כאן אנו יכולים להכניס את המרכיב ההכרחי הזה, אחרת לא נוכל לנהל את האנשים, אפילו ברמת חיים חברתיים נורמליים, והם יהפכו לפראי אדם. אנשים שלא לומדים, לא עובדים ולא נמצאים בפעילות ובאינטראקציה חברתית, הופכים להיות ממש פראי אדם, לכן אנו חייבים להכניס אותם למערכות החינוך ובמקביל למערכות הלוגיסטיות והכלכליות שיתמכו בחיי היום יום שלהם. כפי שהדברים מתקדמים, בהתחשב בכך שבניגוד להתאוששות במשבר הפיננסי, דווקא הכלכלה האמיתית, הריאלית, זו המבוססת על אנשים עובדים, עסקים וצרכנים, עודה מצויה במשבר עמוק. יהיה צורך ברור ומיידי במערכות החברתיות האלה, המבוססות על חיבור, הרגשת הזולת ועזרה הדדית. נוכל ליישם אותם בקרב חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה ולא תחסרנה הזדמנויות. השאלה היא האם נדע לנצלן נכון, להקל על הקיום של חלקים הולכים וגדלים מקרב האוכלוסייה ובמקביל לחנך אותם, להכין אותם לחיים בחברה מקושרת, חברה שמתקדמת לקראת חיבור, ערבות ואהבת הזולת?