החלום הקפיטליסטי מאבד מקסמו

 

"ואולי תאמר שכל זה הוא רק שלב אל הקומוניזם המובהק, דהיינו שע"י חינוך ודעת הציבור יחנכו את ההמונים עד ש"כל איש יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו" ולא יהיו צריכים מפקחים ומשגיחים. זו היא טעות גדולה. כי הסיסמא הזאת שכל אחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו, היא סיסמא אלטרואיסטית מובהקת. ובכל הדברים, שכל אחד יוכל לעבוד לטובת החברה בלי חומר דלק, אינה דרך טבעית כלל, אלא אם כן האלטרואיזם יהיה הסיבה וחומר הדלק לעבודתו, כמו שהוכחתי".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 818)

 

ההבטחה של כלכלת האושר, המבוססת על עקרונות חכמת הקבלה, לאפשר לבני אדם להגיע לאושר מלא, קבוע ונצחי, באמצעות מילוי הדדי, אינה תלושה מהמציאות הכלכלית, אלא מעוגנת היטב בחיינו, בצורה ריאלית. הכלכלה נשארת אותה כלכלה, הקשר בין בני האדם, המגדיר מהי כלכלה, נותר, ובני האדם צריכים להמשיך ולהתפרנס זה מזה. רק סוג הפרנסה משתנה, הרגשת האושר ומקורו, הרגשת המילוי והסיפוק ומהיכן הם מגיעים.

כשבוחנים את הכלכלה הקפיטליסטית מאז המשבר הגדול ב-1929, בולטת מאוד הדאגה לכך שיהיה לאדם רצון שמתחדש, כל הזמן, באמצעות מערכת משומנת היטב של פרסום. אבל זהו תהליך שהגיע לרוויה. אחרי שבארצות המפותחות מיצו, פחות או יותר, את החסרונות הרגילים של האדם, לבית שמצויד היטב, לזוגיות ולהורות, לאוכל, מין, לרכב או שניים ליד הבית ולכל שאר הרכוש שהאדם המודרני צובר, המחשבה הקפיטליסטית התמודדה עם הדאגה, מה הלאה?

כבר משנות השישים של המאה ה-20, האנושות התחילה להיכנס לייאוש, והיו לכך סימנים ראשונים רבים. בני אדם רבים, שהיה להם שפע חומרי ולכאורה הכול בחיים, איבדו את שמחת החיים, ויותר מזה, התחילו לאבד את הכיוון, לא היה ברור להם בשביל מה לחיות, בגלל שההרגשה שלהם, בתור אלו שלכאורה הגשימו את החלום הקפיטליסטי, לא מילאה את ההבטחה לסיפוק פנימי, אושר וחיים עם מטרה ברורה. זו התקופה בה החלו לפעול תנועות חברתיות למיניהן, כולל ילדי הפרחים, ובמקביל בקרב המנהיגים והממשלות התחילה להיות מורגשת דאגה, כי לא הייתה להם תשובה, גם הם לא ידעו מה לעשות. הפתרון שהם הגיעו אליו, שבראייה שלהם היה מיועד לטובת כולם, גם לטובת אלה שרוצים להתעשר וגם לטובת אלה שיש להם צורך להרגיש מטרה, כיוון, טעם בחיים, ושיש עבור מה לחיות, היה פיתוח החברה הצרכנית.

השיקול הכלכלי שהנחה את מעצבי החברה הקפיטליסטית המודרנית היה שצריכים, שוב ושוב, לעורר באדם חיסרון כלשהו. בצורה כזו אפשר לייצר אצלו תחושה טובה מכך שיעבוד ושיקנה מה שהוא רצה להשיג. לא רק האדם יחוש סיפוק מהגשמת המשאלות שלו, אלא גם המערכת הכלכלית כולה תרוויח מזה, באמצעות מסים וצמיחה וכמובן שבעלי ההון והאליטות יגזרו רווחים נאים מחברה צרכנית כזו. לכאורה זה היה מתכון ממנו כולם מרוויחים. המוצרים שפיתחה החברה הצרכנית תוכננו מלכתחילה עם רכיב של התיישנות מתוכננת, כך שלאחר תקופה ידועה מראש, המוצר יתיישן ויאבד מהתפקוד שלו, כדי לחייב את האדם לקנות מוצר חדש במקומו, ובצורה כזו הצרכן יהיה מרוצה ממוצר חדש, ושוב כולם ירוויחו מהצמיחה הכלכלית המונעת על ידי הצריכה הפרטית. שוב ושוב, האדם יחוש, באמצעות מנגנון מתוחכם של פרסומות והשפעת הסביבה עליו, בחיסרון חדש ויפעל, כצרכן, למלא אותו. לופ כזה של חיסרון, ומילוי לחיסרון מבטיח תועלות כלכליות למדינה, אבל בעיקר לאלו השולטים במשק ובכלכלה, לאליטות. כך פעלה באותה תקופה המכונה הקפיטליסטית וזה באמת היה פתרון נכון שעבד, הצליח ותרם להתעצמות הכלכלית הגדולה של מדינות המערב, בראשן ארצות הברית, וגם סיפק לבני האדם רווחה חומרית והרגשה של הצלחה והגשמה עצמית.

 

התפתחות הרצון והטכנולוגיה מאתגרים את תרבות הצריכה

רוסיה הקומוניסטית ניסתה את הדגם ההפוך. אולם השיטה הכלכלית הקומוניסטית נכשלה כישלון חרוץ והסיבה לכישלונה ברורה.

 

"משטר הכפייה הנוהג בסובייטים הוא משטר נצחי שאין לשנותו לעולם. ומתי שירצו לשנותו למשטר שיתופי אמיתי, יאזל חומר הדלק מן העובדים, ולא יוכלו לעבוד, ויחריבו את המשטר. הרי שאגואיסטים ואנטי קומוניסטים היינו הך. והן זהות. ולא עוד, אלא שמשטר קומוניסטי בדרך כפייה, אינו בן קיימא לגמרי, כי אין זכות קיום למשטר הנסמך על כידונים בלבד, וסוף סוף יקומו רוב הציבור עליו ויבטלוהו".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 817)

 

בשיטה הקומוניסטית, לא היה חומר דלק לאדם, הייתה חסרה לו מוטיבציה לעבוד, להתאמץ, להתקדם. לעומת זאת, השיטה הקפיטליסטית בהחלט סיפקה לאדם את אותו חומר דלק. באמצעות מערכת משומנת ואדירת מימדים של פרסום, ניפחו את הרצונות של האנשים, עוררו בהם צורך, לעיתים מלאכותי, לקנות ולהמשיך לקנות ולצרוך. לאדם שהיה בבעלותו בית נתנו להבין שהיעד שלו צריך להיות שיהיו לו שני בתים. המסר היה ברור, המטרה הייתה לעודד צריכה כמה שיותר גדולה, עבור האדם, עבור ילדיו ומשפחתו, בהווה ועבור העתיד. במקביל לתעשיית הפרסום, השיטה הקפיטליסטית פיתחה ושכללה מאוד את מערכת האשראי, כדי לממן את הצריכה הפרטית ולאפשר לבני האדם לצרוך הרבה מעבר ליכולת הכלכלית האמיתית שלהם.

תרבות הצריכה תפקדה יפה והגשימה את מטרותיה בין שנות ה-40 לשנות ה-70 של המאה ה-20, ההובלה הכלכלית של ארצות הברית בעולם הייתה ברורה ומובהקת, רמת החיים האמריקאית הפכה למודל לחיקוי ולקנאה. אבל, הבעיה היא שהרצונות של בני אדם אינם גדלים מבחינה כמותית בלבד, אלא הם משתנים באופי ובמהות שלהם. הרצון שגדל כל הזמן, מבחינה כמותית, הגיב כמצופה לגירויים ששלחה לו החברה הצרכנית. אפשר היה לבצע עליו מניפולציות, לעורר בו גירויים מלאכותיים ולשכנע אותו שיש לו צורך בחפצים רבים, חידושים ובצריכת שירותים שהוצעו לו מכל עבר ושווקו לו במסרים פרסומיים, סמויים וגלויים, בכל סוגי המדיה, ובערוצי הקניות בטלוויזיה. ההנחה הייתה שניתן לפתות מעגלים נוספים ורבים לתוך אותו מרוץ של צריכה אינטנסיבית. אבל בהדרגה, החלו לצוץ אנשים, במספרים הולכים וגדלים, שהתעייפו מהשיטה ומאורח החיים המשעבד שהיא כפתה עליהם ולא ראו בה מילוי, לא מצאו בה סיפוק לחסרונות שלהם. בהדרגה, מעגל ה"עייפים", הלך והתרחב, ואנשים רבים לא קיבלו מהשיטה הכלכלית שעודדה את תרבות הצריכה, הרגשה של אושר.

במקביל להתפתחות איכותית של הרצון, התפתחות שאיימה על תרבות הצריכה והותירה רבים עם תחושה של החמצה, הכרה במחירים הגבוהים שהשיטה גובה מהם והעדר תכלית, חלו גם שינויים חיצוניים, שהכבידו על ההצלחה של השיטה הקפיטליסטית ועוררה סימני שאלה כבדים אודות עתידה. התפתחויות טכנולוגיות, אוטומטיזציה ורובוטיקה הוכנסו לפסי הייצור ואף למגזר השירותים והם הופכים משרות רבות מאוד למיותרות. שוק העבודה ניצב בפני איום משמעותי והאבטלה חדלה להיות פונקציה של הצמיחה בלבד, אלא גם של הקידמה הטכנולוגית וקצב היישום שלה בשוק העבודה. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא מה לעשות עם כל המיליונים שנפלטו והמיליארדים הצפויים לצאת משוק העבודה? אי אפשר להחזיק אותם בצורה מלאכותית וללא הצדקה כלכלית, במפעלים ובמשרדים, מתוך הנחה שאת משכורתם הם יוציאו על צריכה ואפילו יוסיפו וישתמשו באשראי כדי למממנה. מהי האלטרנטיבה? שהממשלה תחלק להם כסף כדי שימשיכו לצרוך? גם את זה ניסו בארצות הברית, באופן סמלי, ללא הצלחה. השאלה המהותית נותרה מהדהדת באוויר, איך להמשיך את הכלכלה הקודמת? איך לשמר את הצמיחה והצריכה הפרטית?

הבעיה הזו מקורה בשני כיוונים. מבפנים, בתוך האדם, הרצון משתנה. אין רצון לחיות טוב יותר ללא גבול, מעבר לרמה מסוימת המאפשרת רווחה וקיום מכובד. הסכום הזה אומנם משתנה ממדינה למדינה, תלוי בתוצר לנפש, במצב הכלכלה הלאומית, ביוקר המחיה, ברמת החיים ובנורמות חברתיות, אך אצל כל בני האדם לא מורגשת עלייה באושר כתוצאה מהמשך הגידול בהכנסה ובעושר מעל אותו סכום הכרחי. הכלכלנים מכנים זאת בשם פרדוקס איסטרליין. האושר אינו מורגש, גם בקרב אלו המרוויחים הרבה מעבר לאותו סכום שיכול לקנות עבורם רמת חיים טובה וביטחון כלכלי. לָמה? התשובה קשורה בהתפתחות איכותית של רצון האדם. גם אם תהיה לו יאכטה, או מסוק, ואפילו אי פרטי ומיוחד משלו, הרצון שלו נעלם. העובדה שהרצון הפסיק לגדול מבחינה כמותית, החלה לשנות את האופי של האדם. אדם כזה מחפש ורוצה את הרגשת המילוי. אם בעבר הוא חש את הרגשת המילוי בהתאם למידה בה מילא את האגו שלו בצורה ישירה, היום זה לא מספק אותו. שלבי ההתפתחות האלה ברצון שלנו בולטים ואינם מאפשרים לשיטה הכלכלית הנוכחית ולהגיון שמאחוריה להמשיך ולתפקד כהלכה. זה ההסבר הפנימי לכישלונה הנוכחי.

בנוסף, גורמים חיצוניים מעיקים אף הם על השיטה ומערערים את יסודותיה. אי אפשר להמשיך ולאפשר לעובדים להרוויח כמו בשנים היפות של הקפיטליזם, כיוון שאין בהם צורך במקומות העבודה. מחשוב, רובוטיקה וקידמה טכנולוגית תעשייתית מאפשרים לפטר חלק ניכר מכוח האדם בתעשייה, בשירותים ובכל שאר ענפי הכלכלה המבוססים על כוח אדם. כיום איננו צריכים את המפעלים הסיניים ודומיהם ברחבי העולם, מפני שניתן להעמיד במקומם פסי ייצור אוטומטיים שעושים את הכול, בצורה יעילה וזולה יותר. לכן הכלכלה אינה מסוגלת להמשיך ולשלם לכוח האדם את הסכומים הדרושים לעובדים לקיום מכובד ובעצם אי אפשר להמשיך ולהחזיק את העובדים ללא הגיון כלכלי ברור.

 

אבטלה המונית - סכנה ברורה ומוחשית

זו בעיה גדולה, מפני שאם האדם אינו מרגיש אושר, הוא מסוכן, הוא הופך לסכנה לציבור. אם התופעה הופכת להמונית ממש, היא מהווה סכנה למדינה ולעולם כולו. זהו המקור לבעיות רבות שמטרידות את מעצבי המדיניות ומאתגרות את הכלכלנים. במה להעסיק את האנשים? מה לעשות איתם? זו בעיה, גם אם מסתכלים עליה בצורה גשמית, ללא קשר לחכמת הקבלה. יוצא שאנו פשוט קרחים מכאן ומכאן.

מצד אחד אין לאליטות, למנהיגים ולמשרתיהם בתחומי הפיננסים, התעשייה והפוליטיקה, מה לעשות עם מיליארדי בני האדם הצפויים להיפלט ממעגל התעסוקה, בין השאר כי יש יד מכוונת המונעת מהטכנולוגיות החדשות להתפתח ולשרת את האוכלוסייה כולה. לו היה אפשר להחדיר את כל החידושים הטכנולוגיים לשוק באופן חופשי, התוצאה הייתה ש-99% מאוכלוסיית העולם לא היו צריכים לעבוד, המיכון והרובוטיקה היו ממלאים את מקומם ללא שום קושי. במצב כזה, מה יהיה עם האוניברסיטאות, ומה לעשות עם כל המערכת האדירה שנבנתה במהלך כל השנים? אין ברירה אלא לדאוג לבני האדם, שיהיו להם צרכים בסיסיים כמו אוכל, מין, משפחה, בית, בגדים וכולי, אבל מבחינה פונקציונלית וכלכלית, כבר אין בהם צורך. מה יעשו מיליארדי בני האדם בנסיבות כאלו? האליטות והמנהיגים חושבים לעצמם שמצד אחד אי אפשר להיפטר מהם, ומצד שני אין ביכולתם לעשות כלום.

 

זו בעיה קיומית, גדולה ומשמעותית מאוד. עלינו להפנים שהבעיה העיקרית כאן היא בכך שהאדם חייב להרגיש שהוא מקבל מילוי, להרגיש שטוב לו, שיש לו הרגשה של אושר, הרגשה שהוא כל הזמן מלא, מתפתח, משיג משהו, מגלה משהו. אנשים רבים שנהגו להסתובב ולטייל סביב כל כדור הארץ, מילאו את הרצון שלהם לגלות ולראות עולם ומיצו את עצמם, זה הולך ונגמר. יותר ויותר אנשים אינם רוצים להמשיך לחיות כך, ובהדרגה מפסיקים לצרוך ולצפות בטלוויזיה, לגלוש באינטרנט, ואפילו פייסבוק נמצאת אחרי שיאה ומאבדת קהלים הולכים וגדלים, והיא במגמת ירידה במיוחד בקרב הצעירים.

כל אלה מבטאים את הצורך של בני האדם בסיפוק ומילוי יותר איכותיים, הם זקוקים ממש להרגשת האושר. ואנו צריכים להבין שאת הרגשת האושר אפשר לספק להם רק במידה והמילוי שנדאג שיהיה להם לא יכבה בהם את החיסרון, כלומר שהחיסרון והמילוי עומדים זה מול זה, ולא מנטרלים זה את זה. כשהאדם ממלא את החיסרון שלו עצמו, הוא מפסיק להרגיש הנאה מהר מאוד, הוא אינו חש מאושר. כדי להרגיש את הרגשת האושר, ואין הכוונה לאוכל, מין, משפחה, ולדברים ששייכים לגוף שלי ולחומריות, אלא למה שמעבר להם, ברובד גבוה יותר של הצרכים שלנו, לזה אנו צריכים להמציא פטנט, איך אדם יכול להרגיש שהוא נהנה מהחיים. אם בוחנים היטב את הצורה הפשוטה, רציונלית, הקודמת לקבלת התענוג, את מה שהיה לנו עד כה, אז ניכר שיש לנו בעיה. ההתפתחות האיכותית של הרצון שלנו, שיבשה את מנגנון ההנאה והתענוג, והאושר הולך ומתרחק מאיתנו.

 

ללמוד מחדש איך לאהוב וליהנות

איך ליהנות? אפשר לקחת דוגמה מאמא שיכולה ליהנות מהילד שלה, לא כי היא ממלאת את עצמה, אלא כי היא ממלאת אותו, באמצעות האהבה שלה אליו. כשאוהבים, כמה שהוא מקבל, כך היא נהנית יותר, וזו הדרך להרגשת אושר שאיננה נגמרת או מוגבלת.

באופן דומה, אם נוכל לחבר בני אדם בצורה גלובלית, מקושרת והדדית, שכל אחד יאהב וישפיע לשני, שכל אחד ימלא את השני, יוצא שהוא בעצם לא ימלא את השני, אלא את עצמו. בעצם זה לא יותר ממשחק פסיכולוגי, במסגרתו האדם חושב שהוא ממלא את השני, אבל בעצם הוא זה שמקבל מכך מילוי ותענוג, ממש כמו בדוגמה של האמא וילדיה.

אבל הנוסחה החדשה הזו לאושר תלויה ומותנית בכך שיש ביניהם כזו אווירה, קשר, שכולם עושים כך וכולם מרגישים מזה טוב. כאן נכנס החינוך וממלא תפקיד מרכזי, כי הכול תלוי בחינוך. עלינו להציב דוגמה, נניח במקום ישוב קטן או בינוני, או באזור מסוים ולהתחיל לחנך את התושבים בהתאם לעקרונות האלה של כלכלת האושר, באמצעות סדנאות, הרצאות, ודוגמאות למיניהן, לרבות הסבר רציונלי, על כך שמקורו של ההסבר הוא מהטבע, וכי אנו עוסקים בחוקי הטבע, ומתבססים עליהם בצורה ריאלית, פועלים מתוך גישה מאוד מטריאליסטית, חומרית. האדם יוכל להבין ולהרגיש שהוא יכול ליהנות גם אם אין לו, לכאורה, ממה ליהנות, רק בתנאי שהוא נמצא בחברה שבה כולם משפיעים ואוהבים זה את זה, כי במצב כזה אנו מתחילים להרגיש את התענוג שיש בהשפעה הדדית, באהבה. אז התענוג שהאדם מעביר לשני, אומנם עובר דרכו, אך הוא לא מנטרל לו את הרצון, הוא ממלא את השני ומזה האדם מקבל סיפוק, בתנאי שיש לכולם קשר הדדי ויפה זה עם זה.

בדומה לחבורת אנשים שיושבת בסעודה סביב שולחן ונהנים מכך שכולם נהנים. מדובר על דברים מאוד אנושיים ופשוטים, ועלינו פשוט להסביר אותם לבני האדם, לחנך אותם, להעביר להם סמינרים, וכך הם ירגישו שבפתרון הזה גלומים מטרה ותענוג נצחי, בלתי נגמר, כי כך אנו חותכים את הקשר בין התענוג, לבין מקבל התענוג. האדם יכול להרגיש תענוג כשהוא ממלא את רצון הזולת שנמצא בו. הרצון נמצא בזולת, התענוג עובר דרך האדם ולכן התענוג לא מנטרל את הרצון של האדם, אלא מורגש בזולת, וזה גורם לאדם הנאה. העובדה שהוא מיטיב לזולת מורגשת באדם עצמו כתענוג, וכך כולם קשורים, יש הדדיות בכל התהליך הזה וכל אחד יכול למצוא את האושר מסיפוק צורכי הזולת.

המרחק בין מצבנו הנוכחי לבין הנוסחה הזו להרגשת האושר, מבטא את המשבר ואת המיוחדות שלו. אנו מגלים שכולנו קשורים בקשר גלובלי, הדדי ובתלות שלא ניתן להתירה. מהי הסיבה להתפתחות האדירה של הקשרים בינינו, ברשתות וירטואליות, האינטרנט, הטלפונים הסלולריים ובשאר אמצעי הקשר בינינו? כדי להגיע לגילוי שאם נבנה את הקשר הזה נכון, אז נפתור את הבעיה הפסיכולוגית של איך להיות מאושרים. יש בידינו את האפשרות לעשות זאת, זה לא יעלה לנו כלום, מלבד הלימוד עצמו, כלומר, איך להפוך את האושר לנחלת הכלל, איך כל אחד מאיתנו יכול להיות מאושר, מהיחס בין זה לזה.

השינוי הזה לא דורש מאיתנו לייצר שום דבר כדי להגשימו. משפחה המקבלת, לדוגמה, חמישים אלף דולר בשנה, יכולה להרגיש מסופקת ושבעת רצון בגשמיות, אולם היא אינה מרגישה עלייה בהרגשת האושר עם גידול נוסף בהכנסה שלה. כך נוכל להסתפק בכלכלה שתפקידה יהיה להביא את כולנו לאותה רמת חיים הכרחית, נורמלית עבור כולם, ובמקום להתרכז בעבודה, צריכה ובמילויים חומריים שאינם הופכים אותנו למאושרים, נוכל להביא לכל אדם ואדם הרגשה של מילוי, שלמות, נוחות ושביעות רצון מהחיים. כלכלה כזו היא הנוסחה ליצירת חברה טובה, מתוקנת, המבוססת על דאגה הדדית. בחברה כזו יהיו פעילים גם ארגונים פנימיים אלטרואיסטים למיניהם, לטיפול בקשישים, בצעירים בילדים, בכולם. זה יהווה פתרון עבור המיליארדים הצפויים להיפלט משוק העבודה ואלו הנמצאים כיום בתחתית הפירמידה הכלכלית והחברתית. נוכל לסייע ולחלק זה לזה את מה שברשותנו. בהדרגה, חברה כזו תקבל מהמדינה, את אותם המנגנונים והפעולות שהמדינה הייתה צריכה לדאוג להם מלכתחילה, זוהי הגישה של כלכלת האושר והדוגמה שהיא יכולה להציב בפני האנושות.

 

חשיבות הסביבה והמוטיבציה

חומר הדלק של האדם, על פי כלכלת האושר, מקורו בחיסרון לרצון של שמחה ואושר, כי אין לו ברירה. ברור שראשית יש לדאוג למערכת חינוך המושתת על יסודות חכמת הקבלה, יש לצאת בהסברה רחבה לציבור ולטפל בהם כל הזמן. כמו בפירמידה, יש קבוצת אנשים שמבינה את השיטה ומממשת אותה, אנשים שלומדים את השיטה, ומממשים אותה ברמה הגבוהה ביותר ביחסים ביניהם, הם יוצרים ביניהם כוח משותף, כוח רוחני, כוח עליון, או כוח הטבע, שאותו הם מגלים בקשר ביניהם. הם המחנכים, הם צריכים לעבוד כדי לחנך את כולם, ברחבי העולם. הם לא עוזבים או מתבודדים, כי השיטה אינה נרכשת על ידי ההמונים בצורה אוטומטית.

האדם הפשוט ברחוב מגלה מהר מאוד את הכדאיות שבשיטה, כי הוא נכנס לרשת שמחייבת אותו לחיות על פיה ולהתייחס כך אל הזולת. בחברה כזו, שמשפיעה על האדם, הוא מגלה שאינו יכול להרוויח מגניבה, שאין לו במה לנצל את החברה. להיפך, אם הוא יתחיל לנצל אותם, הם מיד יתרחקו ממנו. האדם רוצה להרגיש מאושר, והחברה, כמו במשחק לגו, מסדרת אותו, כמו שמסדרים את הפריט הקטן בתוך הפאזל בצורה מסוימת. הכול כבר ישנו ומסודר נכון בפאזל, מלבד הצורה המסוימת הזו, והאדם שנכנס לחברה מרגיש שהחברה מחייבת אותו לנהוג בצורה הזאת, היא סוגרת אותו מכל הצדדים והוא חייב להתנהג כך. זו המשמעות של השפעת הסביבה על האדם, שהיא אחד הפרמטרים המרכזיים בהשפעה על האדם ויכולתו להשתנות. לכן השינוי והמעבר לחיים במסגרת חברה כזו אינו מהווה בעיה, אבל התהליך כולו צריך להיות בפיקוח של אותה קבוצה מצומצמת יחסית בשפיץ של הפירמידה, של בעלי השיטה לתיקון האדם.

לכן כל העבודה שלהם היא להביא לעולם כמה שיותר מחנכים עתידיים כאלה. מי שירצה להצטרף, יצטרך לעבוד ללא הפסקה וקשה מאוד, עם כל אוכלוסיית העולם, ולהיכנס לתוך מערכות של ערבות בין אנשים.

אשר לחומר הדלק, למוטיבציה של שאר האנשים שיעברו את התהליך, ברור שכמו כל אדם בעבודה, שרוצה לקבל משכורת, גם כאן יש שכר בגין השינוי שעליהם לעבור ביחס שלהם לעצמם ואל האחרים, אלא שכאן המשכורת היא הרגשת האושר. אדם הרוצה את הרגשת האושר, חייב להתברג בצורה כזו, להיכנס לתוך החברה ולעבוד בצורה מסוימת, אז הוא יקבל את הרגשת האושר, מתוך ההתקשרות והעבודה עם כולם בצורה הדדית, וייהנה מהכוח הכללי שמתגלה בחברה מקושרת כזו.

התמריץ מאוד ברור, בדומה למי שרוכש תכשיט ונהנה ממנו, בעצם, הוא לא קונה תכשיט, אלא קונה תענוג. הקנייה עצמה תלויה בפרסום ובסמלי סטאטוס מוערכים בחברה, כדי שהאדם יעריך את התענוג מהמוצר שרכש. כשהוא שומע שכולם מתפעלים, מצבו משתפר והסיפוק שלו גובר. זו הסיבה שבכל הקשור לסוגיית חומר הדלק שיניע את בני האדם בחברה מקושרת כזו, המיישמת את עקרונות כלכלת האושר וחיה מתוך ערבות הדדית בין האדם לזולתו, גם בה נצטרך ליצור רשת גדולה של הפצה, עידוד ושל חשיבות ההשפעה ההדדית. כך, לא תהיה לאדם בעיה, כי הטבע שלנו הוא כזה שכולנו רוצים להתמלא, ואם האדם ייווכח שרק בצורה כזו הוא יכול להתמלא, אז הוא יסגל לעצמו את השינוי וההתנהגות החברתית המתאימה. הוא יראה בכך דבר הכרחי. בשביל לנהוג כך בחברה האנושית, האדם לא צריך להיות אלטרואיסט ומשפיע, אלא לנהוג בהתאם כיוון שיראה שאחרת, אין לו רוח חיים.

 

"ואין עצה לזה, אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים, היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חומר דלק מספיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם, אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים".

(הרב יהודה אשלג, "כתבי הדור האחרון", כתבי בעל הסולם, עמ' 820)

 

חומר דלק כזה אינו מוגבל, הרגשת האושר אינה מוגבלת, בניגוד לאוצרות הטבע, או כל דבר חומרי אחר. אושר זו הרגשה שנוצרת בין בני האדם, כשכל אחד ידידותי לשני. כשהאדם נהנה מהשפעה לזולתו, הוא מקבל ממך ולכן אתה מקבל מילוי, סיפוק, אושר. אין לאדם שום אפשרות אחרת להרוויח תענוג, מלבד להשפיע לשני. מה להשפיע לו? תלוי בחיסרון של האדם, החל מצורכי הגשמיות שלו, דרך מצב הרוח, או שירות קטן ועד אהבה וסיוע בהתפתחות הפנימית של האדם.

לדוגמה, למי שהפך לחסר תעסוקה ויושב מובטל בביתו, תינתן זכות בחירה. או שיצטרף לחברה שחיה מתוך השפעה וערבות הדדית ויקבל את אותו סכום מסוים, גבוה יותר עבור משפחה ונמוך יותר עבור רווק, שיאפשר לו חיים ברווחה וסיפוק כל צורכי הקיום הבסיסיים שלו ושל משפחתו בהתאם לרמת החיים האחידה, פחות או יותר, המקובלת בחברה. בנוסף, הוא יכול לקבל תענוג, סיפוק פנימי ומצב רוח מרומם, כחלק מאותה חברה מתוקנת. לכן, מחוסר ברירה, הוא מצטרף.

לעומת זאת, אם יבחר שלא להצטרף, ולא יעבור את תהליך החינוך והתיקון הפנימי, לא ילמדו אותו על היחס החדש בין בני האדם, יחס המחויב מהתלות ההדדית בינינו בעולם שהפך לגלובלי ומקושר הדדית, הוא לא ייכנס וישפיע לחברה, אז הוא ימשיך לקבל דמי אבטלה ולשבת בבית כמובטל. אין כפייה. ייתכן שבשלבים מסוימים של בניית חברה כזו, יגיע הזמן שהחברה תחייב השתתפות בתהליך החינוך לחיבור ולחיים בחברה מקושרת. החברה האנושית מחייבת כיום את אזרחיה ללמוד כדי לנהוג, כדי לעסוק במקצוע מסוים, והלימודים הם תנאי למקצועות ולזכויות רבות, לכן אין מדובר על דרישה בלתי סבירה. במיוחד אם לוקחים בחשבון מה מונח על כף המאזניים, כי החברה לא יכולה להתעלם מאדם שמתבטל ועוד מתוך בחירה, הוא הופך לנטל על החברה. לכן אנו יכולים לחייב אותו, או שהחברה לא תיתן לו כלום, וזה יחייב אותו. יש כאן אפשרויות רבות, אך בסופו של דבר הדבר העקרוני הוא ההסברה.

יש להתחיל ולספק לכולם חינוך לחיבור ואפשר להסביר את הצורך בו ואת עקרונותיו בקלות יחסית, ובשילוב דוגמאות תיאורטיות והלכה למעשה, באמצעות הקמת חברה קטנה שתשמש דוגמה לתהליך ולהצלחת השיטה. חינוך כזה רלוונטי לילדים, למבוגרים בכל הגילאים, ולכולם, ובאמצעותו נפתח את התרבות, החינוך, את הטלוויזיה והסרטים. אם כיום, האדם המודרני חשוף לאלפי מסרים פרסומיים מסחריים, עד לרמה של שטיפת מוח, האמצעים אולי לא ישתנו מהותית, אך המטרה כן. במקום שטיפת מוח שמטרתה להפוך אותנו לצרכנים כפייתיים, המעודדים תחרות והתנהגות אינדיבידואליסטית חומרית, המצב ישתנה ומטרת התעמולה המאסיבית תהיה שינוי היחסים בינינו, ליחסים של אחווה, ערבות והשפעה הדדית, כדי להגיע לאושר, שכיום אנו לא מצליחים למצוא. אם נעשה את זה נכון, לא נצטרך שום דבר אחר, והאנשים יבינו שבכל יתר הדברים, הדגש הוא על חומריות, תרבות הצריכה, טשטוש התחומים וההפרדה בין הבית לעבודה והאינדיבידואליזם שהשיטה הכלכלית והחברתית הנוכחית מעודדת, אינם מספקים להם מילוי, ואם כן, אז הוא מוגבל באיכותו וזמני בלבד, כי זה תלוי ברמת התפתחות האדם. זוהי הסיבה שבארצות המפותחות האנשים נמצאים בשלבים מתקדמים יותר של רצונות ולכן גם של ייאוש, לכן קל יותר לדבר איתם על השינוי האישי והחברתי שבפנינו, למרות שהם אגואיסטים יותר בהשוואה לבני האדם החיים בארצות העולם השלישי, שהן פחות מפותחות. אומנם יש שונות גבוהה בין אנשים מרחבי העולם ובכל מדינה ומדינה, אבל אין טעם לעשות עם זה חשבון, אלא לפרסם, בצורה רחבה ועמוקה ככל האפשר, את שיטת התיקון, את החיים בחברה מתוקנת והדדית כזו. מי שירגיש שזה הפתרון עבורו, האמצעי להשגת האושר שכיום הוא אינו מצליח למלא, יצטרף, ומי שלא, לא.

 

חובתם של המקובלים ללמד את האנושות איך להגיע לאושר

 

"דהיינו, שיעשו אלו המעשים, של השפעה לזולתו, מבחינת העבודה להשי"ת, כדי לקיים ולבוא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהוא הדבקות בו ית', על דרך שהתבאר במאמר "מתן תורה", אות ו', שדבקות הזו, מגיעה לעובד, במידת שפעו הנעים רב העונג, ההולך ומתרבה אליו, עד שיעור רצוי, להתרומם בהכרת אמתיותו ית', הלוך ומתפתח, עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא ראתה אלקים זולתך. וצייר לעצמך, אם האיכר והפועל, היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב-פאואר, בסיפוק גמור, ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר".

(הרב יהודה אשלג, מאמר "השלום", כתבי בעל הסולם, עמ' 408)

 

מצבה הנוכחי של החברה האנושית רחוק מאוד מהשלב הסופי בהתפתחותה, אליו מתייחס כאן בעל הסולם. למרות שאנו לא נמצאים בשלב הסופי הזה, ההתקדמות לקראתו תתרחש במעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים, לפי הנטיה שלהם להשתנות, החל מהגרעין של אותה חברת ערבות, החברה המתוקנת עליה כותב בעל הסולם, שחבריו מסוגלים לעבוד ולהתקדם לפי ההשתוקקות שלהם להגיע לדרגת "ואהבת לרעך כמוך". אבל בקרב 99% מאוכלוסיית העולם, התהליך יהיה שונה לחלוטין, כי הרצון שלהם לקבל לעצמם וליהנות טרם גדל מספיק ולא הגיע לגילוי ההשתוקקות לאהבת הזולת. השאלה מאיזה מקור יבוא האושר אינה חשובה להם, העיקר מבחינתם זה להגיע להרגשה של אושר, מילוי, שמחה, נוחות ושלווה. לכן הפנייה אליהם צריכה להתבצע בשפה אחרת. כאן חשובה ההתכללות בין חברי הגרעין המובילים את השינוי החברתי, לבין האוכלוסייה כולה. באמצעות הפעולות המשותפות להם ולאותו גרעין, חיל חלוץ, גם הם מסוגלים להתקדם במהירות.

בשלב המעבר, כלומר בשלבים הראשונים של השינוי, בין המצב הנוכחי לאותו מצב מתקדם אותו מתאר כאן בעל הסולם, מה שיניע את האיכר, או את הפועל הפשוט ובעצם את כל אותם 99 אחוז מאוכלוסיית העולם, לעבוד ולתרום לטובתה של החברה כולה, זה האושר. הנוסחה פשוטה מאוד וזו הפנייה של חכמת הקבלה אל בני האדם. אם אתם רוצים להיות מאושרים, אם אתם לא רוצים להרגיש את המשבר במשפחה, בזוגיות, בחינוך הילדים, בחיים שלכם, אם קצתם באי הוודאות, בכך שאתם לא יודעים מה לעשות ובדיכאון והעלייה בשיעורי ההתאבדויות, יש לנו עבורכם תשובות, פתרונות. אם אתם רוצים לארגן ולחיות בחברה יפה ומוצלחת יותר, להרגיש מלאי אנרגיה, לראות את החיים בעיניים פקוחות, ולא לעצום את העיניים ולשכוח מהכול, אם בזה אתם מעוניינים, בבקשה, אנו מסוגלים לספק מענה למאוויים אלו שלכם. הקהל הרחב לא צריך לעבוד קשה בכדי לזכות בכל אלו, הפתרון הוא ללא טרחה. הכול מתחיל בהשתתפות בקורס החינוך לחיבור, ומי שישתתף בו ייווכח עד כמה יהיה לו טוב, גם בטווח הזמן המיידי וגם כהתחלה של חיים חדשים ומאושרים.

 

תוכנית חירום לטיפול באבטלה ההמונית

מי שמשתתף בקורס החינוך, על בסיס עקרונות חכמת הקבלה יקבל מלגה. במקום לכנות את התשלום דמי אבטלה, נקרא לה מלגה. גם מבחינה כלכלית וחומרית, האדם יסתפק בהרבה פחות, ביחס למה שהוא רוצה ומסוגל לספק לעצמו מדמי האבטלה, כי הוא ירגיש מאושר. הדינמיקה החברתית והעבודה ההדדית בין משתתפי הקורס יהיו ברמה אינטנסיבית מאוד, מבחירה חופשית של המשתתפים. הם ירצו לארגן סעודות משותפות בקורס, והקורס יכלול גם משחקי חיבור. בתנאים כאלה, האדם ירגיש מאושר. הקורס יכול לכלול גם חוגים למבוגרים, לילדים, לאימהות, לכולם. המשתתפים בקורס החינוך לחיבור, לחיים בחברה מקושרת, יתחילו, תוך זמן קצר מאוד, כמעט מיידי, להרגיש סיפוק. הניגוד ביחס למה שיש לאדם לעשות בבית בולט מאוד, ממה הוא יכול ליהנות שם? הבעיה של בני האדם היא שאנו לא יכולים למצוא מקורות לתענוג. אנו מזפזפים בשלט של הטלוויזיה, ואין כלום. נכנסים לאינטרנט, וזה כבר לא מה שהיה לפני עשר או חמש עשרה שנה. אנשים לא מסוגלים לחיות כך יותר ובטח שאינם מקבלים מכך סיפוק. הם מחפשים, אבל זה כמו לחפש יהלום בערמת זבל גדולה.

המשבר הכלכלי פוגע ביכולת הכלכלית ובכוח הקנייה של אנשים רבים, רבים מהם גם מובטלים והתופעה ממשיכה להתרחב, ברחבי העולם. נשאלת השאלה עד מתי המדינות יוכלו לשלם להם קצבאות ולשמור אותם מעל קו העוני, או אפילו מתחתיו, אבל תוך הבטחת צורכי הקיום הבסיסיים שלהם? בנוסף, דאגה להכרחיות החומרית של כולם אינה מספקת, והמנהיגים והמערכות הפוליטיות מודעות לכך שעליהם לספק להם מילוי כלשהו, כדי למנוע מההמונים לצאת לרחובות, למחות, לדרוש שינוי העלול לערער את יסודותיהם של השיטה הכלכלית והפוליטית ולפגוע ביציבות המשטר. הרי המובטלים אינם רק בעיה פרטית של כל אחד מהם, הם מהווים בעיה של המדינה.

כששיעור האבטלה נמוך מ-10%, לא מדובר במשבר של ממש, תלוי כמובן על איזו מדינה מדובר ובשיעורי האבטלה הממוצעים שלה לאורך זמן. אבל במצבים של אבטלה המונית, דו ספרתית שעלולה להגיע גם ל-50% ואפילו 60% ויותר, מדובר על משבר של ממש, שאין למערכות הרווחה והכלכלה הנוכחיות פתרונות או יכולת להתמודד אתן, והשלטון הופך לחסר אונים. כל משטר חפץ חיים, והחברה כולה, חייבים להתמודד עם מצב כזה, נדרשות מהם פעולות. חייבים למלא את חסרי התעסוקה.

אם אי אפשר לספק להם משרות, אז איזה מילוי כן? המדינה יכולה להרגיע אותם, להעניק למובטלים הרגשה של אושר, שלא עולה לאף אחד כסף. לעזור להם לרכוש כישורי חיים המתאימים לעולם החדש בו הם חיים, לתרום לאינטליגנציה שלהם, לשדרג את השקפת החיים שלהם. לכן אין למדינה פתרון אחר, למעט לארגן את חסרי התעסוקה והמובטלים הכרוניים במסגרת של חינוך ולימוד חכמת החיבור. הנהגה של מסגרת כזו, על חשבון המדינה, היא הצעד הטוב והמתבקש הן עבורם והן עבור המדינה. בנסיבות כאלה, בהתחשב בהתחדשות הפנימית ובמקביל במלגת הלימוד שתשולם ותותנה בהשתתפותם במסגרת החינוכית החדשה, הם גם לא ידרשו יותר מזה, אלא יהיו מוכנים להסתפק במה שהכרחי לגוף ולקיום בסיסי עבורם ועבור משפחתם, כשאת המילוי לשאר הרצונות שלהם, הם יקבלו מהחיבור ביניהם. זהו הפתרון האופטימלי, עבור כל הצדדים, בסיטואציה חברתית וכלכלית מורכבת שכזו.

ברור שבפועל האוכלוסייה מגוונת ובערים רבות מתקיימים זה לצד זה אבטלה דו ספרתית גבוהה ומצוקה אמיתית, לצד תושבים שחיים את חייהם, מתפרנסים בכבוד, משתייכים למעמד הביניים ואפילו חולמים על להתעשר. זו סיטואציה טבעית ומורכבת ולכן אסור לטעות ולהתנפל על כולם ולהכניסם לקורסים, אבל את האוכלוסייה הנמצאת בסכנה ובמצוקה, כן. לדוגמה, העיר דטרויט, שפשטה רגל וסובלת מאבטלה גבוהה וחוסר תקווה, זו עיר שבעבר פרחה והיום הפכה לעיר רפאים. עבור עיר כזו, הפתרון הזה הוא מצוין, אפשר להתחיל ליישם אותו שם באופן מידי.

היישום של שיטת החינוך החדשה הדרגתי, וההמלצה היא להתחיל ולטפל באלו שהמדינה והשוק החופשי אינם מסוגלים לספק להם עבודה. אלו אנשים הנמצאים במצוקה הולכת וגדלה ולכן מתדרדרים והופכים למסוכנים. הם מאבדים את הרצון ללמוד, זה קורה גם עם הילדים שלהם, שאינם רוצים ללמוד אפילו קרוא וכתוב. כל התא המשפחתי מושפע לשלילה, הילדים שולטים היטב בטכנולוגיה ובמכשירים הסלולריים, יודעים איך להסתדר איתם, עם מה שהכרחי עבורם ולא רוצים יותר מזה. אין להם עבור מה, כך הם הופכים למנותקים מהעולם הגדול בו אנו חיים. קשה לנו, בוגרי מערכת החינוך והאוניברסיטאות, להבין מה קורה כיום, שגדל דור שהוא ממש אנאלפביתי, בעולם המודרני. השקפת העולם שלו מסוכנת, עלינו לדאוג ולטפל בבעיה הזו באופן מיידי. לכן חייבים להתחיל כבר עכשיו להכניס את המובטלים, במקומות בהם הריכוז שלהם גבוה, לרשת החינוך לחיבור. אין חשש מוחשי לכך שמי שלא יצטרף לתהליך החינוך ינצל לרעה ולטובתו את אלו שנמצאים בתהליך השינוי, והחלו להעדיף את טובת הזולת והכלל על פני טובתם האישית. ההצטרפות למסגרת החינוכית החדשה איננה מוגבלת למובטלים בלבד אלא פתוחה לכל אדם, כיון שמדובר בתוכנית הבראה. כולם מוזמנים.

גם מבחינה כלכלית, שוק התעסוקה מנופח והפריון בו נמוך מאוד והאבטלה הסמויה בסקטורים מסוימים גבוהה מאוד. יש הרבה מאוד אנשים שצריך לפטר אותם, אלא שהמדינה מונעת פיטורים המוניים באמצעות תמריצים למיניהם, הן בסקטור הפרטי והן בציבורי. במצבה הנוכחי הבעייתי של הכלכלה העולמית ובהתחשב בירידה בביקושים ובקדמה הטכנולוגית, יש הרבה מאוד עובדים הממלאים משרדים ומפעלים שהיה כדאי להתפטר מהם, מבחינה כלכלית נטו, למשל במגזר הציבורי הלא יעיל ובצבא. בכל מקום יש עודף גדול של כוח אדם, אלא שעלינו להסכים לכך שאי אפשר סתם לפטר אותם, אלא לתת לאלו שייפלטו ממעגל העבודה תעסוקה אחרת, תעסוקת אושר. כשהאנשים האלה יתחילו למלא את החללים שבחברה, הם יהפכו, בשל השתתפותם ברשת החינוך לחיבור ולאהבת הזולת, לאלו שיתנו רוח לחברה, הרגשה יפה, הרגשת ביטחון, הרגשת של עזרה הדדית. דווקא אלו שכביכול אנו לא מוצאים בהם תועלת.

מבחינה כלכלית אין לנו הרבה אפשרויות, משנה לשנה המשבר מעמיק ולמרות ההתאוששות לכאורה בשווקים הפיננסיים, המשבר בכלכלה הריאלית, בשונה מהפיננסית, עודו עמוק ושוק העבודה במיוחד מתקשה להתאושש. אין חזרה אחורה, לא בשיעורי הצמיחה, הייצור והצריכה.

 

מדוע אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

גם אלו שעדיין לא הבינו לאן העולם צועד ואת ההיקף והעומק של המשבר, לא יוכלו להחזיר את הגלגל לאחור ולנסות ולבנות מחדש את התעשייה וליצור משרות חדשות. כי במקביל לבעיות הכלכלית והחברתיות, גם הרצון של בני האדם מתפתח ודורש יותר מבחינה איכותית. במה ימלאו אותם? האם חזרה לעבודה והפצצה שלהם בפיתויים לצרוך יותר ויותר, אפילו באשראי, יספקו אותם? לא, כי הרצון באדם משתנה. זו סיבה נוספת לכך שאין חזרה אחורה, לימים היפים של הקפיטליזם באמצע המאה הקודמת. האדם לא יהיה מעוניין בכך, הוא התפתח והגיע למצב שהוא לא צריך את זה, אין לו מהדברים האלה מילוי. הדגש עובר ממילוי חיצוני למילוי פנימי. בעבר, כשהאדם קנה משהו, הוא מילא באמצעות הרכישה צורך פנימי שלו. אבל הגענו למצב בו השופינג ותרבות הצריכה לא ממלא לנו צורך פנימי, לכן אנו לא צריכים את אורח החיים הזה ומתנתקים ממנו בהדרגה, מקטינים את הצריכה למינימום, כי אנו לא צריכים את מה שלא נותן לנו מילוי לרצון החדש שהתפתח בנו. זו סיבה נוספת לכך שאין לנו דרך חזרה.

מילוי פנימי כזה אינו מחייב פעולה פיזית. גם היום אנו משלמים כסף רב על מילוי שאינו פיזי, למשל כשאנו הולכים לביקור באופרה או בקונצרט. אומנם שילמנו הרבה על הכרטיס, אבל, לָמה שילמתי? כי אלו חוויות שממלאות אותי.

רבים ישמחו להצטרף לתהליך החינוך החדש. מדובר על מסגרת תומכת, ידידותית, מגוונת, שבצורה הדרגתית וחדשנית עושה שימוש גם במשחקים, דינמיקה קבוצתית ופעולות נוספות רבות, מלמדת אותם על החיים, על הטבע, על העולם. כתוצאה מלימוד כזה, המשתתפים הופכים לאנשים מלאים, מסופקים, בעלי הסתכלות ייחודית על העולם, איך הכול עובד, איך עשינו מה שעשינו, לרבות היסטוריה, גיאוגרפיה ומקצועות נוספים. כיום אנשים ממעטים לקרוא, מרגע שסיימו את לימודיהם. אנו צריכים לעבוד עם כולם, בכך אנו בונים לאנשים האלה עולם, ולא בלחץ, אלא בצורה נעימה וחדשנית, שאינה מחייבת אותם בכלום. המטרה היא לתת להם הרגשה טובה, כמו שהרגישו פעם, בילדות.

 

אין טעם לפנות לכלכלנים, אלא ל"עמך"

הכלכלה החדשה היא כלכלה אלטרואיסטית, אבל קשה לנו להבין מהי בדיוק, כי יש חשיבה סטריאוטיפית המושפעת ממונחים שהמשמעות האמיתית שלהם עוותו עם השנים.

אין טעם להטיף לכלכלנים של היום, הדבקים בפרדיגמה הקיימת, אודות החשיבות והיתרונות של הכלכלה החדשה, האלטרואיסטית. לאגואיסטיים כמותם אין חיסרון לכלכלה כזו. עדיף שימשיכו ללמד באוניברסיטאות, כי לא רק שהם נהנים מזה, אלא שהם עושים עבודה טובה המשרתת את תהליך השינוי והתיקון. על יד כך שהם מלמדים ומשבחים את הכלכלה הישנה, הם בעצם מזרזים את הכרת הקלקולים שבשיטה הנוכחית ואת הכרת הרע. האקדמיה והכלכלנים המסורתיים בהחלט ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הכרת הרע וההתפתחות של בני האדם, בפיתוח הבשלות שלהם לשמוע אודות הכלכלה החדשה וליישמה.

אבל הפנייה היא בראש ובראשונה לאלו הנמצאים במצוקה, שמרגישים חוסר אונים, ריקנות, שאין להם מה לעשות, שהחיים לא מאפשרים להם דבר. מדובר על מצבים שאינם קשורים בהכרח למצב כלכלי. אלה יכולים להיות אנשים שיש להם כסף, אבל מרגישים ריקנות, או כאלו שהם כמעט חסרי כל בלי תקווה לעתיד טוב יותר. ריקנות פנימית וחוסר הצלחה כלכלית, הם מצבים בהם האדם קשוב למסרים של החינוך לחיבור ולמשמעות החיים בחברה המקושרת.

לכן אוכלוסיית המובטלים היא הראשונה שיש לפנות אליה, כי היא מקיימת את שני התנאים האלה, ריקנות פנימית ומצב כלכלי בעייתי. וזו גם אוכלוסייה הטרוגנית, חלקם מובטלים טריים, חלקם מובטלים כרוניים וחלקם לא עבדו מימיהם. תוכנית החינוך תהיה פתוחה בפני כל אדם שאינו עובד, וכל אדם שרוצה לצאת מהעבודה, בתנאי שתהיה לו הבטחת הכנסה מסוימת. בהמשך, היא תתרחב לשכבות אחרות. למי שעסוק, שאינו עסוק, עשיר, עני, אין הבחנה לפי המצב הכלכלי, אלא כל מי שמרגיש שאין לו מילוי, שאין לו שמחת חיים. כלומר, שני הקהלים הגדולים הם אלו שמצבם הכלכלי בעייתי, או אלו שאין להם שמחת חיים, אחד מהשניים. לגבי המובטלים, הם היעד הטבעי הראשוני עבור התוכנית, לרבות עקרת הבית, אם יש באפשרותה לפנות מספר שעות ביום, גם היא יכולה להיות קשורה אלינו, אפילו לכמה שעות. בסך הכול מדובר על כמות גדולה של בני אדם, כך שאפשר להתחיל ולארגן את מסגרת החינוך לחיבור.

 

תפקיד המדינה בניהול חברה לומדת

המעבר מכלכלה אגואיסטית לכלכלה אלטרואיסטית לא יתבצע באמצעות תכניות כלכליות למיניהן או דרך מאבקי כוחות. סביר שהוא יתבצע מאליו. אין צורך לקחת חלק אקטיבי בפרידה מהשיטה הכלכלית הנוכחית, שכשלה והביאה על עצמה את כיליונה שלה. מפעלים ומשרדים רבים נסגרים מהיום למחר, ואנשים נותרים ללא עבודה, והם צפויים לבוא ולמלא את הכיתות וללמוד את חכמת החיבור, זה פשוט יקרה. כל מה שאנו צריכים לעשות הוא לסדר את הרשת ולארגן אותה, בדומה לרשת תמיכה סוציאלית, שבה כל אחד מהם שנמצא ולומד בה, יקבל, לאחר שעבר מבחנים בסוף החודש, אישור, שעם הצגתו יהיה זכאי לתשלום, למלגת קיום. זו ההשתתפות שלו בלימוד, בחינוך, בחיבור, בשירותי החברה, הוא לומד איך לספק לאחרים את הכול, איך לדאוג לאחרים ולהיות חלק מחברה המתקיימת על בסיס חוקי הערבות ההדדית.

כמויות הולכות וגדלות של אנשים יעברו למסגרת חיים כזו, גם בגלל שאנו נמצאים במצב שבו טכנולוגיה חדשה נכנסת, ולמרות שמסיבות רבות איננו מעוניינים בכניסתה, היא בכל זאת תיכנס, וכתוצאה מכך אנשים רבים, מאות מיליונים ואף מיליארדים ייצאו לחופשי משוק העבודה. אבטלה טכנולוגית היא עובדה מוגמרת.

בנסיבות כאלה, רשת החינוך המבוססת על חכמת החיבור, תהפוך לרשת סוציאלית גדולה מאוד. חוץ משירותי הביטחון והבריאות, היא תיקח על עצמה את כל יתר השירותים. את נושא החינוך ודאי שהרשת תנהל במקום משרד החינוך, וגם את ההספקה של צורכי הקיום הבסיסיים, כיוון שזו מלאכה שהמשתתפים במסגרת עצמה יעשו אותה, בצורה הדדית ושיתופית. זו הסיבה שכשאנשים יהיו בעלי מודעות מספקת לכך שעל ידי השפעה לזולת הם ממלאים את עצמם, הם יוכלו לנהל ולאייש את המשרות בכל המפעלים והמשרדים ההכרחיים לחיים, החיוניים לקיומנו. אלו יישארו לעולם, כי אנו צריכים אותם לצורכי הגוף שלנו, כמו למשל מפעלי בגדים, אוכל וכולי. זו הסיבה לכך שאותה הרשת, שאנו מפתחים, תיקח על עצמה את האחריות על כל התחומים האלה ותתחיל לנהל אותם.

במציאות כזו, האם עליהם לשלם מיסים ולמי? מה נשאר מהמדינה חוץ ממשרד הביטחון, הבריאות ומספר משרדים קטנים נוספים? מדובר על התפתחות הדרגתית, אולם במבט קדימה אנו עוברים בהדרגה לפסים, במסגרתם המנהלים של רשת הקשר בינינו, אלו שרכשו את ההרגשה וההשגה הרוחנית, הם שינהלו את הכול. כרגע זה עוד רחוק מאיתנו, אבל בתוך עשרות שנים הם יתקיימו בפועל. בינתיים, עיקר העיסוק הוא הטיפול והפתרון עבור האוכלוסיות הנכשלות.

לא מדובר על מסגרת חינוכית זמנית או על מסלול לימודים מזדמן, אלא על קורס שהאדם נמצא בו כל הזמן, שהופך לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלו. בדומה ל"אלכוהוליסטים אנונימיים" או לחוג "שומרי משקל" ומסגרות דומות נוספות, האדם נמצא בהם כל הזמן, גם אחרי שמסגרת הפגישות הראשונה הסתיימה. הם נמצאים בקשר ביניהם, מחזיקים ותומכים זה בזה, ונהנים מכך שהם שומרים על ההתחייבויות ועל מסגרת החיים שאותה הרוויחו במאמץ רב. גם המקרה של מסגרת החינוך לחיבור ולמשמעות החיים בחברה מקושרת יהיה דומה, רק במספרים גדולים מאוד, מיליוני אנשים שמשתתפים בה, לרבות ילדים וקשישים וכמובן המובטלים. לא מדובר במסגרת סוציאלית שתחייב השקעה של סכומים נוספים ותכביד על תקציב המדינה, אלא על הסטה של משאבי מדינה קיימים ממסגרות לא יעילות, ומסדר עדיפויות תקציבי וחברתי מעוות, אל מסגרת החינוך החדשה. כי גם כיום המדינה תומכת, מעניקה שירותים ומשלמת קצבאות לאזרחיה, במיוחד לאוכלוסיות הנזקקות, לכן ניתן להחזיק אותם בלימוד של חכמת החיבור. אותם המשאבים, מסגרת אחרת, שאינה דורשת השקעה של כסף נוסף מכספי הציבור, במיוחד שזו תהיה מערכת יעילה, תכליתית והפריון בה יהיה גבוה, זו תהיה אחת מתוצאות הלוואי של תהליך החינוך והמחויבות ההדדית בין בני האדם, אותה יספגו בקורס.

אם המדינה ומשרדיה, במאפייניהם הנוכחיים, עם כל הבעיות שלהם יתחילו לעסוק בזה, המחיר יהיה אסטרונומי וההצלחה תהיה מוטלת בספק רב. הפתרון צריך להיות במסגרת ניהול עמותה, ללא כוונת רווח, כך שהעלויות העקיפות והמיותרות במינימום והמערכת יעילה והוגנת. לכן לא יהיה צורך להוסיף משאבים נוספים לתקציבה, מעבר לכספים שמוזרמים כבר היום לכל המשרדים והזרועות החברתיות, כמו ללשכת העבודה, לדמי האבטלה ולמערכת החינוך.

 

החובה לנסות ולהתחבר

התועלות הכלכלית שבחיבור בין בני האדם הן רבות ומוחשיות וחשוב להביא לקהל דוגמאות מחיי היום יום, המבוססות על ההנחה שאם נתחבר, נרוויח. המציאות מוכיחה כי חיבור בין עובדים מעלה את התפוקה שלהם, את הרווחים של הארגון ואת שביעות הרצון של העובדים והלקוחות. קבוצות רכישה מוזילות את העלויות של דירות ורכישות אחרות, קואופרטיבים מציעים לחבריהם מוצרים בעלות מופחתת, ויש דוגמאות רבות נוספות לרווח הגלום בחיבור בין אנשים. לקבוצות רכישה כאלה יש כוח קנייה מאוד גדול, אפילו אם הן קונות רק סל הכרחי של מצרכים. הן תהיינה חלק מהכלכלה החדשה ולבטח מהחיים במסגרת קורס החינוך לחיבור ויסייעו למדינה לספק לכולם את סל הקיום הבסיסי, מדלת לדלת.

הטענות לפיהן דווקא ערבות כלכלית כזו בפועל והדגשת התועלות הכלכליות שבחיבור, עלולות לעכב את תהליך הכרת הרע, להפוך את הייאוש ליותר נוח ובכך לעכב את המעבר לכלכלה אלטרואיסטית, אינן מבוססות. מדובר על תהליך טבעי ועלינו להימנע מפעולות שמנוגדות לטבע, אלא לעסוק, לפעול ולהתמקד במה שבא מהטבע, במה שההתפתחות האנושית מאפשרת לנו לטפל בו. ההתארגנות העממית של תושבים, יוזמות מקומיות המבוססות על חיבור ביניהם כדי להקל על יוקר המחיה או על אורח החיים הקשה שהשיטה הכלכלית הנוכחית כופה עליהם, היא רצויה וטבעית. אין סיבה שבעולם להמתין לשינוי מערכות כללי מלמעלה ולפקודה מהממשלה אודות הצורך להתחבר בינינו. אין טעם כי הציבור עוד לא בשל לכך וגם לא הממשלה.

תנאי מקדים לשינוי כולל כזה, מכוון מצמרת הפירמידה השלטונית והכלכלית הוא שצריך לחנך את הציבור. הציבור, שמוכן לחינוך, אפילו אם לא מוכן, אבל מיואש מספיק ממצבו ומבין שהוא בבעיה, הוא קהל היעד לתהליך החינוך לחיים בעולם המקושר, גם בשל התמריץ הכולל מלגת קיום וסביבה בריאה ואיכותית, המחנכת לערבות, שיתוף והתחשבות הדדית בינינו. מדובר על קהלים גדולים שהמדינה אינה מעוניינת להתעסק איתם, או שידה אינה משגת לעשות כן, כמו מובטלים כרוניים וכאלה הנמצאים לחלוטין מחוץ למעגל העבודה, ועם הזמן שיעורם באוכלוסייה יעלה לאחוזים ניכרים ממנה ובצירוף הקשישים והפנסיונרים הוא יכול להגיע למחצית. הם קהל היעד הראשוני לפתרון החינוכי שמציעה שיטת החיבור.

בנסיבות כאלה, הרבה תלוי בגוף שיארגן את ההרשמה והפרסום של הקורסים, כי ניתן למשוך אליו את האנשים בקלות. את חלקם ניתן למשוך דרך לשכת העבודה, והפנסיונרים יצטרפו בעצמם, מדובר על אנשים רבים שמעוניינים ויכולים לעבוד ושיש להם זמן פנוי רב, כל מה שצריך לעשות הוא להזמין אותם. גם את האימהות ניתן לצרף, תלוי אילו חוגים יוצעו, במיוחד אם יהיו חוגים לטיפול בילדים, שלום בית, כלכלת בית ותחומי עניין נוספים של אמהות ונשים. אפשר להעביר להן מפגש במסגרת החינוך לחיבור, ולהוסיף לו גם ידע הכרחי לטיפול במשפחה. אין סיבה שהן לא יצטרפו בשמחה.

 

כלכלה מאותגרת

יש כלכלנים הטוענים ששיא המשבר מאחורינו ושההתאוששות הכלכלית מאז 2008 מוכיחה זאת. טענה נוספת היא שמשברים בעולם שהפך לגלובלי הם ממושכים ושהתרגלנו לחיות איתם. לדוגמה, הגאות שנמשכה בשווקים הפיננסיים מאז 2009 ייצרה תחושה מלאכותית שהמשבר מאחורינו. אבל אנו נמצאים בהתפתחות מהירה מאוד. החישוב של השנים והמדידה של תקופות ההיסטוריות כאלה לא אומרים דבר. צריך להסתכל על הדברים כעל תהליך. העובדה שהעולם מתמודד עם תהליכים שהולכים ונמשכים ברורה. מי שיודע לקרוא את הטבע אינו מופתע ומבין שהכול מתפתח לפי תוכנית הטבע ואינו מתרשם מהגאות בשווקי ההון. העובדה שהעולם אינו זקוק לכמות אדירה של עובדים, היא בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה. השאלה מה לעשות עם המובטלים, זו בעיה מאוד גדולה, כאב ראש גדול מאוד לאירופאים, ולא ירחק היום שגם הכלכלות המתפתחות הגדולות בהודו ובסין ייתקלו בבעיות דומות של אבטלה המונית, בעיקר בגלל חולשה כלכלית בשווקי המערב, שהם הצרכנים הגדולים של תוצרתן. זו תהיה בעיה מסוכנת מאוד, אם לא ישכילו להבין שהעולם מתמודד עם מגמה חדשה שצריך לטפל בה נכון ובמהירות כדי להביא לעולם הרגשה של ביטחון. הסכנות הן רבות, עד כדי מלחמת עולם שבעידן הגרעיני היא משהו נורא. ייתכן כי "האביב הערבי" שהפך במקרים רבים למרחץ דמים ומהומות נוספות ברחבי העולם, כולל באירופה, עלול להיות רק ההקדמה להתפרצויות גדולות מאוד, במיוחד אם לוקחים בחשבון כי משנה לשנה יוצאים משוק העבודה מיליונים, ואין לאף אחד פתרון מה לעשות איתם. מכאן החשיבות של המאפיינים הכלכליים של החינוך לחיים בעולם המקושר ושל תהליך החינוך עצמו, שמטרתו לעשות מהם אנשים שקטים, אינטליגנטים ומאושרים בחיים. המסר לממשלה פשוט, כי זה לא יעלה לה גרוש יותר ממה שהיא משקיעה כיום בתושבים ובמיוחד במובטלים.